ובינתיים, ברוסיה הקומוניסטית

סרטים רבים מוקרנים בפסטיבל בחיפה, ושוחרי התרבות נאלצים לבחור מתוך השפע, על פי טעמם האמנותי, תחומי העניין התרבותיים שלהם, או שיקולי לוגיסטיקה של הובלת ילדים לחברים ושעות עבודה, כמו במקרה שלי. ולכן החמצתי, למשל, את פיטר גרינאווי ואת הסרטים הפלסטיניים. אבל הצלחתי בכל זאת להגיע ללקט של סרטי אנימציה קצרים ועטורי פרסים, ול"מאגיה רוסיקה" של מאשה ויונתן צור, סרט תעודה מרתק על יוצרי אנימציה בעידן הסובייטי. 
 

שמעתם על להקת רוק (מתקדם) ששמה "ובינתיים, ברוסיה הקומוניסטית"? אין לי מושג מניין לקוח השם – כנראה ציטוט מקומיקס – ובעברית, עלילון – כלשהו; אבל הוא בהחלט סוגסטיבי. המון דברים התרחשו שם, ברוסיה הקומוניסטית, ולא כולם נודעו ברבים, כמובן. אנימציה הייתה תעשייה פורחת, בפיקוח המשטר; הפיקוח, אומר אחד היוצרים המתראיינים בסרט, היה על התכנים, אבל גם על האיכות. מערכת משומנת הפיצה את הסרטים לעשרות אלפי בתי קולנוע. כשהתמוטט המשטר, נותרו היוצרים ללא יד מכוונת וללא מימון, והמערכת התפוררה; עכשיו נדמה שהם תוהים מה עדיף: הטמטום הברוטלי של הצנזורים הקומוניסטיים או הברוטליות המטומטמת של האוליגרכים החדשים. הם נוגעים ללב, כמובן, באופן רוסי כל-כך. פיודור חיטרוק, מן הותיקים שבהם, כמעט מזיל דמעה כשהוא מספר על הפעם הראשונה שבה ראה סרטונים של וולט דיסני במוסקווה, ב-1935, ולא ידע את נפשו: זה היה בעיניו מעשה קסמים מופלא. שנים אחר כך יצר גרסה של פו הדב, מבלי שראה את הסרט של דיסני. ב-1975 נפגש עם יוצרי "פו הדב" האמריקניים, והם ראו את הגרסה שלו. "לא העטיתי על עצמי כלימה", הוא אומר. הם אהבו את הגרסה שלו. נדמה שכולם נעים בין הערצה ורתיעה כלפי אימפריית האנימציה הרחוקה, לבין אמונה גדולה באיכות היצירה שלהם. הקשישים שבהם מתרפקים על העבר, הצעירים יותר מנסים לפלס דרך במציאות החדשה, ומדברים בפיכחון רב על הקשיים של העולם הקפיטליסטי – ההאנג-אובר שאחרי אופוריית-השחרור מן המשטר הטוטליטרי. "אהבנו לשתות קצת," אומר אחד המרואיינים, ומתאר תור לפתיחת החנות בבוקר, ובו שני שתיינים, הממתינים למנת האלכוהול ש"תשבור" את הזנֶבֶת שלהם, משווים את עצמם לגיבורי סרט מצוייר פופולרי של התקופה. אני נזכרתי כמובן מיד בוֶנֶדִיקְט ירוֹפיֶיב ובתחנות הרכבת האפופות אדי-אלכוהול שבין מוסקווה לפטושקי. אבל הלכתי מן הסינמטק אל תחנת גן-האם, הניצבת לה בפכחונה המוחלט, תוהה על המוני האדם המציפים פתאום את מרכז הכרמל. 
 
 
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

5 תגובות בנושא “ובינתיים, ברוסיה הקומוניסטית”

  1. השמחה על נפילת הסובייטים סוג של שיכרון, כאשר היום גם המפלגות הקומוניסטיות מתחזקות וגם המצב נהיה גרוע וגרוע שם מיום ליום.

    לגבי אומנות סובייטית – כנראה שמדובר באוצר גלום ואת רוב הדברים אנחנו, בני תרבות המערב, לא ראינו אפילו. לפני כמה זמן השאלתי מהאוזן השלישית סרט סובייטי בשם "בלדה לחייל" מ1959, מדובר ביצירה נהדרת, זוויות צילום מרשימות וחדשניות וכמות רגש ומבע שסרטים הוליוודים לא מגרדים.

  2. כמה אנחנו, הרוסים, שנולדו למשטר הסובייטי לא יודעים אם לשנוא אותו או להתרפק על אובדנו.
    רוסיה אכן המומה מהקפיטליזם שהציף אותה ואנחנו המומים יחד עמה.במקום הצנזור הפרולטרי קבלנו את הצנזור בדמותו של "הרוסי החדש" שעונד שרשאות זהב, נוסע במרצדס מוזהבת ועל זרועו תלויה בלונדינית ארוכת רגליים.
    ואנו תוהים מתי יחזרו המשוררים, זמרי הבלדות, הסופרים ויוצרי הסרטים להיות הבסיס החברתי שלה.

  3. לא יעזור. העם הרוסי כנראה מושך שלטון דיקטטורי, בין אם קומוניזם או "אוליגרכיזם". באופן אישי, אמנות דיקטטורית לא מדברת אלי, גם אם יש בה ערך הוא בעיקר היסטורי.

השאר תגובה