נוסטלגיה ציונית: הפלגת הבכורה של "תיאודור הרצל"

(עוד מזכרונות רב-החובל אליעזר אקסל – הביא לדפוס ר.ח. הלל ירקוני)

בסוף אפריל 1957 הושלמה בנייתה של "תיאודור הרצל" אניית הנוסעים השלישית של צים, והיא נמסרה לנו  מידי המספנה, דויטשה וורפט (Deutsche Werft) בהמבורג. הוחלט להביאה ללונדון, לקראת חגיגות יום העצמאות של ישראל, כדי לערוך עליה כמה קבלות פנים ולהעלות את הנוסעים לארץ בהפלגת הבכורה.

ביקור מהסקוטלנד יארד

במשך הימים בהם עגנה האונייה בלונדון ביקרו על סיפונה כ-8000 אנשים, וביום העצמאות עלו עליה שגרירים רבים כדי לכבד את שגריר ישראל בלונדון, מר אליהו אילת. מקבלת הפנים הזאת זכורה במיוחד הערתו של השגריר הסובייטי, יקוב מליק, שהתבדח ואמר שאם האנייה תפליג יחד איתו, הוא בטוח שנשיא מצרים, נאצר, ירשה לה לעבור בתעלת סואץ.

ראש עיריית לונדון מקבל מתנה

סדרת החגיגות שהתקיימו על סיפון האנייה במשך ימי שהותה ב"ווסט אינדיה דוקס" הסתיימה בארוחת צהרים רשמית בחדר האוכל של האנייה, ובו בזמן הסתיימה גם העלאת הנוסעים. לאחר שכל הנוסעים עלו לאונייה (משימה לא קלה, בהתחשב בעובדה שהיה עליהם לטפס על כבש צר במיוחד באותו רציף של נמל לונדון, שהיה רציף אניות מטען ולא אניות נוסעים) התקיימה קבלת-הפנים אחרונה והחשובה מכולן, לכבוד ראש העיר של לונדון וכ-250 אח"מים. רשימת האורחים נראתה כרשימת "המי ומי" בבריטניה דאז. אני עדיין זוכר אותה: היא כללה, כמובן, את הלורד מאיור עצמו, בבגדי השרד המתחייבים מהמשרה הרמה; את נשיא לשכת הסחר של בריטניה, סיר דויד אקלס; הויסקונט וויורלי, יו"ר רשות נמל לונדון; הלורד נתן; סיר סיימון מרקס; סיר רוברט בוטלי; סיר ויקטור רייקס ועוד מספר חברי הפרלמנט.

מספר נאומים נישאו לפני הארוחה, והארוך ביותר וקרוב לוודאי גם החשוב ביותר היה של השגריר אליהו אילת. הוא הצהיר שיש משמעות לכך שקבלות-הפנים התקיימו על סיפון האנייה הנושאת את שמו של האדם אשר הניח את היסוד למושג המדינה היהודית, ויצר את המוסדות אשר בלעדיהם ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל. לא פחות סמלי הוא, שקבלת הפנים של יום העצמאות שלנו, אשר בדרך כלל מתקיימת על "אדמת ישראל" – בשגרירות, התקיימה הפעם על סיפון אנייה, ובכך מזכירה לנו ולידידינו את הקשר הימי של מדינתנו הקטנה, המדינה היחידה באסיה (אם מקבלים את העובדה שמצרים היא מדינה באפריקה), בעלת מוצא לים התיכון והים האדום, ומהם אל עורקי הסחר הימי הגדולים ביותר, האוקיאנוס האטלנטי וההודי.

היו עוד מספר נאומים לפני הארוחה, ועם הגשת היין אמור הייתי להרים כוס ראשונה לכבוד הוד מעלתה מלכת בריטניה. אבל בדיוק כאשר עמדתי לעשות זאת, מישהו טפח על כתפי ולחש באזני "…קפטן, אנא צא החוצה, זה מאד חשוב". הסתובבתי וראיתי את הכלכל הראשי שלי. הוא הוסיף שאנשי הסקוטלנד יארד, משטרת לונדון, הם אלו אשר רוצים לדבר איתי.

איכשהו הצלחתי לצאת מהאולם, ומיד ניגשו אלי מספר אנשים והודיעו לי שנתקבלו כמה קריאות טלפון אשר טענו שב"תיאודור הרצל" הונחה פצצה. הם הוסיפו שלדעתם זו מתיחה, והם מבטיחים לעזור לי בכל אשר ניתן, אבל זו עדיין אחריות שלי, וההחלטה על מה שיעשה כולה שלי, מאחר שאני, ורק אני, אחראי לחייהם של 560 נוסעים, כ-200 אנשי צוות ו-250  מוזמנים לקבלת פנים. ועלי להחליט מיד.

העלאת הנוסעים לאונייה ארכה ארבע שעות תמימות; תיארתי לעצמי מה עלול  להתרחש אם תינתן הוראה לפנות את האנייה, כאשר אלף אנשים ינסו לעזבה בבהלה. החלטתי להישאר רגוע ולעזור למשטרה, עם כל הצוות שעמד לרשותי, לחפש את הפצצה. המפקח הראשי של משטרת רשות נמל לונדון הסכים איתי לחלוטין, וקבוצה גדולה של בלשי משטרה, כולל מספר אנשי צפרדע, עלו על האנייה ובעזרתם של עשרות אנשי הצוות החלו בסריקה מדוקדקת, אשר ארכה חמש שעות. דבר לא נמצא, אך אני נתבקשתי להניף דגל B (סימן, בקוד בינלאומי, שהאנייה נושאת חומר מסוכן) בזמן הפלגת האנייה במים טריטוריאלים של בריטניה, כאשר הדגל האדום מזהיר את כל האניות שבסביבה להתרחק מה"תיאודור הרצל".

רק כוסית או שתיים

לאחר שאחרון האורחים עזב את האנייה הודיעו לי שהכל מוכן להפלגה. עליתי לגשר הפיקוד, שם עמד נתב הנמל מוכן להוציאנו, בעזרת שתי גוררות, מה"ווסט אינדיה דוקס" אל נהר התמזה, שם יחליף אותו נתב אחר שיוביל אותה לאורך הנהר עד לגרייבסנד. אז מתחלף שוב הנתב המוביל את האונייה עד היציאה לים. היינו עדיין בתחום הנמל כאשר קיבל הנתב השני את התפקיד, ניגש לטלגרף למכונה, שלח הוראה לחדר המכונות – "מלא קדימה" – והתמוטט. הוא היה שיכור כלוט!
הנתב, אדם בשנות השישים לחייו, נראה מרשים ביותר במדים הנוצצים של שרות הנתבים היוקרתי "טריניטי האוז". הוא עלה לאונייה עם האורחים המוזמנים לקבלות הפנים. אני עצמי הזמנתי אותו להצטרף למסיבה, אך הוא סרב בנימוס ואמר שהוא מעדיף להסתובב באנייה וליהנות מהקישוטים הנהדרים של האולמות הציבוריים. וכך, בטיילו באנייה, הוצע לו משקה באחד הברים. הוא דחה את ההזמנה, וטען שהוא בתפקיד ועליו להיות מאוד צלול כאשר הוא מנתב את אניית הפאר הזאת לאורך הנהר. הזמנה שנייה למשקה הוא קיבל, בתנאי שזה יהיה קטן מאד. אחר כך ביקש משקה נוסף – וכך הלאה, עד שהשתכר לגמרי.

למזלנו היו לנו מפות של נהר התמזה, שאותו לא הכרתי היטב, שכן לא הגענו עד אז עם אניות נוסעים ללונדון. נטלתי את גורלי בידי, ובתנועת "לאט קדימה", עם נתב שתוי וחסר הכרה, ניתבתי את "תיאודור הרצל" המניפה את דגל התחמושת האדום, המזהיר את כל האניות להתרחק – ואכן היו לכך מספיק סיבות – עד שהגענו בשלום לגרייבסנד. מאחר ולא היה מסוגל לרדת בעזרת סולם הנתב הרגיל, הורד הנתב השיכור לסירת הנתב בעזרת מנוף האנייה. הנתב המחליף עלה על האנייה, ובראותו את המחזה, פקח את עיניו לרווחה, אך לא העז לשאול  שאלות. כפי שהתוודה לפני מאוחר יותר, הנסיבות נראו לו פנטסטיות מדי מכדי להאמין.

אני מעולם לא דיווחתי על התקרית הזאת לאיש. הנתב השיכור, קרוב לוודאי זקן הנתבים, בוודאי לא היה רחוק מגיל הפרישה ולא רציתי להזיק לו. שנים מאוחר יותר, סיפרתי את הסיפור לידיד, יהודי אנגלי, אשר היה כה נסער ומזועזע ממנו עד שדיווח על כך לרשות נמל לונדון. תגובתם הייתה, כפי שידידי כתב לי, אופיינית למנטאליות אנגלית קולוניאלית, כה מוכרת לי מזמני בפלסטינה של שנות המנדט: הם השיבו שהם פשוט אינם מאמינים לסיפור הזה, אבל – וכאן בא החלק הטוב ביותר –  אם הסיפור בכל זאת נכון, אין להם אלא לברך אותי על הדרך שבה פעלתי.

לראות את נאפולי

דון אדאמס? זה מה שגוגל מצא

הגענו לים הפתוח בשפך נהר התמזה. הנתב עזב את האנייה ולאחר הפלגה שקטה הגענו בשלום לנאפולי.  בנאפולי שוב אורגנה קבלת פנים למכובדים מקומיים וכמה ישראלים. האישיות שקיבלה את מירב תשומת הלב וההערצה שלנו הייתה  הנסיכה בורג'סה, לשעבר שחקנית אנגליה בשם דון אדמס, שנישאה לנסיך איטלקי. אורח הכבוד היה ראש העיר של נאפולי, אדון לאורו, ממשפחת אנשי ספנות  מקומית – בעלי אותה אניית נוסעים ידועה וחסרת מזל, "אקילה לאורו" (ACHILE LAURO"). ראש העיר, משך אותי הצידה ושאל אותי באיטלקית:
"MI DICA, COMMENDANTE, CHI E O CHI ERA QUESTO TEODORO COME SI CHIAMA" ("אמור לי קפטין, מי זה, או מי היה, אותו תיאודור – איך שקוראים לו"). סיפרתי לו בקיצור האפשרי על חוזה מדינת ישראל.

הדובר הראשי בקבלת הפנים הזו היה, כמובן, ראש העיר עצמו – והוא נאם את הנאום הציוני המלהיב ביותר שאי פעם שמעתי. התפלאתי שלאחר נאום תעמולה ישראלית שכזה מפיו של ראש העיר של נאפולי, לא הביע אף אחד מהאורחים האיטלקים את רצונו לעלות לארץ.

לחיפה הגענו כעבור שלושה ימים ו"תיאודור הרצל" נכנסה לשרות הפלגות שיגרתי בים התיכון. כמובן שהפלגת הבכורה, לפחות עבורי, נותרה בלתי נשכחת.

עוד זכרונות ר.ח. אקסל:

מעגן שקט – על הסופר שלום אש

המבצע הסודי במרסין או משימתה האחרונה של ברונהילדה

לידה בלב-ים

6 תגובות בנושא “נוסטלגיה ציונית: הפלגת הבכורה של "תיאודור הרצל"”

  1. כשקראתי אותו לא יכולתי שלא להיזכר בסיפוריו של ג'וזף קונראד, גם אם הם לרוב אפלים מהסיפור הנ"ל. אבל גם הם מתרחשים בסיטואציות דומות – כמו אחד הסיפורים החזקים ביותר שלו "השותף הסודי" שנפתח בספינת הגרר שגוררת את ספינתו הראשונה או המפורסם שבסיפוריו "לב החשכה" שנפתח גם הוא במעלה התמזה כשמרלו מספר לכל החבורה את הסיפור ואפילו על נאפולי יש לקונראד סיפור – לא זוכר את שמו – וגם הוא לא לגמרי מחמיא לעיר, וממחיש בצורה ישירה מדי את הפתגם" לראות את נאפולי ולמות".

  2. אחלה סיפורים יש לאקסל הזה.
    ואתה, אבנר תעשה בבקשה את הפלגות שלך תדירות יותר.
    ומה זה הסרט הזה "אמריקנו"?

  3. מדובר במערבון הוליוודי עם גלן פורד, הגיבור הטוב, שמסתבך באמזונס. הצילום בג'ונגלים של ברזיל היה כנראה הצד החיובי היחיד בסרט, ואפשר רק לתאר איך זה נראה לנוסעים באולם ההקרנה בלב ים. מהתדפיס של תוכנית הערב אפשר ללמוד שהסרט, שנוצר בשנת 1955, הוקרן באונייה המלכותית רק כעבור ארבע שנים, טווח איחור די אופייני לתקופה ההיא. אגב, אבנר, לפני מספר שנים יצא ספר על האמן ז'אן דוד ובו צילום כרזה שלו מאותה הפלגת בכורה וכן צילום של ציור קיר שכותרתו 'חיפה' שהיה באונייה

  4. לעמי – אקסל, צריך להוסיף ז"ל – טרח וכתב אותם, ורב-חובל הלל ירקוני "מביא לדפוס".
    הרבה סיפורים אחרים התפוגגו בפונדקי העיר.

    לדוד – תודה על המידע; ז'אן דוד עיטר עוד אוניות נוסעים ישראליות, אולי אחפור בקרוב בעניינו

  5. האם יש למישהו מידע או סיפורים על הגעת האניה לארץ בתאריך 31/1/1938
    אימי עלתה בתאריך זה ואשמח לקבל מידע
    תודה
    ורדה

השאר תגובה