ים ירושלים (חדרים 1301-1303)

"אתה לא מוכן לנסות לראות דברים מנקודת מבט אחרת", היא אמרה, "ונמאס לי כבר מהשחצנות הזאת שלך. " שניהם הביטו אל צבעי הנוף הלובשים גווני חמרה ושלכת זרה, שיש הקוראים להם צבעי זהב. אבל לא המראות פגעו בו אלא הריחות. ריחות זרים של אבן וטחב, של מחילות עפר, של חפירות, של אדמה לחה. זה הזכיר לו ריח של בית קברות.  "זה לא יעזור, אין פה ים." הוא אמר, והמאזין בחדר הסמוך דימה אותו מרים גבות בהבעת התנשאות, ואותה – מפנה את מבטה בתנועה חדה של רתיעה או כעס.

"הבנתי בפעם הראשונה" היא אמרה. "אתה לא מוכרח לחזור על התאוריות המטופשות שלך חמש פעמים. אין פה ים. ואתה מאבד את האוריינטציה שלך. אני יודעת. זאת עיר בלי כיוונים. הדבר הטוב היחיד כאן זה השלט לתל-אביב. אני יודעת. ואתה מוכן לבקר כאן, כמו במוזיאון, או לבוא לפגישות עבודה, אבל לא להשאר אם אתה לא מוכרח. אני יודעת. או שיש משהו חדש? ואני יודעת גם ששבע שנים אנחנו נוסעים לאן שאתה רוצה, אילת ואיטליה ופלורידה וסיישל, וכשפעם אחת נוסעים לאן שאני רוצה, אתה תעשה הכל כדי לקלקל את זה. "

המאזין הרהר בעגמומיות ובמועקה שמטילים השעה והמקום על אנשים מאושרים לכאורה לפני ארוחת הערב. הוא הביט בדלת העץ הישנה והממורקת בקפידה, ודימה לחוש את האהבה והיראה של אנשי השרות, העוסקים ללא הפוגה בשימור ותחזוקת הבית: המשטח הבריק בלכה דשנה, עמוקה.  מאחורי הדלת המתין הלובי, כולו עץ כהה ואבן, עם כורסאות נוחות להפליא, שעל המסעד הרחב והשטוח שלהן אפשר היה להניח ספל קפה או כוס יין; ובכל זאת לא ניכרה שם אפילו טבעת-משקעים אחת של ספל נוטף. לעומת זאת, ברז המים החמים נותר יתום ומנותק בידו כשהתקלח, והוא כמעט נכווה מסילון המים הלוהטים. אבל יתרונותיו וחסרונותיו של המלון לא הטרידו אותו. הוא חזר להשתרע על המיטה, חוטי האוזניות משתלשלים אל צוארו ומטה משם, אל הרצפה, לתוך המכשיר הקטן השחור. המקרופון המוסווה היה מופנה אל חספוס-הטיח הלבן של הקיר המפריד בין שני החדרים הסמוכים.

"אבל אתה לא תצליח, כי אני כבר החלטתי מזמן להתעלם מכל מה שיש לך להגיד, מכל התיאוריות המתוחכמות והאופנתיות שאתה קולט ואחר כך משדר בלי טיפת ביקורת".  הקול שלה נשמע חד להפליא, ברור, אולי רק שמץ של מעין-אנפוף העיד על התווך האלקטרוני שדרכו עבר קולה אל האוזניות שלו. גיא, התקציבאי שנסע אתו לניו-יורק, ידע מה הוא אומר: החברה הקטנה ההיא מוכרת רק פלאים אלקטרוניים. שווה כל אגורה. לפני כן האזין, רק לצורך בדיקה, לזוג הצעיר שמעבר לקיר האחר, הצפוני, של חדרו, בשעה שעסקו במשגל נמרץ, נחוש ושתקני; והקולות שהפיקו היו כה ברורים, כמו היה שותף שלישי במיטתם. אבל נשיפותיהם וגניחותיהם, והמילים הבודדות שפלטו, העלו על דעתו משימה של סידור ארונות או ניקוי מטבח. הוא ניסה לדמיין אותם בשעת מעשה – שניהם היו אתלטיים, מוצקים ושזופים – אבל יכול היה לחשוב רק עליה, מעבר לקיר הנגדי.  הוא חשב על הנסיעה שלהם לניו-יורק, שבה התחיל הכל, והתגעגע אליה שעה שהאזין לשתיקה המשתררת שם, לטריקות הנעלבות של דלת הארון ולרחש הבדים העצבני. היא התלבשה.

כשהתחילו הפעמונים לצלצל במרחק, לא היו דנדון עמוק ורך, צליל מסתורי ומכושף מן העבר בשלווה של ערב מוקדם. הם היו התרעה מפני אסון מתקרב. קול עמום של קריין חדשות הגיע מן החלון הפתוח, והוא דימה לשמוע דיווח דרמטי, הרה-עולם, כמו בפרוץ מלחמה, אבל לא היתה מלחמה, היתה זחילה איטית, ליחוך הדרגתי של החופים, סחף, עליה במפלס שנמדדה במילימטרים, אחר כך בסנטימטרים. אולי רק על הנכדים שלנו זה ישפיע, הוא חשב, ולא היה איכפת לו מהנכדים, ואחר כך כן היה אכפת לו, לרגע קל: הוא קם מן המיטה והביט מן החלון, וראה את הים, גואה באפלולית המתגברת ומכסה על הרחובות והבתים שלמטה.

אחר כך חזרו מחשבותיו לנסיעה לניו-יורק, שכבר הפכה למיתולוגיה פרטית. כשהיה שם, במלון, בשעת דמדומים, הרגיש, רק לרגע, את אותה הרגשה מבעיתה וחונקת שהציפה אותו כעת; אבל אז נכנסה היא לחדר, והכל נשכח. גיא אמר לו בהתחלה שלדעתו אין לו שום סיכוי, שהיא רצינית מדי, לא בנויה לכאלה דברים – שהואלא בנוי לכאלה דברים. גיא טעה.  הוא אמר גם שאי אפשר להבין את הרצינות הפתאומית והמוגזמת שהוא מייחס לכל העניין; בזה הוא צדק. אולי זה היה המקום, או הגיל. או איזה גורם נסתר אחר שגרם לו לדבוק בה, להתעקש בצורה נואשת כל כך. גיא צדק גם לגבי החנות ההיא, שאליה הלך כשהיא השתתפה באיזה פנל בועידה והיה לו יום חופשי, וקנה שם את המתקן הזעיר שלו, "סופראיר" קראו לו, בחנות אקסקלוסיבית שנקראה "ספיי-ספיי". קצת יותר ממאה דולר. נראה כמו ווקמן. אבל מה היה גיא אומר לו ידע למה באמת קנה אותו? ומה היה אומר על הטרוף הזה של נסיעה לירושלים, בעקבותיה? הוא לא ידע, אבל היה בטוח שזה היה משעשע, כמו מיטב המונולוגים של סיינפלד, שאותם הכיר גיא בעל-פה.

ביום הקודם, אחר הצהרים, זמן קצר לאחר שהגיע למלון, ישב בלובי, כוס על מסעד הכורסא, עונד אזניות מבטו תוהה, כמי שמאזין למוזיקה שמימית עלומה. הוא כיוון את מקרופון-העט הרגיש, קולט קטעי שיחות משמימות, קוטע אותן כמי שסורק באקראי את הסקלה של מכשיר הרדיו, מדלג מתחנה לתחנה: "היופי של העיר הזאת פשוט מדהים, לא חבל שהוא מתבזבז על כל ה… " – "אתה צריך לנסות זה פעם. תתגבר על" בטח שאנחנו שוכבים. מה העכבות שלך, זה שווה הכל " את חושבת, שהוא בא אלי לשתות קפה כשרפי בחו"ל?" – "נמאס לי מהכל." – "אני אגיד לך מה זאת גאונות. משפט כזה, בעמוד הראשון: בלילות גשומים, כשהאספלט מבהיק כגבו של כלב-ים…" – .

אבל כל הסיפורים האחרים לא עניינו אותו באמת; היה לו ספור משלו. הוא חיכה רק לה – להם – להנפת היד הידידותית שלה ("מי זה?", שואל הגבר שאיתה. "מהמשרד. כבר ראית אותו פעם, במסיבה ההיא.) ואחר כך, בהתקרבם, ה"שלום!" (נימת הפתעה – אמיתית, אבל אולי מסוגננת מעט) וה"איזה קטע, איך בכלל שמעת על המקום הזה? נכון שנהדר פה? נדמה לי שכבר פגשת את בועז, במסיבה של הפרקינסונים". אבל המבט שלה היה חם, מבליח ניצוץ משועשע, צל חיוך ידעני בזווית הפה. הוא רמז לה בעדינות שאולי יתראו מוקדם מהצפוי, אבל היא ודאי לא ציפתה לראות אותו יושב שם בשלווה, מאזין למוזיקה. הפתעה נעימה, מרגשת, הוא קיווה; הוא רצה לעורר בה צמאון להרפתקה, רצה שתעריץ את תחבלנותו, את עקשנות החיזור שלו. והחיוך שלה נתן לו תקווה שכך יהיה. חודש לפני כן, כשרק חזרו מניו-יורק, האזין לה מהחדר הסמוך, בשעה שהזמינה את החדר במלון, דרשה חלון עם נוף העיר העתיקה, ודקה אחר כך עשה זאת גם הוא, מהמר על כך שהחדרים יהיו סמוכים, וכך היה.

כעת, כששכב על המיטה המוצעת, חש אי רצון לצאת אל האנשים שבחוץ, להסב איתם לשולחנות: היה שם קהל לא גדול אבל מגוון, אפילו אקזוטי, כי השמועות על המקום עברו כנראה רק מפה לאוזן. חלקם היו אנשים נאים, דקי גזרה, לבושים בטעם, מרשים לעצמם מוזרות קטנה אחת או שתיים, מתבטאים בהיגוי צלול וקפדני, חסר מבטא, בדיוק כמוהו.  המכשיר השחור הקטן יצר הבדל: הפך אותו לטורף, לדמות מסרט בדיוני, אורב במחילתו האלקטרונית לאנשים הללו, לגלות את חולשותיהם, את בעיות המעיים שלהם, הטחורים, את הסודות הקטנים, השחורים. ובכל זאת רצה לצאת מהמאורה – כדי לראות אותה עכשיו, פגועה, כועסת, מסתירה הכל היטב בהבעה חתומה או בחיוכים מנומסים. ולראות אותו, איש מוצק ושחום, מקרין אדישות סטואית.

רוב האורחים בחרו לאכול את ארוחת הערב במסעדת המלון הקטנה ולא לצאת העירה. התאורה היתה עמומה במקצת, המפות לבנות, ומהחלון הגדול נשקפו דמדומים אחרונים והבלחי אורות. הצפיפות והיין הטוב הפכו את כולם לידידים; השולחנות היו מיועדים לארבעה או ששה סועדים, ומדרך הטבע, בזכות ההכרות, הוא ישב לידם, אבל נראה היה שיש עוד הרבה מכרים ותיקים בקרב האורחים. גם השתקנים והעצורים שבהם התרצו אט-אט, ועשרים שיחות שונות קלחו מסביב, בין השולחנות, על פוליטיקה ואיכות הסביבה, על כתבי עת ספרותיים ותיאוריות אקדמיות טריות, על אסטרטגיות שיווק והרגלי המין של העשירים והמפורסמים, ולקראת הקינוח כבר כמעט שכח את דבר המכשיר הקטן שבכיס הז'קט שלו, ופצח מדי פעם במונולוגים שנראו לו מבריקים במיוחד, והחיוכים וההנהונים מסביב רק אישרו את תחושתו. הוא רימז בתחכום מעודן לכמה מהמסובים שהוא יודע יותר ממה שהוא מוכן להסגיר, מסתמך על קטעי השיחות שקלט במכשיר, גורם להם ודאי תדהמה שאותה הסתירו הסתר היטב. אחר כך המשיכו חלקם את השיחה בלובי, והמשיכו לשתות אלכוהול צבעוני מתוק, וקבוצה אחת יצאה לאיזה אתר בילוי מומלץ, אבל הרוב סברו שהם כבר לא בגיל המתאים, ופרשו לחדריהם. והוא דיבר איתה, על כל מיני שטויות של הווי משרדי, ואתו, השחום המוצק, שלא הפגין שום חשדנות, רק את אותו שמץ של התנשאות אדישה, אותו ריחוק, כאילו הוא רוצה להיות כבר במקום אחר, מקום עם ים, ורק מחכה שהזמן הקצוב יחלוף ושכללי הנימוס יאפשרו לו לחזור לחדרו.

ואחר כך שכב שוב לבדו במיטה, אויר קריר ויבש מן החלון הפתוח מצנן את גופו, חוטי האזניות משתלשלים מטה, והקשיב לחילופי דברים של מה-בכך, לרחש הבגדים והסדינים ולמים הזורמים בחדר הרחצה, ואחר כך לשיחתם המנומנמת, כשהחליפו חוויות על הערב שחלף, שוכבים קרובים זה לזו, קולותיהם ניחרים קצת, ואחר כך דיברו גם עליו, וההוא אמר:

"אז מה עם האורי הזה מהמשרד שלך. אף פעם לא דיברת עליו." והיא אמרה: "חשבתי שהוא נחמד, אבל מתברר שהוא אדיוט." ואחר נצמדה אליו בחיבוק, לחיה על כתפו, ולחשה, וקולה באזניות היה קרוב כל כך, חם וסדוק קצת, מעורב ברחש-הים התמידי שנוצר אולי מזרימת הדם בנימים שבאפרכסת האוזן, הקול הכבוש, המתפנק קצת, של ליבובי אהבה: "רק אותך אני רוצה. רק אותך".  כמו קולה של חיית ענק קדמונית חלחלה מן החלון געייתו העמומה, הנוגה והמתגעגעת, של צופר אניה היוצאת להפלגה.

(פורסם ב"הארץ", מדור תרבות וספרות, ב-20 בספטמבר 1998, מוסף ערב ראש השנה תשנ"ט, במסגרת "יום אחד, בקומה 13, במלון 'כתף הינום' בירושלים" . שורת סופרים הוזמנו לכתוב על יום וירטואלי בבית המלון, במטרה שכלל הסיפורים יצטרפו בסופו של דבר למעין יצירה קולקטיבית של כמה "קולות")

אולי תרצו לקרוא גם את:

תאנים

שחר אדמדם עולה על כפרנו המבורך ומחלוני רואה אני את רקמת ענפיו ועליו של עץ התאנה שליד החלון. אוהבת אני את ריח התאנה, אבל שנתי נודדת מזמזום הברחשים הקטנים, הנמשכים אל פירותיה. אין רע בלי טוב, אומרת דודתי, ואין טוב בלי רע: ומי יודע זאת טוב יותר מאנשי כפרנו המבורך – זה הכפר שהטובה בברכות ירדה עליו, וכעת אין עוד מי שידע אם אכן ברכה היא. השחר המפציע מעורר קולות ראשונים של בוקר בביתנו האפלולי: קול שיעולו החורק של אבי, שעוד מעט יטלטל את כתפה של אמי, כדי שתקום באנחה ותלך אל המטבח, להפיח חיים בגחלים העוממות של אמש. אבי אומר שאמי עצלה היא, ושאין גבר צריך לזרז את אשתו, אלא היא זו שצריכה להשכים קום ולהכין את כל הדרוש. גם לי אומר אבי שעצלה אני כאמי, שחולמנית אני, ושאומלל יהיה הגבר אשר ייקחני לאישה. אבל איני שמה לב לדבריו, כי דודתי החכמה אמרה לי שהגברים הם-הם העצלנים האמיתיים, יושבים להם בצל ומעשנים ושותים קפה בשעה שאנו מביאות את המים ומאכילות את העופות ומכינות את הבצק לאפייה ומבשלות, ולכן אל לי להתרגז מדבריו. אבל עכשיו לובשים דבריו פירוש חדש, ולבי נרעד כאפרוח, כי היום הוא היום הגדול, יום החתונה, יום חתונתי שלי, וזוהי העצובה והמוזרה בחתונות שראה כפרנו, ועל כך אין בפי דודתי דבר לאומרו. ואני איני יודעת על מה אחשוב קודם, על אושרי האומלל שלי, או על כפרי הנבוך, החוגג ולא ידע מה הוא חוגג. הברכה מביאה עמה בכנפיה גם מצוקה, כמו הברחשים המטרידים את מנוחתנו השכם והערב, ואותם מביאה התאנה, עם ריחה הטוב וצלה הצונן ופירותיה המתוקים. בת שמונה-עשרה אני היום, והמצב אשר הוריד האל על כפרנו הוא שגרם לכך שרק היום אנשא לאיש. פעם נישאו בנות הכפר צעירות יותר, בהיותן בנות חמש-עשרה או שש-עשרה, אבל הדברים הלכו והשתנו מאז הגיע הצבא לכאן, ומאז חדלו נשות הכפר להשתטח על קברו של הקדוש שלנו, שאת הכיפה העגולה והלבנה כביצה של מבנהו יכולה אני לראות מחלוני. קדוש רב כוח היה זה, ועוד בחייו חולל נסים רבים, לא כל שכן לאחר מותו, שהיה נס בפני עצמו, שכן הוא זה שהחליט למות על דעת עצמו, ואלמלא רצה בכך לא היה מת, כי קדוש היה ולא בן תמותה רגיל. שמעו יצא למרחוק, ונשי הכפרים שבסביבה באו כולן בימי חג לבקש מהקדוש בן זכר, אבל כיוון ששלנו הוא הקדוש, לאנשי הכפר שלנו נענה יותר מאשר לשאר, וסידר שם בשמים מין סידור משונה שכזה, וכעת כבר אין צורך להתפלל לבן זכר, כי בוא יבוא ללא פקפוקים וספקות, ואולי כבר הגיע זמננו להתפלל להולדת בנות, אבל מי המשוגע שמפלל לבת?

בשנה הראשונה להתגשמות התפילות היתה השמחה מהולה במבוכה ובבלבול ובפחד שהטיל הצבא שהגיע באותה שנה עצמה. הכול קרה באותו זמן, הברכה והקללה ירדו כרוכות זו בזו, וכוהן הדת אומר שסימן הוא מהאלוהים, ואין ספק כי סימן הוא, כי איש לא שמע על מאורע פלאי שכזה, אבל איזה מין סימן הוא זה ומה משמעותו, זאת לא ידע איש. אני נולדתי בשנה שבא הצבא, ואיני זוכרת חיים בלעדיו, אבל דודתי הרבתה לספר לי על כך בשעה שישבנו למיין שעועית או לרקום על בד השמלות. ואחר נולד בן דודתי, חברי למשחקים, ואחריו עוד ועוד בנים זכרים, אך ורק בנים זכרים, ואז החלו לקרוא לכפרנו "המבורך", והנשים מכפרי הסביבה הרבו לבוא לקבר הקדוש, ללגום מים מהמעיין שלנו ולקטוף עשבי סגולה הצומחים בסביבתו.
השנים חלפו, ובנים זכרים המשיכו להיוולד, אבל אף בת לא נולדה. אט אט החלו הנשים להזדקן, ועצרו מלדת ופחות בנים נולדו, אך בנות – כלל לא, ואין בכל הכפר שום נערה צעירה ממני, לא אחות ולא בת דוד, אני הבת האחרונה שנולדה כאן, והיום נישאת אני לאיש ואין היודע אם לשמוח או להתעצב, כי איש לא שמע מעודו על דבר שכזה, גם לא הצבא והאנשים הבאים עמו שאינם לבושים מדי צבא, וסובבים בכפר ושואלים שאלות משונות, וגם אוהל הקימו, כנוודים הללו, ובתוכו מכשירים מוזרים, כך סיפרה לי דודתי, והם מרפאים אנשים על-ידי דקירת אצבעותיהם עד זוב דם, והאכלתם בקטניות נוקשות ומרות. ומבקשים הם בקשות מוזרות, שתעשה תנועות, ותשב, ותקום, ותאמר איזו צורה מצוירת על הדף, וכן הלאה, את כל זאת סיפרה דודתי, אבל, אמרה, גם האנשים הללו לא שמעו מעולם על פלא אשר כזה, על כפר שרק בנים זכרים נולדים בו. ואם כך יימשך הדבר רק גברים יהיו בכפרנו, והפחד כבר אוחז בהם: הרי אז ייאלצו הגברים לעשות את כל מלאכות הנשים, ואיך ייתכן הדבר? האם על כך לא חשב הקדוש שלנו המכובד בשעה שחולל את נסיו? האם רוצה הוא לראות גברים שואבים מים מהמעיין ונושאים אותם בכדים על ראשם, וגברים רוקמים על בד או מבשלים ומכבסים? כמעט איני יכולה לעצור את הצחוק שעולה בי כשאני מתארת לי מין תמונות כאלה של היפוך היוצרות. לפני כמה שנים, בהיותי ילדה, התכנסו כל אנשי הכפר כדי לדון במצב, נבוכים היו ולא ידעו מה לעשות: עוד מעט ייתמו הנשים הצעירות בכפרנו, ורבים הם הנערים הזקוקים לאירוסין, ורק למעטים מהם מצליחים הוריהם להשיג כלות מהכפרים הסמוכים, והקושי הולך וגובר, כי גם שם מעטות הבנות הנולדות מתמיד. והכול התפזרו מודאגים ונבוכים ופתרון לא מצאו. רק אדם אחד שמח על המתרחש, וזהו בן דודתי, אשר הרבה ללמוד ונסע לעיר כדי להוסיף וללמוד שם – מעולם לא הבנתי כמה יוכל אדם להרבות ללמוד – רק הוא שמח מין שמחה משונה על המתרחש, ומרבה לדבר על כך, ואני מקשיבה לו ואיני מבינה רבים מהדברים שהוא אומר. ואם אני מקשה ושואלת פוטר הוא אותי בתנועת זלזול, ואז חושבת אני שהוא עצמו אינו מבין רבים מן הדברים שהוא אומר, אלא רק חוזר על מה ששמע מאחרים, כי מכירה אני את תנועת-הזלזול שלו עוד מהימים שהתרוצצנו עירומים ומצצנו סמרטוט טבול במי סוכר והתפלשנו בעפר החצר; ואני מחייכת בלבי לנוכח גאוותו החדשה והזועמת, שאוכל להעלימה בהינף אחד אם אביט בו בעיני ברמז ואחייך ואפנה ראשי אל המזווה, כמו בהיותנו ילדים, כאשר רמזתי לו כך שיודעת אני היכן הונחו הדבלים המתוקות האהובות עליו עד שיגעון, ותנועת עיני כבר מעלה בחכו את הטעם המתוק, ואז אלך ואביא לו צלחת מלאה ואביט כיצד הוא בולען בשקיקה, והן בולעות את זעמו. דברים רבים אומר בן דודתי וחלקם בכל זאת מובנים לי, ומעלים בראשי מחשבות שלא חשבתי מעולם. מרבה הוא לדבר על הצבא, שיש להילחם בו, ולשם כך זקוקים אנו ללוחמים רבים, ועל כן נולדים רק בנים בכפרנו, על מנת שירבו הלוחמים, ורק לא אמר מה יקרה אחר-כך, כשתסתיים המלחמה, ומאין ייקחו הלוחמים נשים, וכששאלתי אותו על כך אמר לי בצחוק, ניקח את נשיהם שלהם; של מי, שאלתי; של הצבא, ענה – ואז הבנתי בפעם הראשונה, מופתעת, שגם לאנשי הצבא יש נשים אי שם והיתה זו תגלית מוזרה שחזרתי והפכתי בה והרביתי להרהר בה. גם להם יש נשים וילדים, ומשפחות, הרי זה ברור, וככל זאת מעולם לא עלה הדבר על דעתי. מאז לא הניחה לי המחשבה הזו – שגם להם יש כפרים משלהם ובתים וקברי-קדושים משלהם, ואולי גם אצלם החליט איזה קדוש שיבואו לעולם רק בנים זכרים וכך התרבו הגברים שלהם כל כך עד שנאלצו להקים צבא שכולו רק גברים ולשולחו אלינו? אבל מיד אני נזכרת שלא ייתכן הדבר – הרי הללו כופרים הם, וקדושיהם ודאי לא יוכלו לחולל נסים דוגמת הקדוש שלנו. והרי עובדה היא שהצבא, וגם אנשיו חסרי המדים, מתפלאים לנוכח מאורעות כפרנו, ובן דודתי אומר שאין דבר המדאיג אותם יותר מכך, אפילו לא חבריו אשר מתכוננים להילחם בצבא ואוגרים נשק ופצצות ואף נלחמים בצבא מן המארב: נגד אלה יכול הצבא להילחם, אומר בן דודתי, אבל לא עם הפלא של כפרנו, שאינו מובן
לו כלל, וגדולי החכמים שלו אינם יודעים מה לעשות בגינו, ואם כדאי לעשות משהו בכלל, ואינם יודעים אפילו להחליט אם טוב הדבר או רע, אבל לשם כך אין צורך בחכמיו של הצבא, אומרת אני, כי כדי לא להחליט אם טוב הדבר או רע די באנשי כפרנו הנבערים ביותר, שעדיין תוהים אם טוב או רע הדבר, רק בן דודתי, ואולי גם כוהן הדת, חושבים שטוב הוא, אבל בודדים הם בביטחונם. והם אינם משיבים על השאלה המנקרת אצל כולם, למה יצפו מחר, כשגם אני אהיה נשואה, אני – האחרונה בבנות הכפר.
לבי מפרפר בי מרוב התרגשות ובלבול ולכן גם נודדות מחשבותי אל הזיכרונות במקום להרהר כמה שעתיד לבוא עוד מעט, ואולי חוששת אני לחשוב על מה שיקרה היום, על החגיגה הגדולה שבה יסתירו הכול את חרדתם מאחורי מסכה של שמחה ושירה וריקודים, ויתהוללו עד הבוקר, ועוד יותר חוששת אני לחשוב על מה שיקרה אחר-כך, אבל מוכרחה אני לחשוב על כך, והמחשבה הזו שמחה ומפחידה: שמחה מעלה בי זכר עיניו של חתני, שצבע זית להן, ופחד מעלה בי שפמו המחודד והסיגריה שבין שפתיו ביושבו עם הגברים ואני צופה בו מרחוק, דודתי אומרת שטוב לב הוא חתני המיועד וחרוץ, ולא יכולתי לקוות לבחירה טובה ממנו, והיא מלטפת את שערותי בחיוך ואומרת לי להסיר דאגה מלבי, כי לי צפוי אושר גם אם הכפר כולו סובל, ועוד אומרת היא כי מאז התמעטו כל-כך הנשים בכפר והפכו יקרות מציאות, מתחילים הגברים להבין עד כמה קשה בלעדיהן ולהעריכן כערכן, ועלי לברך על מזל שכזה, כי כל הגברים הצעירים מקנאים בחתני המיועד וזאת למרות שאחיו הבכור תמהוני הוא: איש צנום שעיניו לוהטות והוא
מרבה לשתוק ולהתבודד מחברת הגברים, ואז להופיע לפתע ולשאת דברים בכעס ובקול, ולהיעלם שוב, ואני שמעתיו לא פעם, ואיני יודעת מה לחשוב על דבריו, כי אומר הוא שלא ברכה ירדה יעל כפרנו אלא קללה, ולא הקדוש שלנו הביאה אלא הצבא; וכי ברכה היא זו, שואל הוא, שייוולדו רק זכרים? שרק תרנגולים יבקעו מהביצים, שעזים וכבשים ימליטו רק תיישים ואילים? שלא יהיו לנו חלב וביצים משלנו וניאלץ לקבלם מהצבא? אם זו הברכה שהביא הקדוש שלנו, הוא אומר, הרי לא נולד קדוש טיפש ממנו מעולם, והגברים נרתעים בכעס בשומעם זאת, אבל הוא מוסיף ואומר שלא הקדוש שלנו גרם לכך, אלא הצבא עם רופאיו ותרופותיו ובעצם נוכחותו, שכן הצבא רוצה שנהיה תלויים בחסדיו ונקבל את מזונותינו מידיו כקבצנים הללו, ורע הדבר מאוד, ולכך נאלצים הגברים, על כורחם, להסכים. הרי מעולם לא רבו כל-כד התרנגולים השחורים בחצרותינו, והתיישים והעגלים שאפשר לאוכלם אבל הרי חלב לא ייתנו. כבר שמונה-עשרה שנה ממליטות הרחלות אך ורק טלאים זכרים, וגם בהמות המובאות אלינו מרחוק ממליטות כאן זכרים בלבד, ואחיו של חתני זועק ואומר שאיננו מבינים, שרק מוות איטי הוא המתפשט כמגפה, וגם אם תתארך הגסיסה, בוא יבוא אם לא נעשה משהו – אבל גם הוא אינו יודע מה יש לעשות, וחוזר הוא לכן לשתיקותיו ונעלם מן העין למשך ימים, והגברים ממשיכים לעשן וללגום קפה, אבל קדרות שורה עליהם, וחתני נעשה מבויש קצת, והוא מביט בחששנות אל האחרים, אבל הכול שקועים בהרהורים קשים ואינם נותנים דעתם עליו.
ואני אינני יודעת כיצד נראה הכפר פעם, כשרבו העדרים ששעטו בין שביליו, והתרנגולות הצחורות והאפרוחים הצהבהבים לא הובאו לכאן מרחוק אלא נולדו במקומותינו, ועדיין לא רבו כל-כך התרנגולים השחורים, נרגנים וגאוותנים ושוחרי קרבות. בילדותי רבים היו גורי החתולים באביב, ולא היה שעשוע חביב עלי יותר מהם, וכבר שנים שלא ראיתי גור חתולים בכפר. על כך, ועל עוד דברים, מצרה אני, ומתחילה להרהר – שמא צודק אחי-חתני, ולא ברכה היא אלא קללה שהוטלה על כפרנו, אבל איני חושבת שהצבא הוא שהביאה, כי בן דודתי הרי יודע שגם אנשיו נבוכים וחוששים ממש כמונו. ואם כך, טוב הדבר – כל שמטיל חשש בצבא טוב הוא, אומר בן דודתי. אינני יודעת כיצד היו הדברים אז, אבל גם היום עוד יש דברים יפים וטובים. המעיין עוד קריר ומימיו צלולים, והשמים כחולים ורוח רעננה נושבת לפנות ערב ומביאה ריחות בושם, וריח התאנה טוב כבילדותי, והיא עוד מניבה את פירותיה המתוקים. אבל הדאגה והחשש כבר שוכנים עמוק בלבותינו, ואיני יודעת אם גם המעט הזה יימשך תמיד – כי מי ערב לכך שלא ייעלמו גם אלה? הרי פלאים מוזרים כבר קרו אצלנו. אבל היום כבר אין איש שיתפלל על קברו של הקדוש שלנו.
השמים כבר כמעט הכחילו, ואמי כבר קמה באנחה ממשכבה, ומיד אקום גם אני אל היום הסוער שלפני, העמוס הכנות וטקסים, וכעת גומלת בי ההחלטה, פתאומית וברורה, ואני מתמלאת התרגשות ולבי פועם בחוזקה, אבל אני בטוחה בהחלטתי, ועוד טרם תפוג צינת הבוקר אעשה זאת, לא אומר דבר לאיש, אלך לי לבדי אל קברו של הקדוש שלנו, ואתפלל למה שלא התפלל עוד איש או אישה לפני, אשתטח על קברו ואקמוץ בידי עשבי סגולה, ואבקש ממנו שיעניק לי בת.

הסיפור "תאנים" השתתף בתחרות הסיפור הקצר הראשונה של עיתון הארץ בשנת 1989 ובניגוד לשמועות עקשניות לא זכה בפרס אלא רק בציון לשבח. השופטים הופתעו לשמוע שהסיפור נכתב ע"י פקיד בסוכנות אוניות שכן סברו שנכתב ע"י נערה ערביה. הפירסום לווה בקטע הקצר המצורף כאן: 

גזיר מעיתון הארץ, 1989

גזיר מעיתון הארץ, 1989

"תאנים" תורגם לרוסית בתוך קובץ של ספרות ישראלית

ותורגם לאנגלית באופן חובבני על ידי.

אולי תרצו לקרוא גם את: