איך שטות אוניות

מתוך עיניים גיליון 19

שלחתי את ידי גם בכתיבה לילדים, בתקווה לרווחים קלים ומהירים. מאמר העוסק באניות (איך לא) הופיע בכתב-העת היוקרתי לילדים אינטלגנטיים במיוחד, "עיניים". להלן הגירסה המלאה של המאמר (שקוצץ מפאת אילוצי מקום, או שיקולי עריכה ) בצרוף לינקים.

איסמארגד קינגדום ברונל
איזמבארד קינגדום ברונל; מקור: http://www.maritimequest.com

"תודה רבה לך, אדוני, אבל אין לנו כרגע עניין בהצעותיך" מלמל סיר ג'ון ארצ'יבלד מתחת לשפמו הלבן, המרטט בזעף. הוא השתדל לשמור על איפוק, והמתין בחוסר סבלנות שעה שהמהנדס ברונל גלגל את גליונות השרטוט שלו, חבש את הצילינדר ופנה ללכת משם. "באמת!", אמר בכעס לבנו ג'ורג', המיועד לרשת את חברת הספנות שלו, "האנשים האלה חושבים שנבזבז את זמננו על תוכניות מטורפות של הוזי הזיות! אנייה מברזל, באמת! מי שמע על ברזל צף! ואיזה שם מוזר יש לו!"

המהנדס הבריטי איזמבארד קינגדום ברונל היה רגיל לכך. הוא זכה  להצלחה וכבוד כשתכנן מסילות רכבת וגשרים מברזל, ונחשב למהנדס המבריק והחדשן של תקופתו. אבל תכניתו לבנות אנייה גדולה מברזל נתקלה בחשד והתנגדות. בעלי האניות לא היו מדענים או מהנדסים. הם הסתמכו על הניסיון שלהם. הם ידעו שיש דברים שצפים על המים – עץ למשל. ויש כאלה ששוקעים – אבנים או ברזל. אניות נבנו מעץ, ולכן צפו על פני המים – או כך לפחות חשבו רוב האנשים. שלא כמו ברונל, הם לא הכירו את חוק ארכימדס. ברונל העקשן לא נכנע, ובסופו של דבר בנה את אניות הענק שלו, מברזל. אבל אחת מהן גרמה לו הרבה צרות…

אני מספר את הסיפור הזה כי איילת – אחת הקוראות של "עיניים", שהיא במקרה גם הבת שלי – טענה שאם אתחיל כתבה על אניות בהסברים על חוק ארכימדס, כמו שרציתי לעשות, ישעמם הדבר את הקוראים והם פשוט ידלגו על המאמר. אבל למי שבכל זאת רוצה לדעת, הנה הסיפור על ארכימדס. מי שמשתעמם, מוזמן לקפוץ כמה פיסקאות קדימה:

אאוריקה!

אניות ברזל הצפות על המים (ואני לא מתכוון לטיטאניק) הן דבר מסתורי לפחות כמו מטוסים ממתכת המרחפים באוויר. אבל את העיקרון שבזכותו הן צפות גילה, כבר לפני 2200 שנה בערך, היווני החכם ארכימדס. חוק ארכימדס אומר שגוף המושקע במים מאבד משקל השווה

ארכימדס באמבטיה; מקור: פליקר
ארכימדס באמבטיה; מקור: פליקר

למשקל המים שהוא דוחק. הגילוי הזה גרם לארכימדס, על פי האגדה, לקפוץ עירום מהאמבטיה שבה טבל כשהבזיק הרעיון במוחו, ולרוץ ברחובות עירו סיראקוז בצעקות "מצאתי!" (ביוונית עתיקה זה נשמע בערך ככה: "אאוריקה".) אני חייב להודות שתמיד התקשיתי להבין לעומק מה כל כך מופלא ברעיון הזה, אולי מפני שקשה היה לי להבין מה בדיוק החוק אומר – ואיך זה קשור לאניות בכלל, ואניות מברזל בפרט. ניסיתי לברר את העניין, והנה ניסיון להסביר אותו:

חישבו על זה כך – האנייה הטובלת במים עושה בהם מין שקע: המים זזים כדי לפנות לה מקום. אם האנייה שוקלת פחות מהמים שידרשו כדי למלא את השקע הזה – היא תצוף. כאילו שמנו על כפות המאזניים אנייה בצד אחד ואת המים שהיא דוחקת בצד השני. בזכות הצורה של האנייה, והעובדה שהיא חלולה, היא דוחקת הצידה כמות מים גדולה, ששוקלת יותר ממנה – ולכן היא צפה. אפשר לעשות ניסוי קטן שממחיש את העניין: קחו נייר אלומיניום ועשו ממנו סירה קטנה. נסו להשיט אותה בכיור מלא מים – אין בעיה. הסירה צפה. כעת, קחו את הסירה שלכם ומעכו אותה באכזריות, ואחר כך הדקו אותה היטב היטב, רצוי בעזרת פטיש (אבל רצוי לא על השיש של המטבח או האמבטיה – אלא אם כן זה השיש של הדודים. וצריך השגחת מבוגר.)

כשתשימו את גוש נייר-האלומיניום המעוך במים – אתם כבר מנחשים מה יקרה לו. אפשר לעשות ניסוי דומה בפלסטלינה.

יש עוד דוגמה מעניינת: פחית מלאה של קוקה-קולה שוקעת במים. אבל פחית של קולה דיאט – צפה! הסיבה? הדחיסות, או הצפיפות של החומר. קולה רגילה מכילה (הרבה) סוכר, חומר בעל דחיסות גבוהה. לעומת זאת, הממתיק המלאכותי שבקולה-דיאט פחות צפוף, והפחית – שהיא זהה לגמרי בצורתה – צפה. הסוד, אם כן, הוא בצורה – ובדחיסות. גם אניה מעץ צפה יותר בזכות המבנה והצורה, מאשר בגלל החומר שממנו היא עשויה. אם כל זה לא משכנע אתכם, אתם יכולים לארגן לכם ביקור בנמל, ולראות אניות ענק עשויות פלדה, עמוסות במטען, צפות להן, בלי שום בעיה, על המים. אני בטוח שתשתכנעו.

נכון שלקח עוד בערך 2000 שנה מאז ארכימדס ועד שהתחילו לבנות אניות מברזל, אבל כיום כמעט כל האניות הן כאלה – מעט אניות העץ שעדיין קיימות הן מוזיאונים צפים, או שנועדו לתיירים הרפתקנים שרוצים לחוות שמץ מן התהילה של אניות-המפרש הגדולות מן העבר. ספינות קטנות יותר בונים גם מחומרים אחרים. אגב, פתגם ידוע של ימאים אומר שפעם היו האניות עשויות מעץ והימאים – מברזל; היום המצב הפוך.

איך בונים אנייה?

זה עניין גדול ומסובך, כמובן, ויש כל מיני שיטות לעשות את זה: פעם בנו את האנייה כולה על החוף, וכשהייתה גמורה, או כמעט גמורה, הורידו אותה למים. יש מילה עברית מיוחדת להורדת אוניה למים – השקה. המציא אותה דוד רמז, שר התחבורה הראשון של ישראל, שאהב אניות וספנות והיה גם לשונאי. היום משיקים כל דבר – בושם או משחק מחשב, ומתכוונים לפעם הראשונה שבה מציגים את המוצר המוגמר לקהל. אבל המילה המקורית נועדה במיוחד לאניות. השקת אנייה הייתה מלווה בטקס מסורתי של ניפוץ בקבוק שמפניה אל חרטומה, על ידי גברת נכבדה שנבחרה לתפקיד.

מקור: http://www.maritimequest.com
גרייט איסטרן; מקור: http://www.maritimequest.com

המחזה של ירידת אוניה ענקית בפעם הראשונה לים היה מרשים מאד, וגם מפחיד למדי עבור המהנדסים ובוני האנייה – עכשיו יגלו אם האנייה שתכננו אכן צפה על המים, ואם חוק ארכימדס באמת עובד. ידידנו המהנדס ברונל נתקל בבעיה אחרת – אניית הענק שבנה, "גרייט איסטרן", הגדולה מכל אניות התקופה, פשוט סירבה לרדת למים. היא היתה כבדה מדי. היא נותרה במקום שבו בנו אותה כמה שנים עד שהצליחו לשכנע אותה לטבול במים. ברונל סבל מהעניין כל כך, שיש אומרים כי הלך לעולמו בגיל צעיר בגלל הצער  שגרמה לו האנייה. בסופו של דבר היתה ה "גרייט איסטרן" אנייה מוצלחת מאד, אבל ברונל לא זכה לראות זאת. מאז התפתחו שיטות בנייה אחרות: גוף האנייה נבנה למעשה בתוך המים, על מבדוק מיוחד, וטקס ההשקה כבר אינו רב רושם כמו פעם – אבל בכל זאת עדיין מנפצת הגברת הנבחרת את בקבוק השמפניה אל החרטום לפני ההפלגה הראשונה, ממש כמו פעם.

ובכל זאת, למה אניות טובעות לפעמים?

קודם כל צריך לזכור שטביעת אנייה הוא אסון נורא, ולא איזו הרפתקאה מרתקת שעושים עליה סרט. הטביעה מתרחשת בדרך כלל כשמתרחש שינוי בצורה של האנייה – למשל, כשנפער בה חור שמאפשר חדירת מים. זה מה שעשה הקרחון לטיטאניק, כמובן. המים יכולים לחדור גם דרך הפתחים העליונים של האנייה, כמו מכסי המחסנים, כשגלים גבוהים מתנפצים מעל גובה הסיפון שלה. בכל מקרה, האיזון שבזכותו שט הברזל על פני המים מתערער, וגוף האנייה שוקע בסופו של דבר אל קרקעית הים. כמובן שמהנדסים, מומחים ומתכננים משקיעים מאמצים בלתי פוסקים כדי למנוע התרחשות כזאת. כל מקרה של טביעת אנייה הוא גם מקור להפקת לקחים ומניעת אסונות דומים בעתיד. הדוגמא הקלאסית היא שוב – אפשר אחרת? – הטיטאניק: הטביעה שלה נתנה זינוק רציני למאמץ של יצירת חוקים ותקנות בינלאומיים שנועדו לשפר את בטיחות השייט. ובכל זאת, הים הוא עדיין סביבה סוערת, אלימה ובלתי צפויה. גם אניות בטוחות מאד עלולות לטבוע בתנאים קיצוניים, ואף אחד כבר לא מסתכן ואומר שהאנייה שלו היא "בלתי ניתנת לטביעה." (כמו שאמרו, אתם כבר יודעים, אלה שתכננו את "טיטאניק" – אבל זה מתחיל כבר לשעמם, לא?) מספר הטביעות היום קטן בהרבה בהשוואה לימים של אניות העץ, כך שההנחה של אלה שחשבו שעץ הוא בטוח יותר לבניית אנייה הוכחה כמוטעית.

מפליגים!

אנייה היא כזכור כלי תחבורה, ועם כל השמחה על כך שהאנייה הצליחה בכלל לצוף, רצוי שיהיה לה משהו שיסיע אותה ממקום למקום. אפשר להשיט אנייה בכל מיני דרכים. בתקופה העתיקה עשו זאת בעזרת משוטים ומפרשים. אניות המפרש התפתחו והשתכללו במהלך ההיסטוריה, ויש שלל סוגים ודגמים של אניות מפרש – אניות הסוחר של הפיניקים, הספנים המהוללים מצור וצידון שישבו גם בחופי הארץ; האניות היווניות המוזכרות במיתולוגיה; האניות הויקינגיות, בעלות

המפרש הרבוע, שיש הטוענים כי גילו את אמריקה הרבה לפני קולומבוס. אבל החובבים הנלהבים של אניות המפרש – יש הרבה כאלה – נוטים להסכים ששיא השכלול והיופי היה ה"קליפר." "קליפר" הוא דגם של אניית מפרשים, לרוב בעלת שלושה תרנים, בעלת מפרשים רבים – לכל אחד מהם, אגב, יש שם משלו. האניות האלה היו שיא הטכנולוגיה של תקופתן. הן היו לרוב אניות סוחר שנבנו לשם מטרה עיקרית אחת – מהירות, כדי להביא את הסחורה לשוק לפני המתחרים. והן אכן שברו את כל שיאי המהירות: ב"מרוצי התה" התחרו הקליפרים כדי להביא את משלוח התה הראשון בעונה לאנגליה, ולזכות במחירים הגבוהים ביותר. במרוץ המפורסם מכולם התחרו חמש אניות. הן יצאו מפוצ'או שבסין בסוף חודש מאי 1866, עברו 16,000 מייל ימי, וב-6 בספטמבר, בשעה רבע לעשר, עגנה המנצחת, "טאייפנג", בלונדון. חצי שעה אחריה הגיעה "אריאל", וברבע לשתים-עשרה ה"סריקה". תודו שהפרש של שעתיים במרוץ שנמשך יותר משלושה חודשים, זה בערך כמו מאית שנייה בריצת מאה מטר. שתי האחרות הגיעו כעבור יומיים. עוד מרוץ מפורסם נערך בין "תרמופילאי" ל"קאטי סארק". "קאטי סארק" הפסידה (נשבר לה ההגה), אבל בכל זאת הפכה לאחת האניות המוכרות והאהובות ביותר, ואפשר לראות אותה עד היום באנגליה, שמורה היטב. (מאז נכתב המאמר היא נשרפה)

גבוהות ויפות, כמו פרפרים לבנים, החליקו הקליפרים על פני האוקיינוסים, ואינספור סיפורים ואגדות נרקמו על מסעותיהן. ציירים הנציחו אותן, חרטומן מפלח את קצף הגלים ומפרשיהן מתעגלים ותופחים ברוח. אבל כמו הפרפרים, הן נועדו לחיות חיים קצרים: אניות הברזל המונעות בקיטור הופיעו, והחלו לדחוק מן הים את אניות המפרש.

הצייר האנגלי טרנר הנציח את הרגע הזה בציור מפורסם. אניית המפרש הבהירה והגבוהה נגררת במסעה האחרון לנמל; את ספינת הקיטור הוא צייר כמו יצור כהה, מרושע וזדוני, אורב כחיית טרף לקורבנה. הכל מתרחש על רקע השקיעה, סמל לסיום עידן המפרשים.

זה תאור מאד רומנטי, כמובן. אנשים אהבו ועדיין אוהבים אניות, ומפתחים כלפיהן רגשות, כאילו היו יצורים חיים. הם עושים זאת גם כלפי מכוניות, או כלפי מכסחות דשא: זה אולי טיפשי, אבל זאת המציאות. ואנשים אהבו גם את אניות הקיטור, ואת אניות המנוע המודרניות יותר שבאו אחריהן. גם הימאים שהפליגו על האניות אהבו אותן – וזה לא דבר מובן מאליו. חייהם של ימאים, לאורך רוב היסטוריה, היו קשים ומפרכים במידה קיצונית, שלא לדבר על כך שהיו נתונים בסכנה מתמדת. הם עברו סערות קשות, סבלו מקור ומחום, מרעב ומחלות, ובמיוחד ממחלה בשם צפדינה, שנגרמת מכך שלא אוכלים פירות וירקות טריים במשך תקופה ארוכה. ליתר דיוק: ממחסור בויטמין סי. אם תשאלו למה יבחר מישהו באורח חיים כל כך קשה, התשובה הלא נעימה היא: למי בכלל נתנו לבחור? היו מעטים שהגיעו לים מרצונם, מתוך בורות והרפתקנות; לרוב הגיעו אנשים לעבודה בים מתוך חוסר ברירה ורעב ללחם. אבל השיטה הפופולרית לגייס אנשים לצי, בארצות שונות באירופה, הייתה פשוטה ואכזרית: חטפו אותם לאניות, תוך שימוש בעורמה (נתנו להם לשתות לשוכרה, והם התעוררו בלב-ים) או באלימות וכוח. לא פלא שדרושה היתה משמעת ברזל קפדנית כדי לשמור על הציות של הצוות.

רבים מן הפיראטים הנודעים של המאה ה-18 היו מלחים שנמלטו מן העינוי והפרך של משטר האימים שהנהיגו רבי-חובלים וקצינים עריצים, חמושים בשוט מיוחד, ששמו "החתול בעל תשעת הזנבות". (ושימו לב למילה "חובל" – אחת המשמעויות שלה היא "מרביץ".) הרבה מן הפיראטים הקדישו מאמצים גדולים, כמעט כמו אלה שהשקיעו בחיפוש זהב, לנקמה באותם רבי-חובלים שהתנכלו להם: השם הנפוץ ביותר לאניות הפיראטים היה "רוונג'", שפרושו "נקמה".

כמובן שלא כולם היו כאלה. אחד מרבי-החובלים הנודעים ביותר, ג'יימס קוק, שהיה בנו של פועל פשוט והפך לרב חובל ומגלה ארצות, דאג מאד לבריאות צוותו. כשיצא להפלגה עם אנייתו "אנדיבור" להפלגה שארכה כמעט תשעה חודשים, דאג לאספקה של מיץ לימון ותפוז, ועוד מזונות, ואף איש צוות לא חלה בצפדינה. זה דבר שלא קרה מעולם לפני כן, וזמן קצר אחר כך הפך הדבר לחוק בצי הבריטי – מיץ לימון למלחים. אבל מסתבר שבהולנד נהגו הימאים לשתות מיץ ליים במסעותיהם במשך מאות שנים לפני כן.

אני מזכיר כל הזמן מלחים ורבי-חובלים – אבל מה בקשר לימאיות? ובכן, העולם הימי הקשוח היה גם גברי מאד, עד כדי כך שלעתים נאסר על נשים לעלות לסיפון האניות. אבל היו גם מעט יוצאות מהכלל – למשל, צמד פיראטיות מפורסמות, אן בוני ומרי ריד; ואולי יעניין אתכם לקרוא על ילדה שגדלה מאז היותה תינוקת על סיפון אניית מפרשים: שמה ג'ואן לואל, והיא כתבה את קורותיה בספר בשם "בת האוקיינוס". זה ספר מדהים למדי על התלאות, הקשיים וההרפתקאות של יורדי הים – ובמקרה הזה, יורדת ים קטנה שבילתה את רוב ילדותה על הסיפון.

בשביל מה, בעצם, צריך אניות?

הרבה מים זרמו מאז מן הנהרות הגדולים אל הים, ותנאי החיים על האניות השתפרו בהדרגה. היום הם רחוקים מרחק עצום מן התיאורים על תלאות החיים בים. באניות הסוחר הגדולות חיים הימאים בתנאים טובים. אין בעיות של אספקת מזון – יש מקררים ומקפיאים, ואין סכנה של צפדינה. מכונות ומערכות אוטומטיות מקלות על החיים. אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת תנאי החיים באניות הנוסעים המפוארות. שאלתם את עצמכם פעם בשביל מה צריך אניות נוסעים? הרי הדרך הנוחה והמהירה להגיע ממקום למקום היא המטוס. ובכן, אניות הנוסעים של היום הן בעצם לא אמצעי תחבורה, אלא מלון-פאר ומרכז בידור נייד. אורחי המלון יכולים לצאת לטייל בברמודה, למשל, ללכת לישון ולהתעורר בג'מאיקה. עיין ערך: ספינת האהבה. עד לפני שנים לא רבות היו אניות הנוסעים אמצעי תחבורה של ממש. זאת הייתה הדרך הטובה והמקובלת לנסוע מארץ לארץ. שאלו את סבא וסבתא – יתכן מאד שהם הגיעו לארץ על סיפון ה"קדמה", "ארצה", "גלילה", "נגבה", ואולי "עצמאות", "קוממיות" או "ירושלים" – אניות הנוסעים הישראליות של ראשית שנות המדינה. מי שרצה, או היה צריך לנסוע לחו"ל בשנות החמישים והשישים, קנה כרטיס להפלגה ב"תאודור הרצל", "מולדת", או "שלום". לאנשים היתה אז יותר סבלנות. היום איש לא יחשוב לנסוע לחופשה בלונדון או פאריז באניה.

אניות המשא הן סיפור שונה לגמרי. אפשר להעביר מטענים במטוס, אבל אין מטוס שיכול להתחרות בכמות המטען שנושאת אנייה גדולה. כל המטוסים בעולם גם יחד יכולים לשאת רק חלקיק מכמות המטען שמובל באניות. חוץ מזה, מחיר ההובלה במטוס גבוה כל כך (כמעט פי עשר מאשר באנייה) עד שאין סיכוי שמטוסים יחליפו את האניות בעתיד הנראה לעין. אניות המשא הכי מהירות של היום אמנם איטיות להחריד בהשוואה למטוס, אבל על מחשבי המתכננים כבר קיימות אניות מהירות מאד, שטסות ממש על פני המים. כדי לגרום לאניות לנסוע מהר צריך להתגבר על מכשולים פיזיים וטכנולוגיים עצומים, כי לאנייה גדולה הנוסעת במהירות גבוהה על פני הגלים יכולים לקרות הרבה דברים לא נעימים. היא יכולה פשוט להתפרק. חברה אחת, ששמה "פאסטשיפ" (אנייה מהירה) נמצאת בשלבי תכנון מתקדמים ומתכוונת להפעיל אניית משא שתחצה את האוקיינוס האטלנטי בארבעה ימים! אין סיכוי לחטוף צפדינה באנייה כזאת. בקושי יש זמן לנשום את אויר הים הצח וליהנות מהנוף.

[ראו גם איך צוללות צוללות, מתוך עיניים גיליון 91]

4 תגובות בנושא “איך שטות אוניות”

השאר תגובה