פיניגן ברמינן

באיחור אופנתי קל [שלוש שנים ומשהו?] נפל לידי כתב-העת "אלפיים" ובו מאמר מלומד של שגית בלומרוזן-סלע, העורך השוואה בין שתי יצירות: אותו הים של עמוס עוז ופינגנס ווייק של ג'יימס ג'ויס. כפי שמצהירה המחברת מיד בפתיחה, על פניה נראית ההשוואה די מופרכת, אבל היא ממשיכה משם לסדרת הקבלות ארוכה ומאלפת.

השתאיתי במיוחד לנוכח מה שלא נאמר במפורש אלא רק במשתמע: המחברת קראה את פיניגנס וייק, מהחל ועד כלה (אף על פי שכידוע אין בו בעצם התחלה וסוף, והמשפט האחרון נקטע וממשיך במשפט הראשון). לא נותר לי אלא להאנח בקנאה. אני עצמי ביליתי כמה וכמה שבועות מצטברים של שלווה מתמשכת ונטולת מטלות, באוויר-הרים צלול, באדיבות חוק שירות הבטחון תש"י או משהו כזה, עם עותק תכלכל בהוצאת פינגווין, אבל אני לא יכול להתנאות בהישג כזה. ניסיתי, כן, טעמתי, עלעלתי, לעלעתי, דִפדפתי ורִפרפתי, תהיתי, בהיתי, עיינתי ומיינתי, פִּענחתי ונחתי, הפכתי בו וחפרתי שם, שגיתי בו נוּמם בָּלַילה, שברתי שמירות ושיניים, עפרוני ריחף על העלים וניקר הערות ומארות, סימֵן מילמולים וסינן קללות, משכתי בכנפיים, גירדתי בפדחת שמעל ומתחת, קיפללתי אוזני-חמור ועיילתי פיל בקוף של מחט, יגעתי ולא מצמצתי, פיתחתי דַלֶגֶת פרקים, שחפתי על מיטה משונה ונִדְפָּס לי הגף, ומרחתי מה שקורין במאמעלוּשֵען בּוֹדִילוֹשְן על האגזמה הפראית שאיצטומכא בין העמודים, חשבתי שכּוּלם פאדי, שפיניגנס רֵיק, נואשתי ונועצתי בחכמי פו"מבדיתא ובגאוני הקיר"ה לממכר גרעינים, פיצחתי לאיטים איזה גלעין אטוּם ולרוב הטחתי את האוֹיש בקיר, הייתי מתגולל על גוּגל אבל טרם המציאו לי את הזפזפן אז חרשתי ודשתי קנוט-מצח ושמוט-אברה בקירקוּרדנציות עם אותיות טַלוּמָטַרִיוֹת ואיטריות-מלים חלקמקות וצוטתתי לקָלָטות קֶלְטִיוֹת – ועדיין איני יכול להטריז בפה מלא מים שקראתי את פיניגנס.

משום כך, גם לאחר שסיימתי את המאמר הארוך והמנומק העומד על נקודות הדימיון הרבות בין שתי היצירות, ויותר מכך: בין שני היוצרים – נראה לי שהניסיון להשוות בין ג'ויס לעויז הוא, לכל הפחות, הירואי. לך תשווה בין הטֶלֶפּוֹרְטָצְיָה של הקרנף המכונף מגלקסיית אנדרומדה למכסחת-דשא יפנית. אחרי הכל, איש לא התלונן אי-פעם על כך שעמוס עוז לא קריא או לא מובן, בשעה שכמה מענקי הרוח של התקופה התפתלו וקבלו מרות על פיניגנס, או טענו שאינו אלא נזיד אירי של גיבובי מילים חסרות פשר.

באתר חביב בשם straight dope בו עונים על שאלות בתחומים שונים, שלח גולש אחד את השאלה הבאה: האם זה נכון שפיניגנס וייק הוא רק בדיחה גדולה של ג'ויס על חשבון מבקרי ספרות וחוקרים? האתר עונה לו, בשיקול דעת אופייני, שיש כאלה שסברו כך: עזרא פאונד, למשל, אמר שלדעתו "שום דבר בעולם, לבד מחזון אלוהי או תרופה חדשה לזיבה, אינו שווה פריפריזציה הולכת סחור-סחור שכזאת." אולי גם האיגרת של דיקסון – שזכתה לתרגום עברי חינני – מייצגת השקפה כזאת; אחרים סברו שזה ספר מאוד משעשע, אבל איש לא טען שאפשר לקרוא בו ולזהות עלילה או גיבורים: הוא לא כתוב בשפה מוכרת כלשהי, אחרי הכל, אלא בשפה המתבססת באופן רופף על אנגלית ומכילה עוד מי-יודע-כמה שפות אירופיות ואחרות, בשטף בלתי פוסק של מילים מעוותות, מבועתות, מלים נרדפות עד חורמה, לשונות משונות, הרמזים והרגזות. השורה התחתונה של תשובת האתר לשואל התם: ג'ויס עבד על הספר כ-16 שנה, בעוד ראייתו הולכת ומדרדרת; הוא תיקן אינספור טיוטות וטרח על איותה של כל מילה – כך שאם זאת בדיחה, היא בלי ספק הבדיחה המורכבת ביותר, העמוקה ביותר והספרותית ביותר שנוצרה אי-פעם. ומשום כך היא ניצבת למעשה, מניה וביה, בתחומי הספרות הדגולה.

תשובה נאה; היא לא עוזרת במיוחד למי שאינו יודע כלל במה מדובר, אבל לשם כך יש לא מעט מבואות, תקצירים והסברים מלומדים, ברשת ומחוצה לה. גירסה נפוצה מנסה להסביר, בהיסוס מתבקש, שפינגנס וויק הוא תיעוד מחשבות-החלום של אדם המזוהה לרוב בראשי התיבות HCE, שיש להן אינספור פירושים, אבל כשהוא ער שמו אולי פורטר, והוא בעל פאב. אשתו שמה אן, או אנה-ליביה, והיא גם נהר ומקור החיים; בתו איזבל ובניו התאומים מרובי השמות מייצגים את כל הכוחות המנוגדים ביקום. זהו סיפור או משל על תולדות האנושות. הגיבור בונה ערים, בתו יורשת את האם, כל הנהרות הם נהר הליפי וכל הערים הן בסופו של דבר דבלין. המממ. לא ממש מובן. אולי עדיף להישאר עם "חידת תשבץ עצומה ורבת לשונות שנושאה תחיית המתים על ידי הויסקי או בידי שמיים." אבל ניסיון לפשט את פינגנס לכמה משפטים תיאוריים בדרך כלל נכשל. רעיון מקורי אחר הוא שהחלום הוא של לאופולד בלום, גיבור יוליסס, והוא נחלם בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1904. ויש אומרים שהגיבור האמיתי הוא בפשטות אותו טים פיניגן, עוזר-בנאי ושתיין מבלדת-ויסקי אירית שממנה שאב ג'ויס את שם הספר. אפשר לשמוע כמה ביצועים שלה ברשת:


אגב, אולי מישהו יודע אם יש באמת גירסה עברית של יעקב שבתאי, בביצוע הדודאים? "הלוויתו של פיניגן" מופיע באחד התקליטים שלהם, אבל באתר אחד כתוב שזה בעצם השיר "קנקן תירוש". אלא ש"קנקן תירוש" לא דומה – במנגינה או במילים – לפיניגנס וייק.)

והנה הגרסה העברית של יעקב שבתאי בביצוע הדודאים

הדודאים – הלויתו של פיניגן

(עוד אגב,יש ביצועים שבהם סירסו את המילים. הבלדה על טים פיניגן יש בה משהו חתרני ומחלל קודש: השתיין העליז קם לתחייה, ומותו הבנאלי ותחייתו הגרוטסקית מושווים במרומז לתחיית ישו. קשה לטעות בשורה שבה נאמר Timothy rising from the bed, המזכירה לכל נוצרי הגון את  Raising from the dead. לא פלא שג'ויס בחר בבלדה הזאת כמוטו ליצירה שלו: גם יוליסס פותח בפארודיה על על טקס קתולי.)

גו'יס אמר שכתיבתו לא תחדל לספק עבודה לאקדמאים, וכך היה. לאקאן מצטט את האמירה הזאת, וממליץ לקרוא את פיניגנס בלי לנסות להבין אותו – עצה מצויינת, תיכף אסביר למה אני סבור כך. אגב, אולי זה תופס גם לגבי הטקסטים של לאקאן. אומברטו אקו, כצפוי, מדבר על פיניגנס בהקשרים של הפילוסופיה של ימי-הביניים, וזה רק קצה הקרחון – העיסוק בפיניגנס הוא ענף-תעשייה אקדמי שעדיין נמצא בצמיחה, וזאת כמובן המסגרת שבה נכתב המאמר של בלומרוזן-סלע על ג'ויס ועוז. אין סיבה לא להשוות בין הגיבור המשוער של פיניגנס וויק וצללי משפחתו המיתית הלובשים ופושטים צורה, לבין אלבר דנון מבת-ים; אפשר להשוות הכל להכל. העניין הוא שכל ניסיון לצייר איזו תמונה כוללת של פיניגנס טובע בשפע המטורף של הפרטים הקונקרטיים. המילה ההולמת ביותר לתאור מצב העניינים הזה היא כֵּאוֹסְמוֹס, מילה שהמציא כמובן ג'ויס עצמו בפיניגנס, צירוף של כאוס וקוסמוס, תוהו-ובוהו וסדר. על קטע הפתיחה של של הספר אומר גבלר דיוויס, הביוגרף של ג'ויס, שלגירסה מוקדמת שלו צורף מפתח, שהסביר ש"סר אֶמורי טריסטראם, הרוזן הראשון של הַאוֹת', שהחליף את שמו לסנט לורנס, נולד בבריטני, המכונה צפון ארמוריקה; שהייתה חברת "דבלין" בג'ורג'יה, שנוסדה על ידי דבלינאי ושמו פיטר סוייר וסיסמתו היתה "doubling all the time". הגירסה הסופית, שאינה שונה בהרבה, עוסקת באופן כללי בימי-קדם, שבהם "סיר טריסטראם עדיין לא שב ובא מברטני, סוייר עדיין לא ייסד את דבלין, פטריק הקדוש עדיין לא הטביל את עובדי האלילים ואף איזאק בּאט עדיין לא נאבק בפארנל, ונסה וסטלה לא פגשו בסוויפט, ג'ון ג'יימיסון לא זיקק ויסקי וארתור גִינֵס אף הוא לא ייצר בירה. פשוט מאוד באמת, חוץ מכמה עניינים דקים אחרים זה כמעט כל מה שכתוב בחצי העמוד הראשון של פיניגנס וויק ולא נותרו לך אלא 627 וחצי עמודים בלבד."

עם זאת, הדמוקרטיזציה של האינטרנט – ובמידה מסויימת, זה הנושא המובלע של הרשימה הזאת, עתירת הלינקים, שאני לא בטוח לאן היא מושכת – הופכת את פיניגנס לנגיש הרבה יותר מאי פעם, לא עוד נחלתם הבלעדית של אקדמאים. הטקסט – כמו בתנ"ך, כל משפט מזוהה במספר – מצוי ברשת, כולל הארות ופרשנויות בהיפרטקסט; אי-אז בראשית ימי הגלישה שלי חיפשתי ברשת הדלילה של אמצע שנות התשעים וכתבתי על מה שמצאתי; מאז גדל ההיצע לאין שיעור.

השאלה, שאני צריך להפנות בעיקר לעצמי, היא למה צריך להתאמץ כל כך עבור המונומנט הבלתי נתפס הזה. אולי יש יחידי סגולה שעשויים לקרוא ביצירה להנאתם, אבל בשביל זה צריך יכולות מנטליות כמו אלה של, נניח, מאריי גל-מן, המכונה בעל-חמשת-המוחות, שקרא בספר להנאתו וגם מצא שם את השם "קווארק" (שאותו המציא עוד קודם עבור החלקיקים התת-אטומיים שלו, למרות שברוב הספרים כתוב שהוא שאל את המילה מג'ויס.) יש קוראים – ה.ג'. וולס למשל – שאמרו, במידה של צדק, שהיצירה הייתה משעשעת יותר בשעת כתיבתה מאשר תהיה אי-פעם בשעת קריאתה. אומרים שג'ויס הירבה לצחוק בקול כשכתב, וגם כשקרא קטעים בפני קהל מעריצים המום ומבולבל. ג'ויס טען שאם קוראים את פיניגנס בקול, הדברים מתבהרים. "הם אינם מתבהרים," מעיר ביובש גבלר דייוויס, אבל מודה שאפשר להאזין לקריאה בספר בהנאה. זאת תגלית מאוחרת שלי, והיא קשורה לאמירה ההיא של לאקאן:

כששומעים את ג'ויס קורא קטע מהספר, שהוא אולי שיחה בין שתי כובסות איריות על גדת הנהר, גם אם לא מבינים מילה, קל להיתפס לניגון, למבטא, לרי"ש האירית המתגלגלת, ולהתענג עליהם. פיניגנס הוא פשוט מוסיקה טהורה במילים, ולא צריך להבין מוסיקה.

24 תגובות בנושא “פיניגן ברמינן”

  1. אני עם עמי.
    איזה כיף הקטע בקולו של ג'ויס
    וגם ההשתעשעות שלך א-לה-דיקסון
    (:

  2. כמי שמודע לקיומו של פיניגנס וייק אבל מעולם לא קראו, אני יכול לומר רק שזה נראה כפרוייקט מאומץ במיוחד. בכלל, אולי אפשר להעלות לדיון באותו קונטקסט את כל נושא קהל היעד של הכותבים. ג'ויס שייך לזן נדיר – אומרים שגם יעקב שבתאי השתייך אליו – של כותבים שאיכות כתיבתם חודרת מהר מאוד אל השכבות העממיות, אף שהיא אינה תמיד בהירה ושעומס הדימויים ותצורות הלשון בה מכביד, לעתים, על הקריאה השוטפת. ככזו, היא נתפסת בעיקר ככתיבה למבקרים וליחידי סגולה.

    יש משהו מעורר בכך שסופר מתעקש שלא לעשות פופוליזציה של כתיבתו. צורת הכתיבה המתוחכמת הזו מאפשרת לו להזרים הרבה יותר ידע ומורכבות אל תוך הדמויות ולשרטט קווים עלילתיים מפתיעים. האתגר שעומד בפני הקורא דורש ממנו גם לחשוב ולפענח. "יוליסס" הוא דוגמה מצוינת לכך.

    ואם כבר בפיניגנס עסקינן – ה"דאבלינרס" – פרשנים קלאסיים של הפולקלור האירי – עשו לו גירסה מצויינת, מינימליסטית כמו כמעט כל השירים שהם מבצעים, אבל אפקטיבית מאוד. בהופעה חיה, כשהקהל מגיב וצוחק למשמע הסיפור, זה בכלל נשמע מצוין.

  3. הכי קל למחוק. מוזר שלא מפריע לך שאדם שאין לו מושג קלוש על מה אתה כותב משאיר כאן תגובה עמוסה בשטויות.

  4. אתמל בערב צפיתי[למרבה ה פיטי] בהקרנה של הסר את "פיניגן וו'יק" שנעשה בדחילת שנות הששים ושמחים. לא זוכרת על ידי מי. האיכות הקולית והכולית היתה גרועה אבל היו כתוביות למתקשים.
    הסרט/ספר נחווים אצלי כמו בדיחה ארוכה מדי. מהנה בתחילה ומענה בסוף (אם מתעקשים להמשיך)

    ובאותה רוח, התיאורים הג'ויסים שלך למעלה מהנים ומשעשעים לא פחות. אתה – אבל- יודע לעצור בזמן.

  5. וגם אני לא קראתי את הספרים שבהם מדובר. אבל אבנר, אתה כותב עליהם באופן כה מעמיק ורהוט, שאני נהנה מהקריאה.

    ובהזדמנות זו, לזר המכנה עצמו "לא אורי": הפסק להשתלח ולהשמיץ בכל מקום. זה פשוט מגעיל. אם יש לך השגות כלפי אדם כלשהו, כתוב לו ישירות. ואם יש לך בעייה עם מה שהוא כותב – תתווכח איתו. השמצות אנונימיות מהסוג הזה הן סתם גועל נפש.

  6. תודה למחמיאים

    קנאה, שמעתי על הסרט משנות הקשישים, אבל מי תירגם, ואיפה הוא מאושפז? (ושאפּוֹ על הטקסט. מה שנקרא, באתי, ראיתי, ניסחתי.)

  7. הסרט "פיניגנס וייק" יצא למסכים ב-1967. הוא צולם בשחור-לבן ומרבית השחקנים בו היו אז אלמונים למדי. הוא לא זכה להרבה התייחסות בביקורת ונעלם מהר מאוד מבתי הקולנוע. לינק קלוונטי אפשר למצוא כאן: http://www.imdb.com/title/tt0059179/

  8. Passages from Finnegans Wake (1965)

    1965, B&W

    Directed by Mary Ellen Bute
    Screenplay by Mary Manning
    Cinematography by Ted Nemeth
    Music by Elliot Kaplan

    Cast (in alphabetical order)

    Ray Flanagan . . .Young Shem
    Peter Haskell . . . Shem
    Page Johnson . . . Shaun
    Martin J. Kelley . . . Finnegan
    Jane Reilly . . . Anna Livia

    More:
    http://www.themodernword.com/joyce/joyce_film_fw.html

  9. רשימה מקסימה. תודה. חבל רק שאין קישוריות לתחומים אחרים באמנות כמו צילום וציור

  10. למקרא תיאוריך, אין לי ספק שפון מאזוך היה מחכך ידיו בהנאה, כלומר עד זוב דם. אבל אני, בתוך עם הספר אני יושבת, ולא מצליחה בשום פנים ואופן להבין את ההנאה שמפיקים מתוך סבל. אם מסתמן, מסתמא, שיצירה מסויימת היא בלתי עבירה למעט קומץ של 'מיטיבי קרוא', אני מתחילה לחשוד באותו קומץ. כיצד ייתכן שהם נהנים ואני לא? אהה, כנראה שהסבל מזכך (עוד פעם מאזוך השתרבב, קישטה) אותם. או שמא, מתגנבים לתוכי הרהורי כפירה קטנים ומלוכלכים -שמא הם בעיקר נהנים להמנות על אותה סיירת מילים מובחרת ומצומצמת, של בחורינו המצויינים שצלוח צלחו את פיניגן ונותרו בחיים לספר על זה לחבר'ה?
    לא, לא יכול להיות.
    צריך להגביל על פי חוק את אורכן של בדיחות פרטיות, במיוחד אם הן נכתבות באירית מדוברת.

  11. לצטט את הערך המשובח ביותר במילון פונטנה למחשבה מודרנית המשובח כשלעצמו)(:
    ג'ויסי (joycean)
    דומה או אופייני לסגנון כתיבתו של ג'יימס ג'ויס (Joyce, 1882-1941), במיוחד בספרו יוליסס (1922), ובאותם חלקים של הספר Finnegans wake (אשכבתו של פינגאן) (1939) שעלה בידו של זה המשתמש בשם התואר הנ"ל לקרוא. המאפיינים כוללים נטיה לחומר דוחה או בזוי, קשת סגנונית וטכנית רחבה לרבות השימוש בסימבוליזם ובטכניקת זרם התודעה וכושר המצאה מילולי (שיש בו משום התמכרות ללשון נופל על לשון ולמזוגי מלים). כל אלו הביאו את השפה האנגלית לגבול הבנתו של הקורא ולעתים אף חצו גבול זה.

  12. קישורית, הקישורים מובילים לעוד קישורים וכ'.
    דנה, תודה, אבל אני מתנער מכל אחריות לנזקים פוטנציאליים (:
    ' ינה, לא מזוכיזם: ספורט אתגרי שמשחרר אנדומורפינים למוח (תשאלי את דנה).
    ליאור גימל, ההגדרה בפונטנה, בחלקה, התיישנה מאוד – בכל האמור ל"חומר דוחה או בזוי", למשל: מי זוכר בכלל שג'ויס צונזר והותקף בגלל עיסוק במין או הפרשות? כל פרסומת בטלוויזיה היום הרי בוטה פי אלף. ו"קשת סגנונית רחבה" – חפש את הערך "פוסט מודרניזם" באותו מילון. לא תמצא.
    בתוך המהומה הג'ויסית, קל לשכוח את היופי שמסתתר בטקסט.
    למשל משפט כמו
    Lowly, longly, a wail went forth. Pure Yawn lay low…

    (Part:3 Episode:14 Page:468 )

  13. וגם אני לא מצליחה לקרוא את ג'ויס ("אנחנו אוהבים אותך, סוס, ההודאה היא חצי הדרך להחלמה!"). אבל לא התיאשתי, בניסיון השלישי אצלח את יוליסס ואוכל לו!
    השיר פיניגנ'ס ווייק, לעומת זאת, הוא מהחביבים עלי; אכן קיים התרגום והביצוע שהזכרת, ואף הם מקסימים; "קנקן תירוש", לעומת זאת, הוא תרגום של שיר אחר (A Jug of Punch, כמדומני).

  14. בתור מי שמכירה באופן אישי את שגית בלומרוזן (כיום סלע?) אני יכולה לומר שבאמת מדובר במישהי מוכשרת ביותר (שולטת במספר שפות על בוריין). לא כל אחד יכול לקרוא כמוה.

  15. בפי הדודאים פיניגנ'ס ווייק הוא "הלוויתו של פיניגן" ו"קנקן תירוש" הוא A JUG OF PUNCH

השאר תגובה