פיניגן ברמינן

באיחור אופנתי קל [שלוש שנים ומשהו?] נפל לידי כתב-העת "אלפיים" ובו מאמר מלומד של שגית בלומרוזן-סלע, העורך השוואה בין שתי יצירות: אותו הים של עמוס עוז ופינגנס ווייק של ג'יימס ג'ויס. כפי שמצהירה המחברת מיד בפתיחה, על פניה נראית ההשוואה די מופרכת, אבל היא ממשיכה משם לסדרת הקבלות ארוכה ומאלפת.

השתאיתי במיוחד לנוכח מה שלא נאמר במפורש אלא רק במשתמע: המחברת קראה את פיניגנס וייק, מהחל ועד כלה (אף על פי שכידוע אין בו בעצם התחלה וסוף, והמשפט האחרון נקטע וממשיך במשפט הראשון). לא נותר לי אלא להאנח בקנאה. אני עצמי ביליתי כמה וכמה שבועות מצטברים של שלווה מתמשכת ונטולת מטלות, באוויר-הרים צלול, באדיבות חוק שירות הבטחון תש"י או משהו כזה, עם עותק תכלכל בהוצאת פינגווין, אבל אני לא יכול להתנאות בהישג כזה. ניסיתי, כן, טעמתי, עלעלתי, לעלעתי, דִפדפתי ורִפרפתי, תהיתי, בהיתי, עיינתי ומיינתי, פִּענחתי ונחתי, הפכתי בו וחפרתי שם, שגיתי בו נוּמם בָּלַילה, שברתי שמירות ושיניים, עפרוני ריחף על העלים וניקר הערות ומארות, סימֵן מילמולים וסינן קללות, משכתי בכנפיים, גירדתי בפדחת שמעל ומתחת, קיפללתי אוזני-חמור ועיילתי פיל בקוף של מחט, יגעתי ולא מצמצתי, פיתחתי דַלֶגֶת פרקים, שחפתי על מיטה משונה ונִדְפָּס לי הגף, ומרחתי מה שקורין במאמעלוּשֵען בּוֹדִילוֹשְן על האגזמה הפראית שאיצטומכא בין העמודים, חשבתי שכּוּלם פאדי, שפיניגנס רֵיק, נואשתי ונועצתי בחכמי פו"מבדיתא ובגאוני הקיר"ה לממכר גרעינים, פיצחתי לאיטים איזה גלעין אטוּם ולרוב הטחתי את האוֹיש בקיר, הייתי מתגולל על גוּגל אבל טרם המציאו לי את הזפזפן אז חרשתי ודשתי קנוט-מצח ושמוט-אברה בקירקוּרדנציות עם אותיות טַלוּמָטַרִיוֹת ואיטריות-מלים חלקמקות וצוטתתי לקָלָטות קֶלְטִיוֹת – ועדיין איני יכול להטריז בפה מלא מים שקראתי את פיניגנס.

משום כך, גם לאחר שסיימתי את המאמר הארוך והמנומק העומד על נקודות הדימיון הרבות בין שתי היצירות, ויותר מכך: בין שני היוצרים – נראה לי שהניסיון להשוות בין ג'ויס לעויז הוא, לכל הפחות, הירואי. לך תשווה בין הטֶלֶפּוֹרְטָצְיָה של הקרנף המכונף מגלקסיית אנדרומדה למכסחת-דשא יפנית. אחרי הכל, איש לא התלונן אי-פעם על כך שעמוס עוז לא קריא או לא מובן, בשעה שכמה מענקי הרוח של התקופה התפתלו וקבלו מרות על פיניגנס, או טענו שאינו אלא נזיד אירי של גיבובי מילים חסרות פשר.

באתר חביב בשם straight dope בו עונים על שאלות בתחומים שונים, שלח גולש אחד את השאלה הבאה: האם זה נכון שפיניגנס וייק הוא רק בדיחה גדולה של ג'ויס על חשבון מבקרי ספרות וחוקרים? האתר עונה לו, בשיקול דעת אופייני, שיש כאלה שסברו כך: עזרא פאונד, למשל, אמר שלדעתו "שום דבר בעולם, לבד מחזון אלוהי או תרופה חדשה לזיבה, אינו שווה פריפריזציה הולכת סחור-סחור שכזאת." אולי גם האיגרת של דיקסון – שזכתה לתרגום עברי חינני – מייצגת השקפה כזאת; אחרים סברו שזה ספר מאוד משעשע, אבל איש לא טען שאפשר לקרוא בו ולזהות עלילה או גיבורים: הוא לא כתוב בשפה מוכרת כלשהי, אחרי הכל, אלא בשפה המתבססת באופן רופף על אנגלית ומכילה עוד מי-יודע-כמה שפות אירופיות ואחרות, בשטף בלתי פוסק של מילים מעוותות, מבועתות, מלים נרדפות עד חורמה, לשונות משונות, הרמזים והרגזות. השורה התחתונה של תשובת האתר לשואל התם: ג'ויס עבד על הספר כ-16 שנה, בעוד ראייתו הולכת ומדרדרת; הוא תיקן אינספור טיוטות וטרח על איותה של כל מילה – כך שאם זאת בדיחה, היא בלי ספק הבדיחה המורכבת ביותר, העמוקה ביותר והספרותית ביותר שנוצרה אי-פעם. ומשום כך היא ניצבת למעשה, מניה וביה, בתחומי הספרות הדגולה.

תשובה נאה; היא לא עוזרת במיוחד למי שאינו יודע כלל במה מדובר, אבל לשם כך יש לא מעט מבואות, תקצירים והסברים מלומדים, ברשת ומחוצה לה. גירסה נפוצה מנסה להסביר, בהיסוס מתבקש, שפינגנס וויק הוא תיעוד מחשבות-החלום של אדם המזוהה לרוב בראשי התיבות HCE, שיש להן אינספור פירושים, אבל כשהוא ער שמו אולי פורטר, והוא בעל פאב. אשתו שמה אן, או אנה-ליביה, והיא גם נהר ומקור החיים; בתו איזבל ובניו התאומים מרובי השמות מייצגים את כל הכוחות המנוגדים ביקום. זהו סיפור או משל על תולדות האנושות. הגיבור בונה ערים, בתו יורשת את האם, כל הנהרות הם נהר הליפי וכל הערים הן בסופו של דבר דבלין. המממ. לא ממש מובן. אולי עדיף להישאר עם "חידת תשבץ עצומה ורבת לשונות שנושאה תחיית המתים על ידי הויסקי או בידי שמיים." אבל ניסיון לפשט את פינגנס לכמה משפטים תיאוריים בדרך כלל נכשל. רעיון מקורי אחר הוא שהחלום הוא של לאופולד בלום, גיבור יוליסס, והוא נחלם בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1904. ויש אומרים שהגיבור האמיתי הוא בפשטות אותו טים פיניגן, עוזר-בנאי ושתיין מבלדת-ויסקי אירית שממנה שאב ג'ויס את שם הספר. אפשר לשמוע כמה ביצועים שלה ברשת:


אגב, אולי מישהו יודע אם יש באמת גירסה עברית של יעקב שבתאי, בביצוע הדודאים? "הלוויתו של פיניגן" מופיע באחד התקליטים שלהם, אבל באתר אחד כתוב שזה בעצם השיר "קנקן תירוש". אלא ש"קנקן תירוש" לא דומה – במנגינה או במילים – לפיניגנס וייק.)

והנה הגרסה העברית של יעקב שבתאי בביצוע הדודאים

הדודאים – הלויתו של פיניגן

(עוד אגב,יש ביצועים שבהם סירסו את המילים. הבלדה על טים פיניגן יש בה משהו חתרני ומחלל קודש: השתיין העליז קם לתחייה, ומותו הבנאלי ותחייתו הגרוטסקית מושווים במרומז לתחיית ישו. קשה לטעות בשורה שבה נאמר Timothy rising from the bed, המזכירה לכל נוצרי הגון את  Raising from the dead. לא פלא שג'ויס בחר בבלדה הזאת כמוטו ליצירה שלו: גם יוליסס פותח בפארודיה על על טקס קתולי.)

גו'יס אמר שכתיבתו לא תחדל לספק עבודה לאקדמאים, וכך היה. לאקאן מצטט את האמירה הזאת, וממליץ לקרוא את פיניגנס בלי לנסות להבין אותו – עצה מצויינת, תיכף אסביר למה אני סבור כך. אגב, אולי זה תופס גם לגבי הטקסטים של לאקאן. אומברטו אקו, כצפוי, מדבר על פיניגנס בהקשרים של הפילוסופיה של ימי-הביניים, וזה רק קצה הקרחון – העיסוק בפיניגנס הוא ענף-תעשייה אקדמי שעדיין נמצא בצמיחה, וזאת כמובן המסגרת שבה נכתב המאמר של בלומרוזן-סלע על ג'ויס ועוז. אין סיבה לא להשוות בין הגיבור המשוער של פיניגנס וויק וצללי משפחתו המיתית הלובשים ופושטים צורה, לבין אלבר דנון מבת-ים; אפשר להשוות הכל להכל. העניין הוא שכל ניסיון לצייר איזו תמונה כוללת של פיניגנס טובע בשפע המטורף של הפרטים הקונקרטיים. המילה ההולמת ביותר לתאור מצב העניינים הזה היא כֵּאוֹסְמוֹס, מילה שהמציא כמובן ג'ויס עצמו בפיניגנס, צירוף של כאוס וקוסמוס, תוהו-ובוהו וסדר. על קטע הפתיחה של של הספר אומר גבלר דיוויס, הביוגרף של ג'ויס, שלגירסה מוקדמת שלו צורף מפתח, שהסביר ש"סר אֶמורי טריסטראם, הרוזן הראשון של הַאוֹת', שהחליף את שמו לסנט לורנס, נולד בבריטני, המכונה צפון ארמוריקה; שהייתה חברת "דבלין" בג'ורג'יה, שנוסדה על ידי דבלינאי ושמו פיטר סוייר וסיסמתו היתה "doubling all the time". הגירסה הסופית, שאינה שונה בהרבה, עוסקת באופן כללי בימי-קדם, שבהם "סיר טריסטראם עדיין לא שב ובא מברטני, סוייר עדיין לא ייסד את דבלין, פטריק הקדוש עדיין לא הטביל את עובדי האלילים ואף איזאק בּאט עדיין לא נאבק בפארנל, ונסה וסטלה לא פגשו בסוויפט, ג'ון ג'יימיסון לא זיקק ויסקי וארתור גִינֵס אף הוא לא ייצר בירה. פשוט מאוד באמת, חוץ מכמה עניינים דקים אחרים זה כמעט כל מה שכתוב בחצי העמוד הראשון של פיניגנס וויק ולא נותרו לך אלא 627 וחצי עמודים בלבד."

עם זאת, הדמוקרטיזציה של האינטרנט – ובמידה מסויימת, זה הנושא המובלע של הרשימה הזאת, עתירת הלינקים, שאני לא בטוח לאן היא מושכת – הופכת את פיניגנס לנגיש הרבה יותר מאי פעם, לא עוד נחלתם הבלעדית של אקדמאים. הטקסט – כמו בתנ"ך, כל משפט מזוהה במספר – מצוי ברשת, כולל הארות ופרשנויות בהיפרטקסט; אי-אז בראשית ימי הגלישה שלי חיפשתי ברשת הדלילה של אמצע שנות התשעים וכתבתי על מה שמצאתי; מאז גדל ההיצע לאין שיעור.

השאלה, שאני צריך להפנות בעיקר לעצמי, היא למה צריך להתאמץ כל כך עבור המונומנט הבלתי נתפס הזה. אולי יש יחידי סגולה שעשויים לקרוא ביצירה להנאתם, אבל בשביל זה צריך יכולות מנטליות כמו אלה של, נניח, מאריי גל-מן, המכונה בעל-חמשת-המוחות, שקרא בספר להנאתו וגם מצא שם את השם "קווארק" (שאותו המציא עוד קודם עבור החלקיקים התת-אטומיים שלו, למרות שברוב הספרים כתוב שהוא שאל את המילה מג'ויס.) יש קוראים – ה.ג'. וולס למשל – שאמרו, במידה של צדק, שהיצירה הייתה משעשעת יותר בשעת כתיבתה מאשר תהיה אי-פעם בשעת קריאתה. אומרים שג'ויס הירבה לצחוק בקול כשכתב, וגם כשקרא קטעים בפני קהל מעריצים המום ומבולבל. ג'ויס טען שאם קוראים את פיניגנס בקול, הדברים מתבהרים. "הם אינם מתבהרים," מעיר ביובש גבלר דייוויס, אבל מודה שאפשר להאזין לקריאה בספר בהנאה. זאת תגלית מאוחרת שלי, והיא קשורה לאמירה ההיא של לאקאן:

כששומעים את ג'ויס קורא קטע מהספר, שהוא אולי שיחה בין שתי כובסות איריות על גדת הנהר, גם אם לא מבינים מילה, קל להיתפס לניגון, למבטא, לרי"ש האירית המתגלגלת, ולהתענג עליהם. פיניגנס הוא פשוט מוסיקה טהורה במילים, ולא צריך להבין מוסיקה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

שתי רציחות בחיי הכפולים מאת יוזף שקוברצקי

פורסם בהארץ, תרבות וספרות, מאי 2004

הנאצים באו והלכו, אבל הקומוניסטים נשארו בלבבות

תירגמה מאנגלית דפנה לוי, הוצאת כנרת, זמורה ביתן, דביר, 160 ,2004 עמודים

מי הוא בדיוק הצ'כי הזה, הגולה באקדמיה הקנדית, המשקיף במידה של אירוניה סלחנית ומשועשעת על המנהגים והטקסים המוזרים של השבטים הצפון-אמריקאיים שבתוכם התאזרח; אותו פליט-אינטלקטואל אופייני של הקומוניזם הצ'כי, המנהל חיים כפולים? הרומאן הבלשי-לכאורה של יוזף שקבורצקי, "שתי רציחות בחיי הכפולים", מכיל כמה וכמה פרטיים ביוגרפיים מקבילים מאוד לחייו האמיתיים.

הנה למשל אשתו של שקבורצקי, זדנה סליברובה: ברומאן מנהלת אשתו של המספר, בסיוע בעלה, הוצאה לאור שמושבה בטורונטו, ואשר פירסמה עשרות יצירות של מחברים צ'כיים שנאסרו לפרסום במולדת. על כך זכתה, כשהגיעו ימים אחרים, באות כבוד מן הנשיא-הסופר של צ'כיה, וצלאב האבל – כך ברומאן, וכך גם במציאות. לגיבור עצמו – כמו לסופר – חיבה לספרות בלשית. הרומאן, שהוא הראשון שכתב שקבורצקי באנגלית, נושא הקדשה לווצלאב האבל. ברור אם כן שחלקים מן הרומאן מתבססים על המציאות, אבל הכפילות שבכותרת קיימת ברומאן הזה בכל רבדיו: האלמנטים הביוגרפיים ניכרים במיוחד בחלק "הצ'כי", שהוא גם המהורהר, הנוגה והטרגי יותר. הבדיון, הקלילות וההשתעשעות בספרות בלשית שייכים לחלק האמריקאי של הסיפור, ובו תעלומת רצח שהמרצה הצ'כי החביב והלא מזיק מסייע בפענוחה.

מיד מהדהדת אם כן אותה תימה ותיקה המעמתת את אירופה הישנה עם העולם החדש דרך דמותו של הגולה בניכר האמריקאי – נבוקוב, כמובן, עולה על הדעת; ונוסף לכך, כמו בעוד יצירות ספרותיות במובהק המשתמשות בז'אנר הבלשי כאמצעי לתיאור מחכים וחודר של קהילה קטנה וסגורה, מתאר שקבורצקי בעט מושחז את המוסד האקדמי הקנדי, על מרציו האקסצנטריים, הסטודנטים ובעיקר הסטודנטיות, מערכות היחסים הסבוכות ושלל החוקים הפנימיים. המבט שלו מרוחק, מנוכר קצת אף שיש בו סימפטיה, מהולה בלעג קל. אבל אין לקורא עניין אמיתי בקורבן הרצח, ששמו, ריימונד האמט, מעלה באוב את הקלסיקונים של הז'אנר, ריימונד צ'נדלר ודאשיאל האמט (יש עוד מדרשי-שמות רבים בספר, ולא מעט שמות אמיתיים).

גם שאר הדמויות המעורבות בפרשה הן במידה רבה שטוחות למדי, כמעט סטריאוטיפיות. המחבר מעניק להן, אמנם, שמות ופנים, ובעיקר מניעים, אבל מפעיל אותן על במת העלילה כמו בובות ממוכנות. לא כך בכל האמור בחייו האחרים של הדובר ברומאן: כמו כל גולה הוא נושא עמו את המולדת הישנה. הפעילות שלו ושל אשתו בלב חיי התרבות הענפים של הצ'כים הגולים הופכת את העבר לעניין עכשווי לגמרי. שקבורצקי, המתמרן בין הנימה העולצת של סיפור הרצח הגרוטסקי לבין תהומות העצב של העולם הישן והאפל, כותב בעצם על המצב הצ'כי, גם כשהוא כותב על קנדה.

שני דברים הפריעו לי ברומאן: האחד, מן הסתם, תלוי בהשקפת עולם. שקבורצקי הוא שמרן, וכמו רבים מקורבנות העידן הקומוניסטי אחוז ספקנות, לעתים לעגנית, לעתים מרה, כלפי השמאל הליברלי באמריקה שבתוך מעוזיו האקדמיים הוא יושב. פה ושם הוא חורג מנימתו המאופקת, האירונית, ומבהיר באופן כמעט דידקטי את השקפתו (בעצם, השקפת הדובר בספר – אבל, כאמור, קצת קשה להפריד ביניהם) בנושאים כמו הפלות ("מרפאה מהודרת להרג תינוקות") או מניפולציות של המדיה, שנועדו להכפיש את הנשיא רייגן; ההבהרות הללו מסורבלות למדי, ויש בהן מין נאיוויות; מפתיע במקצת, שהרי האירופי האנין, המתוחכם והמנוסה אמור להאפיל בתבונתו על הפשטנות הארצית של האמריקאים.

העניין השני הוא שולי, כמעט אגבי, ונתקלים בו לעתים מזומנות בארצות הקומוניסטיות לשעבר: העיסוק בעבר הקומוניסטי הקרוב, שורש כל רע, לא מותיר מקום לעידן הנאצי. עם הנאצים אין בעיות: כולם יודעים שהם היו רעים, מפלצתיים ממש, אבל הם היו והלכו להם (ועמם גם היהודים). אבל הקומוניסטים מייצגים רשע עמוק יותר, יסודי יותר, שהתנחל בלבבות והוא ממשיך לאיים ולרדוף גם לאחר שנעלם לכאורה מהעולם. ברשימה קצרה שכתב ב-1989, עם נפילת הקומוניזם בארצו, דיבר על סופם של "המשטרים המדכאים שעיוותו חיי אנוש בצ'כוסלובקיה מאז 1939". בלי לפרט ובלי להבחין.

בסופו של דבר זה הנושא העיקרי של הרומאן: עם תום הקומוניזם נפתח, לכאורה, עידן של חירות, פתיחות ואמת. והנה מתברר ששרידי מערך השקרים המתוחכם והשטני של הקומוניסטים, שאין מפלט מן ההיגיון המעגלי והשרירותי שלו, המרשיע אותך בכל מקרה – באו בירושה אל העולם החדש. פעם האשימו אנשים על דעותיהם, או על לא-כלום, בהתנגדות למשטר; כעת מאשימים אותם שהיו מלשינים או סוכני המשטר. רבים מקורבנות המשטר הישן נופלים קורבן למשטר החדש: משטר של עיתונות ביבים חופשית וחסרת מעצורים, הרודפת סנסציות בכל מחיר כדי לשרת את האדון החדש, הרווח. אשתו של הגיבור נופלת קורבן לעיתון המפרסם רשימה, פיקטיווית בחלקה או ברובה, של דמויות ידועותשעבדו בשירות המשטר כמלשנים או מודיעים. הפרסום גורם לה צער וכאב עמוקים שאין להם נחמה.

גם הפרס שהיא מקבלת מידי נשיא צ'כיה על תרומתה לספרות הצ'כית, ואפילו זכייה במשפט דיבה, לא מסייעים לה. בעלה רואה את הכאב שלה אבל אינו יכול לסייע, או אינו יודע כיצד. החלקים הללו הם מיטבו של הרומאן; שקבורצקי כותב בכאב על "המהנדסים של נפש האדם" – כשם רומאן שפירסם ב-1977, ונחשב בעיני רבים למיטב יצירתו. אלה הם הצדקנים, המקטרגים, הממהרים להאשים ולגזור דין; ביניהם גם סופרים, שאמורים להפגין הבנה מעמיקה יותר של הנפש, לצדד במוכים ובמפסידים, להימנע משיפוט מהיר ולינץ' על בסיס שמועות. והעניין הזה, כל כולו, הוא מרמז, אינו אלא תולדה של השנים האיומות ההן. בעבורו לא היו אלה "השנים הנפלאות בזבל", כשם ספרו של הסופר הצ'כי מיכאל וויווג, בן דור צעיר יותר.

באותה רשימה שכתב עם נפילת הקומוניזם אמר שקבורצקי ששמחתם של בני העשרים בארצו שלמה וטבעית, אבל בעיני הדור שלו והמבוגרים יותר, היא אינה יכולה להיות שמחה שלמה: הם סבלו והפסידו יותר מדי. הרומאן כולו, על חולשותיו, מאייר בחריפות את התפישה הזאת, שלפיה אין כל דרך להימלט באמת מעוולות העבר; ולעתים קשה גם, בעיקר לקורבן, לדרג את סולם העוולות.

אולי תרצו לקרוא גם את:

ג'ון פוֹקס השלישי, או מבעד לצואר הבקבוק.

זיכרון ילדות, שנשמר אצלי צלול וחי, הוא מקור החיבה המוזרה שלי לאניות-בבקבוק: ספר ישן עם ציורים צבעוניים, ובאחד מהם מלח זקן, חייכן וסמוק-לחיים, מחזיק אנייה-בבקבוק, וילד מביט בו. לצדו מונח סליל חוטים, סכין וכלי מלאכה נוספים. את שם הספר ומה סופָּר בו שכחתי, אבל לא את הציור הזה, ואת תחושת הפליאה הראשונית שעלתה בי: איך מכניסים אניית מפרשים גבוהת-תרנים דרך צואר-הבקבוק הצר? כשגדלתי, לא נעלמה ההשתאות, גם לאחר שהבנתי איך עושים את זה, ונוספה ההנאה מהיופי השברירי והמורכב של דגם האנייה עצמו, ומהניגוד המוזר הזה: תחושת מרחבים ואופק אינסופי בתוך כלא זכוכית צר. חשבתי שזהו דימוי לא-רע לאמנות בכלל.

הרחבתי על כך קצת בספר שכתבתי, ואז גם החלטתי שאני צריך לפחות אנייה אחת בבקבוק אצלי בבית. רציתי שתופיע על עטיפת הספר שלי (באחד הפרקים מסופר על אומן מופלא שבונה אניות – ועוד דברים – בבקבוקים.) חיפשתי באינטרנט המתפתח של 1995, ומצאתי מעט מאוד – אבל בכל זאת הגעתי לאתר של ג'ון פוקס השלישי, שהציג צילומים יפים של דגמים שבנה. שלחתי לו מייל, והתחילה התכתבות די משעשעת. ג'ון פוקס אינו מלח ולא בן-מלח,  ואפילו בעיר-נמל אינו גר. הוא חי לו עם בת-זוגו באיווה, במין טריילר החונה בלב יער; אל תשאלו אותי איך עובד החיבור שלו לרשת. היא נוסעת כל יום לעבודה בעיירה הקרובה, מרחק שעה נסיעה. הוא עובד בבית. ג'ון בונה  דגמי אניות, גדולים וקטנים, ואת חלקם הוא מכניס לתוך בקבוקים, או נורות חשמל, או מכסי-שעונים. להבדיל מן האומנות העממית, הפשוטה והגסה יחסית של ימאים, וכמובן להבדיל גם מכל מיני מזכרות לתיירים בייצור המוני, הדגמים שלו הם מעשה-חושב: מדוייקים, מבוססים על תוכניות מקוריות, ומפורטים להחריד, במימדים מיניאטוריים המצריכים זכוכית מגדלת. בדומה לפלאי-עולם כמו הקוראן הכתוב על גרגר-אורז, בניית הדגמים היא מלאכה עדינה ומורכבת הדורשת כשרון, מיומנות, סבלנות אין קץ, ידי זהב ועיניים טובות – כל זאת עוד לפני שמתרחש הפלא של הכנסתן לבקבוק. ג'ון, המסיים כל מכתב שלו בברכה "עוגן הרם!" [ !Take care! Anchor's A Weigh ] אמר שישמח למכור לי את אחד הדגמים שלו (המחירים לא זולים.)

בחרתי ב"ניוּזְבּוֹי," אבל התלבטנו בקשר לאופן התשלום. בסופו של תהליך מייגע שבו היו מעורבות חברת "וֶוסְטֵרְן יוּנְיוֹן" וגיסתי, הגיעה אלי חבילה קטנה – קופסת נעליים מלאה בריפוד וניילון סופג-זעזועים, ובתוכה הבקבוק עם "ניוּזְבּוֹי." זמן קצר אחר כך נסעה ה"ניוּזְבּוֹי" בקופסת הנעליים שלה לתל-אביב, ושם צילם אותה תמיר להב-רדלמסר, מעצב הכריכה של הספר (וצילם בשנית, כי הלך לו המקינטוש.) ג'ון פוקס שמח מאוד כששמע שהאנייה-בבקבוק שלו מעטרת עטיפה של ספר, ולו גם ספר עברי… אחר כך היו לו עוד נגיעות רבות בתהילה: המפיקים של אחד מסרטי קווין קוסטנר – נדמה לי שזה היה "הדוור" – העניקו לקוסטנר דגם של ג'ון כמתנה לכבוד סיום ההפקה; בסרט אחר, בשם "The deep end", מופיעה דמות הבונה אניות בקבוק, וג'ון פוקס סיפק את כל צרכי ההפקה. חוץ מזה הוא זוכה כרוני בכל מיני מדליות על דגמיו.

לפני כמה חודשים החל פרק חדש ונוצץ בסאגה של ה"ניוּזְבּוֹי": המוזיאון הימי הלאומי בחיפה – מי שלא ידע שיש דבר כזה, שיתבייש – החל להכין תערוכה ששמה <"אומנות הסיפון," על חפצי אוּמנות וחפצים שימושיים שיצרו ימאים בעת ההפלגה. אניות-בבקבוק הן כמובן הפריט הקלאסי ביותר בז'אנר הזה.


אנייה בבקבוק עם דגל ישראל - עבודה של ימאי ישראלי אלמוני. מתוך קטלוג התערוכה.

התערוכה חביבה ומעניינת, הדגמים מוארים לתפארה בארגזי תצוגה נאים, וג'ון פוקס מאושר מאוד מכל זה ויעדכן את האתר שלו ברגע שיקבל את הקטלוג. אגב, הרבה לפני שהכרתי אותו, קראתי לבונה דגמים אחד שבדיתי "ג'ון." גם הוא חי לו באזור מרוחק ומבודד, ומוצא הרבה שמחה ואושר במלאכת-המחשבת שלו.ומי שהחזיק מעמד עד הנה, הנה הזדמנות למובאות שרק לעתים נדירות יש הצדקה לעשות בהן שימוש; ראייה ניצחת לכך שאין נושא, משמים ככל שיהיה, שלא יוכל להפוך, עם מעט שאר-רוח, דימיון, והסתכלות קצת אירונית על העולם, לחגיגה מוזרה ושמא ביזארית: מתוך "לשוט אל השקיעה", ומתוך יצירה ספרותית אלמונית כמעט באותה מידה, "לשוט אל השקיעה מאת אבנר שץ", מאת נל זינק. מובאה אחת למען היופי הטהור, הפיוטי, ולמען התרוממות-הרוח הכרוכה באניות-בבקבוק; השנייה למען הפרופורציות.

"הוא פתח את הדלת אל מערת אלאדין ענקית, עמוסה אוצרות בְּדָלְחִיים, מלוטשים…היו שם ה"אֶרְגוֹ" וה"הִיסְפַּנְיוֹלָה", "סָנְטַה מַרִיָה", "פִּינְטַה" ו"נִינְיָה" – שלושתן בבקבוק אחד – ה"גוֹלְדֶן הַיינְד", ה"וָאסַה", "גְרֵייט אִיסְטֵרְן", ה"קָאטִי סַארְק", כמובן, ויריבתה ה"תֶרְמוֹפִילַאי" – השנייה מקדימה את רעותה כדי אינץ' אחד, בסיומו של מרוץ התה הנודע; היו ה"קונסטיטיושן" וה"ויקטורי", וגם אוניתו של סינדבד המלח ושל הקיסר הסיני…וכיוון שהאמן כבר ידע את כל מה שיש לדעת על אודות אוניות בבקבוק, פנה לשדות חדשים: ראשית הכניס אל בקבוקיו אוניות מודרניות, אוניות של עידן הברזל, שאף כי נעדר מהן הקסם הפרפרי של האוניות הגבוהות, זקופות התרנים, הפליאו בכל זאת במידת הדיוק של הדגם, וגם בכך שהוכנסו לבקבוק שצוארו צר בברור מלהכיל אפילו את גוף האוניה בלבד. לא היו כאן כל תרנים שניתן לקפל. היו שם אוניות-קיטור ואוניות-משוטה עם גלגלי ענק, אוניות נוסעים גנדרניות עם אלפי אשקפים עגולים, אוניות משא זקנות ומרופטות…זאת הייתה רק ההתחלה. אחרי האוניות באו המטוסים: ישנים, תלת-כנפיים ודו-כנפיים, צבעוניים ומצועצעים, בד מתוח על צלעות כנפיהם – והם צפו בחלל הבקבוק ללא תמיכה, עפים מעוף נצחי, משוחרר מכבידה, מן האין אל האין, טיסה אינסופית ללא כל נקודת משען, בודדים ויפים – מטוסיהם של חלוצי התעופה, האחים רייט ואוטו ליליינטאל, לואי בֶּלַרְיוֹ והברון האדום, צבועים בסמלי טיסות וחילות- אוויר שחדלו כבר להתקיים, אבל ממשיכים לעוף בדממה זגוגיתית צלולה, קפואים כשפּיריות בענבר. אחריהם היו מדפים ועליהם אוניות ומטוסים שלא היו ולא נבראו, אוניות שנראו כציור סיני, כדרקונים מקושֹקשֹים שמפרשיהן ככנפי עטלף, ואוניות חלום שקופות, שכוחן בחולשתן, כאלה שעומדות בפני זעף הגלים בזכות גמישותן ולא בזכות קשיחותן, וצורתן נוזלית ולא קבועה, ומטוסים שהטכנולוגיה שבה יוצרו העלימה את הצורך בקווים נחרצים ובזוויות חדות והם היו מעוגלים וכרסתניים וקמורים, מעלים תפיחות על גופם כמין עפצים על גזע עץ, ורק איזו צורת יסוד קלושה מציינת את היותם כלי-טיס…ומדפים ועליהם בקבוקים שבהם חלליות זעירות מופלאות ששטו בחלל שחור…כאילו הוטבל הבקבוק הזה בחלל החיצון והתמלא בשחור-השקוף הצלול שלו, ואז נפקק והוחזר אל המדף…והיו בקבוקים ובהם גופים הנדסיים מורכבים, רבי מישורים וצלעות, חלות דבש תלת-ממדיות וכסופות, גופים פרדוקסליים…התרקמויות אורגניות משונות אבל הגיוניות למראה, לא מפלצתיות, שמקורן אולי בפלנטות זרות של שמשות רחוקות.
הבקבוק האחרון הכיל נוזל כהה והייתה עליו תוית. לא ראיתי דבר בתוכו.

מתוך "לשוט אל השקיעה"


ועידות של אניות-בבקבוק, כמו ועידות של מדע בדיוני, יש להן רק קשר רופף לאניות-בבקבוק עצמן. במלונות גדולים, ליד כבישים-עוקפים פרבריים, מחליפות נשים, לבושות כפסלוני-חרטום של אניות, מילות-נימוסין עם גברים בתחפושות של קברניטים ותיקים מן הימים ההם, בסבב אינסופי של מסיבות וקבלות פנים. למטה מוצגות תערוכות, נערכים דיונים ותחרויות, שעה שבמעלה המדרגות נוהרים חובבים של אניות-בבקבוק מבַּאר פתוח אחד למשנהו, ועוסקים בדיונים – רשמיים ויומרניים עוד יותר מאלה המתנהלים למטה. ככלל, הרשמיות, ברגע שננקטה, גוברת עם השכרות, המגדילה את פער-הזמנים שבין פרצי-הדיבור ומאפשרת זינוק אקספוננציאלי ברמת ההרהורים המעמיקים וכובד-הראש. גברים במעילי-פראק מהוהים, עם זקני-תיש שחורים משוחים בג'ל, מתווכחים על אודות יתרונותיהן היחסיים של מספנות שונות, ומחליפים בחגיגיות כרטיסי ביקור שעליהם מודפס:הרמן גוץ' ובניו – בניין אניות ומבדוק יבש

כיכר נורמה 17
אינדיאנפוליס.
ו –
ג'ים "רוב" פרנק
וַנְטוֹת – זְקֵפִים  – פִּינִים מַפְצִילִים
445 מערב רח' 22 P12
ניו יורק.

בשבת בערב כולם יורדים למטה לנשף המסכות, שבו באים לידי ביטוי האלמנטים הראוותניים יותר של קהל החוגגים. רקדן-שורת-המקהלה לשעבר, בן 45, בבגד גוף בצבע עור, משחזר, כשהוא מנופף בנִסים לבנים, את מרוץ היאכטות הראשון של 'גביע אמריקה'. שורת ילדים, שערכו הרבה חזרות, יוצרים ברכת-חג באמצעות דגלי-קוד של הצי, לקול תשואות רמות. איש בעל זקן ניצב דומם לחלוטין שעה שחברו מניף מערך-מפרשים שלם על גופו. הקהל הנרעש מוחא כף בנימוס. בחצות החדרים שלמעלה כבר דחוסים בבאי הועידה שכבר מזמן חדלו לבחוש את המשקאות שלהם. הם לוגמים את הוודקה מתחתית הקוקטייל שלהם דרך קשיות-בחישה אדומות קטנות, ומרכלים על מה שהתרחש בועידה הקודמת. בפינת אחד מן החדרים הללו, לא מפריע לאיש ועוסק בעניניו, יושב זוהר, מקשיב בדריכות, דרך אזניות, לתוכנית רדיו של מאזינים המטלפנים לאולפן. מדי פעם מתקרב מישהו, כנוע וחמקני, כמי שמבקש פגישה עם צאר רודני.

"שֵם?" שואל זוהר.

"אני גרי בְּלֵיין, סמנכ"ל תפעול של בנק ___, ומר שמידט אמר לי שיתכן שיש לך משהו שיעניין אותנו."

תוך שהוא מניד בראשו מוציא זוהר את עבודתו האחרונה מהכיס, מסיר את עטיפת הנייר המגוננת. "אוניית הצי האמריקאי אֶסֵקְס CV-9, הוא אומר בצניעות, מניח בכף ידו ספינה זעירה, בנויה כולה מגפרורי-קרטון בתוך בקבוקון קראק. מטוסי 47-P זעירים, כנפיהם מקופלות כלפי מעלה, חונים על הסיפון, ולצדם לגיון של נערי-סיפון יגעים שהמטאטאים שלהם באמת זזים, במעגלים קטנים מיכולת האבחנה של עין בלתי-מזוינת. פקיד הבנק, מזיע, מבקש זכוכית מגדלת של שען ומסתכל בשתיקה כיצד קצינים זוטרים זעירים מפקחים על עבודות התחזוקה השגרתיות במתקני הנחיתה. "מליון דולר. כן או לא." בעצבנות, מבקש נציג הבנק זמן נוסף. "יש לי עוד דבר מיוחד באמת, עבור הלקוח המתאים," מוסיף זוהר, פותח צרור של ניירות שעווה ובעזרת מצבטיים חושף את אוניית-ההגנה אקסודוס, דוודיה מוסקים, עוגנת בנמל פוֹס, חרוטה על גרגר של אורז.

"יותר מדי בשבילי," אומר הטמבל, נסוג לאיטו. תמיד אמרתי לזוהר שאם יוריד מחירים קצת , אולי יצליח למכור משהו מדי פעם, אבל יש לו דעות מוצקות מאד על אמנות.

מתוך:

Sailing Towards the Sunset by Avner Shats by Nell Zink

אולי תרצו לקרוא גם את:

ראיון עם הסופר הדני איבּ מיכאל

ראיון עם הסופר הדני איבּ מיכאל – פורסם בידיעות אחרונות, נובמבר 2003.

איבּ מיכָּאֵל

איבּ מיכָּאֵל, מבכירי סופריה של דנמרק, פרסם רומנים, וכן שירה, ספרי מסעות,
יומנים ומחקרים; "נסיך" היוצא עתה לאור בתרגום עברי, מתרחש בעיירת חוף
דנית בשנת 1912; ילד-חופשה בשם מאלטה מבלה שם את ימי הקיץ. הספר רווי
פיוט ופנטסיה, אבל לצד ההפלגות המילוליות שוזר איב מיכאל סיפור עלילה
גורף, עלילת מסתורין והרפתקאות, שבה משתלבים עבר והווה, מציאות ודמיון,
מודרניות מערבית ועולם מסתורי של תרבות רחוקה ונעלמת; שלווה בורגנית
שלתוכה פולשים רמזים של מציאות אחרת וריח מרחקים אקזוטיים.
דנה כספי, המתרגמת של "נסיך", אומרת שזהו מאפיין בולט של עוד סופרים
דניים וסקנדינביים שתרגמה (המוכר בהם, אולי, הוא פיטר הוג, בעל "חוש
השלג של סמילה"). האתגר התרגומי אצל איב מיכאל היה שפתו הפיוטית
והשימוש הייחודי שלו בצורות כתיב חריגות או ארכאיות, כמו גם בחרוזים או
ציטוטים משירי-ילדים, אלמנטים המשחזרים ראיית עולם של ילד.
הראיון עם איב מיכאל נערך לרגל פרסום "נסיך," הרומן העשירי שלו, רומן
שזכה לשבחים רבים ותורגם לשפות רבות זרות. זהו ספרו הראשון של המתורגם
לעברית.


אחד הדברים שעולים בברור מתוך הספר הוא התשוקה למסעות. אתה עצמך הרבית לנסוע בעולם.


נדמה לי שהדנים מתחלקים לשתי קבוצות – אלה שנוסעים למרחקים, ואלה
שנשארים בבית אבל חולמים על הפלגה למרחקים. אהבת המסע והתגליות היא
בהחלט חלק מהזהות הדנית. אני מרבה להפליג, על ספינת מפרשים ישנה,
שנבנתה עוד לפני הטיטאניק, בשם "נורדקפרן" השייכת לידיד שלי, רב-חובל.
במשך השנים יצאתי להפלגות רבות עליה, אפשר לומר שהקפנו את העולם, חצינו
את האטלנטי, שטנו באוקיינוס השקט, לפולינזיה, לגלפגוס, לאיי הפסחא
וטהיטיץ. מלבד זאת הרביתי לנסוע לאמריקה הלטינית, לסין, טיבט ועוד,
וכתבתי על המסעות.
יש בי אהבה גדולה לספרות ימית, כמו זאת של קונראד ומלוויל. אני חושב שעל
פי רוב ספרות הזרם המרכזי היא אורבנית מאוד במהותה, עוסקת בחיים בכרכים
הגדולים, ב"תפוח הגדול" למשל; ולעומתה יש ספרות שעוסקת במרחבים פראיים
ובנופי היבשה; אבל רק מעטים כותבים על מרחבי הים. זהו תווך שממעטים
לעסוק בו ולכתוב עליו. כאשר מגלים אותו, הים הוא מרחב עצום, נדמה שהוא
אינסופי, ההפלגה בו דומה למסע בחלל; בסוף המסע עשויים להגיע אל איים
טרופיים אגדיים, זרים ומוזרים; ואפשר גם לצלול ולגלות נוף תת-ימי שהוא
מעין מסע לנופים של פלנטה אחרת.


גיבורו של "נסיך", הילד מאלטה, אכן מרבה לחלום על הפלגות למרחקים. האם
יש בילד אלמנטים ביוגרפיים?


מאלטה הוא מעין-יתום. אני רואה ביתמות מטאפורה גדולה. מאלטה אינו מכיר
את אביו, ואנו איננו יודעים מיהו אביו. אגב, מובי דיק פותח ב"קרא לי
ישמעאל." גם ישמעאל התנכ"י הוא מעין יתום, ולדברים היה רקע במהלך חיו
של מלוויל. לדעתי היתמות, אמיתית או מטאפורית, יוצרת באדם תשתית ויכולת
להתנסות ביציאה ממקומו, להכיר ולהיפתח אל תרבויות אחרות; יוצרת רצון
לדעת, לתור – אולי למצוא אב חלופי; אני עצמי הרגשתי בילדותי כמי שאינו
שייך, כאילו אני חסר בית, שמשפחתי אינה משפחתי האמיתית. התחושה הזאת,
שאינני יודע מנין נבעה, מוצאת ביטוי בילד מאלטה, גיבור הספר. מאלטה חי
בעולם הזוי. בעולם הפנטזיה שלו, שיש בו תחושת השתאות וקסם מתמדת לנוכח
העולם.

דמויות ברומן הן על פי רוב, בדרך כלשהי, ביטויים של המחבר. ב"נסיך"
הגיבור הוא דמות כפולה – הילד והמלח, בן-אנוש ומלאך. הילד משקף את
החלום והערגה אל הים, המלח הוא התגשמות החלום. הפנטזיה הזאת אינה הזויה
לחלוטין, מסתבר בסופו של דבר. אלא שהילד אינו יודע שהרפתקאות המלח
נושאות בחובן טרגדיה, סיפור אהבה, ועימות רגשי קשה עם האב. זהו נושא
אוניברסלי, ואין לי צורך לחשוף כאן פרטים ביוגרפיים. אגב, בטרילוגיה
שפורסמה לפני "נסיך", "ילדת וניל", עשיתי זאת.


הילד מאלטה חי בעולם שבו המציאות ועולם הדמיון והחלום מעורבים זה בזה
לבלי הפרד. זהו אלמנט שקיים בתרבויות לא מערביות שאותן חקרת. בספר
בולטים אלמנטים מן התרבות האינואיטית של גרינלנד.


התרבות של גרינלנד (משם באה אהובת המלח) מוכרת יותר מקרוב בדנמרק. אולם
נקודת המוצא שלי בכתיבתי בכלל הייתה התמחותי בתרבויות של מקסיקו. מה
שהחל כלימוד בעל היבט אקדמי הפך להכרות קרובה ולהתנסות אישית וחווייתית
מדהימה. במהלך המסעות שלי והשהות אצל שבטים אינדיאניים עברתי חוויות
טרנסצנדנטליות. בין השאר הדבר מושג בעזרת עשב גורם הזיות, אולם מכיוון
שהתהליך נעשה בהדרכה צמודה של השאמאנים ובאופן מבוקר מאוד, אין זו סתם
הזיית סמים אלא חוויה מרחיבת תודעה. לא הפכתי לאדם אחר בעקבות זאת.
נותרתי אדם מערבי, אבל לקחתי עמי סוג של הסתכלות אחרת על המציאות,
וצורת חשיבה אשר עשויה לסייע אפילו בחיי היומיום.
החשיבה המערבית נעה בקו ישר, ולכן אנו רואים במוות את הסוף – לא כתחילתו
של מחזור חדש. בספר יש תיאור של ספינה העורכת מסע הזוי על נהר האמזונס,
שבסופו היא חוזרת אל נקודת המוצא שלה. המעגליות הזאת מסמלת, בין השאר,
את מעגליותו של הזמן. במקום להגיע ליעדה, היא מגיעה למקום שממנו יצאה –
ואולם הכל כבר השתנה. אגב החוויה הזאת היא תחושה האמיתיות שנתקלים בה
בעת השהות בגונגלים, תחושה חלומית של מציאות אחרת.
בספר, אחת הסיבות לכך שהמלח המת הופך למלאך-השומר של הילד היא הניסיון
שלו לעצור את הזמן; מאלטה צריך להשאר תמיד בן 12, והקיץ על החוף צריך
להמשך לנצח. שכן הטרגדיה של המלח החלה באותו גיל, ראשית ההתבגרות.
מאלטה צריך להשאר נסיך. אבל על כך המלח-מלאך מוותר בסופו של דבר.

האם אתה רואה את עצמך כנושא מסר, אולי פוליטי, בהקשר הזה של המערב מול
שאר העולם?


אני לא מסיונר אבל בכתיבתי אני מבטא את העניין בתרבויות מדוכאות,
במנודים, בעמים המקוריים של אמריקה הלטינית ובחברות עניות אחרות ברחבי
העולם.
המערב תמיד נוסע למקומות אחרים כשהוא נושא עמו הניסיון והידע שהוא מביא
מהבית, ומסרב לראות מציאות אחרת. כשהספרדים הגיעו לדרום אמריקה הם לא
עצרו לשאול שאלות על אודות האתרים הפרה-קולומביאניים שהרסו, לנסות לברר
כיצד חושבים האינדיאנים, מהי תפישת המציאות שלהם – הם רצו רק להמיר את
דתם לנצרות ולנצל את אוצרותיהם. ב"נסיך," סנטוס (זר מסתורי, מוסיקאי,
המגיע אל העיירה הדנית הקטנה) הוא אחד מאותם ילידי אמריקה, שסבל ניצול
מידי מייצגי העולם העשיר, והוא בעצם פליט אינדיאני בדנמרק. אם כן, אם
מחפשים גווני-צליל פוליטיים בטקסט, אפשר למצוא אותם, ולא פעם הם שעושים
את המוסיקה.

אומרים שאתה התשובה הדנית לריאליזם המאגי…


אני כמובן איני אוהב שיתייגו אותי בקטגוריות. אני יכול רק לומר שאולי
אני מושפע מאותם מקורות, אשר השפיעו גם על סופרים לטינו-אמריקאיים
השייכים למה שמכונה ריאליזם מאגי: כחלק מעבודתי האקדמית תרגמתי מיתוסים
אינדיאניים קדומים. באמריקה הלטינית יש תערובת של המיתוסים הללו עם
שרידים של אמונות וסיפורים מימי-הביניים של אירופה, שהגיעו עם הכובשים
הספרדיים. אבל אם ניקח את הדוגמה המובהקת של "מאה שנים של בדידות" של
מארקס, הוא מתרחש בעיירה קטנה ונידחת, מקונדו; "נסיך" מתרחש גם הוא
בעיירה קטנה ומרוחקת בשם גהחלשגמ. אני חושב שהעקרון הוא שככל שהמקום
קטן יותר, הוא אוניברסלי יותר. אני חושב שזוהי אחת הסיבות לכך שמרקס
התקבל טוב כל כך ברחבי העולם: מקום קטן, שבוי באמונותיו התפלות, הקהילה
הקטנה והיחסים בתוכה, אלה הם דברים הנכונים להרבה תרבויות שונות
ומרוחקות זו מזו ולכן יכול לדבר אל אנשים במקומות שונים ומרוחקים. לכל
אחד יש סבתא, גדולה ומיתולוגית, המספרת לו סיפורים על רוחות ועולמות
דמיוניים…


ובכל זאת הספר שלך צפוני מאוד, דימויי הקרח, הים, הסופות, האור הצפוני.
אתה כותב על נוף מוכר.


כמעט עשרים שנה נשאתי בראשי את הדימוי של קרחון הנושא בחובו אנייה ומלח.
חשבתי על מלח המגיח מן הקרחון אל אי משווני. אבל הדימוי לא התגבש לכלל
יצירה, כי כמלח אני יודע שגם בתוך פנטסיה, שום קרחון לא יכול להגיע אל
אי טרופי, והדבר הציק אותי. עד שבסופו של דבר עלה בי הרעיון: למה לא
לכאן, לסקנדינביה? לאחר כל המסעות למרחקים הגעתי אל נקודת המוצא שלי,
אל המקום המוכר שלי..שוב, בדומה לאותה ספינה על האמזונס אשר לאחר מסע
ארוך מוצאת את עצמה בנקודה ממנה יצאה לדרך.


שאלה טריביאלית לסיום – האם אתה מכיר ספרות עברית?

לפני שנים רבות פגשתי בדנמרק את יורם קניוק וקראתי תרגום של יצירתו,
קריאה אינטנסיבית ומחוויות הקריאה הטובות שאני זוכר. אבל סנונית יחידה
לא מבשרת על האביב ובכך מסתכמת ההכרות שלי, עד כה, עם ספרות עברית

אולי תרצו לקרוא גם את:

ספר האלף-בית – דן צלקה

הוצאת חרגול, 178 עמ'. ,פורסם בידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, 24 באוקטובר 2003

"המחשבה לכתוב אוטוביוגרפיה תמיד הרתיעה אותי" – כך נפתח ספר האלף-בית של דן צלקה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה, או שמא נסיון התחמקות מתמשך מפני כתיבת אוטוביוגרפיה. צ'סלב מילוש, שכתב לכסיקון אוטוביוגרפי אלפביתי, העניק לו, לדבריו השראה לנסות שוב. המבנה הזה, כותב צלקה, מעודד התרכזות בפרטים, בבחירתם ובעיצובם, אך פוטר את הכותב מן הצורך במתן צורה למכלול. כל זה אמור בכותב – אך מה באשר לקורא? התחושה הראשונה – אולי בעיקר עבור מי שמכיר את צלקה – היא של פיתוי, ורצון לעלעל, כי מן הדפים עולה תחושה של שפע מעורר תאבון, של מטמון גנוז עם שכיות חמדה קטנות וחבויות. ואכן, אפילו דפדוף מהיר מגלה עושר גדול: היסטוריה, אמנות, שירה, מפגשים עם דמויות נודעות ואלמוניות. המבנה האלפביתי מעודד את העלעול הקופצני הזה, את הקריאה הבלתי מסודרת, שרק מעצימה את עונג הקריאה.

צלקה הוא בבירור אחד מאותם יוצרים שרק על עצמם לספר לא ידעו, או ליתר דיוק לא רצו לספר; הוא מעדיף את עמדת המשקיף, המתאר, מתבונן, המהרהר. יש כאן כמובן קטעים ביוגרפיים מובהקים – למשל הקטע, המשולב באות "ק" "קוליבייל" מספר בתמצית הקיצור את קורות חיי סבו ואביו, בני עיירה שזה שמה, והסיפור מצמית, רב-עוצמה, ויכול לפרנס רומן או שניים; וכך גם, מן הסתם, סיפור ימיו של דן צלקה עצמו בפאריס, או בלונדון, וקודם לכן, כילד, ברפובליקות של מרכז אסיה, בפולין שלאחר המלחמה; אבל צלקה נמנע במכוון מעלילה לינארית המתארת את קורותיו; והוא עצמו נותר דמות לא נהירה לחלוטין, חמקמקה קצת – אפשר היה לומר שהוא מספק לנו רק חרכי הצצה אל חייו, אבל זה אינו הדימוי הנכון, או הדרך הנכונה להתייחס אל הספר הזה: כיוון שהקטעים בו אינם שרירותיים ואינם מקריים, אלא נבחרו בקפידה ולוטשו במיומנות, ובכולם יש אמירה, מבט, אבחנה. וכולם מגלים דבר-מה על הכותב אותם.

צלקה הוא קונוסר של אזוטריה תרבותית, בעל ידע אנציקלופדי, מסוגל לצטט שורות שירה נידחות – והוא גם מתאגרף, כידוע. זהו אחד הניגודים החביבים המתגלים לא אחת בספר. צלקה כותב, למשל, על ספרייה אידיאלית. "בחלום הספרייה יש משהו ציורי. חפצי אמנות בחדר העבודה של ההומניסט או הקדוש הלמדן…הקרטוגרף שידו מונחת על גלובוס שמצוירות עליו דמויות מגלגל המזלות ומפלצות של יבשה וים…ספרי פוליו בכריכות שגוניהן צבעי שלכת עמוקים, מהדורות ראשונות..ספריה אוניברסלית בזעיר אנפין, ספרייה של אי, של אונייה, של ספינת חלל." (עמ' 102) תיאור רומנטי, נשגב – ואז באה האירוניה הרכה, המשווה את האידיליה למציאות. צלקה לא מסתיר את ערגתו לחלום, אבל מביט בעולם בפיכחון שהוא, ודאי, גם תולדה של הזמן והמקום שבהם צמח. אם מחפשים היטב, אפשר למצוא גם מילה או שתיים על השקפותיו; הוא פוגש את אלכסנדר פן. "באוזני הצטלצלה המילה קומוניסט כמו המילה קתולי, רחבה וגמישה, אם כי הפליאה אותי קצת העובדה שאדם יהיה קומוניסט בישראל מרצונו החופשי." (119) ואם נעבור אל הערך "קתוליות" נמצא תיאור של שיחה עם כומר ברומא, שבה חושב צלקה על כך שאינם מדברים על אותו דבר: "אני, אתיאיסט יהודי, מתייחס לדת כמו אל אמנות, ולתיאולוגיה, בדומה לבורחס, כאל ענף של ספרות פנסטית." (155).

רומנטיות ללא-תקנה, לכאורה, עולה גם כשהוא מתאר סיפור שכתב, "ילדי השמש," שבו צעיר בוּר ביפו העות'מנית עמל שנים על ספר אסטרונומיה, כדי לזכות באהבתה של זונה פרסייה בשם נור ג'יהאן; העירו לו שהסיפור לא סביר, אבל צלקה אומר שהעלילה הזאת נראית לו פשוטה, כמעט אקסיומטית, ומביא סיפור היסטורי דומה, על הצייר הפלמי קוונטין מאטסיס, שהיה נפח, והתאהב בבחורה יפה, שאחריה חיזר גבר נוסף, צייר. לבה של היפה יצא אומנם אל קוונטין, שהיה נער חמודות, אבל היא העדיפה בסופו של דבר את הצייר, בגלל מקצועו; "לב פצוע, לבטים, לילות ללא שינה. לבסוף השליך קוונטין את הפטיש והצבת, ואחז במכחול." (42) ולעומת זאת, הנה שבב הזיכרון הזה: "דירה תל-אביבית…יגאל אלון, חולה…מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה..רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת, מתבדות." (135)

הרביתי בדוגמאות מפני שיותר מכל מדבר הספר הזה בעד עצמו ואינו זקוק באמת לתאורים או ניתוחים, אולי רק להמלצה לקרוא אותו לאט, כדי לא להחמיץ משהו. אוטוביוגרפיה? מובן שכל דבר שאדם כותב מעיד גם עליו ועל אישיותו, ולו בעקיפין ובדרכים עקלקלות – וכך הדבר גם באוטוביוגרפיה הבלתי-אוטוביוגרפית שלפנינו, שבה עמל צלקה לשלוט היטב במה שהוא חושף. מתוך קשת הזיכרונות, המפגשים, תיאור החוויות החושניות והאינטלקטואליות, מצטייר, אמנם במרומז, דן צלקה עצמו – כאיש חם, פתוח, סקרן, תאב-דעת, אוהב חיים, מוקסם מן האמנות ומן העולם, ומעדיף להתבונן בצדדיו המוארים ולהתחקות על סודות את יופיו, אף על פי שהוא מודע היטב גם לאפלה והצללים שבו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

לשווק את שווייק

שוויק בתנוחה אופיינית. איור של יוזף לאדה.

אני לא בטוח שהדבר ידוע ברבים, אבל יש בארץ לא מעט שְוֵוייקוֹלוֹגים, כלומר מעריצים נלהבים של החייל הטוב שווייק, גיבורו של יַארוֹסלַאב הַאשֶק. אני עצמי איני יכול להתהדר בתואר הזה: חסרה לי הבקיאות המופלגת בכתבי הקודש. אבל אני מחבב מאוד את שוויק. לצד שתי יצירות בעלות רוח דומה – מילכוד 22 והרפתקאות החייל איבאן צ'ונקין – שווייק היה עבורי חוויה מעצבת, בעיקר בזמן השירות הסדיר.

לפני שנתיים בערך שמעתי הרצאה של רות בּוֹנְדי על שווייק. בונדי דיברה מעט על חייה בפראג ועל שנותיה בגטו טרזין; היא סיפרה שבילדותה שווייק היה כמעט בבחינת ספרות אסורה לילדים מבית טוב. הוא היה פרוע מדי, גס וחתרני. יארוסלאב האשק עצמו לא היה דמות מופת, אחרי הכל: שתיין, בדחן של בתי מרזח, אנרכיסט ואחר כך קומוניסט, ואם לא די בכך, גם ביגאמיסט. אשתו הראשונה, יארמילה, הייתה יהודייה מבית בורגני טוב, והוא ניסה לשנות את דרכיו למען משפחתה. אומרים שהיא עזרה לו לעתים לסיים את הפיליטונים שכתב, כשהיה שיכור מדי. אבל אחרי שנתיים התמוטטו הנישואין, ולאחר שגוייס לצבא ועבר הרפתקאות במלחמת האזרחים ברוסיה (עליהן כתב ב"מפקד העיר בּוּגוּלְמָה", קובץ הכולל פנינים מופתיות וגם כמה "בְּקַרוֹבִים" של החייל הטוב) חזר האשק לצ'כיה, נשוי בשנית, מבלי שטרח להתגרש.שווייק התקבל בקרירות, שלא לומר בבוז, על ידי משכילי פראג ואניני-הטעם שלה. לעזרתו נחלץ מגלה גאונים נודע, מקס ברוד – כן כן, האיש שלא שרף את כתבי קפקא. ברוד טען, לתדהמת הממסד הספרותי המקומי, ששוויק הוא יצירת מופת גאונית, במסורת הקומית הדגולה של דון-קישוט, גרגנטואה ופנטגרואל, טריסטרם שנדי וגוליבר – לא מין קומיקס ירוד להמונים. (שוויק נכתב בהמשכים, בחוברות מאוירות שנמכרו מבית לבית. יוזף לַאדָה, שאיוריו הפכו עם הזמן מזוהים לחלוטין עם שווייק, קיבל בשכרו כמה תחתונים וגרביים.) האשק כתב לברוד מכתב תודה קצר ומנומס, ולחבריו לשתייה אמר בערך כך: "עד היום הייתי כלומניק, אבל עכשיו, כשאני בידיים יהודיות, אני בדרך למעלה."חלק מצמרר ומרתק בשיחתה של בונדי הוקדש למקומו של שווייק בגטו טרזין. בתוך הטרוף האבסורדי והסבל הקיצוני של החיים במחנה, העניקה כנראה רוחו של שוויק סיועי מורלי מסוים. היא סיפרה על פֶּפֶּק טאוסיג, חוקר הומור שתכנן לכתוב את המשך עלילות שווייק בגטו: סיפור על אזרח פראג תמים העומד בתור לא נכון כשהוא בא לשלם עבור רישוי הכלב שלו בעירייה. בטעות מטביעים לו את האות J בתעודה, הוא נאלץ להיסחף בנחשול שגרף את יהודי פראג, ומגיע לגטו. אותו פפק ידע לצטט בעל-פה קטעים שלמים משווייק, ופעם נשא את ההרצאה הקצרה ביותר שהושמעה בגטו, שכידוע היו בו חיי תרבות עירניים: "קל להיכנס, אבל קשה לצאת" – ציטט פפק מתוך שוויק, מקדים את YNET בכמה עשורים – "לצאת בזמן, זוהי אמנות המלחמה האמיתית." עצה נצחית ואקטואלית תמיד, כמובן; ההרצאה הזאת נישאה כאשר הגיעו הידיעות על תבוסת הנאצים בסטלינגראד. פפק נשלח לאושוויץ, שרד גם את צעדת המוות, אבל מת ימים מספר לפני השחרור. ייתכן שכתב היד של עלילות שוויק בגטו שרד את המלחמה אבל הושמד ע"י הקומוניסטים – וייתכן שהוא עדיין מונח באיזה ארכיון במוסקבה. עוד על פפק טאוסיג אפשר לקרוא כאן.

בונדי הופתעה לגלות, לאחר שעלתה ארצה, ששווייק נהנה כאן מפופולריות ניכרת, בעיקר בזכות העיבוד לבמה של מקס ברוד, ובזכות השחקן מאיר מרגלית בתפקיד חייו. הפופולריות הזאת ראויה, אני חושב, לעיונם של מבקרי-תרבות, כי היא דוגמה לאיזו אנומליה, או פיצול-אישיות מקומי, אבל זה כבר עניין לדיון נפרד. למרות ששווייק היה מוכר כל כך, ההתרגום היחיד של הספר לעברית היה חלקי ביותר ולא מדויק, וכעבור שנים ארוכות, בשיתוף עם חיים איזק, פירסמה בונדי את התרגום המלא של שווייק לעברית, בשני כרכים.

הסרת הלוט מעל פסל ברונזה של החייל הטוב שוויק בסנט פטרבורג, באפריל 2003. האיש הבריא משמאל הוא ריצ'רד האשק, נכדו של יארוסלאב.

כתבתי רשימה קטנה על אותה הרצאה של רות בונדי. כעבור זמן מה – הזמן שלקח אז לגוּגל לאַנְדֶקס דף נידח ברשת – קיבלתי דוא"ל נרגש ונפעם מאדם בשם זני סדלון. הוא הפנה אותי לאתר האינטרנט שלו (הסובל מעיצוב מוזר וחובבני) ופרש בפנַי את כל פרטיה של סאגה מייגעת. סדלון, שוויקולוג נלהב, הוא אמריקאי ממוצא צ'כי. הוא טוען – כנראה בצדק רב – שהתרגום האנגלי הקיים של עלילות שוויק, בהוצאת פינגווין, הוא גרוע ומסורס. המתרגם היה השגריר הבריטי בצ'כוסלובקיה, ססיל פּארוֹט, ויש אומרים ששליטתו בצ'כית הייתה מוגבלת. הוא גם צינזר את הטקסט ונקט סגנון בריטי נקי מגסויות. לדברי אחד מהמאמרים המשבחים באתר של סדלון, החייל שווייק בתרגום פארוט אינו אלא טיפש, בשעה ששווייק האמיתי, וכך גם בתרגום של סדלון (במשותף עם מייק ג'ויס) רק מתחזה לטיפש –  וההבדל הוא עולם ומלואו. התרגום של פארוט, לדברי רבים, הביא לכך שדוברי האנגלית אינם מכירים את גדולתו של האשק. "תארו לכם," כותב סדלון בהתרגשות, "שבגלל תרגום קלוקל היה נמנע מן העולם שאינו דובר אנגלית להכיר בגאוניותו של מרק טווין!" וסדלון החליט לתרגם מחדש את שווייק, תרגום מדויק ואולטימטיבי, וגם לשווק את התרגום שלו, שהוא מכנה "נוסח שיקגו",באמצעות הרשת.

אחד מספיחי מסע קידום המכירות שלו נגע לרשימה שלי. לא אחת, כתב סדלון, העלו בפניו מוציאים-לאור פוטנציאליים הסתייגות מפרסום מחודש של שוויק. אחת הטענות הייתה שיש בספר נימות אנטישמיות. בונדי, אגב, סבורה שהאשק לא היה אנטישמי: הוא לעג לכל מגזרי החברה באופן שוויוני לגמרי. ובכל זאת יש שם כמה יהודים חרדים שאינם מוצגים באור נאה, וכמובן הכומר המומר אוטו כץ, דמות גרוטסקית ודוחה. סיפורה של בונדי על שוויק בגטו היה, לדעת סדלון, הוכחה ניצחת למופרכותו של טיעון האנטישמיות. הוא ביקש שאעזור לו ליצור קשר עם רות בונדי, ועשיתי זאת ברצון. סדלון כתב אחר-כך שבונדי פטרה את טענת האנטישמיות של האשק בביטוי הצ'כי "To je volovina!" שפרושו, בערך, בּוּלְשִיט.

רות בונדי כתבה לי מאוחר יותר (בכתב יד זעיר ויפה) ששוחחה עם סדלון בטלפון ואמרה לו את דעתה, כלומר: שהתרגום שלו לא יזכה להכרה אצל מבקרי ספרות ובאקדמיה אם לא יצא לאור בהוצאה מוכרת ומכובדת. שהרי קורא רגיל ישאל בודאי, לפני הכל, מדוע תרגום מעולה כל כך של יצירת מופת נתקל בדחייה של בתי-הוצאה מכובדים, ויוצא לאור כספר אלקטרוני או בהוצאה אלמונית.

ואכן המפץ התקשורתי שאליו שאף סדלון מבושש לבוא. אם לא די בכך, ראיתי, לצד התשבחות, כמה ביקורות לא מחמיאות על התרגום החדש. התרגום "פשוט נורא," כותב מישהו באמזון, אבל לידו משבחת אמריקאית ממוצא צ'כי את התרגום החדש. נראה שהבריטים נוטרים לו, וחושבים שהתרגום שלו אמריקאי מדי. סדלון עצמו כתב לי עכשיו שלמרות שאינו עומד בלוח הזמנים שקבע לעצמו, מסע-הצלב הדון-קישוטי שלו נמשך במלוא עוזו. הוא משתתף בכנסים על שווייק, מרצה על בעיות התרגום ואוסף חיזוקים ומחמאות מחוקרים, אנשי אקדמיה וסתם קוראים. הוא שלח אלי את הרצאתו בכנס על שווייק שנערך בליפּנִיצֶה, שם הזכיר את בונדי, תקף את תרגום פארוט ומגיניו הבריטיים, תאר את הדילמות שלו כמתרגם, התפלמס עם מבקריו והתפלסף על אודות שווייק. האם שווייק יכבוש את אמריקה? ספק גדול. האמריקאים ימשיכו לשתות בירה באדוויזר, בלי לדעת שהיא קרויה על שם העיירה באדוויס, ששמה הצ'כי הוא בּוּדְיוֹבִיצֶה, המקום בו הוצב גדודו של שוויק וממנו יצא להרפתקאותיו. הבירה שם, די בטוח, טעימה יותר.

לסיום, אני מרגיש חובה להעיר ששווייק של האשק עוסק במלחמת העולם הראשונה, בממלכה טוטליטארית רקובה ושוקעת באירופה. הוא עוסק בהתעמרות, אכזריות ושרירות-לב בשם החוק והאידיאולוגיה; בטמטום וקהות חושים של בעלי שררה ומפקדים; בשנאה אתנית, בשחיתות וחוסר מוסר המסתתרים מאחורי מסווה דק של מדים ותקנות; בקבלה ללא עוררין של הסדר הקיים; ובאדם קטן הנשחק בין גלגליה של מערכת ברוטלית ומנוכרת; בקיצור, אין לו שום זיקה או רלוונטיות למציאות של ישראל 2003. איזה מזל.

ועוד הערת אגב לסיום, יצא ספר חדש של רות בונדי, בשם נחמות קטנות. לא קראתי אותו, אבל זה לא ימנע ממני להמליץ עליו בחום.


אולי תרצו לקרוא גם את:

שוואנקמאייר?

זכרו את השם. אם תוכלו.

יאן שוונקמאייר, ( Jan Svankmajer ) זה השם. בערוץ יס 3 שודרה עכשיו הגירסה שלו ל"אליס", מ-1987, עיבוד מחוספס, אפל, פסיכוטי – הראשים אצלו נערפים באמת – ועם האליס המתוקה ביותר שראיתי מעודי, אחת כריסטינה קוהוטובה. שוואנקמאייר הוא אמן צ'כי, גאון אנימציה ובמאי, אבל אם אני צריך לספר עליו למישהו אני לרוב שוכח את השם.

מדי פעם – אין לי מושג לפי איזו חוקיות – משדר אותו ערוץ 3 סרטי אנימציה קצרים שלו. באנגליה ראיתי סרט באורך מלא שלו, אוטיק הקטן – במקור Otesánek – עלילה המבוססת על אגדת עם, סיפור מפחיד מאוד על יחסי הורים-ילדים, וגם עבודות וידאו בטייט-מודרן; הדימויים החזותיים שהוא יוצר נצרבים בתודעה: הם מדהימים, מבעיתים, מסחררים, וכל זה בלי התקציב של מאטריקס ובלי מחשבי-על. רק כל מיני גרוטאות, בובות עץ וסמרטוטים, חימר ואלמנטים דומים של לואו-טק.

 לאתר די מקיף המוקדש לו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

הדברים מאת ז'ורז' פרק

מצרפתית: דן דאור. הוצאת בבל, 124 עמ'.

הוקסמתי מז'ורז' פרק עוד טרם קראתי מילה אחת שלו: זה התחיל מהתמונה המפורסמת עם החתול השחור, עם רעמת התלתלים והזקן, ועם המבט המשועשע; והמשיך בתאור, שנשמע בדוי מתחילתו ועד סופו, על אודות הספרים שכתב, ובהם "ההעלמות", ספר בן 300 עמודים שבו נעדרת לחלוטין האות E , הנפוצה ביותר בצרפתית. ואולי יותר מכל עשה זאת הציטוט הבא: "שאיפתי כסופר היא לתור ברחבי הספרות בת-זמני מבלי לחזור ולו פעם אחת על עקבותי, ולכתוב את כל מה שיכול אדם בן ימינו לכתוב….רומנים ושירה, מחזות…רומאנים בלשיים, ספרי הרפתקאות, מדע בדיוני, רומנים בהמשכים, ספרי ילדים…" (המובאה היא מתוך המאמר "התוודעות" מאת דפנה שניצר, ב"סימן קריאה" 22; היא מופיעה גם בסיום התרגום הנוכחי של "הדברים", באחרית דבר מאת פרק). התמוגגתי ממש, מתוך הזהות והשתאות – הרי לכם שאיפה נאצלת באמת לסופר בן זמננו! הצהרה מפתיעה ומקורית ומשובבת נפש, נקיה מיומרנות איסטניסית וחדורה חדוות-הכתיבה והקריאה במובנה הבסיסי, הילדותי והזך. אחר כך קראתי את "W, או זכרון הילדות", וההקסמות נותרה בעינה, ונוספה לה כל קשת התחושות שמעורר הספר הזה, בהם האימה והאכזריות הבלתי נתפסים, והעצב והכאב העצומים שבו.

כעת תורגם לעברית "הדברים", הקודם, כרונולוגית, לכל האמור לעיל; הוא אינו מהווה בהכרח איזו הדגמה לפרקטיקה של ההצהרה האידיאולוגית שכל כך מצאה חן בעיני; אבל יש בו משהו מכל אלה, בהיותו, בברור, קטע אחד בפסיפס – מבריק, מלוטש ובעל סגנון מובהק ככל שיהיה.

נדמה לי שהשתמשו במונח "משל סוציולוגי" לתאור הספר הזה, ששני גיבוריו, ז'רום וסילבי, חסרי שם המשפחה, הם אכן במידה רבה מין שקלול סטטיסטי, סך-כל התשובות על שאלון במחקר חברתי-שימושי, יותר מאשר דמויות בשר ודם; אולי גלגול חדיש של "כלאדם" הימי-ביניימי, דמות מטאפורית המסמלת את מכלול תכונותיהם, ובעיקר חולשותיהם, של בני האדם. ויחד עם זאת הסיפור עמוס פרטי-פרטים, טובל בשפע של נתונים קונקרטיים, שמות מקומות, מאכלים עיתונים, ובעיקר חפצים – הדברים, דברים רבים כל כך היוצרים את העולם של גיבוריו.

"הדברים" הוא אם כן מופת וירטואוזי של אחדות ניגודים: כל דבר בספר הזה הוא בו בזמן יחודי, חד פעמי, קונקרטי, וגם כללי, מייצג, השתקפות של דפוס חברתי נפוץ. שני גיבוריו הצעירים של פרק הם בעלי זהות מוגדרת היטב, מורכבת מאינספור רכיבים של רקע, זכרונות ילדות, דעות, ויותר מכל תשוקות ושאיפות – ועם זאת ברור לגמרי לקורא שהם דומים דמיון נואש לעוד מיליונים שהיו לפניהם ואחריהם, אותם המונים המהווים את תשתיתה של חברת הצריכה המערבית.

ז'רום וסילבי צועדים במסלול כבוש היטב של חיים עירוניים בורגניים: לימודים, ואחר כך חיפוש עבודה; ואחר כך, מדרך הטבע, נישואין, התבססות, רווחה. אורח חיים ידוע מראש; אפילו החריגות מהמסלול שהותווה להם הן רק חריגות-לכאורה: כאילו מישהו, שם למעלה, כבר לקח את החריגות האלה בחשבון, וערך את הקיזוזים והשקלולים הדרושים, כך שהתמונה המאוזנת הכוללת תוותר בעינה.

פרק מדגים בעצם הכתיבה שלו כי כמו מוצר צריכה צריכה נחשק, העובדה שמוצאו של דבר מה הוא מפס-יצור, ושיש עוד אלפים או מיליונים כמותו, אינה מורידה דבר מיחודו עבור מי שאחוז בתאווה אליו. "הדברים" עמוס גם אפוריזמים והגיגים, אמירות שאפשר לכנותן בלי היסוס דברי-חכמה, והם נכתבים באותה סמכותיות חסרת מאמץ המאפשרת לקרוא אותם מבלי שתתעורר כל התנגדות.

בתרגומו האנגלי הוסיפו לספר הזה את כותרת המשנה "סיפור של שנות השישים". זה אינו מפתיע, וקל להבין מדוע זכה "הדברים", כשיצא לאור, להצלחה לא מעט בזכות ה"רלוונטיות" שלו, האבחנות החדות על מה שהיה אז תרבות ההווה, תרבות הצעירים וכ'. מה שאולי כן מפתיע הוא שכל אותן אבחנות "רלוונטיות", "עכשוויות" וכן הלאה לא רק שלא התיישנו, כי אם אולי זכו עם השנים לאישוש יתר: מרקס אולי כבר לא באופנה, ומי יסיים ביום ספר עם ציטוט ממנו;

אולי תרצו לקרוא גם את:

יגאל סרנה, מוזונגו.

סיפורי הישרדות אמיתיים הם מרתקים ומושכי לב מטבע ברייתם, אבל לא קל להעניק להם ערך מוסף ופרספקטיבה שיחלצו אותם מן הגומחה המתמחה שלהם; שיהיו קצת יותר מדרמה דוקומנטרית של ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. התרועעתי עם יגאל סרנה – אני מציין זאת בשם אותו מוסד אתי שכבר נס ליחו, "גילוי נאות" – בתקופה בה נכתב הספר, ביארנטון שבאוקספורד, ושמעתי מעט על האירועים המדוברים, אבל תהיתי מה צורה תהיה לתוצאה הסופית. "מוזונגו" [איש לבן בסווהילית; "המלה המרשרשת" (עמ'12 ) שמבקרים באפריקה עשויים לשמוע נלחשת מאחורי גבם] הוא אכן ספור השרדותם של נוסעי מטוס קל שהתרסק על הרי הירח שבאפריקה, על גבול אוגנדה-קונגו, תוך התמקדות בניצול הישראלי, זאב שיף; אבל הוא גם הרבה יותר מכך. עלה בדעתי ספרו נתנאל פילבריק, 'בלב הים', המנצל סיפור הישרדות נודע לצורך פרישתה של סאגה שלמה על מקום ותקופה; זה מה שעושה סרנה ב"מוזונגו", אבל לא כהסטוריון סמכותי אלא כמספר אישי המשתף את קוראיו באותה חוויה מטלטלת חושים: אפריקה של ימינו.

סרנה נוחת ב"קמפלה המתוקה", בירתו של אידי אמין. אצלנו הפך אמין, אחרי מבצע אנטבה, לקריקטורה משעשעת עם הדים גזעניים, אבל עבור תושבי קמפלה הוא זיכרון קרוב של תקופה אפלה ומבעיתה. אנו לומדים, על קצה המזלג, את העיר ואת אנשיה: את הלכי הרוח, האמונות, הפוליטיקה הפתלתלה ומורשת הקולוניאליזם, המצוקה והעוני, חוכמת הרחוב ותאוות הבצע, כוח המשיכה האדיר של הזהב – בקצרה, את שלל גורמי הרקע שהטילו קבוצת אנשים זרים כמעט לטיסה הגורלית ההיא, אל הזהב של קונגו. אנו מתוודעים אל השותפים להרפתקה, בהם ג'ט, איש מסתורין מקומי אפוף אגדות גבורה; עריף, הסוחר ההודי, שנצמד כל משך מסע ההשרדות לישראלי שיף, ושניהם ניצלו; לופטי הטייס, שכל אחיו טייסים גם הם, שלא שרד; ואל דמויות נוספות, שלא השתתפו בטיסה, כמו המשורר האוגנדי טימותי ונגוסה ובתו אייטה, סופרת בזכות עצמה ופרשנית טובת מזג של התרבות המקומית. כך הופך סיפור ההשרדות והחילוץ של שיף ושאר הניצולים – מסמר שיער לכשעצמו – לחלק מפנורמה אפריקנית רחבה יותר. סרנה הוא צופה דרוך ומיומן בעל עט מדוייק, ונוכחותו בטקסט מוצנעת, ובכל זאת מורגשת.

אפריקה הנחשפת לעין הקורא ב"מוזונגו", עם כל הריאליזם המפוכח שבכתיבתו של סרנה, שאין בו שמץ סנטימנטליות רומנטית, עדיין שופעת את אותה רוח של מיסתורין והרפתקה שכישפה דורות של ילדים ומבוגרים לספרי ריידר האגארד, אדגר ואלאס או בורוז, והעניקה השראה גם לג'וזף קונראד. אין זה רק המסתורין של ארץ לא נחקרת, של ממלכות אבודות או של נחשים היורקים ביצי אור, אלא של הנפש האפריקאית, שסרנה מנסה לתהות על קנקנה. "במילון אפריקה שלי אין דבר בלתי אפשרי", אומר סם הגיאולוג [עמ'56]  היודע לספר על ענן זבובים צהוב המגיח משום מקום רגע לפני שמונף המכוש על כיס סלע ובו מצבור אבני אודם שערכו עצום. "אוגנדה היא ארץ שיש בה שתי דלתות לכל שאלה, והחיים הם משא ומתן. אני מספר לך שקר ואתה תגלה את האמת"[178] , נזכר סרנה בדבריו של איש סיוע אמריקאי שעה שהוא פוגש את הניצולה החמקמקה ביותר מן ההתרסקות, אשה בשם רוזבל, המסרבת, מסיבות לא ברורות, לדבר בגלוי על האירועים.

ואכן, אף על פי שהטקסט מספר לנו את הכרוניקה של ההתרסקות ואת ספורי הניצולים כדיווח בהיר וחד משמעי של העובדות, מתברר אחר כך, כאשר נערך המסע המאוחר בעקבות המאורעות, שיש בספור גם אלמנט של ראשומון – שיש תיאוריות קונספירציה, האשמות ברצח; אבל סרנה בא לספר את ספורו של זאב שיף, קיבוצניק מחניתה וקצין בצה"ל שהתגלגל לארצות הזהב: "הוא מספר לי כל מה שראה, אין הוא מסתיר דבר. הוא בן השבט שלי ואני מאמין לגרסת המטוס שלו.[166] " זהו רגע נוגע ללב, אחד מרבים בספר; הם הופכים אותו גם לספור אישי שיש בו תהייה ועצב, לא רק דיווח על מאורעות. ספור ישראלי אפריקני.

כבר נכתב פה ושם על כך שסרנה הביא אל הספרות הישראלית סוגה ייחודית שיש לה כמה מודלים בולטים בעולם – כתיבה ספרותית שבאה מן העתונאות, מה שאמור להוות שילוב של הפכים. נדמה לי שהאבחנות הללו מיותרות לגמרי. לסרנה כתיבה נקייה, מרגשת באיפוקה, רוויה תובנות שאינן הופכות קלישאות. ואם לא די בכך, מזה זמן רב לא גמעתי ספר בלגימה אחת, ללא הפוגה, כפי שקרה לי כשקראתי את "מוזונגו".

פורסם בידיעות אחרונות מרץ 2003.

אולי תרצו לקרוא גם את:

תורת המשחקים – לאה איילון

ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 286 עמ'.

נתיבי איילון

היא חיה בעולם משלה, אני שומע ילדים מתארים בציניות מישהי חולמנית, מין בדיחה של ילדים מתוחכמים שראו יותר מדי סיטקומים מאמריקה. ללאה איילון, משוררת המוכרת לקהל המצומצם של שוחרי שירה, שפרסמה גם פרוזה ("משהו קיומי") ולשונה השירית חודרת גם לפרוזה שלה, יש בלי ספק עולם משלה, וכתיבה (הנה הזדמנות להשתמש במילה הזאת) אידיוסינקראטית, כלומר בעלת תחביר ואופי ייחודיים, כתיבה שמצריכה פתיחות והענות, או ממש רצון, ללכת איתה; צריך להתרגל למוסיקה המיוחדת של הפרוזה שלה, למשפטים הארוכים, שנועדו ללכוד חוט מחשבה פתלתל ועמוס דיגרסיות, שעד סופו נשכחת לעתים פתיחתו; ולאופני דיבור שיש בהם חריגה רגעית ממוסכמות התחביר, כך שהם נדמים כמין טעויות, כמו עוותי-פרספקטיבה בציורים של דה-קיריקו. אבל העולם הייחודי של איילון הוא אותו עולם שכולם מכירים הכרות אינטימית: עולם מאוכלס ידוענים ודמויות מופת, או בעצם בבואותיהם התקשורתיות והפופולריות; עולם של הבזקי-פרסומת ותדמיות בהזמנה. איילון שואפת לבחון ולפרק את הדימויים ההמוניים הללו ולהגיע דרכם לאיזה גרעין אנושי, אמיתי ואישי.

אין הרבה חומר רקע לסוקר-הספרים על עטיפת הספר: רק אמירה של איילון עצמה, לפיה "יש בספר, למרות העמדת הפנים שלו, אמת גדולה והבנות רבות…ובאותה מידה גם סלידה מהכל ומכולם." עוד נגיע לאותה אמת גדולה, אבל הדרך אליה רצופה מפגשים עם פנתיאון מוזר, שבו דרים ג'יימס דין וביל קלינטון ומדונה, אבל גם הרמב"ם, וירג'יניה וולף ואיינשטיין; וגם בחירות פחות מובנות מאליהן: הרב שמשון רפאל הירש, ודמויות בדויות כמו גטסבי הגדול, תלמה ולואיז, או פליישמן, דמות של רופא יהודי צעיר מתוך סדרת הטלוויזיה הזכורה לטוב "חשיפה לצפון."

איילון דוהרת לה – מן הסתם במכונית הספורט הצהובה הפתוחה שעל העטיפה – באוטוסטרדות פקוקות מדימויים, עוצרת לעתים בתחנות דלק שכוחות כדי ללגום משקה זנגוויל. היא נוסעת מרחובות ירושלים המוכרים והמלנכוליים אל הזוהר של לאס-ווגאס, סנטה-פה, פאריז, בלי מגבלות של זמן ומרחב, כדי לראיין ולדובב את הנפשות הפועלות בספרה, במקומות וזמנים שעל פי רוב נתקבעו בתודעה הקולקטיבית שלנו, והם ידועים ומוכרים, או כך לפחות נדמה לנו. הגיבורה-הדוברת בספר פוגשת את גיבורי התרבות הללו באינטימיות של חדרם, ומנהלת עמם דיאלוגים הזויים, שזורים אבחנות אירוניות, סיסמאות ריקות או קלישאות הנאמרות, לכאורה, ברצינות תהומית, החושפת, בתוך הסיטואציה שבה נאמרו, את קלישותן: גביע המילקי, למשל, שהוא "הכי ישראלי שיש" לפי ביל קלינטון (עמ' 39); יש כאן עוד הרבה הבלחים, נוסטלגיים ומקומיים מאוד, מעורבים ללא הכר בתפאורת הכפר הגלובלי בעל האוריינטציה האמריקאית-טלוויזיונית המובהקת. "יש הבדל בין המציאות לטלוויזיה? שאלתי את עצמי.."(עמ' 228) אבל ההקשר בו נשאלת השאלה מעמידה אותה מיד באור מגוחך. יש הבדל, ועוד איך – והטקסט האיילוני עצמו הוא ראייה לכך, בהיותו רחוק מרחק עצום מן העולם הפופולרי והנגיש שבו הוא עוסק.

רבים מהדימויים סתומים בקריאה ראשונה, בדומה לקריאת שירה. דומה שהספר הוא כר נרחב ופתוח לניתוחים: שאלות של זהות נשית וישראלית מזדקרות בו בקלות; שאלות של אמונה והתחבטויות אינטלקטואליות עולות בו, אבל יש בהן אירוניה עצמית גדולה באשר לעצם קיומם של דיונים אינטלקטואליים; "לא כל השמות אינטלקטואליים כמו שרציתי כשהתיישבתי, אמרתי באיזה חוסר אמון למראה העובדה שלא ציפיתי לה, כי החלטתי, כשערכתי את הרשימה שכל השמות יהיו אינטלקטואליים, כשבו ברגע היתה פרסומת לתה ליפטון עם אשה בעלת חולצה צחורה…" (עמ' 12)

הגיבורה-הדוברת מחפשת דבר מה אצל שלל האלילים שעמם היא משוחחת בגובה העיניים. לעתים ניצתת איזו הבנה, הבזק של קירבה, אינטימיות של ממש. ומה על האמת הגדולה? אני לא בטוח, אבל האמת הגדולה שמצאתי היא בעיקר הרצון האדיר, העמוק כים, לאהבה. הרצון הזה מופנה, כפי שקורה לא אחת, אל אובייקטים גדולים מהחיים, למרות שאין דבר כזה, גדול מהחיים, כפי שמוכיחה כאן כל פגישה מחדש; חיפוש אחרי אהבה, שכאשר היא רק נרמזת מרחוק, הגיבורה כבר "חוצה אוקיינוסים של אהבה שכבר הייתה תמיד." (עמ' 98)

"תורת המשחקים" הוא ספר לא קל לקריאה ולא נגיש במיוחד – הוא לא שירה אבל גם איננו פרוזה של ממש. הוא מיועד בהחלט למיטיבי קרוא, או למי שרוצה, ומצליח, להתחבר ללשונה המיוחדת של איילון, לעולם הדימויים שלה ולרגש העז המפעם מתחת למוזרויות הרבות של הטקסט.

ידיעות אחרונות, 27 בדצמבר 2002, עמ' 27.

אולי תרצו לקרוא גם את: