אסקייפיזם

א. כאן ועכשיו
 
האזרחים הותיקים בינינו זוכרים אולי תקליטון שהופץ זמן מה לאחר מלחמת ששת הימים, "קול הרעם מקהיר" שמו, ועל עטיפתו קריקטורה מן העיתונות המצרית. "הוקלט בתל-אביב הבוערת" נכתב עליו, והיו בו הקלטות של קרייני קול קהיר, משדרים בעברית עילגת שקרים רהבתניים על המלחמה.
 
חלפו השנים, והמזרח התיכון לא השתנה הרבה. עכשיו מדווחים הכתבים מחיפה המופצצת. פצצה על הדואר בהדר, ליד הכרמלית. איזה אבסורד. קטיושות בבת-גלים: אגדות אורבניות.
 
האזעקות מקפיצות את רמת האדרנלין, מעירות ילדות קטנות משנתן בבהלה; הנפילות הקרובות מזעזעות את האוויר ומטרידות את החתולות; המקלט נמצא מרחק חמש קומות למטה, אבל לפחות פוגשים שם שכנים שמזמן לא ראינו: רובם חזרו, כמונו, מנופש בדרום הארץ, לחיפה הזויה-משהו. למשל, הדוא"ל של אנדרה סוידאן מ"ספשל ריזרב", שהזמין את קהלו ל"מפגש יינות ישראל – לבנון – חמישה יינות ישראלים מובילים מול חמישה יינות לבנונים מובילים מחמישה בצירים שונים. הטעימה תלווה במתאבנים לבנונים וגבינות ישראליות." מישהו סיפר לי על קשישה אנגליה, אלמנתו של רב-חובל ותיק בצי הישראלי, שנחרדה יותר מכל לשמוע בטלוויזיה שנמל חיפה נסגר: לא היה כדבר הזה מעולם, אמרה. וצדקה.
 
האינטרנט, או איך שלא קוראים לזה, הומה ומזמזם ידיעות ודיונים ותובנות על המלחמה. אני עצמי שרוי תחת הרושם שטרם נפתחה כאן מלחמה מיותרת כל כך, ושמעולם לא הופקר העורף באופן מחפיר כל כך, אבל זאת רק דעתי הבלתי מלומדת. אני לא כאן כדי להביע דעות או להתפלמס – מוטב שתקראו את יואב קרני, ותתרשמו מהפרויקט של עמי בן-בסט. אם לצטט את טריסטראם שנדי מאת לורנס סטרן, "אף ששיפוטי הוליכני שולל לא אחת בימי חלדי, עד שאני חושד בו תדיר בצדק או שלא בצדק, – לפחות אני רשאי לומר שלעתים רחוקות אני מתלהב מדברים שאין בהם להלהיב.. אולם אני סולד מויכוחים, – ועל כן (למעט אילו סוגיות הנוגעות לדת או לחברה), אהיה נכון להתחייב מראש כמעט לכל דעה שלא תעמוד בגרוני מן הנגיסה הראשונה, ובלבד שלא אגרר לפולמוס." (תרגום אסתר כספי.) 


צלצלתי לסניף המקומי של האוזן השלישית בעניין הסרטים שלא החזרנו, והודעה מוקלטת בישרה שהסניף סגור, ולא יחייבו אותנו על האיחורים. אחד הסרטים האחרונים ששאלתי היה "טריסטראם שנדי" של מייקל וינטרבוטום: סרט משעשע מאוד, שלא יענה מן הסתם על כל טעם, אבל מהווה סוג של אייסקפיזם.
  
ב. פעם, הרחק מכאן
 
טריסטראם שנדי של סטרן הוא יצירת מופת, כלומר רבים מכירים את שמה אבל מעטים קראו אותה; היא שייכת למאה ה-18, שהניבה עוד יצירות פוסט-מודרניות הרבה לפני היות המודרניות, כפי שמעיר השחקן הראשי בסרט; סטרן הושפע מרבלה, סרוונטס ומהאנטומיה של המלנכוליה של רוברט ברטון; והשפיע על "ז'אק הפטליסט" המופלא של דני דידרו – אולי גם ממנו יעשו פעם סרט?

העיבוד של מייקל ווינטרבוטום, כפי שמעידה המבקרת של סלייט, הוא אחד העיבודים הקולנועיים המצוינים ביותר שנעשו ליצירה ספרותית, למרות שאינו נאמן כלל למקור; ווינטרבוטום החליט להישאר נאמן לרוח המקור, ועל כן רבות בסרט הדיגרסיות – הסטיות ממסלול העלילה – והוא עוסק לא מעט בניסיון לעשות סרט, ממש כפי שסטרן עוסק בניסיון לכתוב רומן, ומשתף את הקורא בקשיים הרבים הכרוכים בכך. בספר, לצד עוד הרבה שעשועי טיפוגרפיה ודפוס מופיע דף שחור; בסרט, דנים התסריטאי והבמאי בשאלה אם כדאי לעשות מחווה לדף המפורסם הזה באמצעות מסך שחור. "לא נראה לי שמסך שחור יעניין את הקהל במיוחד", אומר התסריטאי, על רקע מסך שחור, כמובן. סטיבן פריי, בהופעת אורח מבריקה, מנסח פרשנות-בזק נאה לשנדי: על מה הספר? על כך שהחיים (כפי שאנו נוכחים לדעת גם כאן ועכשיו) הם כאוס; כל מה שמתכננים, משתבש; ואז מתים.
הסרט מלא וגדוש שעשועים מילוליים, קטעי סלפסטיק וסטירה ארסית על עולם הקולנוע; וכמו בספר, לא נרתע גם מנושאים טעונים יותר וסצנות – כמו סצנות הלידה וברית-המילה-הבלתי-מתוכננת-בהחלט – שהן – איך אומרים מבקרי קולנוע – טורדות מנוחה. כמו אצל סטרן, כל השעשועים וההתפרעויות מתוכננים להפליא ומבוצעים בקפדנות מופתית. וכמו הרומן, גם הסרט מצחיק בהחלט. והצחוק כידוע יפה לבריאות הנפש בימים מערערים שכאלה. 

 

עוד על הסרט 
 
 
 

7 תגובות בנושא “אסקייפיזם”

  1. ומתסכל משהו. האמנם תהיה נכון "להתחייב מראש כמעט לכל דעה שלא תעמוד בגרוני מן הנגיסה הראשונה, ובלבד שלא אגרר לפולמוס"? מסתבר שלא.

השאר תגובה