שלושה בסירה אחת – הטקסט המואר

תרגם דני קרמן.
כאנגלופיל חובב, אני מקנא קצת באנגלופילים מקצועיים כמו דני קרמן. אנגלופיליה, על פי רוב, אינה אלא הלך-נפש העורג לשלווה מוריקה ולסדרה של סמלים ודימויים, (שרובם כבר התרוקנו מזמן מתוכן) ורק מעטים טורחים ומעמיקים וחוקרים בהם כפי שעושה דני קרמן. היתרון הנפלא של האנגלופיליות, אגב, הוא שאיש לא הביע טוב ממחברים אנגלים גם את התעוב והעוינות שלהם כלפי ה"אנגליות" הטיפוסית, הדמיונית, ושום זר לא ייטיב לדקור, ללגלג, ולתקוף אותה מאשר האנגלים עצמם. זה מה שעשה גם ג'רום בספרו, למרות ש"שלושה בסירה אחת" בשום אופן אינו סאטירה מושחזת וזועמת. פעם קראו לזה הומור אנגלי – 'אנדרסטייטמנט' והפרזה קומית – אבל מאז קמו לממלכה המאוחדת גם מונטי פייתון, פריי ולורי, פרנץ' וסונדרס ועלי ג'יי, ועוד רבים וטובים שלידם נראה ההומור של ג'רום שמרני ואפילו ילדותי – ולמרות הכל, הוא מצחיק.

ניגשתי לתרגום החדש בחשש מסויים וטבעי: גם לי זכור "שלושה בסירה אחת" כאחד הספרים המצחיקים ביותר שנכתבו אי פעם, ואחד ממקורות האנגלופיליה שלי. זכרתי שהוא נשאר מצחיק אפילו בקריאות חוזרות, בתקופות שונות. לא באותה מידה, לא כל החלקים שבו, ובכל זאת, יש בו אפיזודות קומיות – תליית התמונה של הדוד פוג'ר, סיפור הגבינה הריחנית, השקפתו של ג'רום על טיולים בבתי-קברות – שאין מנוס מלכנותן קלאסיות. אלא שאני הכרתי בילדותי את התרגום של יאיר בורלא, ולתרגום ראשון יש חשיבות עצומה, כי הוא מקבע דברים בזיכרון, כמו ביצוע מקורי לשיר אהוב, וכל חריגה מעוררת התנגדות מסוימת. אפילו הקריאה במקור האנגלי נדמית אחר-כך חסרה משהו: סגנונו הנמלץ של בורלא (מליצות שנכתבו ברובן עם "לשון בלחי", כמאמר הביטוי האנגלי) היה מצחיק לכשעצמו, ודוגמה אופיינית שנחרטה בזיכרון היא זו שמשתמש בה גם קרמן כדי להדגים את דבקותו במקור: "עווית הרחם" היא המחלה היחידה שממנה, מתברר, לא סובל המחבר, לאחר שעיין בספר רפואה, בפרק הראשון של "שלושה בסירה אחת." עווית הרחם, כמו גם תשניק סוסים, התקבעו בזיכרוני, ובזכרונם של קוראים נוספים, והצחוק שעוררו הפך למין תגובה פבלובית.

קרמן מודע לכך היטב – במקרה שלו, הוא גדל על תרגומו המוקדם של אפשטיין (במשך השנים נוספו עוד תרגומים, של אהרון בר ובינה אופק) – והוא מצהיר בהקדמה שלא בא להמעיט מערכם של תרגומים קודמים אלא להגיש גירסה נוספת, אלא שהיא "דפיניטיבית", כמעט אקדמית, של הספר: מדוייקת, מלאה, ובלווי הערות והסברי רקע. אצלו חוזרת והופכת המחלה (שאצל אפשטיין הייתה "צרעת נושנה של השוקיים") ל"ברכי עוזרת בית" הצמודה למקור, בצירוף הסבר רקע. זוהי בחירה לגיטימית, המוותרת אולי על דבר-מה תמורת משנהו, ומשחק הגומלין הזה קיים תמיד בכל תרגום. כללית, הצליח קרמן להפיק טקסט שוטף, בהיר וכמובן נאמן למקור, בצירוף הערות מחכימות, משעשעות לעתים, ופרטי טריוויה רבים מספור. קשה לי מאד להעריך איך יפעל התרגום הזה על קורא חדש שלא עבר טקסי חניכה הולמים. האם יצחיק כמו שהצחיק דורות של קוראים בעבר? האם לא חבל לוותר על הרופא ש"הציגני עירום ועריה" בתרגום בורלא (כפל לשון נחמד שנעדר מן המקור) תמורת "הפשיט אותי" הישיר? כך או אחרת, יש מקומות שבהם מוסיף התרגום המוער מימד שאכן נעדר בעבר, כמו המשפט שהביא את קרמן, לדבריו, להתעמק בספר – משפט המאזכר את מחברו של ספר המוסר "סנדפורד ומרטון" – ושהושמט מתרגומים קודמים.

תרגומו של בורלא, אגב, נדפס בניקוד מלא, מתוך הנחה שהספר פונה לילדים – הנחה מוטעית לחלוטין שהייתה נחלתן של יצירות ידועות רבות אחרות. סיפורם של רווקים אנגלים ויקטוריאניים "מתאים" אולי לילדים מפני שאין שום סיכוי שיתרחש בו דבר מה בלתי נאות, והוא פטור מראש מחשש של ספק-פורנוגרפיה או ערכים שנויים במחלוקת; אבל למרות הביקורת שבה התקבל הספר בזמנו, ולמרות שהוא שם ללעג כמה ערכים ויקטוריאניים, ויקטוריאני הוא עד לשד-עצמותיו; אפשר לקרוא אותו (אם מוכרחים) כמסמך תקופתי המלמד רבות על אנגליה של שלהי המאה ה-19. זה בעצם מה שמציע לנו קרמן בתרגום החדש: מעבר להומור הישיר ופשוט – והאפקטיבי כל כך, כאמור, אחרי כל השנים הללו – יש בתרגום החדש ערך מוסף: פתיחת חלון אל תקופה ומקום רחוקים, אבל כאלה שהשפיעו במידה עצומה על העולם כולו. ג'רום הוא בלי ספק תוצר אופייני של תקופתו מבחינות רבות מאוד. הרעות והאחווה הגברית, למשל, המלאה קנטור הדדי שביסודו חיבה עמוקה, והיחס המשועשע-מעריץ-מתנשא כלפי המין הנשי; והרצינות הרבה המונחת אי-שם בבסיס כל הצחוק הזה, זו המניעה אותו לשלב בספר תיאורים היסטורים נשגבים, ולא תמיד מרתקים ממש, וקטעים מפוייטים, שלעתים לא ברורה מידת הרצינות שבה נכתבו.

ההערות והפרושים של קרמן נחוצים מן הסתם לקורא האנגלי בן-ימינו כמעט באותה מידה שנזקק להם הקורא העברי, כי ספרו של ג'רום מתאר כאמור עולם שחלף ואיננו, אבל התמזה עדיין זורמת והירוק עדיין ירוק, ומצבות ומזכרות לאותו עולם ישן עדיין מעטרות את גדות הנהר. ג'רום התכוון, בראשיתו של דבר, לכתוב מעין מדריך טיולים (מימוש הכוונה הזאת יצר את החלקים המיותרים ביותר בספר, מן הסתם) וקרמן הולך בדרכו ומעניק לקורא העברי בונוס של מסלולי טיול בעקבות ג'רום וחבריו. את אלה אשמח לבחון בהזדמנות קרובה, אבל לעת עתה אאלץ להסתפק בזיכרונות ובמסעות-כורסה על כוס בירה – אני מוותר על הסיגר – מסוג אלה שהיו, בסופו של דבר, הבילוי המועדף על ג'ורג', ג'רום והאריס.

פורסם בידיעות אחרונות 21.6.2002

השאר תגובה