אזור אפור

יהודי על-פי ההלכה, למקרה שתהיתם. וויל סלף – תמונה מאתר הבי.בי.סי.

לפני יומיים חזרתי לספר שזנחתי לפני די הרבה זמן, בגלל תוכנית טלוויזיה. בשעשועון הטלוויזיה הבריטי הביזארי "כוכבים נופלים" ראיתי פתאום את קלסתרו החצוב-בסלע של וויל סָלף – אני מתנצל בפני מי שאלה חדשות ישנות עבורו, אבל מנחש שרוב מכריע בציבור לא יודע על מה מדובר. תקציר האירועים: בשנת 1998, בערך, סיפרה לי מישהי בהתרגשות על כוכב ספרותי חדש הנושא שם מוזר: וויל סָלף; עד אז לא שמעתי עליו, אבל בלונדון הוא כבר עשה הרבה רעש, הרבה זמן.

 

סלף נע בקלילות בתחום האפור שבין סלבריטאיות תקשורתית לבין ספרות רצינית, שאליה הוא משייך את עצמו, בלי ספק. הוא מרבה לכתוב בעיתונים ולעורר שערוריות, ולהופיע בטלוויזיה וברדיו, כולל השעשועון הפסיכי בעליל של ריבס ומורטימר – מתברר שהוא חבר קבוע בצוות, לא סתם אורח לרגע. מישהו התלונן שהשניים מתייחסים אליו ביראת כבוד מוגזמת (רוב הזמן הם מעליבים בלי הכרה את אורחיהם, ובעיקר מתייחסים לפגמים גופניים שלהם.) אולי לחשש שלהם יש סיבה. הנה דוגמה קטנה: סלף באולפן רדיו עם סופר אחר, ריצ'רד ליטלג'ון, החשוד כבעל דעות ימניות קיצוניות. הם מדברים על הספרים שלהם:בשנה שעברה הייתי באנגליה, וסָלף, שהוציא רומן חדש, עמד להרצות עליו; קניתי את הספר בחנות המופלאה "בּוֹרדֶרְס" (קונספט אמריקאי דווקא, שתפס בממלכה המאוחדת) באוקספורד, והלכתי להרצאה שהתקיימה ב"יוניון", מין מרכז סטודנטיאלי עתיק ומרהיב, אבל נסתר מהעין. דרך שער קטן ברחוב צדדי נכנסים אל מערך ענק של בניינים ובהם ספריות, פאבים ואולמות, ומאות סטודנטים צעירים, אדומי לחיים, אולי אחרי כמה בירות, נלהבים, נעים בו ללא הרף בין המבנים והקומות; וויל סָלף הרצה באולם שבאחת הקומות העליונות, אבל כבר לא היה שם מקום. נכנסתי לאולם ענק אחר שבו התאספו מאות סטודנטים; צעיר אחד ביקש את תשומת לב הקהל, והבהיר שכאן מתקיים מועדון הויכוחים, ושהמפגש עם וויל סָלף מתקיים במקום אחר. מיד קם ממקומו חלק הארי של הקהל והחלה נהירה גדולה החוצה, אל האולם האחר, שכבר ידעתי שאין בו מקום. כך התבהרה לי העובדה שסָלף נהנה מפופולריות של כוכב-רוק. הוא נראה כמו מישהו שיכול לככב בסרט של טרנטינו – פרצוף של גנגסטר עם הבעת פנים קשוחה-מתריסה-לועגת. והוא לובש חליפות עור שחורות.

סלף: "…קראתי 200 עמודים, וזה עלון-פרסומת ל-BNP." (הימין הסהרורי הבריטי.)
ליטלג'ון: טוב, אתה לא יכול העיר הערות לפני שקראת את 200 העמודים הנותרים."
סלף: "למה? זה פתאום הופך להיות טולסטוי?"

אבא של סלף היה פרופסור למדע המדינה, סוציאליסט אוטופי וסרבן-מצפון; הוא עזב את אמו כשסלף היה בן תשע. אמו הייתה יהודיה (אהה!) אמריקאית, שאותה הוא מתאר כסוערת, נלהבת, חריפה וכפייתית. היא השפיעה, לדבריו, על דמותה של לילי בלום, גיבורת הרומן האחרון שלו, זה שקניתי בבורדרס, "איך חיים המתים."

אבל סלף הוא בעיקר סופר, והכתיבה שלו בלי ספק מרשימה ורבת עוצמה, אלא שאחרי קריאה בשלושה וחצי ספרים שלו – אחד, "אזור אפור", בתרגום עברי, – אני עוד לא בטוח מה דעתי עליו. אני מרגיש שאני מתנהל באזור אפור ומעורפל; סוג של משיכה-דחייה ברמות קיצוניות. השפה שלו דשנה, דחוסה, מלאה סלנג מצד אחד, ומצד שני מפורסמת בשימוש נרחב במילים אזוטריות ונדירות, שהקורא הממוצע, ואפילו מיטב מבקרי הספרות, נבוכים למולן. הפעילו את הבבילון שלכם: lithopedion ;anfractuous; anaphylaxis; kohl; penumbra;  אבל לא זאת הסיבה שבגללה לא סיימתי (עדיין) את הרומן האחרון שלו, "איך חיים המתים." שמות-התואר שמצמידים מבקרים לספרים שלו כוללים, בין השאר: "חסר-לב", "אכזרי", "קשוח", "נבזי" "פיקח באופן מפחיד" – אתם רואים כבר לאן זה הולך. סקס, סמים ופסיכוזות הם הנושאים המרכזים שבהם הוא עוסק. יש לו הרבה ניסיון אישי, לפחות בתחום הסמים. הוא מבריק, מלא דימיון, תזזיתי, ועושה כל מה שהוא יכול כדי לזעזע, להבעית, להחריד וסתם להגעיל את קוראיו; אולי זה עניין של גיל, אבל זה קטע שכבר לא עובד עלי. מצד שני, הוא יכול לתאר, לפתע פתאום, סצנה קורעת-לב של ילדות אמריקאית (ילדה עם אומנת שחורה על כסא נדנדה; הילדה אוהבת אהבת-נפש את האומנת, הקולעת לה צמות; היא מנשקת אותה על לחיה; ואז: "אמא סטרה לי כמו ששחקנים בריטיים בתפקיד קציני-גסטפו סטרו, מאוחר יותר, לנחקרים שלהם..")

יש עוד סצנות רכות כאלה, לצד הבוטוּת, הציניות וההומור השחור משחור. הגיבורה, לילי, קשישה עם פה גדול וילדים בעייתיים – אחת נרקומנית כבדה – גוססת בחלק הראשון (לרומן שלושה חלקים : Dying-Dead-Deader ) ואחר כך מתה. אבל הרומן ממשיך, ולילי – יהודיה אנטישמית, כהגדרתה, ואתיאיסטית גמורה, נאלצת להתמודד עם החיים שלאחר המוות, כי מתברר שהגרסה הבודהיסטית של ספר-המתים הטיבטי היא הנכונה. מפינצ'לי רואד היא עוברת לדאלסון, פרבר לונדוני שבו גרים המתים, מלווה בדמויות אקסצנטריות למדי. קורא אחד טוען באמאזון שהספר רק הולך ומשתפר. נחיה ונראה.

 

6 תגובות בנושא “אזור אפור”

  1. את זה עם הקופים (איך קראו לו?) ואת "אזור אפור" ואהבתי, אוי כמה אהבתי…

  2. על סופרייך ותוכניות הטלוויזיה שלך. והנה שאלה לדוגמא מתוכנית הטלוויזיה בה התארח סלף בעצמו (self him self)
    כמה חורי תחת יש לקירק דאגלס?
    והתשובה הנכונה: כן, ברור, שלושה.
    אחד במקום הרגיל, אחד פה (המנחה מצביע על סנטרו) ואחד הבן שלו מייקל.
    בקרוב הגרסה הישראלית בשידורי קשת. כן, בטח.

  3. cock &bull
    סאטירה מבריקה לטעמי.
    הקופים עדיין ממתינים על המדף.
    בעצם.. אני בין עבודות. הזדמנות להתחיל לקרוא.
    אבנר, לא אהבת את 'מין ובלבול'? סקרנית.

  4. לא קראתי אותו. הוא תורגם?
    אולי אחרי הנוכחי.
    ואולי פעם תהיה לי דעה מגובשת, נראה.

  5. הוצאת כינרת. שבינתיים התאחדה לה
    עם זמורה וכו'… אתמול התחלתי לקרוא את
    'קופים דגולים', שרובץ בבית כבר שנה.

השאר תגובה