יארנטון (1) – חיי כפר וחתולים

פורסם ב"הארץ| 10 במארס 2002

בכפר האנגלי יארנטון, הסמוך לאוקספורד, מקום ששמו נמסר מפה לאוזן בחרדת קודש בקרב כת סתרים קטנה, אין בעלי חיים רבים, פרט לכבשים וסנאים. ושני סוסים שרועים בשלווה מול האחוזה, ומישהו מכסה אותם במעיל סוסים כשיורד גשם. וכמה כלבים. ייתכן שהחמצתי משהו מכיוון שמאז שהגעתי ליארנטון ביליתי את רוב זמני ספון בין כותלי הקוטג' הישן שלי, שהיה פעם בית הספר של הכפר, שוקד בחריצות עמלנית משחר עד ערב על המשימה שלשמה באתי לכאן, מגיח מהבית רק כדי לאסוף את הדואר שלי – טוב, זאת לא האמת המדויקת; אבל, כך או אחרת, הטרידה אותי עובדת העדרם של חתולים. במשך שבועות אחדים נתקלתי בשני חתולים בדיוק: אחד, שפרוותו מעוטרת דגם המכונה כאן "שריון צב", חלף דרך החצר שלי ונעלם ללא שוב. חתולה שנייה ראיתי ליד התעלות המובילות לאוקספורד. היא היתה חתולה שחורה, קטנה ויפה, שעמדה על אחת מסירות המגורים העוגנות לאורך התעלה. הסירה עצמה, מהמוזנחות והישנות שבהן, היתה נעולה ובעליה לא היו שם. החתולה השחורה חיפשה חברה וחיבה וליטפתי אותה כמה דקות, וכשהמשכתי ליוותה אותי למרחק קצר אבל חזרה להתיישב לצד הדרך, מחכה למטייל הבא או לבעליה שישובו לסירה שלהם. סמוך לשם ניצב גלעד – הגה של ספינת נהר, צבוע בגוון לילכי ומעוטר ציורי פרחים פסיכדליים, ועליו שלושה שמות – שרה, פין, לינדסי. איש מזוקן עם עיניים לוהטות, שישב ליד כמה צריפים הרוסים למחצה, צבועים בגרפיטי צבעוני טרי בנוסח שנות השבעים, כמי שיושב בגן ביתו המרווח, הסביר שהמציבה הוקמה לזכר שתי נשים וגבר שנספו בשריפה בסירה שלהם לפני שש שנים. השעה היתה עשר בבוקר, והוא לגם בירה מפחית ירוקה גדולה ועיין במגזין עיצוב. "הם כנראה מתו משאיפת עשן. בשריפה, בדרך כלל, זה גורם המוות, לא החום או הלהבות. הם לא הצליחו לברוח מכיוון שכנראה ישנו כשהשריפה פרצה". הוא דיבר לאט וברור, כפי שמדברים לזרים או ילדים. הוא המשיך וסיפר שקהילת אנשי הסירות, שהוא נמנה עליה, כוללת רופאים, אדריכלים ומהנדסים – היתה בדבריו איזו אפולוגטיקה תוקפנית, לאמור, אנחנו לא סתם כנופיה של פוסט-היפים שמגדלים פה קנביס בעציצים ונהנים, כמו "דיוד" לבובסקי מסרטם של האחים כהן, מפלאשבק של אל-אס-די. מדי פעם – אנחנו קהילה של ממש. אבל הדברים משתנים – הוא קונן – החירות המופלאה של החיים על הסירות, שאותה הילל כל כך עכברוש המים ב"הרוח בערבי הנחל", נעלמה, והכל הפך ממוסד, מורשה ורשום; רשות נתיבי המים הבריטית מעניקה רשיון לכל סירה ואינסוף כללים וחוקים חלים עליהם. לא שאלתי אותו על אודות החתולה. כשהעליתי את התמיהה על העדר החתולים אמרה לי מישהי שלדעתה האנגלים מחסלים בקפדנותאת כל החתולים המשוטטים. "האנגלים?" התנגדתי. האנגלים, עם "בית החולים לחיות", והזקנים שמורישים את כל הונם לחתוליהם, האנגלים שהמציאו את צער בעלי חיים – הם ודאי אוספים כל חתול משוטט ומעניקים לו בית חם ומשפחה אוהבת. הרי האנגלים לא ישמידו בעלי חיים במין ג'נוסייד המוני, אלא אם כן – נזכרתי תוך כדי דיבור – מדובר בעניין חמור של בריאות הציבור, כמו הפה והטלפיים. "הם נורא פוחדים מכלבת", אמרה בת שיחי. לא רק בעלי החיים מעטים ונחבאים אל הכלים. בכפר עצמו, שהוא מין כפר שמריהו צנוע ונאה, יש שעות שבהן אין נפש חיה ברחוב. ברכיבה קצרה על האופניים שלי, ובעצם גם בהליכה, אפשר להגיע ללאמאמץ למרחבים פתוחים וירוקים, ולהביט סביב אל נוף יפה עד דמעות, כמעט בלי שום וולפגנג לייב, בשדה פרחי שן-הארי, 1999. "מחסור מתמשך במרחבים פתוחים. סימן לציוויליזציה למלוא רוחב העין. השהות בחיק טבע מסתברת כעניין קל, טבעי ושגרתי. שדות, אפרים, טלאים של יער על גבעות נמוכות, ואין אדם או עקבות אדם: אפשר ללכת שעות במשעולים מסומנים בין השדות, בלי לראות פחיות בירה ריקות או בקבוקים, בלי שקיות במבה נישאות ברוח או מצבורי חיתולים משומשים. משהו ורדרד ודמוי נייר שהרוח מעיפה איננו, כצפוי, טישו משומש, אלא עלה כותרת של ורד. נדמה שהאפשרות הזאת – להיות לגמרי לבד בלב נוף ירוק ומסביר פנים ובחיקו של טבע מתון ובלתי עוין – אפשרות שאיננה פתוחה לפני האזרח הישראלי – היא מרכיב בעל חשיבות מסוימת לבריאות הנפש. כמו ויטמינים ותרכובות-קורט אחרות, צריך רק מעט ממנו, אבל העדרו עלול לגרום לתופעות חמורות, מעין צפדינה של הנפש. נדמה שכל ה"ישראליות" הזאת, שהרבה ישראלים מדברים עליה בשאט נפש ובוז מריר, נובעת ממחסור מתמשך במרחבים פתוחים, ריקים ונקיים מפסולת אנושית. אפילו נוכחותם המתמדת של חתולים בישראל לא מחפה על כך.

השאר תגובה