עץ היניצ'רים

לפני שנות דור (באמת) למדתי את תולדות האימפריה העות'מנית אצל פרופסור דוד קושניר, אשר על כן אני כותב "עות'מנית" בתעתיק הרשמי. לא הרבה נשאר לי מאז, ותורכית לצערי לא הספקתי ללמוד, אבל הסכם קוּצ'וּק-קָאיינָרְגִ'י ("המעיין הקטן") נחרט היטב בזכרוני, לצד עוד מונחים מצלצלים כמו דֶוְושִירְמֶה (חטיפת ילדים לצבא) או בּאשִי בּוֹזוּק (ראשים שבורים – כינוי לחיילים תורכיים סדירים-למחצה בימי ירידת האימפריה.)   

הספר "חוכמת הסריס" העלה משום כך ניחוח נוסטלגי באפי – לאו דווקא לאיש החולה על הבוספורוס, לארמון טופקאפי או להרמון הסולטאן, אלא לקפטריה של הבניין הראשי, למדשאות האוניברסיטה ולמעונות הקמפוס. אבל האמת היא שהספר הזה בהחלט יכול להעניק רעננות מסויימת ללימוד פרשיות היסטוריות שעשויות לסבול ממידה של יובש.

באשי בוזוק, ציור שמן של האוריינטליסט הצרפתי לאון ג'רום, 1881.  [ מקור ]

כמו שורה של שרלוק-הולמסים היסטוריים – הזכור בהם הוא האב וויליאם מבאסקרוויל, גיבור "שם הורד" של אומברטו אקו – יאשים טוגאלו הוא אינדיבידואל חד-מחשבה הבקיא מאוד בצפונות החברה שבתוכה הוא פועל והחוקים התרבותיים שלה. אין פלא לכן שהוא מועמד הולם לפענח שורה של מעשי רצח מסתוריים, מזימות פוליטיות ותככים בהרמון הסולטאן מחמוד השני, שליט האימפריה העות'מנית. כל אלה מתרחשים בתקופה פוליטית קריטית – מעט לפני ההכרזה על רפורמות דרמטיות, שנועדו לענות על אתגרי המודרניות האירופית המאיימת על הקיסרות המוסלמית האדירה.
 
"ברוך כישרונות אך נטול אשכים" – כך הכיתוב השנון-במפתיע על כריכת הספר; כראוי למותחן היסטורי מתוחכם, מצליח המחבר, ג'ייסון גודווין, 'לעגל' את דמותו של הגיבור ולהציגו בפני הקורא כאדם מורכב, חריף-שכל אך לא נטול חולשות, אאוטסיידר בעל מהלכים ומעמד בחלונות הגבוהים, שאינו זר גם בביבים של איסטנבול של המאה ה-19; אבל הסריסות נותרת בכל זאת אלמנט מסקרן במיוחד, וגודווין עושה מאמץ לספק את חדוות ההצצה של הקורא. מנהג הסירוס נפוץ בתרבויות שונות ובזמנים שונים; באימפריה העות'מאנית, מי שעבר את הניתוח המבעית ושרד, היה מועמד לקריירה נאה במסדרונות השלטון. גודווין מסביר – לידיעת רונית תירוש – שהסירוס יש לו דרגות שונות של חומרה, וליתר דיוק: היו כאלה שאיבדו את האשכים אבל לא את איבר המין, כמו גיבור הספר, יאשים; ולעומת זאת היו עבדים – על פי רוב נערים שחורים – שכל הגניטליה שלהם נכרתה; יש להניח שרבים מהם, אם לא רובם, מתו כתוצאה מכך. אבל רק הם יכולים היו להגיע לדרגת קיזלאר-אגא, סריס-ההרמון השחור הראשי – שהיה גם פונקציה פוליטית מרכזית, שניה בחשיבותה רק לווזיר הגדול. וגודווין מפנק אותנו בעוד פרט טריוויה מרנין: הסריסים הללו נעזרו בצינור עשוי כסף כדי להשתין. 

אנו לומדים אמנם מעט על התסכול וההחמצה הכרוכים בחיי סריסות – ליאשים אין ולא תהיה משפחה, והמיניות שלו פגועה – אבל מצד שני מרגיע אותנו המחבר בתיאור ליל-אהבים סוער עם אשתו היפהפייה של השגריר הרוסי באיסטנבול, ללמדנו שסריס אין פירושו אימפוטנט.  

הסריס הלבן הראשי, לאון ג'רום, 1874. [ מקור ]

יניצ'רים יוונים במסגד, ג'רום, שמן על בד, 1865. [ מקור ]

חובבי היסטוריה יתענגו בוודאי על האופן בו משלב גודווין את עלילת המתח והמסתורין עם בקיאות מרשימה – בעיני הדיוט, לפחות – בעידן ובמקום שבהם הוא עוסק. הוא מצליח להעתיר שפע של מידע בלי להפוך דידקטי מדי ולהסיח את הדעת מעלילת המתח, ומסביר מונחים ומושגים בלי להכביד; גם התרגום (המצוין, של אופירה רהט) אינו מניח ידע מוקדם כלשהו של הקורא בתולדות האימפריה העות'מנית, וזאת מן הסתם הסיבה לכך ששמו המקורי של הספר – עץ היניצ'רים – שונה בתרגום; היניצ'רים, "החיילים החדשים", היו אבן יסוד של עוצמת הסולטנות, ושמם נודע בכל אירופה. בינתיים הפכו לפרט טריוויה היסטורי, ונותרה רק התזמורת הנושאת את שמם, אבל בעת התרחשות העלילה הם זיכרון קרוב ומאיים: עשר שנים לאחר שנטבחו בהמוניהם מכיוון שהפכו לאיום פנימי על השלטון, מתרבים הסימנים שהם עומדים לחזור.   

יש חולשות בספר, והן מצויות באופן בו נפרשת עלילת המתח ובקצב העלילה; מחפה על כך הצבעוניות ותיאורי הרקע המרתקים. גודווין, מצויד בתובנות היסטוריות בנות-זמננו, לא מוותר אמנם על שום פרט של אקזוטיקה או ארוטיקה, אבל נשמר מכל רמז לשיפוט מערבי מתנשא ו"אוריינטליסטי"; השגרירים המערביים בבירה הם נבלים חורשי מזימות או ליצנים מגוחכים (להוציא את דמותו הסימפטית והמשעשעת של השגריר הפולני – נציג של מדינה שלא התקיימה כלל באותה עת, מפני שנבלעה על ידי שכנותיה.)

שיחה ליד האח – ג'רום, 1881. [ מקור ]

לעומת זאת המגוון האנושי של בני איסטנבול – מן הירקן ובעל בית הקפה ועד אמו של הסולטאן – מתואר באמפטיה נעדרת סטריאוטיפים; בולט בתבונתו הנאורה האימאם מן המסגד שבו מתפלל יאשים, המעניק לגיבורנו הסבר מלומד ואינטליגנטי על תולדות אמונתם הדתית הייחודית של היניצ'רים; ולצדו דמויות כמו הסריס האפריקני הצעיר והנבון העובד בארכיון המדינה, הידידה הרקדנית פרין, ועוד רבים – בהם שני כבאים ששמם הקורץ הוא אורחאן ופאלמוק. אבל בראש כולם ניצב כמובן יאשים: אמיץ, חכם, איש רעים ואפילו טבח מצוין (אפשר היה לצרף, נדמה לי, חוברת מתכונים מלבבת לספר.) כמו גיבורו, גם גודווין משתמש בספרו במבחר מרשים של חומרי גלם משובחים, בהרבה מאוד תבלינים מעוררים, ומוציא ממטבחו ארוחה ספרותית שאולי איננה גורמה אליטיסטי, אבל בהחלט מספקת סעודה חורפית טעימה ומשביעה.    

"רחוב הפחחים עבר קצת ממערב ומעל למסגד רוסטם פאשה…שוק הפח לא היה מקום שפשטו עליו המונים. רוב הפחחים עבדו בפתחי החנויות, קרוב ככל האפשר לאור ולאוויר ורחוק מהכבשנים המעשנים שלהטו מאחור. מכאן, בנקישות אין-סופיות בפטישיהם, הוציאו מתחת ידם סדרת מוצרים…"

חרשי המתכת – שמן על עץ, רודולף ארנסט, 1888.

[גירסה של רשימה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות"]