לו אף יפתחו אותם שערים..

לו אף יפתחו אותם שערים..
מספרדית: יורם ברונובסקי

הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה.
הכבשה השחורה – סידרה בעריכת חנן חבר ומשה רון.

בורחס, מן הסתם, היה רווה נחת מהשתלשלות המקרים הזאת: "גן השבילים המתפצלים" תורגם לעברית ב-1975, היה לכמה קוראי עברית בגדר התוודעות ראשונה ומהממת לבורחס, הפך, לכמה מאותם קוראים, לחלק מן הנוף הנפשי, לנכס צאן ברזל בזעיר-אנפין; והנה כעת הוא מתורגם מחדש, על ידי אותו מתרגם; כדי להגביר בלבול, "גן השבילים המתפצלים" בתרגומו דאז, היה מבחר גדול למדי של סיפורי בורחס, שנלקט מכמה ספרים.  הוא אינו תרגום של הקובץ המקורי בשם זה, שהופיע בספרדית ב-1941. אותו קובץ מקורי נכלל בתוך קובץ מאוחר יותר, "בדיונות", מ -1944, והוא שתורגם כעת במלואו לעברית. בקצרה: מין מבנה-על ספרותי, מורכב, מסובך ועמוס, כמו פסקת-מבוא לאחד מסיפוריו המופלאים של בורחס עצמו.

אני מתכוון לעצמי כשאני כותב 'כמה קוראי עברית', כי בורחס נפל לידי במה שנהוג לכנות "תקופה מעצבת"; תקופה שאופיינה, מבחינתי, בין השאר, באומניבוריות ספרותית; בשנות השבעים התרחש בארץ גם "תור זהב" קטן של מדע בדיוני ופנטסיה, זן ספרותי שמשמשים בו בערבוביה זיבורית מטופשת לצד המראות פיוטיות ורעיוניות. הקריאה בבורחס (באותה עת בערך תורגם גם ספרו "הדו"ח של ד"ר ברודי") העניקה פרספקטיבה פתאומית ומפתיעה לז'אנר שלם; לפתע התברר שמה שנתפס כזרם שולי ומזולזל, כמעט מחתרתי, זוכה לגושפנקה מכובדת במחוזות אחרים. וזוהי כמובן רק אחת ההפתעות שסיפק בורחס. ההפתעה  העיקרית, בלי ספק, היתה התחושה המסחררת של הרפתקה אינטלקטואלית שאין מושלה; הכישוף שמטיל בורחס על קוראים שקדניים, האופן שבו הוא מוליך אותם באפם ומטיל אותם אל ים של רמיזות, אזכורים והקשרים – "בדיונות אנציקלופדיים", כפי שקולע לתאר פתח-הדבר לתרגום החדש – ומותיר אותם נלהבים ונרגשים, אבל גם בלתי מסופקים בעליל, שכן תמיד נותרת התחושה המחלחלת של תעלומה שלא נפתרה עד תום.

מה עושה התרגום החדש, או המחודש, לקסם של בורחס? לא הרבה, למרבה ההקלה. הקושי הוא כמובן כפול: כיוון שהתרגום הישן קנה לו מעמד של מעין קאנון מקומי, ערעורו מעורר איזה חשש; לכך צריך להוסיף את ההיבט הסובייקטיבי לחלוטין של גיל וסביבה תרבותית שבה נקרא לראשונה התרגום הישן. פער זמנים של שני עשורים ויותר עשוי לגרום אכזבות קשות, כמובן, והעבר נצבע בצבעים לא ריאליים. והנה, למרות הכל, הקסם נותר בעינו; הוא רק צובר שכבות משמעות נוספות שמקורן, כנראה, בקורא ולא בטקסט. )ובהערת אגב צריך לומר שהרעיון על תפקידו של הקורא, שהפך מרכזי כל כך בכמה תיאוריות אקדמיות, מיוחס לבורחס, אם כי הוא עצמו טוען ששאב אותו מאחרים. (גם כאשר ההבדלים בין התרגומים, הישן והחדש, ניכרים למדי, ברמה המילולית ולעתים התחבירית, העצמה והיופי הבסיסיים נותרים בעינם. נדמה, על פי התרשמות ראשונית ולא מעמיקה, שתרגום ברונובסקי, מודל שנות התשעים, הוא קומפקטי יותר, ישיר יותר, מקושט פחות; ה'אספקלריה' הארכאית והמהדהדת הופכת בתרגום החדש לראי פשוט. כמעט כל משפט עבר שינוי שהפך אותו מפותל פחות, 'נקי' יותר. לעומס הישן היה חן משלו, אבל הפשטות החדשה מקלה באיזה אופן על העברת התכנים שמורכבותם ממילא כמעט אינסופית. לצדם יש הבדלים – למעשה, תיקונים – של מילים, משפטים ושמות תואר. (החתול בבית הקפה, המרשה לבריות ללטפו, דומה ל"אלוהות אדישה" בתרגום הישן, ול"אלוהות זלזלנית" בחדש. החדש ודאי מדוייק יותר; גם הישן מופלא. ) מומחים וקנאים יוכלו להרבות בדיונים דקדקניים על קוצו יו"ד; רוחו של בורחס תשקיף עליהם, בסקרנות מהולה בלגלוג.

אינני יודע ספרדית (מכאן החשיבות הרבה שאני מייחס לתרגומים והישענותי המוחלטת עליהם) ולכן אני יכול רק לשער שהעובדה שברונובסקי לקח על עצמו לתרגם מחדש את הסיפורים, מעידה על כך שהתרגום הנוכחי קרוב יותר לרוח המקור. זה מסתבר למדי. הצמצום והחדות, האקדמיים לכאורה, הולמים מאד את הרוח הבורחסית. אשר לתרגום הישן, טרם חלף די זמן שיהפוך אותו לארכאי, וכך או כך עדיין יזדקקו לו קוראי בורחס בגלל הסיפורים והטקסטים שאינם חלק מ"בדיונות" ומצויים בעברית רק בו. מצד שני, אפשר לקוות שהתרגום החדש הוא נדבך בבנייתו של תרגום שלם ומעודכן של כל יצירות בורחס.

ו"בדיונות" עצמו – קצת מיותר לדון בו על רגל אחת; הקורפוס המחקרי והביקורתי המתפרנס מבורחס הולך ותופח. אולי בזכות ההקשר הבדיוני והפנטסטי ממשיך בורחס לעורר עניין רחב, גם מחוץ למעגלים הקטנים של האקדמיה והספרות. אבל כיוון שאני סבור שפופולאריות אינה מעידה על איכות, כפי שאינה מעידה על איכות ירודה, לא נראה לי שיש חשיבות לפופולאריות (היחסית) של בורחס. יתכן שהיא נובעת מאותה גאות עכורה של מיסטיקה ואזוטריקה המגיעה לכל מקום, כי בורחס נוגע כמובן בכל, ועוסק בהנאה בתורות- הנסתר, מהקבלה ועד הסופיות באסלאם; אלא שתמיד מונחת ביסוד הדברים ספקנות איתנה ובריאה. העניין הבלתי נלאה שמגלים בבורחס הן חוקרים, הן קוראים מן השורה והן גולשים באינטרנט, עשוי להראות מגונה בעיני אליטיסטים, ואולי היה נראה כך גם בעיני בורחס עצמו, המצטייר לא אחת – או מצייר את עצמו – כאריסטוקרט מורם מעם, בדלני ומסתגר. בו בזמן, ההתקפות על כתיבתו מוסיפות להראות, בסיכומו של דבר, ליליפוטיות: חצים זעירים הנושאים רטינות על דבר אדישותו החברתית, על הריאקציונריות שלו, על השקפותיו הפוליטיות, על כתיבתו השכלתנית והקרה וכן הלאה. ההתקפות הללו לא רק שנויות במחלוקת, הן על פי רוב לא רלוונטיות; הן מנסות לשפוט את האיש יותר מאשר את כתיבתו, ומתעלמות מן האפקט הישיר והפשוט שיצירותיו מפעילות על הקורא.

"בדיונות" פותח ב"טלן, אכבר, אורביס טרטיוס", שהסתתר בצניעות בעמ' 86 בקובץ הישן . הסיפור המדהים הזה – כן, שמות התואר הופכים שדופים כל כך – הוא במידה מסוימת הדגמה מרוכזת של כל היצירה הבורחסית; (במחשבה שניה, כל סיפור של בורחס מהווה הדגמה כזאת.) אני מתכוון לכך שהסיפור הזה מפתיע, מדהים ומסחרר באופן שהוא, כאמור, ישיר ופשוט: כשקראתי אותו לראשונה לא היה לי מושג ירוק על הזרמים האידיאליסטיים בפילוסופיה, על יום וברקלי; אני לא יכול לטעון לידע מפליג בתחום עד עצם היום הזה. הדבר אינו גורע כהוא זה מההנאה הגדולה וההתרגשות שבקריאה בסיפור הזה. העובדה שבורחס עורך תרגילי מחשבה המתבססים על ידע עצום והכרות אינטימית עם יצירות קלאסיות, כמו גם עם האזוטריקה הנשכחת ביותר, אינה מחייבת את הקורא לאותה מידה של בקיאות. להפך, כמות ההטעיות, המקורות הבדויים או המסולפים, עשויה לבלבל גם חוקרים נוקדניים במיוחד. כמו עוד רבות מיצירותיו, הסיפור כולל הערות והארות רבות על עצמו. לא פלא שהוא כולל גם תאור של התחושה שעשוי לחוש קורא של בורחס: "התחלתי לעלעל בו וחשתי סחרחורת קלה ונדהמת שלא אתארה, שהרי אין זו היסטוריה של רגשותי אלא של אכבר וטלן ואורביס טרטיוס", כותב בורחס, וממשיך מיד, באורח אופייני, לתאור לקוני ונפלא של רגשותיו: "בלילה המכונה באסלאם ליל-הלילות נפתחים  לרווחה שערי הרקיע הסודיים, והמים בכדים מתוקים יותר; לו אף יפתחו אותם שערים לא אחווה מה שחוויתי בשעת-הדמדומים ההיא".

השאר תגובה