סקס עם ד"ר טאטיאנה

ביום שישי הגיע הספר שהזמנתי באמאזון – לא, לא הארי פוטר – ועד עכשיו לא התאכזבתי. אני לא בדיוק לקוח מתמיד שלהם, אבל אחרי שהגעתי לגמרי במקרה לכתבה ההיא בוושינגטון פוסט, שבה נכתב על אוליביה ג'דסון שהיא מצליחה לאחד את הפרספקטיבה הקוסמית של צ'רלס דארווין עם הסקרנות המדגדגת של ד"ר רות, ובנוסף לכך היא "יפה באופן מטריד…אפילו בעיני הפינגווינים. הם רוצים להתכרבל אתה, ושיקראו להם סיפור. הם לא יודעים שביולוגים חותכים דברים?" – החלטתי שהיא תהיה האלילה הבאה שלי, למרות שאין לי אלילים בעקרון, והזמנתי את הספר.

כשמדובר בביולוגיה אבולוציונית להמונים, קראתי, במידת הנאה משתנה, את החשודים הרגילים, ובראשם סטיבן ג'. גולד וריצ'רד דוקינס ("הגן האנוכי"). גולד כתב טוב יותר, אבל כמובן שאני מעדיף את דוקינס, עם להט-המטיפים הקנאי שלו, שבאמצעותו הוא מכלה את זעמו בפונדמנטליסטים. דוקינס אמר פעם, בעניין של שערוריית הניצול המיני של קטינים על ידי כמרים קתוליים בארה"ב, שהפגיעה בילדים, רעה ככל שתהיה, עשויה לגרום להם פחות נזק קבוע בהשוואה לעצם חינוכם כקתולים. את אוליביה ג'דסון לא תתפסו באמירות כאלה. היא שובבה, משעשעת, ומשתדלת להדהים בעיקר בעזרת עובדות מעודכנות, לא דעות פרובוקטיביות. הספר שלה – לא בטוח איך הייתי מתרגם את שמו: "מדריך המין לכל הבריאה של ד"ר טאטיאנה" נשמע קצת צולע – מורכב משאלות מן הסוג שורדה ז'קונט עשויה לשמוע (ואולי זה מזכיר יותר את "על בנים ועל בנות" במעריב לנוער): "ד"ר טאטיאנה היקרה, החבר שלי הוא פּוֹטוֹ

פוטו זהוב
(Arctocebus calabarensis) ליטוגרפיה מהמאה ה-18.
מתוך http://nocturnalprimate.org

זהוב יפהפה, יש לו פרווה נהדרת וזהובה על הגב וצבע לבן-שמנת על הבטן, יש לו ריח נפלא וידיים ורגליים עדינות ומתוקות. יש רק בעיה אחת, ד"ר טאטיאנה: למה יש לו כאלה קוצים ענקיים על הזין?". או, למשל, העניין הזה עם דבורים: "הגברים שלי נוטים להשאיר את איברי-המין שלהם בתוך הגוף שלי אחרי הסקס, ולהתפוצץ. האם זה נורמלי?"
השאלות נועדו לאפשר עיסוק מלומד-קליל בשאלות בוערות של ביולוגיה אבולוציונית, שכולן קשורות כך או אחרת למין. הגימיק ממצה את עצמו די מהר, צריך להודות, אבל העובדות המפוארות של הטבע לא מפסיקות לסחרר. בניגוד לערוצי-הטבע הטלוויזיוניים, גם הטובים שבהם, טאטיאנה לא חוזרת שוב ושוב לאותם גיבורים מוכרים – אריות הסוואנה, הפינגווינים, הגורילות (שיש להם ביצים קטנות, ויש לזה סיבה): היא עוסקת באותו להט בחרקים ("שמי טוויגי ואני חרק-מקל. אני די נבוכה לכתוב לך ככה, באמצע הזיון, אבל זה נמשך כבר עשרה שבועות. אני גמורה משעמום, אבל הוא לא מראה סימנים שהוא הולך לגמור. הוא אומר שהוא אוהב אותי, אבל אני חושבת שהוא מטורף. איך לגרום לו להפסיק?") וגם ביצורים מיקרוסקופיים. פרק שלם – בנוי כתיאור של תוכנית טלוויזיה בנוסח ג'רי ספרינגר – מוקדש ליצור בלתי נראה בשם bdelloid rotifer , שמהווה חידה קשה לפיצוח עבור ביולוגים אבולוציוניים. סקס הוא לא סתם כף בעולם החי, אלא אמצעי שרידה מעולה – אבל הקטנטנים האלה מתרבים כבר שמונים ומשהו מליון שנה בלי סקס, כנגד כל הסיכויים.

אוליביה ג'דסון יודעת – כמו כל ביולוג אבולוציוני נבון – שהקשר בין עולם החי לעולם האנושי מורכב הרבה יותר מניסיונות פאתטיים לייחס כל מיני עובדות חיים אנושיות לטבענו החייתי: שובינסטים, טריטוריאליסטים, הומופובים, דארוויניסטים חברתיים – כולם אוהבים להביא דוגמאות מהטבע שיסבירו לנו למה נשים נחותות, למה מלחמה היא בלתי נמנעת וכ'. בארסנל שלה יש מספיק דוגמאות להפריך כל טענה כזאת. הכי הרבה שאלות של קוראים אנושיים, היא אמרה בראיון אתה, עוסקות בשני נושאים: הומוסקסואליות ובגידה. למוסר ואתיקה אנושיים, היא לא מתעייפת להסביר, אין כל קשר למה ש"טבעי" או לא. ויחד עם זאת אין ספק שמשעשע אותה לספר לנו על אחת ההיפותזות השגורות של ביולוגים (גברים, כמובן) לפיה נקבות בטבע פחות מתירניות ואילו זכרים נוטים לפזר את זרעם (הזול לייצור) בכל מקום: ההנחה הזו התבססה על ניסוי קלאסי בזבובי דרוזופילה, והתברר שהוא שגוי מן היסוד. הכלל הנפוץ בטבע הוא דווקא הפוך – נקבות מתירניות, זכרים מרומים.

עוד לא גמרתי לקרוא, אבל זה כף של ספר. וכף להסתכל על התמונה של אוליביה ג'דסון.

האתר שלה:
http://www.drtatiana.com

2 תגובות בנושא “סקס עם ד"ר טאטיאנה”

סגור לתגובות.