שנת הפלאות של פיליפ לארקין

לפני זמן רב ניסיתי לתרגם, בהצלחה מפוקפקת, שיר קטן שמצא חן בעיני. שמו Annus Mirabilis וכתב אותו המשורר האנגלי פיליפ לארקין. למען האמת, האנגלית של השיר די פשוטה, דבר שכמובן אינו מקל על התרגום. למטה מובא השיר וניסיון התרגום הקלוש שלי. נדמה לי שהיו עוד תרגומים לשיריו, אבל אני בספק אם בשנים האחרונות יש פריחה בתחום ההתמחות המסוים הזה, ומיד תבינו למה.

לארקין היה, בחייו וקצת גם לאחר מותו ב-1985, משורר אהוב ובכיר, וגם ידוע מאד לציבור הרחב; מין יהודה עמיחי, נניח, של השירה הבריטית החדשה. אבל בדיוק כאשר גיליתי אני את השיר הדברים החלו להשתנות. מתוך מסמכים ומכתבים שפורסמו לאחר מותו צצו אמיתות מכוערות; עלה מהן שלארקין היה שמרן, קמצן חולני, שונא נשים, גזען סמוי; לא הכרתי את הפרטים, רק שברי-דברים שקראתי באקראי. זה לא שינה את חיבתי לשיר המסוים הזה.

בעצם מדובר בדילמה ישנה: אם האמן הוא חרא של בנאדם, האם האמנות שלו שווה משהו? שאלו אותה לגבי רבים, כולל דמויות כמו פיקסו, או הסופר הצרפתי סלין; אני משער שלכל אחד תשובה משלו – תשובה שמשקללת גורמים כמו עד כמה היצירות דגולות ובמה בדיוק התבטאה העובדה שהאיש (לרוב מדובר באיש) היה חרא. לא מזמן מצאתי ברשת טקסט של הרצאה שנשא הסופר הבריטי מרטין איימיס – דברים חדים כתער, אבל גם מאוזנים והוגנים, לפחות בעיני מי שאינו בקיא לגמרי בפרטי פרשת לארקין. אני מסכם כאן כמה מהדברים שאמר:

לארקין המשורר הענוג עם מייב ברנאן, אחת הנשים בחייו.

כשלארקין – ספרן שמן וקרח באוניברסיטת האל – מת ב-1985, הוא היה אהוב האומה, אם כי בשל שיריו, ולא בשל אישיותו. עשר שנים לאחר מכן, לארקין הפך טמא. פעם הוא העלה על הדעת איזו אנגליות מכובדת, מתונה, מאופקת; סגפן ממושקף העמל שעות על כתבי-יד בספרייתו הישנה. תדמיתו הנוכחית היא של שתיין קמצן וקנאי, מפיץ עננת-צחנה של אלכוהול, אנליות ועיתוני-מין. וגם מייצג של הימין הקיצוני.

המהפך התחיל עם פרסום מכתביו, ב-1992. מבקר נודע בשם טום פאולין כתב שהמכתבים חושפים את הביוב שמתחת לאנדרטה הלאומית. פאולין נתן את הטון, והאתוסים החדשים הכו במלוא עוצמתם בלארקין המת. פורסם ספר על חייו, ודימויים גדושי אינסטלציה – ביוב, חלאה וצחנה – הציפו את מדורי הספרות. מכתביו של לארקין עצמו סיפקו את הדלק:

"…אתה לא חושב שזה פשוט מחפיר שגברים חייבים לשלם עבור נשים בלי שיורשה להם, כמובן מאליו, לזיין אותן אחר כך? זה פשוט מגעיל. זה מרגיז אותי. כל מה שקשור ליחסים בין גברים ונשים מרגיז אותי. זה מין בלגן דפוק, נראה כאילו תכנן את זה הצבא או מיניסטריון המזון." או: "אני לא אוהב לצאת עם בחורה ולבזבז כמעט חמש לירות, בזמן שאני יכול לעשות ביד בחמש דקות, ויש לי את שאר הערב לעצמי."

בפעם אחרת סיפר לחבר על איזה סוג של דברי דואר הוא מפנטז: "מר לארקין היקר, לי ולחברה שלי יש ויכוח, החזה של מי מאתנו גדול יותר, ורצינו שתשפוט.." "מר לארקין היקר, הבת שלי בת הארבע-עשרה מטורפת על השירים שלך – היא מאוד מפותחת – " וכ'. הוא חיבב מאוד מגזין בשם "ספאנק", שהתמחה בהצלפות.יש עוד לא מעט: גם רמזים לאנטישמיות ושנאת זרים – אביו היה כנראה תומך נסתר של היטלר.

אבל מרטין איימיס מנסה לראות את הדברים מזווית קצת אחרת. לארקין היה, יותר מכל, אומלל; תוצר אופייני של זמן ומקום. זיכרונותיו העיקריים מילדותו, כתב פעם, היו "פחד ושעמום." ביחסיו עם נשים היה בעיקר קורבן למבוכה כאוטית אופיינית; איימיס מציין שכל סוקרי הביוגרפיה שחשפה את לארקין היו גברים: האם נתקפו עורכי-הספרות במין הלך רוח של "זה עסק מכוער, חמודה, זוזי הצידה ותני לגברים לטפל בזה"? נדמה לאיימיס שנשים היו נבוכות פחות לנוכח המהומה הפנימית של לארקין. שונא-נשים אמיתי לא מקדיש את חייו הפנימיים לנשים, אומר איימיס. חבריו הגברים של לארקין התכתבו אתו; רק עם נשים חלק רגעים אינטימיים. (לארקין היה נשוי וניהל כמה רומנים, וכתב שירי אהבה שלא פורסמו מסיבות של דיסקרטיות.) הזוהמה הרוחנית של מכתביו הפרטיים מעולם לא מצאה את דרכה אל דמותו הציבורית או אל יצירתו, אומר איימיס. המכתבים שלו היו גם דרך להיטהר מפסולת מחשבתית, ויש בהם הרבה לעג עצמי.

לארקין האשמאי החולני, מתוך The Angry Corrie 18: Apr-Jun 1994

הסלחנות היחסית של של מרטין איימיס נובעת אולי גם מהעובדה שהכיר אישית בילדותו את לארקין (מרטין איימיס הוא בנו קינגסלי איימיס, סופר בריטי בולט. הנה קטע מהיומן של לארקין, שבו מוזכר איימיס האב.) מרטין איימיס מביא דברים ששלח לו מילאן קונדרה באותו עניין: אנשים מתקדמים בערפל…במבט לאחור לא רואים את הערפל. מן ההווה הנתיב נראה ברור והראות טובה. במבט לאחור רואים את הדרך, רואים את האנשים המתקדמים בה ואת הטעויות שלהם, אבל לא רואים את הערפל. והוא מסיים: "מדוע שלא נרחיב את הנדיבות הרב-תרבותית שלנו גם למימד הזמן? העבר גם הוא ארץ אחרת. רוחות הרפאים שלו עשויות להראות מפחידות ומעוותות במקצת, בגוף או בנפש, אבל זאת רק סיבה נוספת לקדם אותן בברכה על חופינו."

ואולי גם כמה שירים של לארקין מהווים נסיבות מקלות; כולל אלה שבהם הוא מסביר אולי, מנין צמח כל זה: אבא ואמא. (This Be The Verse – למטה.)

שנת הפלאות

בשנת שישים-ושלוש
התחילו יחסי-המין
(היה די מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

עד אז הייתה רק התשה
מין התמקחות צולעת
הריב על הטבעת
ומגיל שש-עשרה – בושה
שאת הכל בולעת.

ואז פתאום הקרב שכך;
כולם הרגישו כך
והעולם הפך
למין משחק שובר-קופות
עם נצחון מובטח.

בשנת שישים ושלוש
אם כן, החיים היו נפלאים
(אם כי קצת מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

Annus Mirabilis

Sexual intercourse began
In nineteen sixty-three
– (which was rather late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
.And the Beatles' first LP

up to then there'd only been
,A sort of bargaining
,A wrangle for the ring
A shame that started at sixteen
.And spread to everything

: Then all at once the quarrel sank
,Everyone felt the same
And every life became
,A brilliant breaking of the bank
.A quite unlosable game

So life was never better than
In nineteen sixty-three
– (Though just too late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
. And the Beatles' first LP

This Be The Verse

.They fuck you up, your mum and dad
.They may not mean to, but they do
They fill you with the faults they had
.And add some extra, just for you

But they were fucked up in their turn
,By fools in old-style hats and coats
Who half the time were soppy-stern
.And half at one another's throats

.Man hands on misery to man
.It deepens like a coastal shelf
,Get out as early as you can
.And don't have any kids yourself

אולי תרצו לקרוא גם את:

12 תגובות בנושא “שנת הפלאות של פיליפ לארקין”

  1. דופקים אותך, גם אב גם אם.
    אולי מבלי משים, אז מה?
    עומסים עליך פגמיהם
    ומוסיפים קצת, בשבילך.

    הם נדפקו גם, בתורם
    בידי בורים בלבוש ישן
    שחצי-זמן בכו/צרחו
    והתכסחו בשאר הזמן.

    מאומלל אחד לעוד אומלל
    מורשת אומללות גדולה.
    ברח מהר אם רק תוכל
    ושכח מילדים בעצמך.

  2. אני לפחות משוכנע לגמרי שאופי היוצר המחורבן לא צריך לגרום לנו לא להנות מיצירותיו.
    דוגמה נוספת ליוצרים המגעילים שהבאת היא גוגול, שסיפוריו מלאים אהדה לאיש הקטן המדוכא ויוצאים נגד המדכאים, ואילו הוא עצמו החזיק בדיעות שמרניות קיצוניות עד טירוף, אפילו לזמנו, על-פי יומניו. למשל שיש לאפשר לאצילים להצליף באריסיהם.

  3. ויכוח יש ויש.

    במקרה של לארקין, התחיל גם מהלך של הוצאתו מהקאנון:
    מבקרים החלו לטעון שהוא בכלל משורר די בינוני וכל מה שהיה קודם יסודו בטעות…

  4. מה אכפת לי אם המשורר היה שונא נשים או גזען? ודאי שלא אכפת לי אם היה קמצן חולני.
    בלי קשר, הדברים של קונדרה ביחס לקבלת העבר כמו ארץ זרה נכונים. מוזר בעיניי שאנשים מזדעזעים למשל מהגישה הקולוניאליסטית של אבות הציונות, או מהבעלות על עבדים של חלק מאבות החוקה האמריקאית, או מהמייל-שוביניזם של אריסטו.
    קולוניאליזם, נחיצותה של העבדות, אמונה בעליונותו המוסרית של הגבר – כל אלו דברים בזויים שטוב שהם עוברים מן העולם, אבל לא חכם לשפוט לחומרה את אלו שאמונות אלו היו עובדות-טבע עבורם.

  5. הוא דמות מורכבת ומלאת סתירות, וגם קצת תמהוני, היה ונשאר.
    כל מה שקרה זה שגילו את הצדדים שהדחיקו בשביל להקל על הקאנוניזציה.
    רק מה – מורכבות זה לא דבר שמשטרת המוסר אוהבת, היא מעדיפה פשוט להגיד: אה, אז אתה מהרעים? צא בחוץ!

  6. Home is So Sad

    Home is so sad. It stays as it was left,
    Shaped to the comfort of the last to go
    As if to win them back. Instead, bereft
    Of anyone to please, it withers so,
    Having no heart to put aside the theft

    And turn again to what it started as,
    A joyous shot at how things ought to be,
    Long fallen wide. You can see how it was:
    Look at the pictures and the cutlery.
    The music in the piano stool. That vase.

    Philip Larkin

  7. חפוז משהו וחופשי בעליל, אבל בכל זאת:

    ההורים דפקו אותך,
    בלי כוונה, אבל דפקו.
    מלאו במה שבם רקוב,
    הוסיפו קצת רק בשבילך.

    אך בתורם הם נדפקים
    בידי שוטים במעיל ישן,
    שאו ברצינות דביקה
    או זה על זה שולפים טפרים.

    האומללות מיד ליד נמסרת.
    זה מעמיק ואין לה קץ.
    תצא מזה כל עוד אפשר,
    ואל תוליד אף ילד.

  8. התרגום שלך לשיר הוא יפה ומביע. העברית קצרה מדי אבל זה מה יש. אולי אתה בצחוק זילזלת בתרגום, אבל אני – מה לעשות – אהבתי אותו. בכלל אני נכנסתי לכאן במקרה וממש נהנתי. קראתי שירים יפים. איני מכיר דבר יותר טוב. ולויכוח על אמן בעל אופי מחורבן – זה נראה לי לא לעניין. פגשתי לאחרונה תל אביבית שהכירה תל אביבית מדור המייסדים ששנאה את ביאליק וטענה שהוא (ח"ן) היה מיידה אבנים בילדי השכונה ומותו בא לו ר"ל ממחלה לא הגונה. אני מת על ביאליק וכל השטויות לא יזיזו אותי. צריך לקרוא את יתמות ואת אבי כדי להבין. אז אם הוא באמת הרביץ לילדים או לא – זה עדות שמיעה. וגם העדות אודות גוגול היא עדות שמיעה. מי שמחליף מקור (היצירה עצמה) בצילום מטושטש (דברי מבקרים אחרי מות) הוא – נותר לכתוב אצלכם "אידיוט"?

  9. אכן ויכוח יש ויש. האם לא הוציאו מחיינו את דן בן אמוץ ? מישהו בכלל זוכר אותו? וכל זה קרה רק אחרי שפורסמו אורחות חייו ואופיו הלא כל כך מעודנים. לפני הפרסומים כל מה שכתב ויצר היה מוערך ביותר.

השאר תגובה