יום הניצחון של החייל הטוב שץ / שני מצעדים

בין שלל החגים והמועדים שבין האביב לקיץ חוגגים אצלנו במשפחה גם את ה"חג של סבא". אבל הרבה לפני שהפכנו את אבא שלי לסבא, לפני העלייה הרוסית הגדולה, ולפני עוד כמה אירועים מטלטלי עולם, נהגו לציין אצלנו בבית את ה-9 במאי, יום הניצחון. זה היה חג די מחתרתי, למען האמת, ומעטים ידעו על מה מדובר.אבא שלי נמנע ממצעדים, והוא וטרן בלי מדליות, כי עזב את המולדת הרוסית הגדולה לאקלים חם יותר בחיפזון מסוים, ותוך דילוג על ניירת וביורוקרטיה. בילדותנו שמענו סיפורי מלחמה מעטים, וכולם הוגשו לנו כסיפורי הרפתקאות לנוער – בלי זוועות, גופות, רעב ומוות. עלילותיו במלחמה יכולות כמובן לפרנס רומן או שניים, אבל אנחנו שומעים ממנו רק שרשרת של אפיזודות צבעוניות עם פואנטה.

החייל הטוב שץ – שגורש עם משפחתו מסביבות קישינייב אל הרפובליקות של מרכז אסיה במסגרת אחד הטרנספרים הסובייטים הגדולים –  גויס בגיל 17 (אמרו לו שבצבא לפחות יש אוכל, ואינטליגנט כמוהו בטח יהיה פקיד) ודי מהר מצא את עצמו בחזית הביילורוסית השלישית, נושא אבטומט ומסייר בחפירות גרמניות.

למזלו הטוב, הרגל שלו קפאה באחד הלילות בתוך המגף הצבאי. הוא פונה לבית-חולים שדה, ובתקופה שהחלים הגיע למקום קצין צעיר ששמו זכור לטוב: קולקולצב (פירוש השם, כנראה, פעמונר). קולקולצב חיפש חיילים, רצוי יודעי קורא וכתוב, ובעלי שמיעה חדה, ליחידת האזנה מודיעינית בהקמה. להמשיך לקרוא יום הניצחון של החייל הטוב שץ / שני מצעדים

אולי תרצו לקרוא גם את:

פוסט סקריפטום

+(reset)-

קיים איזה דימוי קצת רומנטי על מושכי-עט למיניהם שהיו קרובים אצל מקצוע הדפוס – אולי עסקו בו ממש בפועל, כמו יוסף חיים ברנר, ועוד סדרים ובחורים-זעצערים שהיו גם סופרים ומשוררים. המקבילה העכשווית היא כמובן זרזירי-מקלדת הכותבים גם קוד, שהוא – כדבר המוטו של וורדפרס – שירה. להמשיך לקרוא פוסט סקריפטום

אולי תרצו לקרוא גם את:

המעבר

הבלוג(?) מרשימות, "צרוב בתודעה", עבר – עם כל הפקלאות שהיו שם – לכתובת החדשה, כאן. עם כל מה שהיה כאן קודם. להמשיך לקרוא המעבר

אולי תרצו לקרוא גם את:

מסעות בכרמלית

במרץ 2010 יצא לאור גיליון של כתב עת אזוטרי, צרפתי-אנגלי, ששמו Mediterraneans/Méditerranéennes. הגיליון הנוכחי הוקדש לחיפה. תרמתי לו אוסף רשימות שפורסם במקור באתר "רשימות", תחת הקטגוריה "מסעות בכרמלית". קצת הוספתי ושייפתי בקצוות.

מסעות בכרמלית

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון, העוסק בימאים ישראלים בשנות השישים והשבעים, כתבתי ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. אשר ל"מקומות של ימאים", מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת ירדתי בכרמלית וצעדתי אל נקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות הצילום ולחצתי את ידו של הסופר א.ק.

"לא לא," אמר הבמאי, שהבחין פתאום שהופעתי שם: "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך! תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"

להמשיך לקרוא מסעות בכרמלית

אולי תרצו לקרוא גם את:

רדיו רדיו

בזמן האחרון:

שיחה על הספר "ספרד" של מולינה ברשת א', "מלים שמנסות לגעת" עם ענת שרון בלייס

(למשתמשי כרום, יש ללחוץ על הנקודה הלבנה בפלייר, לא על כפתור ה-play)

מה שכתבתי על הספר

אולי תרצו לקרוא גם את:

אודה לשפרה

ללחוץ להגדלה. הטקסט למטה.

להמשיך לקרוא אודה לשפרה

אולי תרצו לקרוא גם את:

ספרד

פורסם במוסף "ספרים", הארץ, ספטמבר 2008. [ קישור ישיר ]

שיחה על הספר "ספרד" של מולינה ברשת א', "מלים שמנסות לגעת" עם ענת שרון

אנוכי בסוף מערב

מאת אבנר שץ

‏"ספרד" הוא גל-עד מרשים לנרדפי המאה ה-20 באירופה

ספרד  ‏- אנטוניו מוניוס מולינה. תירגמה מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת עם עובד, 482 עמ', 89 ‏שקלים  ‏
‏ ‏
הספר "ספרד" הוא פסיפס. אוסף של סיפורים ודמויות שלא נועדו להתקבץ לכדי רומן במובנו ‏המקובל. אין טעם, נדמה לי, להתעכב על ענייני טכניקה ספרותית וחדשנות, מפני שהגלגל הזה ‏כבר הומצא מחדש אינספור פעמים; אפשר להיזכר למשל בספר מן הזמן האחרון: "המאה שלי", ‏של גינטר גראס, המשתמש ב"טכניקה" (מלה כאובה, כשמדברים על ספרות) קרובה: סיפורים ‏עצמאיים, מנותקים לכאורה, אבל נוגעים זה בזה במעין רשת של הקשרים מרומזים, מפורשים ‏או סמויים. הם מצטרפים למכלול שאינו בדיוק רומן, אבל בלי ספק שלם שהוא יותר מסך כל ‏חלקיו. בסופו של דבר, מרכיבים טכניים מוצלחים, חדשניים או לא, נמדדים יותר מכל בכך ‏שאינם מפריעים לחוויית הקריאה; במבחן הזה עומד "ספרד" היטב.  ‏

‏ ‏
הספר הזה של אנטוניו מוניוס מולינה מגיע אל הקוראים עברית נושא שובל של סופרלטיווים ‏מתפעמים. מולינה כבר תורגם לעברית (ספריו "החורף בליסבון", "ירח מלא" ו"אשרי האיש" ‏ראו אור בהוצאת עם עובד) וכת קטנה של מעריצים כמעט חשאיים ציפתה ל"ספרד" בכיליון ‏עיניים – זאת נחשבת לאחת מיצירותיו החשובות, אולי החשובה ביותר, של סופר בעל מעמד ‏רם במולדתו וגם מחוצה לה. אבל המנגנונים המסתוריים של ההתקבלות והרייטינג מנעו עד כה ‏ממולינה להפוך לשם מוכר וספק אם "ספרד" ישנה את המצב: זאת יצירה כבדת-ראש, רחבת ‏היקף, טראגית ביסודה, הדורשת קריאה מתעמקת ואטית. לא בדיוק קריאת פנאי קיצית נינוחה ‏ואסקפיסטית.  ‏
‏ ‏ להמשיך לקרוא ספרד

אולי תרצו לקרוא גם את:

דארווין באיילון דרום

דארווין באיילון דרום

מאת סמדר רייספלד

האמת היא שכותרת הספר הזה משכה את עיני מיד, מפני שכמו גיבורת הספר אני שומר פינה חמה בלבי לצ'רלס דארווין; וצריך לפתוח ולומר שדארווין, שבעיני הוא מגדלור רחוק של גאונות מהפכנית, וגם של אנושיות מקסימה במיוחד, הוא דווקא השטן הגדול בעיני ציבור גדול, המובל על ידי חבורה סהרורית זעירה שהגילויים שלו מעצבנים אותה: כמו מכחישי שואה, או להבדיל אנשים שבטוחים שנאס"א ביימה את הנחיתה על הירח באיזה אולפן טלוויזיה, הם נאחזים בכל מיני בדלי ראיות מפותלות או מפוברקות כדי לקדם את ה'תיאוריה' הנגדית שלהם. אבל האבולוציה – כמו שצריכה לדעת כל אמא המתלבטת בעניין מתן אנטיביוטיקה לילדיה בגלל התהליך האבולוציוני של עמידות חיידקים גוברת – היא פשוט תאור של העולם בו אנו חיים, והיא "תיאורטית" בערך כמו תורת הכבידה הניוטונית או רעיונותיו המוזרים של גלילאו על הארץ הנעה סביב השמש. את כל זאת אני מציין רק למען הסדר הטוב, ומפני שרשימת ביקורת אחת על הספר ניצלה את ההזדמנות לקדם את האג'נדה הביזארית הזאת. דארווין ותורת האבולוציה משמשים ברומן של סמדר רייספלד רק מסגרת, אפילו פיגום, לרומן שעניינו יחסים ומוסר, והוא בהחלט מוסיף לווית-חן אינטליגנטית לרומן ביכורים מסקרן וסוחף, שאינו נעדר פגמים, אמנם, אבל אין ספק שהוא ראוי לדיון במנותק מתופעת הטבע המוזרה שתיארתי למעלה.

הגיבורה היא נעמה, והיא אחות במחלקת פגים; משלח היד שלה אינו מקרי, כמובן: הן מפני שהפגייה קוראת תיגר, לכאורה, על האבולוציה הטבעית; והן מפני שמקצוע הסיעוד – פעם קראו לזה אחות רחמנייה – עונה על איזו פנטסיה ישנה, עוד מימי פלורנס נייטינגל. נעמה מתוארת כמין דונה אידיאלה ענוגה – יפה וחומלת, נחשקת אבל מעוררת כבוד, עמוד-התווך של הסביבה האנושית שלה, ובעיקר – המוזה של בעלה האמן. התיאור הזה מסייע להחריף מאוד את הדילמה המוסרית שמולה היא ניצבת שעה שהיא נסחפת לרומן לוהט וחשאי עם גבר אחר.   

אולי כאן טמונה אחת הבעיות של הרומן, כי הדגשת שלמותה המלאכית של נעמה, ההופכת את אהבתו המסורה והנאמנה של בעלה האמן למובנת כל כך, חותרת במידה מסוימת תחת האמינות של הדמות שלה; מה גם שבהדרגה נחשפת לפנינו ילדותה, הרחוקה כל כך משלמות, ומותירה אותנו תוהים לנוכח האלטרואיזם הגורף של נעמה ושאר מידותיה הטובות. התיתכן שלמות שכזאת? וכמו לקדושות קתוליות או נזירות – האחיות-הרחמניות המקוריות – לנעמה אין ילדים, אבל זוהי גזרת גורל שנובעת מעקרותו-בפועל של בעלה. חייהם מתנהלים בשלווה נינוחה של הצלחה בורגנית, על אף ההשתייכות הבוהמית-לכאורה של בעלה האמן. כל זה נועד, מן הסתם, להקצין את הניגוד בין האידיליה היפה והמוגנת מן העולם לבין מה שמתרחש כאשר פולש לתוכה גורם זר המעכיר את השלווה ומטלטל את העולם המוגן של נעמה.  

ההתאהבות הלא-צפויה, והרומן שמתממש לאחר חיבוטי נפש רבים, מטלטל ומערער את היקום המסודר שיצרה לעצמה נעמה; אפשר היה לטעות ולשאול על מה המהומה – אחרי הכול מדובר בפרשייה שהיא עניין של יום ביומו אצל רבים וטובים (את נקודת ההשקפה הרואה ברומן הזה  שעשוע בלתי מזיק, המוסיף קצת פלפל לחיים מייצגת ברומן תמרה, עמיתה לעבודה של נעמה) אבל כמובן שאדם קרוב אצל עצמו, ועבור נעמה מדובר בחטא, לא פחות, במשמעותו הדתית, אפילו הקתולית – אבל להוותה אין היא יכולה ליהנות משרותי מירוק-החטאים שמציעה הדת הממוסדת; גם להגותו של דארווין הנערץ אין מה להציע לפתרון המצוקה הפרטית שלה. 

וזו הולכת ומחריפה, ומשנה את ראיית-המציאות שלה, עד כדי כמעט-פרנויה וחשדות אפלים; אבל אין פתרון אינו חד משמעי. רייספלד עורכת במהלך הספר – בנגיעות עדינות, צריך לומר  – ניסיונות לחשוף את החוקים של העולם שבראה; להעניק לקורא מבט-על על חוקיו השרירותיים של הבדיון הספרותי; הם לא אמורים לפגוע בהתנהלותו של העולם הזה, רק לצאת להפוגה רגעית.   

(פורסם בידיעות אחרונות, יולי 2007)

אולי תרצו לקרוא גם את:

פרידה מברלין מאת כריסטופר אישרווד

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3422449,00.html

ראו גם: פרשייה נעלמה: וילפריד ישראל, ברלין, קיבוץ הזורע

אולי תרצו לקרוא גם את:

קרח-עד, או ישראלי בחו"ל

שיער על העיניים… בקושי ראו אותה. היה איזה ריח באוויר, אבל הקור עמעם אותו, ואולי גם הריח שעלה ממני, אחרי שבועיים של פעילות מאומצת, עטוף מעילים עבים, ובלי מקלחת. הממותה עמדה בשלווה מולי, פתיתי שלג דקיק על פרוותה הצמרית. היא הפנתה אלי מבט, אבל עם כל עם כל הפוני הזה, היא בכלל רואה משהו?

"רואה מספיק." הממותה התיישבה ושילבה רגל על רגל כמי שמוכנה לנהל שיחת נימוסין עם תייר מזדמן.

"קר, מה?" לא יכולתי לחשוב על משהו יותר נבון לומר, אבל על מה כבר אפשר לדבר בסיביר.

"רוב הזמן קר מאוד, אבל כמובן שזה עניין זמני. אנחנו מחכות שזה יעבור."

"כמה זמן את כבר כאן, בקרח?" שאלתי. הבל נשימתי נישא באוויר והיא נרתעה קצת. לא צחצחתי שיניים, חשבתי, מתבייש בעצמי.

"מי סופר? יש לנו תפישת זמן שונה משלכם. עכשיו זאת תקופת המתנה, אז ממתינים. זה לא גורם לי סבל. טוב לי עם עצמי ואין לי צורך נואש בפעילות, באינטרקציה חברתית וכל הדברים האלה שהופכים אותך לתזזיתי כל כך. ככה זה אצל ממותות – לפחות אצל רובן."

"ואיפה רובן נמצאות?" שאלתי בנימוס.

"אתה יודע שבבני האדם הקדומים האמינו שממותות חיות מתחת לאדמה – מין חפרפרות ענקיות. זאת האמת, במידה רבה. אנחנו סמויות מהעין כי לא השאירו לנו הרבה ברירות. הפטנט הזה של אכילת בשר – המלכודות הענקיות, הרמחים הניאנדרטליים עם ראשי-החץ הבלתי קונבנציונליים…"

"פטנט? יש המון אוכלי בשר. זה לא משהו יוצא דופן." הבטתי בגוף הענק, שחלקו האחורי נראה קטן ומנוון יחסית, יוצר חזות מגושמת, כמעט גרוטסקית.

"מספרית, זה די יוצא דופן. תחשוב על כל עדרי הענק אוכלי-העשב בסוואנות, וכמה טורפים על כל ההמונים האלה. אוכלי בשר הם בסופו של דבר מין טפילים, בסך הכל. טפילים גדולים ומתוחכמים, אבל טפילים."

הרהרתי בטעמו של בשר הממותה. לא מפתה במיוחד, אלא אם כן אתה באמת רעב, וכמות אדירה של בשר, לך ולכל המשפחה המורחבת לכל החורף, נראית כמו אוצר אגדי. אבל לא אמרתי כלום, רק הנהנתי.

"אתה מבין" – היא התרווחה וניערה את ראשה הענק, הצמר הגולש ממצחה מתפזר לצדדים וחושף את עיניה הכהות – "אכילת עשב היא עניין הגיוני בהרבה – הוא זמין, הוא לא בורח. נכון שצריך להקדיש הרבה זמן למרעה, אבל מה כבר עושים טורפים כשהם לא מקדישים את זמנם לצייד? ישנים, לא? המרעה הוא סוג של מנוחה פעלתנית, או פעילות נינוחה, אם תרצה, המשחררת את המחשבה, אם לא את הגוף."

"בכל זאת, נדמה שהאסטרטגיה הזאת לא כל כך עבדה. לא רואים אתכן כבר."

"כמו שאמרתי" – היא חייכה באיפוק -"לא רואים אותנו, אבל זה לא אומר שאנו לא קיימות."

"המון אנשים חיפשן אתכן כל השנים."

"הממ – היא כחכחה בגרונה. "כן. זה ידוע לי. לא רצינו להתגלות. נוח לנו – אני מדברת בשם רוב הממותות כרגע, אם כי יש זרמים אופוזיציוניים, מיליטנטיים, משני הקצוות – שחושבים אחרת. מדבריות הקרח הענקיים הם אידיאליים לצורך זה. כמובן שאנחנו עוקבים אחרי המתרחש. מאז הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים – בורות ענקיים עם כלונסאות מחודדים וכל זה – אנחנו יוצאות מנקודת הנחה שינסו לגלות אותנו בכל מיני אמצעים מתוחכמים."

חיישני אינפרא אדום…הרהרתי לי. אבל פרט לגני חיות וכל מיני פרקים, וכמובן הסרט השפילברגי על החייאת הממותה, האטרקציה תיעלם במהירות. בהשוואה לטפילים מרשימים כמו הטי-רקס, פיל גדול עם פוני הוא לא אטרקציה מי יודע מה. אבל היה בה משהו מצודד – קל היה להפוך אותה לדמות מצויירת חמודה, סמל המשחקים האולימפיים של וולדיווסטוק. הבטתי בה ושוב חשתי את קרקורי הרעב בבטני. קנאתי בה על כך שהקור לא הפריע לה כלל.

"אז יוצא לכן לפגוש בני אדם לפעמים?" חקרתי, רק כדי לצאת ידי חובת שיחה.

היא נשמה עמוקות ונאנחה. "מדי פעם. ומי שפוגשת, ונשארת בחיים, מספרת – יש לנו רשת תקשורת פעילה. האחרון שפגשתי היה קרופוטקין -"

"קרופוטקין? נשמע מוכר. האנרכיסט?" השווצתי בידע שלי בטריוויה.

"הזואולוג, למעשה. אבל כן, זה אותו פרט. אתה מכיר את התיאוריה שלו?"

"לא ממש  –" המהמהמתי. התחלתי להשתעמם. היא היתה טרחנית קצת, כמו אותם מלומדים רוסיים תמהוניים, מיסטיקנים למחצה, שפוגשים לפעמים בערי המדע המתפוררות של האימפריה לשעבר.

"הוא הציג תיאוריה שקראה תיגר על הדרוויניזם. הוא סייר בסיביר, והתצפיות שלו העלו שבעולם החי קיימת מידה רבה של שיתוף פעולה ואלטרואיזם. הוא הסיק מכך מסקנות אידיאולוגיות, דבר שדרווין נמנע ממנו בחוכמתו, ולכן דרווין הוא הוגה מהפכני, וקרופוטקין לכל היותר מהפכן הגותי -"

היא מדברת כמו שמעון פרס, חשבתי. עייפות השתלטה עלי. עפעפי נדבקו. הלכתי דרך ארוכה בקור, בלי מנוחה, מזון או משקה חם. אבל היא הפתיעה אותי עכשיו בשאלה: "למה באת לסיביר?"

למה באתי? לחפש אהבה אבודה, עבר אבוד, טעם, הרפתקה, יופי, עולם ריק ונקי – התנשמתי עמוקות כשחלפה במוחי סדרת הטעמים האפשריים למסע שלי, כולם שקרים. לא ידעתי כלום על סיביר. לא ידעתי מה לומר לה. אבל היא מצמצה ולא הבחינה בעייפות שלי או בקוצר הרוח; לא הציעה לי תה חם או דייסה. הבטתי סביבי ולא מצאתי מקום לשבת, ולבסוף כרעתי על הקרקע הקפואה.

"אולי את יודעת איפה יש כאן משהו לשתות?" לא עניתי על שאלתה. היא הצביעה בשתיקה, בחדק האפרפר והדק שלה, מערבה. "יש מקדונדלדס בצומת הבאה. המבורגרים מכלבי-ים. אומרים שלפעמים יש להם קפה."

הישיבה לא היטיבה אתי. כל גופי כאב, ואז עלה בי רעיון חדש: הרי לפני בהמת רכיבה מצויינת. אם אנשים רוכבים על פילים, אין שום סיבה שלא אוכל לטפס – נאחז בשיער העבות – אל גבה המשופע, ולדהור אל המרחבים, עד לסניף הקרוב. ברגע שעלתה המחשבה על דעתי ציפיתי, משום מה, שתקרא את מחשבותי, תכרע ותציע את עצמה ככלי-רכב, אבל הדבר כלל לא עלה בדעתה. היא המשיכה להביט בי, מנופפת בשלווה איטית את חידקה כמטרונום מדובלל וגמיש. לא היתה בה טיפת הענות לצרכים שלי, שום אמפטיה, שום הבנה. היא רצתה לבנות את הקשר בינינו על בסיס אינטלקטואלי גרידא, והפגינה קרירות מוחלטת כלפי הצרכים הרגשיים והפיסיים שלי. הכאב וחוסר הנוחות הפכו לכעס מתגבר, אבל השתדלתי להדחיק את הדברים. החלטתי לגשש בנימוס. שאלתי אם ידוע לה על קשרים נוספים בין בני מינה לבני האדם.

"ממותות מתות הן פופולריות למדי במוזיאונים. מאד לא נוח לרכב עלינו מסיבות אנטומיות – השיפוע של הגב -" היא ענתה, מדעת או שלא מדעת, על מחשבותי – "הצמר שלנו גס מדי לעיבוד, אי אפשר לחלוב אותנו או לרתום אותנו. נשארו כמובן הבשר והחטים" – היא פזלה אל שני החטים המרשימים שלה – "אבל יש לנו דעות קדומות נגד מי שמנסה לקחת אותם בשלב מוקדם מדי, כלומר, כשאנחנו בחיים."

הנהנתי בהבנה מעושה. די התייאשתי ממנה, אני חייב לומר. לא שאין זה מפליא ומעורר רגשות עזים לפגוש יצור ענק ונבון שנעלם מן העולם המוכר לנו לפני דורות רבים, אבל רגשות של התפעמות מול הבריאה מתעוררים באדם על פי רוב כשאינו רעב ועייף. החלטתי לסיים את השיחה. שלפתי את האם-16, דרכתי במהירות ויריתי פעמיים אל העין הכהה. האדמה הקפואה רעדה כשפגעה בה המסה האדירה. הוצאתי את המשורית ועמלתי שעה ארוכה, מקלל ומזיע, על ניסור החט הימני. כשסיימתי, העמסתי אותו על כתפי – אורכו היה כמעט שני מטרים – והתחלתי ללכת מערבה. ערך השוק שלו עתיד היה לקנות לי הרבה ארוחות עם תוספת מוגדלת.

אולי תרצו לקרוא גם את: