אנתולגיה קטנה של חתולים (II)


"..ומיני קולות משונים עולים עד לשמים: קולות קטועים ומבולעים, פגומים ומגומגמים, וקשה להכיר למי הם ולמה הם? חתולים בזמן שמתאספים על הגגות והומים, אף-על-פי שאין אתה מהם ולא תדע לשונם, מיד אתה מכיר בין חתול לכלב ויודע שחתולים הם ולהזדווג הם באים. ובהתאסף בני-אדם פעמים אתה עומד תוהא ומשתומם ואינך יודע מי הם, האסיפה למה והקולות מה הם?! כולם כאחד פותחים את פיהם ומהגים ומלהגים ומדובבים."

(מסעות בנימין השלישי – מנדלי מוכר-ספרים)


– "יִרְאֶה נָּא אֲדוֹני" – הִמְשִיךְ פַּרְנַס הַחֲתוּלִים –  הוּא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר אֶת הַחַיוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל רוֹפְאֵי הַחַיוֹת וְהַבְּהֵמוֹת בִּמְקוֹמֵנוּ. הַסֵּפֶר, אֲשֶר כָּתַב על הַחֲתוּלִים, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוא! אני אָמְנָם אֵינֶנִי יוֹדֵע קְרֹא וּכְתֹב – לוּ יָדַעְתִּי, כִּי אָז כָּתַבְתִי מִכּבַר כּמה וְכַמָּה סְפַרִים! וְאוּלָם אִשְתִּי תֵיאוֹדוֹסִיָּה הִיא אִשָּה מְלֻמֶּדֶת וְהִיא קָרְאַה לְפַנַי אֶת סִפְרוֹ. אָמְנָם כֵּן, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוּא סִפְרוֹ, אַחֶרֶת אֵין לְהַגִיד – הַפְלֵא וָפֶלֶא! כּאִילוּ הוּא עַצְמוֹ הָיַה חָתוּל – כֵּן יוֹדֵע הוּא אֶת נֶפֶש הַחֲתוּלִים. וְעַתָּה לוּ יִשְמָעֵנִי: אוֹצְרוֹת זָהָב וָכֶסֶף נָכוֹנוּ לו, אִם יַתְחִיל לְרַפֵּא אֶת הַחַיוֹת. הַהֵבִין לִדְבָרָי? אֶת כָּל הַנָּשִים, אֲשֶר חַתוּלֵיהֵן אוֹ כַלְבֵיהֶן חָלוּ, אֶשְלַח אֵלַיו. וְאִם לֹא יֶחֱלוּ, וְשַמְתִּי בַּבָּשָר, אֲשֶר אֶמְכֹּר לַהֶן, דְבַר-מָה מְעוֹרֵר כּאֵב".

 

"לֹא, לֹא!" – קָרָא הַרוֹפֵא – "כֵּן לֹא יֵעַשֵה!"…

 

– לֹא כּאֵב-בֶטֶן גָדוֹל" הֵשִיב פַּרְנַס הַחֲתוּלִים – "כִּי אִם כְּאֵב קַל… אָמְנָם הָצֶדֶק אִתּוֹ: כֵּן לֹא יֵעַשֵה לַחַיוֹת. אַךְ בֵּין כֹּה וָכֹה תִּתְקְפֵן הַמָּחֲלָה, כִּי הַנָּשִים מַרְבּוֹת לְהַאֲכִילַן."

(דוליטל הרופא ומארעותיו – ה. לופטינג תרגום א. סולודר – הוצ' מסדה תשט"ז)


 

"…למשל, הנשים הללו… חה־חה, הַנֵי נַשֵׁי… החיוֹת היפות הללו, חיות הבית הנחוצות, המגוּדלוֹת בבית תבשילה של האנושוּת, הפטומות מדוֹר דוֹרוֹת ורכוֹת הבשר, הנרפּות, כחתולים המגוּדלים הללו הבאים מארצות סיביריה, כשהם רובצים כלפּי חמה בצהריים ולוֹקקים בחלומם את בשרם להנאתם, והדרסניות ופתלתליות כחתולים הללו גופם, כשבבשר נרפה ומטוּפּח זה מתחיל פתאום תוסס דם הפּרא היסודי, שדורות שלמים של חיי היישוּב לא ניצחוהו, והוא שוֹחר לבשׂר ומתאַוה תאוָה…"

(אצל – א"נ גנסין)

"את חתולי הבר שוכני-היער יש להבדיל מאחיהם בני-החיל המתרוצצים על גגות הבתים…ימים רבים היו אותם חתולים באים אל החור שמתחת למחסן ומרחרחים בעדו את חתולתה הצנועה של פולכריה איוואנובה, ואף החתולה רחרחה אותם. לבסוף פיתוהַ לבוא עמם, כשם שכתת חיילים מפתה בת איכרים פתייה. ראתה פולכריה איוואנובה שאבדה החתולה ושלחה לחפשה, אך החתולה לא נמצאה. עברו שלושה ימים…ופתאום יצאה מתוך סבך העשב חתולתה האפרפרת, צנומה ותשושה. ניכר בה שזה ימים אחדים לא בא אוכל אל פיה. פולכריה איוואנובה המשיכה לקרוא לה, אבל החתולה עמדה לפניה, יללה ולא העזה לגשת. לבסוף…נתרצתה גם להיכנס אל הבית. מיד ציוותה פולכריה איוואנובה שיגישו לחתולה חלב ובשר, והיא עצמה ישבה להתענג על מראה הרעבתנות של חביבתה המסכנה…
פולכריה איוואנובה פשטה את ידה ללטף את החתולה אך דומה שהברייה כפוית-הטובה כבר הסכינה יותר מדי עם החתולים הטורפים, ושמא נטה לבבה אחר הצו הרומנטי, שיאה העוני לאהבה ונאה לה מארמונות מלכים – ואותם חתולים אכן היו עניים מרודים; אם כך ואם כך – היא זינקה מבעד לחלון, ואיש מן המשרתים לא הצליח לתפסה.
הישישונת שקעה בהרהורים: "זה מותי שבא לקחתני!" אמרה בלבה, ושוב לא יכלה להסיח דעתה מן הדבר. "

(ניקולאי גוגול, סיפורים אוקראיניים, תרגום נילי מירסקי)

 

 


"…הוא הוסיף גם לצפות בדמויות החביבות עליו. רשימותיו מספרות שהזקן הגוץ שהיה מתעסק עם החתולים ידע אף הוא צער גדול. שהנה, בוקר אחד נשמעו יריות וכמה יריקות עופרת, כלשונו של טארו; הרגו את רוב החתולים, וכל השאר נבהלו וברחו מהרחוב. ביום ההוא יצא הזקן בשעה הרגילה אל המרפסת, הופתע מעט, גחן מטה, סקר את קצות הרחוב ובלית ברירה חיכה. ידו הקישה קלות על מעקה המרפסת. הוא הוסיף לחכות, פורר מעט נייר, נכנס פנימה, שב ויצא, וכעבור זמן מה הסתלק במהירות וסגר אחריו בכעס את הדלתות הזכוכית. כך היה גם בימים הבאים, אבל בפניו של הזקן ניכרו יותר ויותר העצבות והמבוכה. כעבור שבוע חיכה טארו לשוא למחזה היומי, הדלתות סגרו בעקשנות על צער מובן היטב, ולא נפתחו עוד."

(הדבר – אלבר קאמי. מצרפתית: אילנה המרמן)

 


"..לפרקים נראתה גם דמותה של רוסלה מציצה מאחורי כפות רגליו,פתלתולה וכחושה, בטנה התפוחה קצת כמעט לא מורגשת, והיא מתמתחת לאחר תנומה ומהלכת על רגליו באין מפריע. לאמיתו של דבר היה הצעיר טרוד יותר מדי במחשבותיו ולא נתן דעתו לחתולה; אלא שהיא, בלי ספק, השתכנעה שיש לה כבר חשיבות רבה בחייו; די היה שישנה את תנוחתו, או יזוז על יצוע הקש, ומיד הייתה מזדקפת על רגליה הקדמיות, מותחת את פרצופה ומייללת: "מויהי!" שהיה קול תשובתה המיוחד, כמי שעונה "נוכח!" לקריאה בשמו; ואילו הוא, למעשה, כלל לא ראה אותה ולא חשב עליה, כאילו אינה קיימת, ורק לעתים נדירות היה מניח עליה את ידו באקראי ובלי משים ומלטפה. אז הייתה עוצמת את עיניה בהתפעמות ומחזירה לו המהום של קירבה בשפת החתולים: "אהה, כן, זה ממש הרגע הטוב, בדיוק הליטוף הזה היה נחוץ להשלמת שביעות רצוננו מכך שאנו כאן יחד, שנינו, קרובים זה לזה ולבד."

(אלזה מורנטה, אלה תולדות. מאיטלקית: עמנואל בארי)

 

 


"מבעד לגבעולי העשב הציג חתולו השחור של השרת סינר לבן. מַאלקֶה ישן. הרוח באה ממזרח, והקרמטוריום שבין בית העלמין המאוחד ובית הספר להנדסה פעל. אדון מאלנבראנדט, המורה להתעמלות, שרק במשרוקיתו: להחליף צדדים. החתול התאמן. מאלקה ישן, או נראה ישן. אני הייתי לידו, עם כאב השיניים שלי. החתול, עדיין מתאמן, התקרב. גרוגרתו של מאלקה משכה תשומת לב, שכן גדולה הייתה, תמיד בתנועה, והטילה צל. ביני ובין מאלקה התמתח חתולו השחור של השרת לקראת זינוק. יצרנו משולש. השן שלי דַממה וחדלה לקצוב את הזמן: שכן גרוגרתו של מאלקה הפכה לעכברו של החתול. היה זה חתול כה צעיר, והמה-שמו של מאלקה כה פעלתן – כך או אחרת, החתול זינק אל גרונו של מאלקה; או שאחד מאיתנו תפס את החתול והביא אותו אל צוארו של מאלקה; או שאני, עם או בלי כאב השיניים שלי, תפסתי את החתול והראיתי לו את עכברו של מאלקה: ויואכים מאלקה פלט צווחה, אבל סבל רק שריטות קלות. "

(גינתר גראס – חתול ועכבר)

 

"שווה בנפשך שנשמתך, לאחר מותך, נתגלגלה בחתולה. והנה חתולה זו מזדמנת לחצר ביתך. יצא בנך אהובך לשחק כדרך הילדים, קראת לו בקול יללה חרישית – גער בך. קראת לו ארוכות, נשתלחה מפיך יללה מסתלסלת – זרק אבן לעברך, ואתה פנית לדרכך, ובלבך כהרגשתו של האביר הערבי "שִעְבּ בֻּוואן" – "נוכרי פנים וידיים ולשון."
זה המצב שבו אני שרוי עשרים שנה, מִתְחַתֶּל ומילל עד כי היה בי גלגול-נשמות זה לודאות מוחלטת. בראותי חתולה מכרסם בי הספק: שמא אמי-יולדתי היא זו, יהי זכרה ברוך! על כן אשוש לקראתה, ופעמים אף נחליף יללות."
(אמיל חביבי, האופסימיסט. מערבית: אנטון שמאס)

 

 

אנתולוגיה I

שלושה חתולים

עוד שלושה חתולים

 

עוד חתולים ברשימות –

http://www.notes.co.il/benbasat/2741.asp
http://www.notes.co.il/ronit/2779.asp
http://www.notes.co.il/gil/archive.asp?cat=143

http://www.notes.co.il/carmel/1416.asp
http://www.notes.co.il/carmi/2443.asp

ודאי יש עוד, אשמח להוסיף.

5 תגובות בנושא “אנתולגיה קטנה של חתולים (II)”

  1. מה עם החתולים הפרקטיים של ט. ס. אליוט?
    ומה עם דינה?
    וחתול צ'שייר?
    וחתול תעלול?
    או שכל אלה יותר מדי מובנים מאליהם מכדי שייכללו באנתולוגיה?

    והנה החתול בלעם של נורית זרחי:

    על הגדר, משועמם,
    ישב חתול בלעם.
    פיהק פיהוק נפלא
    ואת עצמו בפיהוק בלע.
    ופתאום על הגדר
    שום דבר לא ישב:
    לא כפות,
    לא שפם,
    לא זנב.
    החתול בלעם
    נעלם.

    החתול נרדם.
    חלום חלם.
    ובחלומו
    קם לפניו חתול בלעם,
    פיהוק אדיר פיהק,
    ומפיו החתול זינק:
    כפות,
    זנב,
    שפם.
    על הגדר, מושלם,
    ישב חתול בלעם
    משועמם.

  2. טיפה מובנים-מאליהם – וגם כונסו בספר חביב בשם
    cats in books (the british library)
    שאני מביט בו עכשיו. מה שלא אומר שפעם…

    לבושתי העמוקה לא הכרתי את בלעם. תודה.

  3. ויש גם את ההוא של מרים ילן שטקליס, מעשה בחתול ושוטר נדמה לי. זה שדליה פרידלנד מקריאה.
    "שפם וזנב ואני אחריו"

  4. החתול הצמחוני מ"ידידי מרחוב ארנון"

    והכי יפה – החתולה מ"ככלות חמש שנים":

    החתול: אתה, מה עשית?
    הילד: שיחקתי. ואת?
    החתול: שיחקתי.
    שוטטתי על הגג, אפון שרוע,
    נחירים – פח רקוע.
    ובבוקר
    סרתי לצוד דגים במי-נחל
    ובצהרים
    תחת מטפס הורד התנמנמתי.
    הילד: ובלילה?
    החתול: [בהטעמה] לבד טיילתי.
    הילד: בודדת
    החתול: בלב יער.

    [תרגום רינה ליטוין]

    זהו, ציטוט אחרון להיום.

השאר תגובה