פוסט סקריפטום

+(reset)-

קיים איזה דימוי קצת רומנטי על מושכי-עט למיניהם שהיו קרובים אצל מקצוע הדפוס – אולי עסקו בו ממש בפועל, כמו יוסף חיים ברנר, ועוד סדרים ובחורים-זעצערים שהיו גם סופרים ומשוררים. המקבילה העכשווית היא כמובן זרזירי-מקלדת הכותבים גם קוד, שהוא – כדבר המוטו של וורדפרס – שירה. להמשיך לקרוא פוסט סקריפטום

אולי תרצו לקרוא גם את:

אודה לשפרה

ללחוץ להגדלה. הטקסט למטה.

להמשיך לקרוא אודה לשפרה

אולי תרצו לקרוא גם את:

עונת המלפפונים

  

נא להכיר: סִיסוֹ.

סיסו הוא חתול חוצות מבוית-למחצה הקרוי על שמה של אישיות ציבורית. אף על פי שיש לו בסיס טריטוריאלי בחצר קבועה, הוא מתפרנס מחנופה למספר משקי בית.

 

אבל למרות חביבותו החתולית המופגנת, דבר אחד מעורר מתרדמתו את אינסטיקט הפרא הקדמוני שלו; קול-קדומים קורא לו והוא יוצא לשחר לטרף, ניביו וטפריו נכונים לקטול. הוא מזהה את הריח מרחוק, ושוכח הכל: סיסו הופך באחת  לצייד נחוש, ולקרבן המיועד אין שום סיכוי – –

 

 

…ביעילות אכזרית מזנק סיסו על המלפפון ההמום שנפרד מן הלהקה – –

 

 

— כמה אבחות-צפורניים מרטשות את העורק הראשי – –

 

 

— סיסו מנחית את מכת-החסד על טרפו חסר האונים – –

 

 

הוא מגן בקנאות על טרפו מפני התנים והצבועים האורבים לטורפי-העל ומנסים לגזול בעזות-מצח את מזונם – –

 

 

– – ואוכל, ואוכל, ואוכל; מזויות פיו ניגר הדם הירקרק – –

 

אחר כך ישוב להתכרבל בפינה. רק נתחים זעירים של בשר-מלפפון קרוע נותרים להעיד על הדרמה שהתרחשה כאן.

 

 

בהזדמנות זאת, עוד רשימות מן הספארי שבחצר האחורית

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

רשימות על חתולים

לנוחות שוחרי החתולים – רשימה של רשימות  בעניינים שבינינו לבינם.

אנתולוגיה קטנה של חתולים (ן)    

               אנתולגיה קטנה של חתולים (II)  

      חתולים וציונות א'

         חתולים וציונות ב'                                               

  חיי כפר וחתולים (יארנטון)    

            נפתלי ועוד חתולים מעופפים   

   חתול ועכבר

              חתולים וזכרונות – טיפקס, בותה ושיפרה ג'וניור 

 שלוש נשמות מתוך תשע

           חתולים ישנים של איילת  

  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                                                                             

אולי תרצו לקרוא גם את:

אחרי הנפילה

בזמן האחרון היו לי כמה אמתלות אפשריות לפרסם כאן רשימות על כל מיני נושאים, אבל הצלחתי להתגבר על היצר; אלא שסיפורי חתולים הם עניין אחר: יש להם קהל חסידים נאמן והם אמצעי בדוק לשבירת-הקרח בנסיבות חברתיות מביכות. לפני המון זמן כתבתי כאן על חתולים-צנחנים, ( notes.co.il/avner/1339.asp, קטע שלישי) והיום בבוקר זה קרה שוב.

לפני כמה שבועות נאלצנו לאמץ חתלתול נטוש ואומלל עם דלקת נוראה בעין שמאל. הוטרינר המקסים בועז קבע שלא ניתן להציל את העין, וניתח את הגור שנידון לחיים עם עין יחידה. אחר כך דרש להביא אותו לביקורת, רשם אנטיביוטיקה כשהפצע הזדהם, יעץ בנושאי תזונה, וסירב בתוקף לגבות כסף על הטיפול. אמרנו לו שחייבים למצוא לו בית בהקדם – לחתול, כמובן – כי אנו כבר מטופלים בשתי חתולות בוגרות שהפולש החדש מעורר את קנאתן וזעמן. בועז ניחם אותנו: "בדרך כלל בעלי-מום מוצאים בית מהר, כי הם מעוררים רחמים."     

מאז עברו כמה שבועות. אתרי האינטרנט בהם חיפשנו לו מאמצים, הכזיבו. הגור – שבסופו של דבר, ברגע של חולשה, הוענק לו השם נפתלי (אני טענתי שמארחיו הקבועים הם אלה שיצטרכו לתת לו שם) – החלים, השמין, עושה בבית כבתוך שלו, עדיין סומר לנוכח תוקפנותן הזועמת של החתולות הגדולות אבל נדמה שזאת כבר מצוות-חתולים-מלומדה והוא אינו פוחד באמת. הוא אוהב לתקוף עקבים כאילו היה צ'יטה המזנקת על ראם, ולפסוע על אדן החלון, שאמצעי הבטיחות המותקנים עליו אינם מיועדים לחתלתולים שכמותו.

הבוקר השתחל שוב מבעד לסורגים, מתענג על צפרירי הבוקר ומקשיב לציוץ הציפורים, ואז, ברגע של חוסר תשומת לב, מעד ונפל. קלטתי תנועה חפוזה, נואשת, בזווית העין, אבל לא שמעתי שום קול, וכאשר שרבבתי החוצה את ראשי וחיפשתי אותו במורד הקיר ובגינה, חמש קומות למטה, לא ראיתי דבר. בבית החלה כמובן התרוצצות הגובלת בהיסטריה, אבל החיפוש באזור גראונד-זירו לא העלה דבר. אולי נעצר בדרך אצל השכנים? בדקנו, אבל רק שערה חשודה נמצאה על אדן החלון של השכנים מלמטה. דירה נוספת עומדת ריקה, אבל התריסים בה סגורים. בחצר האחורית עמדה דממה ושום יללת-שבר לא נשמעה בה. נפתלי התפוגג אל אזור הדמדומים.

אחסוך לכם את המתח והחרדה שעברו עלינו: כעבור שעה בערך נמצא נפתלי בריא ושלם, אבל שותק כהלום רעם, בסבך שיחים בגבול הגינה. נדמה שלא סבל שום פגיעה גופנית. אשר לצלקות נפשיות, עליהן נראה היה שהתגבר כעבור רבע שעה וקופסת טונה. אבל נמתין ונראה.
 
אנחנו עדיין מחפשים לו בית, אבל רצוי צמוד-קרקע. המאמץ המאושר יוכל לשנות את שמו, ולקרוא לו על שמו של איזה שתום-עין נודע לתהילה, או אחד מחלוצי התעופה. 
 
 [מפאת קשיים טכניים, התמונות כאן: http://www.shats.com/naftali.htm]
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

חתולים וציונות Redux (+ בונוס)

המשך לפולמוס הציבורי הלוהט בדבר מקומם של חתולים בציונות. א. חפרי כותב לי כך:

"לגוף העניין, אני חושב שנחרדתי למקרא קביעתך כי בין החתולים והציונות אין דבר וחצי דבר, משום שהתפיסה הציונית שלי היא אופטימית-בהירה: בעינַי הציונות אינה רק כור היתוך, עיירות פיתוח, מלחמות וכיבוש, אלא גם יצירה של תרבות חילונית, צעירה וצוהלת במקום שהיו רק אלפי שנים של פדנטיות תלמודית וחיי-גלות טפיליים. לא רק שאני דוגל ב"שלילת הגלות", אלא שלתפיסתי "הציונות" – ואפשר לקרוא לזה גם "מה שאִפשר את תל-אביב וחיפה ורעננה" – היא הישג כה גדול ומרשים, וכה מפתיע (על רקע המסורת היהודית מחד, והתנאים האובייקטיביים הלא-אידיאליים בחלק זה של העולם, מאידך), וכל-כך חיובי ומתקדם (מן המונח "קִדמה", שאת הביקורת הקשה שהוטחה בתפיסה שביסודו אני דוחה), עד שכל היבט חיובי אחר של העולם, כגון החתולים, נדבק אליה מיידית בבחינת מצא מין את מינו."

עמדה ברורה וצלולה מאוד, שקשה לי להתווכח איתה,בעיקר עכשיו בחודש יולי, אבל בקצרה עניתי לו שאף על פי שאני מבין ללבו, והשקפתי על הציונות (והחיים) גם כן הייתה בדרך כלל בהירה ואופטימית, הנה בשנים האחרונות הכל – כולל ההשקפות שלי – התעכר והתכער בעיני. אולי זה רק עניין של גיל. או הלך רוח.

אלא שבתוך כך גיליתי את הפנינה שלהלן, פרי רוחו של חפרי, שפורסמה כבר כאן. הוא שלח לי גירסה ערוכה:

חתול לכל שופט
להלן רעיון שישפר ללא הכר את איכות החיים בבית-המשפט ואת נועם העבודה בו. הרעיון ניתן להבעה בשלוש מלים – חתול לכל שופט.
בחזוני אני רואה כיצד לכל אחד ואחת משופטי בתי-המשפט יוצמד חתול לשכתי. הזנת החתול תיעשה על חשבון המדינה. מספר השופטים הוא כה נמוך, שאין המדובר בפרויקט יקר. הוטרינרים שמטפלים בסוסי וכלבי המשטרה יוכלו לטפל גם בבעיות הבריאות של חתולי השופטים.
התועלת שברעיון רבת-פנים –

"חוש צדק שאינו טועה"

ראשית, השופטים יפסיקו לסבול מעומס העבודה הנורא ומשעות עבודה שאינן נגמרות לעולם, כיוון שתמיד לפני טיפול בתיק מסוים או בחוות-דעת של מתמחה נלהב-מדי, החתול יירדם על התיק או חוות-הדעת וכך תימנע לפרק-זמן לא קצר הגישה אליהם. בסופו של דבר יינתנו במרבית התיקים החלטות בנות שלוש שורות במקום הפתשגנים הארוכים הנהוגים כעת, מה שיועיל לכל המעורבים: לשופט וצוותו, שילכו הביתה תמיד עם תום שעות עבודתם הרשמיות בשעה ארבע וחצי אחרי-הצהריים; לצדדים לתיק, שיקבלו במהירות הכרעה ברורה בסכסוך שביניהם; ולציבור עורכי-הדין, המבקש להבין את הפסיקה ולגזור ממנה הלכות ברורות.

שנית, החתולים ישירו שערות בכל רחבי בתי-המשפט, מה שירכך (בעיקר לאחר הצטברות מאסה נאה של שערות) את קושיו וחדותו הבלתי-סימפטיים לעתים קרובות של המשפט. ידועה האמרה: Hard cases make bad law, אך לאחר השרת שערות רצינית לא יוותר עוד שום "מקרה קשה" בבתי המשפט: כל התיקים יהיו רכים, צמריריים ונעימים. ההשלכה על איכות השיפוט וההכרעות, ברורה.

שלישית, לחתולים חוש-צדק שאינו טועה, מה שיקל על ההכרעות ויקצר את ההתלבטויות, בעיקר במשפטים פליליים. בראותו אדם אשֵם, מקמר החתול את גבו באופן אינסטינקטיבי ונוהם בפראות. המדובר ב"דבר מה נוסף" קלאסי ואין ספק שהחתולים יקלו מאוד על עבודת הפרקליטות.
תרומתם הגדולה של החתולים למשפט החוקתי ברורה. אין כמוהם בזיהוי שלוש זכויות היסוד הבסיסיות של כל אדם ו/או חתול – הזכות שיהיה לך מה לאכול, הזכות שיהיה לך מחסה מפגעי החוּץ המאיים, והזכות לכך שמישהו ילטף אותך. כניסתם לעולם המשפט תמקד את תשומת לבם של השופטים בחירויות יסוד אלה וכך תבור את התבן מן המוץ.
חמישית, החתולים יקלו על השופטים לחזות, בתיקי נזיקין, את מספר שנות החיים שנותר לניזוק פוטנציאלי לחיות, את רמת ההשתכרות אליה היה מגיע לולא נפגע בתאונה וכיוצא באלה שאלות קשות, שהרי החתולים יודעים את העתיד.
הצעתי, אם כן, היא, כי לכל חתול יוכן מקום על שולחנו של השופט. השופט יצוייד בשמיכות, סלסלות וכריות כדי לארגן לחתול מושב נוח. בעת העדתם של עדים שקרנים או כאשר יבואו בפניו עורכי דין עילגים וחוצפנים במיוחד, יוכל השופט ללטף את החתול, שיעזור לו לשמור על מזגו. מאידך, לכל חתול יש שלב בו נמאס לו מליטופים והוא מתחיל להתפרע; כשמגיע שלב זה יֵדע כל שופט, כי בשלה העת לסיום הדיון.
עם התקבלות החתולים כחלק בלתי נפרד מכל בית-משפט שמכבד את עצמו יווצרו ללא ספק במשך הזמן שינויים מסוימים בדין עצמו עקב נוכחותם המרגיעה והמעודדת של החתולים. כך למשל, ניתן לצפות לשינוייםמספר בדין הדיוני: תקופות הייחום ייחשבו לפגרות בית-משפט שאינן נספרות במניין הימים. גם הדין המהותי ישתנה. ידועה האמרה, כי המשפט אינו דורש כי אדם יהא לאדם – מלאך; אך המשפט אינו מוכן להתיר, כי אדם יהא לאדם – זאב. אמור מעתה: אדם לאדם – חתול!
וזו רק תחילת הדרך. כיום ניתן להתנבא כי לא יארכו הימים עד להעברתו בכנסת בשעה טובה ומוצלחת של חוק בית המשפט לחוקה. בית-המשפט לחוקה שעל-פי הצעתו של ח"כ צ'יטה (וההקשר ברור) יכלול, בניגוד למקובל כיום, לא שופטים בלבד, אלא גם סוציולוגים, רבנים, פילוסופים ועוד ועוד, לשם יצירת פאנל המשלב פרספקטיבות מקצועיות רבות ושונות על השאלות הרות-הגורל שחיי האומה כרוכים בהן, שיידונו בבית-המשפט לחוקה (לבית-המשפט העליון תישאר הסמכות להכריע בסכסוכי-שכנים על מזגנים מרעישים, חלוקת החניות בבתים משותפים ושאר נושאים מלהיבים). ההצעה היא יפה וניתן לשפרה עוד על-ידי שילובו של חתול, הפעם, במותב בית-המשפט.

אולי תרצו לקרוא גם את:

פולמוס עם לשון בלחי * (פוסט ציוני)

קורא "הארץ" בשם אדם חפרי ירד עלי בתגובה למשפט שאמרתי בשבוע שעבר, בעניין גיבור "יוליסס", בלום, ציונות וחתולים. אמרתי שבלום אוהב חתולים, נקודה שאין לה דבר וחצי דבר עם ציונות. "הגם שהעמדה הזאת לגיטימית כנראה, מדובר לטעמי בטעות מרה, המגלה חוסר ידע בטיבם של חתולים וציונות כאחד." כותב חפרי. "לחתולים," הוא ממשיך ואומר, "נודע חלק בציונות האגררית ובציונות האורבנית כאחד. חתולים ליוו את חלוצי כנרת, סג'רה ותל-חי בלילות הדמדומים של הקדחת, כפי שליוו את לאה גולדברג, את אלתרמן ואת אלכסנדר פן בלילות הנים-לא-נים של תל-אביב."

האמנם? אני סבור שעל פי רוב הייתה הציונות, בכל מופעיה, אדישה לחתולים, או לכל היותר הפגינה כלפיהם גישה תועלתנית, כאל מדבירי-מזיקים בחקלאות; אבל אם נביט רגע בדברים מצד אחר, ונשאל לא מה עמדתה של הציונות כלפי חתולים אלא מה עמדתם של חתולים כלפי הציונות, אני משוכנע – בעקבות שעות ארוכות של שיחות-נפש עם שיפרה, שחתולים, כקולקטיב, הינם אַ-ציוניים במופגן.

עוד ראייה: תוצאות חיפוש בגוגל של השילוב "חתולים וציונות. "


שיפרה מעיינת בספרות ציונית

*לשון בלחי  – אודה למי שיציע בטוי עברי הולם.

אולי תרצו לקרוא גם את:

אמן אורח: חתולים ישֵנִים של איילת

רישומים מאת איילת

(שהיום יש לה יום הולדת)

 

 

 
 
 
 
 
 
 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

חתול ועכבר

לילה. דממה וחושך. 

משהו חודר מבעד למסך השינה: טפיפות-רגליים יחפות, פתאומיות ומהירות, חולפות על-פני הדלת בדרך אל המטבח.

ואז זעקה פתאומית. "היא שוב תפסה אותה!"

מהומת אלוהים.

יש לנו כמה עכברים בבית. רובם מפלסטיק. אחד אופטי. ועכברה אחת, לבנה עם כתמים שחורים, בשם מוֹ. היא דרה בכלוב מהודר ויש לה קן חמים מצמר-גפן בתוך מלונה אליפטית מפלסטיק אדום, בעיצוב מודרני. יש לה גלגל צהוב, נסורת טרייה ומזון מובחר. לרוב היא נחה בקן, ולעתים נתקפת פרצי-פעילות קדחתניים, ומסובבת את הגלגל שלה כאילו יש בדעתה לספק חשמל למטרופולין גדולה. היא לא מתנגדת לבלות זמן-איכות בכפות הידיים של חובביה. 

עוד שתי דיירות ותיקות יותר גרות בבית, החתולות שיפרה ושיפרה-ג'וניור. הן היו טיעון המחץ שלנו כשהתנגדנו, לשווא, להביא את מוֹ לביתנו. (הטיעון השני היה שאנו לא אוהבים חיות בכלוב.)

החתולות הפגינו סקרנות מסויגת ומנומנמת מאד כלפי העכברה. מוֹ הפגינה אדישות כלפיהן. הכל התנהל כשורה עד לפני כמה ימים. הזעקה הפתאומית ההיא, בחשיכה: "ג'וניור תפסה את מוֹ!"

 

באישון לילה, בלי התראה, כמוֹ פעולת קומנדו מיומנת, חטפה ג'וניור – חתולה עמומת-שכל ובעלת הפרעות-אישיוּת קשות – את מוֹ העכברה, ועמדה לבצע בה את זממה, יהיה אשר יהיה. רק ערנותה של א' מנעה ממנה מוות נורא.

"איך היא יצאה מהכלוב? השארת את הכלוב פתוח?"
"לא! הכלוב סגור! תראה!"
"אבל אני רואה שהוצאת את הגלגל."
"כן, כי מוֹ רצה עליו ועשתה רעש."
"נו, אז ברור מה קרה. פתחת את הכלוב, העכברה יצאה החוצה בלי ששמת לב, והחתולה תפסה אותה."
"לא נכון! מוֹ הייתה בפנים! החתולה הוציאה אותה איכשהו. היא פתחה את הכלוב!"
"ג'וניור מטומטמת מדי, היא לא מסוגלת לפתוח כלוב כזה. מוֹ ברחה החוצה בלי ששמת לב."

כמה טוב שיש הסבר לכל דבר. סוף דיון ולילה טוב. ויומיים אחר כך, שידור חוזר. הפעם נמלטה מוֹ בכוחות עצמה מן המלתעות המשחרות לטרף. היא מצאה מסתור מתחת למכונה הכביסה.

"אמרתי לךָ שהכלוב היה סגור! זאת ג'וניור, היא מצאה דרך לסחוב את מוֹ מהכלוב שלה!"
"אבל איך?"

אין לנו מושג איך, אבל עובדות הן עובדות. כמו שאמר המומחה למתמטיקה של כֵּאוֹס בפּארק-היוּרַה, החיים מצאו דרך. הכלוב של מוֹ, שנראה כה יציב וחסון, לא תוכנן, מסתבר, להתמודד עם חתולות שאינסטינקט קדמוני מניע אותן. ג'וניור לא מזכירה טי-רקס, זה נכון, ומעולם לא טרפה יצור גדול מיתוש. אבל כנראה – הכל בגדר השערה – שהצליחה לתחוב את כפותיה אל בין הסורגים ולגרור את מוֹ האומללה החוצה.

ולמה דווקא בלילה, ולא במשך שעות היום הארוכות שבהן הבית ריק מאדם? אולי מפני שביום מוֹ רואה אותה, ונסה אל מקומות מוגנים בכלוב שלה; אבל בלילה בא לידי ביטוי יתרונה היחסי של ראיית-הלילה הנודעת של החתולים. אולי.

אלתרנו משהו – סרט דביק וחזק על אזורים אסטרטגיים בכלוב. הפרדת כוחות בשעות היום. אבל הטבע הפראי ממשיך ואורב לנו ככל שנדכא אותו. מי יודע באיזה לילה ירים שוב את ראשו.

 

 

עידכון חם, כמה ימים אחרי: הובהר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמוֹ גילתה איך להמלט מהכלוב. היא עושה זאת לגמרי לבדה ובכוחות עצמה, ויודעת גם איך להכנס בחזרה. ג'וניור לא בעסק.

 


שיפרה האם. שומרת על נייטרליות מרוחקת


עכברה אלמונית מגוגל. די דומה למוֹ.

 

 

.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

אנתולגיה קטנה של חתולים (II)


"..ומיני קולות משונים עולים עד לשמים: קולות קטועים ומבולעים, פגומים ומגומגמים, וקשה להכיר למי הם ולמה הם? חתולים בזמן שמתאספים על הגגות והומים, אף-על-פי שאין אתה מהם ולא תדע לשונם, מיד אתה מכיר בין חתול לכלב ויודע שחתולים הם ולהזדווג הם באים. ובהתאסף בני-אדם פעמים אתה עומד תוהא ומשתומם ואינך יודע מי הם, האסיפה למה והקולות מה הם?! כולם כאחד פותחים את פיהם ומהגים ומלהגים ומדובבים."

(מסעות בנימין השלישי – מנדלי מוכר-ספרים)


– "יִרְאֶה נָּא אֲדוֹני" – הִמְשִיךְ פַּרְנַס הַחֲתוּלִים –  הוּא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר אֶת הַחַיוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל רוֹפְאֵי הַחַיוֹת וְהַבְּהֵמוֹת בִּמְקוֹמֵנוּ. הַסֵּפֶר, אֲשֶר כָּתַב על הַחֲתוּלִים, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוא! אני אָמְנָם אֵינֶנִי יוֹדֵע קְרֹא וּכְתֹב – לוּ יָדַעְתִּי, כִּי אָז כָּתַבְתִי מִכּבַר כּמה וְכַמָּה סְפַרִים! וְאוּלָם אִשְתִּי תֵיאוֹדוֹסִיָּה הִיא אִשָּה מְלֻמֶּדֶת וְהִיא קָרְאַה לְפַנַי אֶת סִפְרוֹ. אָמְנָם כֵּן, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוּא סִפְרוֹ, אַחֶרֶת אֵין לְהַגִיד – הַפְלֵא וָפֶלֶא! כּאִילוּ הוּא עַצְמוֹ הָיַה חָתוּל – כֵּן יוֹדֵע הוּא אֶת נֶפֶש הַחֲתוּלִים. וְעַתָּה לוּ יִשְמָעֵנִי: אוֹצְרוֹת זָהָב וָכֶסֶף נָכוֹנוּ לו, אִם יַתְחִיל לְרַפֵּא אֶת הַחַיוֹת. הַהֵבִין לִדְבָרָי? אֶת כָּל הַנָּשִים, אֲשֶר חַתוּלֵיהֵן אוֹ כַלְבֵיהֶן חָלוּ, אֶשְלַח אֵלַיו. וְאִם לֹא יֶחֱלוּ, וְשַמְתִּי בַּבָּשָר, אֲשֶר אֶמְכֹּר לַהֶן, דְבַר-מָה מְעוֹרֵר כּאֵב".

 

"לֹא, לֹא!" – קָרָא הַרוֹפֵא – "כֵּן לֹא יֵעַשֵה!"…

 

– לֹא כּאֵב-בֶטֶן גָדוֹל" הֵשִיב פַּרְנַס הַחֲתוּלִים – "כִּי אִם כְּאֵב קַל… אָמְנָם הָצֶדֶק אִתּוֹ: כֵּן לֹא יֵעַשֵה לַחַיוֹת. אַךְ בֵּין כֹּה וָכֹה תִּתְקְפֵן הַמָּחֲלָה, כִּי הַנָּשִים מַרְבּוֹת לְהַאֲכִילַן."

(דוליטל הרופא ומארעותיו – ה. לופטינג תרגום א. סולודר – הוצ' מסדה תשט"ז)


 

"…למשל, הנשים הללו… חה־חה, הַנֵי נַשֵׁי… החיוֹת היפות הללו, חיות הבית הנחוצות, המגוּדלוֹת בבית תבשילה של האנושוּת, הפטומות מדוֹר דוֹרוֹת ורכוֹת הבשר, הנרפּות, כחתולים המגוּדלים הללו הבאים מארצות סיביריה, כשהם רובצים כלפּי חמה בצהריים ולוֹקקים בחלומם את בשרם להנאתם, והדרסניות ופתלתליות כחתולים הללו גופם, כשבבשר נרפה ומטוּפּח זה מתחיל פתאום תוסס דם הפּרא היסודי, שדורות שלמים של חיי היישוּב לא ניצחוהו, והוא שוֹחר לבשׂר ומתאַוה תאוָה…"

(אצל – א"נ גנסין)

"את חתולי הבר שוכני-היער יש להבדיל מאחיהם בני-החיל המתרוצצים על גגות הבתים…ימים רבים היו אותם חתולים באים אל החור שמתחת למחסן ומרחרחים בעדו את חתולתה הצנועה של פולכריה איוואנובה, ואף החתולה רחרחה אותם. לבסוף פיתוהַ לבוא עמם, כשם שכתת חיילים מפתה בת איכרים פתייה. ראתה פולכריה איוואנובה שאבדה החתולה ושלחה לחפשה, אך החתולה לא נמצאה. עברו שלושה ימים…ופתאום יצאה מתוך סבך העשב חתולתה האפרפרת, צנומה ותשושה. ניכר בה שזה ימים אחדים לא בא אוכל אל פיה. פולכריה איוואנובה המשיכה לקרוא לה, אבל החתולה עמדה לפניה, יללה ולא העזה לגשת. לבסוף…נתרצתה גם להיכנס אל הבית. מיד ציוותה פולכריה איוואנובה שיגישו לחתולה חלב ובשר, והיא עצמה ישבה להתענג על מראה הרעבתנות של חביבתה המסכנה…
פולכריה איוואנובה פשטה את ידה ללטף את החתולה אך דומה שהברייה כפוית-הטובה כבר הסכינה יותר מדי עם החתולים הטורפים, ושמא נטה לבבה אחר הצו הרומנטי, שיאה העוני לאהבה ונאה לה מארמונות מלכים – ואותם חתולים אכן היו עניים מרודים; אם כך ואם כך – היא זינקה מבעד לחלון, ואיש מן המשרתים לא הצליח לתפסה.
הישישונת שקעה בהרהורים: "זה מותי שבא לקחתני!" אמרה בלבה, ושוב לא יכלה להסיח דעתה מן הדבר. "

(ניקולאי גוגול, סיפורים אוקראיניים, תרגום נילי מירסקי)

 

 


"…הוא הוסיף גם לצפות בדמויות החביבות עליו. רשימותיו מספרות שהזקן הגוץ שהיה מתעסק עם החתולים ידע אף הוא צער גדול. שהנה, בוקר אחד נשמעו יריות וכמה יריקות עופרת, כלשונו של טארו; הרגו את רוב החתולים, וכל השאר נבהלו וברחו מהרחוב. ביום ההוא יצא הזקן בשעה הרגילה אל המרפסת, הופתע מעט, גחן מטה, סקר את קצות הרחוב ובלית ברירה חיכה. ידו הקישה קלות על מעקה המרפסת. הוא הוסיף לחכות, פורר מעט נייר, נכנס פנימה, שב ויצא, וכעבור זמן מה הסתלק במהירות וסגר אחריו בכעס את הדלתות הזכוכית. כך היה גם בימים הבאים, אבל בפניו של הזקן ניכרו יותר ויותר העצבות והמבוכה. כעבור שבוע חיכה טארו לשוא למחזה היומי, הדלתות סגרו בעקשנות על צער מובן היטב, ולא נפתחו עוד."

(הדבר – אלבר קאמי. מצרפתית: אילנה המרמן)

 


"..לפרקים נראתה גם דמותה של רוסלה מציצה מאחורי כפות רגליו,פתלתולה וכחושה, בטנה התפוחה קצת כמעט לא מורגשת, והיא מתמתחת לאחר תנומה ומהלכת על רגליו באין מפריע. לאמיתו של דבר היה הצעיר טרוד יותר מדי במחשבותיו ולא נתן דעתו לחתולה; אלא שהיא, בלי ספק, השתכנעה שיש לה כבר חשיבות רבה בחייו; די היה שישנה את תנוחתו, או יזוז על יצוע הקש, ומיד הייתה מזדקפת על רגליה הקדמיות, מותחת את פרצופה ומייללת: "מויהי!" שהיה קול תשובתה המיוחד, כמי שעונה "נוכח!" לקריאה בשמו; ואילו הוא, למעשה, כלל לא ראה אותה ולא חשב עליה, כאילו אינה קיימת, ורק לעתים נדירות היה מניח עליה את ידו באקראי ובלי משים ומלטפה. אז הייתה עוצמת את עיניה בהתפעמות ומחזירה לו המהום של קירבה בשפת החתולים: "אהה, כן, זה ממש הרגע הטוב, בדיוק הליטוף הזה היה נחוץ להשלמת שביעות רצוננו מכך שאנו כאן יחד, שנינו, קרובים זה לזה ולבד."

(אלזה מורנטה, אלה תולדות. מאיטלקית: עמנואל בארי)

 

 


"מבעד לגבעולי העשב הציג חתולו השחור של השרת סינר לבן. מַאלקֶה ישן. הרוח באה ממזרח, והקרמטוריום שבין בית העלמין המאוחד ובית הספר להנדסה פעל. אדון מאלנבראנדט, המורה להתעמלות, שרק במשרוקיתו: להחליף צדדים. החתול התאמן. מאלקה ישן, או נראה ישן. אני הייתי לידו, עם כאב השיניים שלי. החתול, עדיין מתאמן, התקרב. גרוגרתו של מאלקה משכה תשומת לב, שכן גדולה הייתה, תמיד בתנועה, והטילה צל. ביני ובין מאלקה התמתח חתולו השחור של השרת לקראת זינוק. יצרנו משולש. השן שלי דַממה וחדלה לקצוב את הזמן: שכן גרוגרתו של מאלקה הפכה לעכברו של החתול. היה זה חתול כה צעיר, והמה-שמו של מאלקה כה פעלתן – כך או אחרת, החתול זינק אל גרונו של מאלקה; או שאחד מאיתנו תפס את החתול והביא אותו אל צוארו של מאלקה; או שאני, עם או בלי כאב השיניים שלי, תפסתי את החתול והראיתי לו את עכברו של מאלקה: ויואכים מאלקה פלט צווחה, אבל סבל רק שריטות קלות. "

(גינתר גראס – חתול ועכבר)

 

"שווה בנפשך שנשמתך, לאחר מותך, נתגלגלה בחתולה. והנה חתולה זו מזדמנת לחצר ביתך. יצא בנך אהובך לשחק כדרך הילדים, קראת לו בקול יללה חרישית – גער בך. קראת לו ארוכות, נשתלחה מפיך יללה מסתלסלת – זרק אבן לעברך, ואתה פנית לדרכך, ובלבך כהרגשתו של האביר הערבי "שִעְבּ בֻּוואן" – "נוכרי פנים וידיים ולשון."
זה המצב שבו אני שרוי עשרים שנה, מִתְחַתֶּל ומילל עד כי היה בי גלגול-נשמות זה לודאות מוחלטת. בראותי חתולה מכרסם בי הספק: שמא אמי-יולדתי היא זו, יהי זכרה ברוך! על כן אשוש לקראתה, ופעמים אף נחליף יללות."
(אמיל חביבי, האופסימיסט. מערבית: אנטון שמאס)

 

 

אנתולוגיה I

שלושה חתולים

עוד שלושה חתולים

 

עוד חתולים ברשימות –

http://www.notes.co.il/benbasat/2741.asp
http://www.notes.co.il/ronit/2779.asp
http://www.notes.co.il/gil/archive.asp?cat=143

http://www.notes.co.il/carmel/1416.asp
http://www.notes.co.il/carmi/2443.asp

ודאי יש עוד, אשמח להוסיף.

אולי תרצו לקרוא גם את: