בית-לחם, או חידושים בארכיאולוגיה

[ היום ב"הארץ": אולי בכלל ישו נולד בבית לחם הגלילית?]

אני יוצא מהמנהרה לערב צונן ליד תחנת גן-האם, ועוצר מונית. אני ממהר הביתה.

– לבית-לחם, אני אומר לנהג. הוא צעיר, זקנקן מטופח, ז'קט ג'ינס.

– בית-לחם בירושלים או בית-לחם גלילית? הוא שואל. אני מוודא במבט שהוא מתבדח, ולא שם לב שהוא מזמין שיחה:

– רק לא מזמן שמעתי שיש מקום זה, בית-לחם גלילית, הוא אומר לי. הייתה לי נסיעה לשם, פעם ראשונה ששמעתי על המקום הזה.

– אה, לא הכרת? אני אומר. מקום נחמד. הייתי שם הרבה פעמים.

– כן, הוא מאשר, אבל חותר לעניין שעליו הוא רוצה לדבר: מה אתה אומר, אולי זאת בית-לחם האמיתית? איפה שישו נולד?

– טוב – אני מתרברב בידענותי, עדיין לא מבין לאן הוא מוביל – זה מאוד הגיוני, זה קרוב לנצרת, קרוב לכנרת, בטח שהגיוני יותר שזאת בית-לחם של ישו – –

– עושה להם בלגן, לנוצרים, מה? אם זה נכון? איזה בלגן זה יעשה להם? שכל הסיפור שלהם ככה לא נכון?

– תשמע – אני מצנן אותו – זה סיפור מאוד ישן. וממשיך ואומר לו שהתאולוגיה הנוצרית התמודדה עם טענות כאלה ואחרות כבר אלפיים שנה בערך ולא נראה לי שיש להם בעייה. הכס הקדוש לא ירעד מהתגלית שלו.

– לי בטח אין בעייה עם זה, הוא אומר. אצלנו אומרים שישו חי עד מאה ועשרים. ואחר כך קברו אותו בהודו. שם נמצא הקבר שלו.

אני מעכל את המידע החדש ומנסה למקם את עיקר-האמונה המוזר הזה בתוך בסיס-המידע החלקי, הפגום והמעורפל שלי על אמונות ודתות אזוטריות.  

– מה זה "אצלנו"? אני שואל בשיא הנימוס.

אחמדים, הוא אומר לי. אנחנו בכסאח עם כולם. עם הנוצרים, עם המוסלמים. עם כולם. יש בו גאווה רבה, בעיקר בגלל הכסאח, כך נדמה. אני מנסה לגרד פרורים מתחתיתה של חבית הזיכרון:

– אז ישו הוא, באמונה שלכם, אחד הנביאים, כן? כמו אצל המוסלמים?

– כן, הוא נביא של היהודים. הכל בסדר, אחלה נביא, אבל לא עשו לו כלום. הצלב וכל זה, זה לא קרה כמו שהם אומרים. הוא חי עד מאה ועשרים. תראה, הנוצרים, מתי הם התחילו לכתוב את כל הסיפורים על ישו? איזה מאתיים שנה אחרי שהוא חי, כן? אין להם מושג מה קרה באמת. אנחנו לא מאמינים בכל האגדות האלה, שהוא הבן של אלוהים, שעלה לשמיים. אין בכלל דבר כזה, שמיים. מה זה שמיים? אלוהים לא נמצא בשמיים. הוא בכל מקום. לא עולים לשמיים —

– ומה עם מוחמד, ואל-בוראק?

הוא רק חיכה לשאלה הזאת. סוף סוף הבנתי שהוא מנהל אותי, מפתה אותי במיומנות כדי לפרוש בפני את עקרונות הפילוסופיה האחמדית, לשיטתו:

– אנחנו אומרים שהכל היה בחלום, אתה מבין. (עכשיו הוא מדבר מהר וברצף, כי אנחנו מתקרבים לרחוב בית-לחם) זה היה חלום שהוא חלם. בגלל זה אנחנו בכסאח לא נורמלי עם המוסלמים. כי אנחנו אומרים, מה זה לטוס בשמיים עם סוס? עכשיו טסים במטוס יותר מהר. לא חוכמה. אצלנו מאמינים ש —

– תעצור לי פה בבקשה, אני אומר. 

 

 

אסור לצלם

בתחנת הנביאים עלתה לכרמלית קבוצה גדולה ומלאת-עליצות של ילדים צעירים בליווי כמה נערות – אולי גננות, ואולי סתם אחיות בוגרות. כנראה שבאו משכונת גאולה. בתחנת מסדה רצו להצטלם, אבל בדיוק אז נכנס לקרון איש גדול במעיל אפור, עם בלורית של פושקין, מבט של לרמונוטוב ודיקציה של שמואל רודנסקי: "אסור לצלם בְּכַּרמלית," הִדהד. במבט נוסף ראיתי שהיה לו איזה תג על החזה.
 
הנערות צייתו בתמיהה משועשעת משהו. אחר כך שאלו למה, אבל שאלתן נותרה תלויה ללא מענה בחלל הקרון. "למה אסור לצלם בכרמלית?" ניתרה השאלה בין המושבים עד תחנת גולומב, ואני תהיתי אם הקהילה המוגנת-ממֵדְיָה שבה הן חיות חסכה מהם את התובנות הביטחוניסטיות שהן נחלתו של כל ישראלי חילוני, מגיל שבע עד שבעים, בעיקר בימים פוסט-יאסיניים כאלה. לקראת גן-האם, כשהשאלות לא חדלו, הצעתי להן סיבה אפשרית: "אולי זה מפני שרוצים לשמור בסוד שהכרמלית היא הרכבת התחתית הכי קצרה בעולם."
 
האמת היא שזה לא סוד. זה מופיע גם בספר השיאים של גינס. בגן-האם יצאו כולם מן הקרון והסתדרו על הרציף לצילום קבוצתי. 

                

פושקין    לרמונטוב    רודנסקי

דימה בתחנת הנביאים

דימה (שם בדוי) לבוש בגד עבודה כחול בהיר, קצת בלוי, נועל נעלי ספורט וכפפות-מנתחים לבנות על ידיו. הוא גבוה ואתלטי (ותיכף יוכיח את זה) ומרחוק נראה כמו טכנאי בנאס"א, אבל הוא מחזיק מגב מגומי וגורף מים מן הרציף אל התעלה. כן, מים מחלחלים אל מנהרת הכרמלית: בימים גשומים מציבים בתחנות דליים וסמרטוטים, מתחת לדליפות, כמו בבית מט-לנפול בשכונת עוני טרופית.
האם זה קורה גם בפריז, בלונדון, בניו-יורק, או בתחתית המפוארת מכולן, כך אומרים, במוסקווה? בינתיים, אני שומע את דימה מדבר עם איש קטן וחייכן שיושב על הספסל וממתין לכרמלית הבאה. שניהם נראים משועשעים. אני מתקרב כדי לשמוע. למרות המבטא המודגש והשגיאות הצצות מדי פעם, העברית שלו ברורה לגמרי. הוא מדבר מהר מאוד, ובלהט, כי יש לו זמן רק עד שיפתחו הדלתות והמאזין יבלע בקרון. הציטוט לא מדוייק, זאת רק רוח הדברים:

"אני טכנאי מכונות, ועבדתי בצ'רנוביל. באזור של הכור. היינו קבוצה של שמונה-עשר, נשארנו שבעה. כולם חלו במחלות שקשורות לקרינה שספגנו. אני עובר בדיקות תקופתיות, ובפעם האחרונה שעשיתי בדיקה, במרפאת מכבי, אמרו לי שוב שהכל בסדר, אני בריא, ושמעכשיו והלאה אני יכול להמשיך בחיים שלי בלי דאגה, לא לחיות על זמן שאול, כי אם עד עכשיו לא התגלה נזק מהקרינה ההיא, כנראה שיצאתי ממנה בשלום. ועכשיו התחלתי לחשוב על אשה. היו לי חברות, אבל עד עכשיו לא רציתי אשה ומשפחה, כי אמרתי לעצמי, בשביל מה, לא הייתה לי פרוגנוזה טובה, מתוך שמונה-עשר נשארנו רק שבעה. אני בן 43, אבל במצב טוב, אתמול ישבתי עם כמה חברה, צעירים, אחד בן עשרים ושלוש, שתינו קצת, אמרתי לבחור הזה, אתה בן עשרים ושלוש, אבל ככה.." (דימה מניח את המגב, גוחן בזריזות לשכיבות-סמיכה על האריחים האפורים והלחים של התחנה, יורד, ובעלייה מקפל במהירות רבה את ידיו העטויות כפפות גומי לבנות ומוחא כפיים, וחוזר על כך כמה פעמים) "..ככה אתה יכול לעשות? אני בריא, בחיים שלי לא אכלתי בשר, אני לא נוגע בבבשר, רק ירקות, עושה ספורט, רואה? עכשיו אני יכול לחפש בחורה. להתחתן. לעשות ילד."

מניין הנוסעים הממתינים בתחנה מביטים בדימה המתעמל בסקרנות מחוייכת. הוא ממשיך במונולוג שלו, מהיר ונחוש, אבל אז מגיע הקרון ומאזיניו נבלעים פנימה. גם אני נוסע משם; מבעד לזגוגית אני רואה אותו, עכשיו רציני וקפוץ שפתיים, ממשיך לעבוד. רציתי לשאול אותו עוד כמה שאלות, אבל כמעט לא יוצא לי לרדת או לעלות בתחנת הנביאים. בכרמלית, כמו באינטרנט, הכל קצר, דחוס, ולפעמים, כשחוזרים לאותו אתר, כבר לא מוצאים את מה שמבקשים.

 

מסעות בכרמלית

פתחתי לפני זמן-מה מדור כזה באתר – מסעות בכרמלית – אבל מה לכתוב בו לא בדיוק ידעתי. חשבתי לספר על ההסתעפויות הסודיות של הכרמלית; על התחנות הנטושות שלה, תחנות שהיא אינה עוצרת בהן עוד, ואינן אלא הבזק עמום באפילת התעלה; אם יחליט מפעיל הקרון לעצור בהן, אפשר יהיה לרדת במקום אחר, בזמן אחר. רציתי לספר על כך שהקרון היורד, בשעה אחת מסוימת, בין תחנת מסדה לתחנת הנביאים, קצת לפני המפגש עם הקרון העולה, סוטה בפתאומיות ימינה ויורד בתלילות ובמהירות אל תחנות לא ידועות, שיש בהן מודעות פרסומת משנות השישים, לשמן מֶגֶד, סִינְטָבּוֹן ואֹסֶם, ונשמר בהן הריח של הכרמלית הישנה, זאת של ילדותי. והלאה משם, אל רציפים זרים, בערים רחוקות, אגדיות.

באתי מהקריות, וחיפה הייתה המטרופולין, והכרמלית – הרפתקה שבקצֶהַ גן-חיות ומוזיאון האדם הקדמון, עם דִיוֹרָמוֹת תלת-ממדיות ובהן ניאנדרתלים עשויים חומר צדים ממותה או פושטים עורות בפתח המערה. בתחנת מסדה ירדתי כדי ללכת לסבא וסבתא, בנביאים לרופא-השיניים טייכנר, בגולומב כדי להגיע לעבודה של אימא. התחנות נותרו על עומדן, אבל כל השאר כבר איננו. בדרך כלל אני מסרב להאנח בעצב על העלמות העולם של אתמול, לשקוע בזיכרונות כאילו כבר יצאתי לגמלאות; אבל לעתים מגיע לאפי משב קליל, רמז, של הריח ההוא, או רחש הכבלים המחליקים על גלגיליות מכוסות גריז שחור – קולות מן הכרמלית הישנה, ששלטי ההכוונה בה נכתבו עברית, ערבית וצרפתית.

לא לחינם קראו לה פעם בלעג "מילי-מטרו." אפשר לחלום בהקיץ בנסיעה בכרמלית, אבל לעתים מחמיצים כך את התחנה היעודה. הנסיעה קצרה מדי. עבור הבת הקטנה שלי, הכרמלית היא נחמה קטנה: כשטיילנו בלונדון – היא הייתה בת שלוש – קסמה לה הרכבת התחתית יותר מכל אוצרות הממלכה. לא עניינו אותה האתרים שאליהם נסענו, רק הדרך אליהם. המהומה והדוחק של ה"טְיוּבּ" לא הטילו עליה שום מורא, רק אושר צרוף כשהדלתות נסגרו והקרון צבר תאוצה. עכשיו נותרו לה זיכרונות מעורפלים, מפת הקווים הצבעונית ("איזה צבע הקו הזה?" נהגה לשאול אותנו כשדהרנו מטוטנהאם-קורט-רואד לווטרלוּ או מקֶמדֵן למָרבּל-אָרְץ') ונותרה לה גם הכרמלית. מגן-האם לכיכר-פריס. שבע דקות, אומר השלט החשמלי.

הכרמלית אינה רכבת: היא מין מעלית גדולה, שעולה ויורדת שש קומות. היא נוסעת, הלוך ושוב, מעלה-מטה, בתוך מחילה נסתרת, אבל מסרבת להיות מטאפורה מינית: הרוח הגדולה שקמה כשהקרון מתקרב, המתכת והזכוכית, כת-המפעילים הסודית – כולם מן הסתם מהנדסי-רכבות מקייב – כל אלה משרים עליה נינוחות מתוקה, מיושנת, מהוגנת, בעיקר בחורף, ורק הרמקולים הצהובים הקטנים, השופכים תוכניות אקטואליה אל האוויר, גוררים אותך בצווארונך אל המציאות.

הנסיעה הכמעט-יומית שלי בכרמלית לא מאפשרת המראות של פנטסיה ומחשבות על לונדון, בעיקר בגלל הרמקולים הללו. עניין מייגע. אף פעם לא התלוננתי, אבל ניחשתי שאחרים עשו זאת, כי מדי פעם חלו שינויים. במשך תקופה ארוכה השמיעו שם תוכנית בוקר, שבה סיפרה השדרנית לשדרן, בפירוט גרפי, על חיי-המין המפוברקים שלה, ונוסעת קשישה ששביס לראשה שמרה על ארשת קפואה וניסתה בכל כוחה לא להקשיב לפורנוגרפיה הדלוחה והמטומטמת החודרת בעקשנות אל המרחב הבלתי מוגן שלה. אחר כך שמעתי לא מעט פרשנות של אורי דן ברשת ב'. כשנכנסים לקרון, שומעים משהו אחר: קלטת של המפעיל התורן, אני מניח. שירים צרפתיים עלומים, הסְקוֹרְפּיוֹנְס, ולעתים מוזיקת מעליות. אתמול החלטתי שכלו כל הקיצין ואני חייב להתלונן: החמצתי את הרכבת, וביליתי עשר דקות או יותר בהאזנה שאין ממנה מפלט לבנימין נתניהו. חשבתי שפתחו תחנת שידור פרטית חדשה של הליכוד, ורק הרבה יותר מאוחר התברר לי שהיה זה נאום-הרצליה שלו. שמעתי את כל משפטי המפתח שהפכו לכותרות בעיתונים.

אבל לפעמים אפשר לשמוע שיחות של נוסעים: שיחות מצחיקות, הזויות, מופרכות, ואני חושב שאני צריך לזכור אותן, לרשום פתק, אבל כשאני מגיע למשרד הן כבר התפוגגו להן כמו זיכרון של חלום, חד וברור ברגע היקיצה, אבל הולך ומתעמם ומתרחק כשמשתלטים חושי-היום על תחושות הלילה. אם אצליח להזכר בהן, או שאנמנם ואגיע בטעות לתחנה שאינה שלי, אספר על כך כאן. אבל אני לא בטוח שזה יתרחש.