אנגליה אנגליה

ביקור קצר בממלכה המאוחדת העלה אצלי זמנית את רמת ההורמונים האנגלופיליים. הנה כמה פתיתים  – – 
 
 קולג' סומרוויל (Somerville College): באדיבות מר א. ח-ו, אסקוויר, סעדתי באולם האוכל של קולג' סומרוויל באוקספורד, היחיד שהעומדות בראשו היו תמיד נשים. יש משהו מנחם ויפה באולם אוקספורדי ישן ומכובד שהפורטרטים הניבטים מכתליו אינם רק של גברים לבנים מתים. הגברת מן הפורטרט המודרני (מתחת לצוהר העגול) היא המנהלת הנוכחית.  

 

קולג' ג'ורדן, לעומת זאת, קיים רק באוקספורד המקבילה, אוקספורד של ליירה, גיבורת 'חומריו האפלים,' הטרילוגיה של פיליפ פולמן. עוד מעט יעשו ממנה סרט; משהו באוויר של אוקספורד, כנראה, מניב יותר פנטסיות מיער של פטריות אקזוטיות: כאן גרו לואיס קרול וטולקין, וגם סי. אס. לואיס, שסרט המבוסס על נארניה שלו יצא זה עתה לאור. אומרים שהטרילוגיה האנטי-כנסייתית של פולמן היא תגובת-נגד לסי.אס. לואיס והסימבוליקה הנוצרית שלו. כך או אחרת, פעמיים ביום עברתי ליד כיכר עם דשא ועצים שבה, אם לא טעיתי בהרבה, נמצא החלון שדרכו עוברים אל היקום המקביל בו נמצא קולג' ג'ורדן.

 

 

ארתור וג'ורג': 'חומריו האפלים' הוא ציטוט מתוך 'גן העדן האבוד' של המשורר ג'ון מילטון. היצירה הזאת היא גם אחד הרמזים בדרך לפתרון תעלומה בלשית אמיתית שארתור קונאן-דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, ניסה לפתור, והצליח, פחות או יותר. ג'וליאן בארנס (התוכי של פלובר, תולדות העולם בעשרה וחצי פרקים, אנגליה אנגליה) כתב רומן המבוסס על האירוע, מלא וגדוש באנגליוּת, שכמובן נוצרה לא אחת ע"י זרים שאימצו את אנגליה אל לבם. דויל היה סקוטי, אבל אנגלי של כבוד, בעל תואר אצולה, מפורסם ואהוב; ג'ורג' איידלג'י היה עו"ד צעיר, בנו של כומר יליד בומביי ואם סקוטית. איש מסוגף, מסוגר ויבש, שנאלץ לצאת למאבק על חפותו. הולמס הוא לא יותר מהערת שוליים בספר, כי דויל כידוע זלזל בו ותיעב אותו; דויל של הרומן מתאהב נואשות באשה אחרת, סובל מדיכאון, עוסק בספיריטואליזם, והמסע לטיהור שמו של איידלג'י מחזיר אותו לחיים. ויש כמובן תעלומה – מקברית, אכזרית ואפופה ערפל, בלב הכפר האנגלי השליו-לכאורה.  

 

משחיז הסכינים הקהילתי: בית-עלמין ישן בלב הכפר האנגלי מזכיר לי בדרך כלל את הפרק ב"שלושה בסירה אחת" שבו רוצה האריס ללכת להמפטון צ'רץ ולראות את הקבר של גברת תומס:

"מי זאת גברת תומס?"
"מנין לי לדעת?" השיב האריס. "היא גברת שיש לה מצבה מצחיקה, ואני רוצה לראות אותה." 
התנגדתי. אולי אני בנוי לא כשורה, אבל נראה שמעולם לא השתוקקתי אל אבני-מצבות. אני יודע שהדבר הראוי לעשותו בהגיעך לעיר או כפר הוא למהר אל חצר הכנסייה ולהתענג על הקברים; אבל זהו סוג של בילוי שאני תמיד מונע מעצמי. אני לא מעוניין לזחול בכנסיות אפלות וצוננות בעקבות קשישים מתנשפים ולקרוא כתובות על מצבות. אפילו מראה של לוח נחושת סדוק הטבוע באבן לא מעורר בי תחושה שאוכל לקרוא לה אושר אמיתי."
(אחר כך הוא מאיים ברצח על קשיש נתעב המתעקש להפר את שלוותו ולגרור אותו לראות קברים.)

תמיד הזדהיתי עם העמדה הזאת, ובכל זאת לא התאפקתי למראה המצבה הזאת ביארנטון ושלפתי את המצלמה, תוהה איך בדיוק הלך מר שפרד לעולמו.

 

חגים ומועדים: מה כבר אפשר ללמד ישראלים על ימי זיכרון? מסתבר שלא מעט. במהלך נובמבר עונדים הרבה אנגלים פרגים על דש בגדם לזכר הנופלים במלחמות. (בפֶּנִי-לֵיין של הביטלס, כזכור, The pretty nurse is selling poppies from a tray). הדגש הוא על מלחמת העולם הראשונה, והפרגים מסמלים את קורבנות מלחמת החפירות ההיא, שמניינם התקרב למיליון. ותיקיה היא עדיין משתתפים בטקסי זיכרון: גילם עבר מזמן את המאה. לפני כמה ימים נפטר הותיק בהם בגיל 109.

ועוד חג ישראלי למהדרין נחגג שם בחמישי בנובמבר, ל"ג בעומר. יש אמנם סיפור רקע, על איזה גאי פוקס שניסה לפוצץ את הפרלמנט, אבל בעיקרו זהו חג של פירומנים, כמו אצלנו. ושורפים בובה על המוקד, בדומה למסורת הנאה במקומותינו (האם היא עוד קיימת?) לשרוף את היטלר או נאצר, ולשים קרטושקעס מלמטה. ההבדל הוא שהקומזיץ האנגלי התרחש על כר דשא לח בלילה קר וערפילי, ואחר נכנסו כולם פנימה לשתות יין חם.  

 Cock and bull story – עלה על דעתי לתרגם ל"קשקוש בַּלַבּוּש", בגלל המצלול – הוא סרט שעוד לא ראיתי, אבל אני מתכוון לראות ברגע שאוכל. זהו ניסיונו של הבמאי מייקל ווינטרבוטום, המחליף ז'נרים כמו גרביים, (המפצח, סרייבו, אנשי המסיבות, העולם הזה) לעבד לקולנוע את טריסטראם שנדי, יצירת המופת הקומית של לורנס סטרן, שבמהותה בהחלט לא ניתנת לעיבוד קולנועי. עבור אלה שדילגו על הכותר הזה במהלך חיי הקריאה שלהם אומר בקצרה ש"חייו ודעותיו של טריסטראם שנדי, ג'נטלמן" הוא ניסיונו המתסכל של טריסטראם לספר את קורות חייו. אלא שטריסטראם שנדי סוטה ללא הרף מדרך הסיפור הישר אל שבילים פתלתלים, ארוכים ומעגליים, עד כדי כך שהוא מצליח להגיע ליום לידתו רק לקראת אמצע הספר. בדרך הוא מספר על אביו ואמו ועל דודו טובי, איש מתוק ונפלא וחובב דגמי ביצורים. טריסטראם שנדי הוא יצירה פוסט מודרנית שנכתבה עוד לפני שהייתה מודרניות שאפשר יהיה להדביק עליה את הפוסט. הסרט עוסק כאמור בעצמו, כלומר במתרחש מאחורי הקלעים של ההפקה הבלתי אפשרית הזאת, אבל הגארדיאן מספר שהסרט ממש מצחיק. 
 

ניצבים היא סדרת טלוויזיה של ריקי ג'רוויס (המשרד) שגם היא מתרחשת מאחורי הקלעים של הפקות קולנוע וטלוויזיה. ג'ון קליז דיבר על הפחד ממבוכה פומבית ככוח מניע מרכזי בחייו של אנגלי טיפוסי. סיטואציות של מבוכה פומבית הן הציר המרכזי של 'ניצבים': לפעמים מתחשק לך לקום וללכת לחדר אחר או סתם להרביץ לעצמך, חזק, מרוב הזדהות עם המבוכה הבלתי אפשרית, והמצחיקה עד ייסורים, של גיבוריה. החלק המתוק ביותר בכל פרק הוא הקטע שבו איזה כוכב ידוע (קייט וינסלט, בן סטילר, סמואל ג'ונסון, הכפיל ההוא של צבי ינאי ממסע בין כוכבים) עושה מעצמו אידיוט קוסמי, בתפקיד עצמו. בקרוב בלווין, נדמה לי.   
 
 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

לקט

הלקטנים (Les Glaneurs et la glaneuse) של הבמאית אניס ורדה (Agnes Varda) מביא נקודות מבט מפתיעות ויפות על הלקטנות. ורדה מתחילה מציור מפורסם של ז'אן פרנסואה מילה, המלקטות, (אצלנו נתחיל ודאי דיון כזה בלקט, שכחה ופאה, ברוּת ובבועז.) באזורים החקלאיים של צרפת הלקט אחרי הקציר, הבציר או האסיף, הוא עניין מסורתי ומעוגן בחוקים ותקנות; אבל בעיר הגדולה אין כללים. ורדה מלקטת פנים ומקומות לסרט שלה, ותוקפת בעדינות ובהומור את תרבות הצריכה העיוורת והבזבזנית. בין המלקטים שאריות בשוק היא פוגשת אדם רזה, אוחז תיק, שמסביר לה באריכות את יתרונותיה התזונתיים של הפטרוזיליה; מתברר שהוא מורה לצרפתית המלמד בהתנדבות מהגרים מסנגל, ומלקט מתוך אידיאולוגיה, לא מתוך מחסור; הוא לא היחיד. אחר מסביר את אובססיית "תאריך התפוגה", שבגללה נזרקות כמויות של מזון מצוין; הוא חי שנים על מזון מושלך שפג תוקפו, סומך על חוש הריח וחוש הטעם, ומעולם לא חלה.

מה נשאר ללקט כאן, מלבד שאריות מדוכני השוק או מכלי האשפה של הסופרמרקטים? עדיין רואים לעתים מלקטי זעתר ושומר; מן הסתם בניגוד לחוקי ההגנה על הטבע. פרחים אסור. צדפים, בינתיים, אפשר – החוף הוא מרחב ציבורי, לעת עתה.

מה שמצאנו* על החוף אחרי סערה**:

כמה צדפות שבלוליות סגולות ויפות, שהרכיכה עדיין בתוכן.

"עצם של דיונון." (חפץ חלק, שטוח, סגלגל, שפעם נהגו לתת לתוּכּים כדי להשחיז את מקורם. התוכי האומלל שראינו בסדרה "בית-החולים לחיות", שמקורו צמח והתעקל כך שלא יכול היה לפעור אותו, צריך היה לעשות בו שימוש.]

חיפושית מתה, יפהפייה, יצור בלתי ימי בעליל, שכנפיה זוהרות בירוק-זהוב מתכתי.

עדת עורבים [שהחליפו את השחפים כפועלי-הניקיון של החוף. השחפים עברו לגור בהררי הזבל הענקיים שבפנים הארץ.]

הרבה מכסי-פלסטיק כחולים של בקבוקי מים מינרליים.

נוצה של פַּרְפּוּר ענק.

אבנים חלקות וצבעוניות.

קרעים של שושנת-מים ליד שובר הגלים.

חפצים כחלחלים קטנים – גודלם פחות ממטבע – ושטוחים, ששערות כחולות בהיקפם, ומבנה גבישי סבוך במרכזם. [רק בחינה מדוקדקת וארוכה שכנעה אותי שזהו יצור חי ולא מין כפתור מצועצע. אינני זוכר שראיתי אותם אי פעם על החוף ואין לי מושג מהם.]

נחליאלי בודד אחד.

איש רזה מאד שיצא מן המים והתקלח ["דוּש!" הכריזה הילה. הסערה טרם חלפה לחלוטין, הגלים היו גבוהים והאוויר קר מאוד.]

* מצאנו: הילה ואני.
** הסערה: בחורף אחר, מזמן. בחורף הזה צריך להוסיף לרשימה הרבה עיגולי-מקפא קטנים בסגול-ורוד-שקוף מעודן: זן לא מוכר של מדוזות זעירות. העורבים נעדרו הפעם; השחפים חזרו.

הבוסתן של כיאט

צילומים: יאיר גיל

ליד בית הקברות של חיפה, במורד נחל שיח, יש בוסתן נטוש. הגבול בין הפרטי לציבורי מטושטש כאן, במיוחד כשמגיעים למקום מכיוון בית-הקברות: צריך לעבור דרך בתים, רחוב צר שהוא בעצם חצר אחורית, מתחם של לולים וחיות משק, ודרך עפר שמסתיימת בשער ברזל ושלט שמכריז "שטח פרטי." הדרך הנכונה לבוסתן היא לרדת מכבאביר במדרגות צרות, במורד ההר. הבוסתן העזוב ירוק; מי המעיין זורמים בתעלות צרות ומפלים מלאכותיים, מבני הבטון מתפוררים, אבל אפשר לדמיין איך הוא יכול להיראות. מנקודת המבט הנכונה אפשר לראות רק מדרון הר ירוק וצריח-מסגד, ובמבט מערבה נפרש הים, בלי שיסתיר אותו המלון-עם-הקרניים (שמעתי מישהו מעיר פעם שהוא נראה בדיוק כמו מזבח-מוֹלֶך פיניקי), כך שנוצרת אשליה של ציור מאת רוברטס, שנסע כאן במאה ה-19.
בשבת היה שם אייל מסלון מזל; עם עוד כמה אנשים טובים, ובהסכמת הבעלים, התחילו בשיקום הבוסתן, אבל המלאכה עוד מרובה. התפוזים, הוא אומר לנו, חמוצים מאוד. אבל עצי התות נותנים פרי מצוין בעונה, אדום ולבן. יש גם תאנים ורימונים. אפשר ללקט.
רוק מתקדם

לא בכל יום נתקל אדם פנים-אל-פנים בנעוריו האבודים, מוצגים – כמו פרפר משופד על סיכה במוזיאון לטבע – בתוך טקסט בהיר, ענייני, ידעני, נעדר רגשנות. אוקיי, קצת נסחפתי – אבל מה לעשות ופרקיו הראשונים של הספר "רוק מתקדם" מאת אורי ברייטמן, שלכאורה אינם אלא הרצאה אינפורמטיבית מעיקרה על תולדות הז'אנר, נראים כמו רשימת-מצאי של אוסף תקליטי הויניל הישנים שלי, ועוררו בי התרגשות עזה ומשונה. קשה להפטר מאוספים ישנים, אבל במקרה, בדיוק בזמן שקראתי בספר, בהחלטה אמיצה ומתבקשת, (המקום מצומצם, והפס רחב) החלטתי להפרד ממנו. מוטי מהאוזן השלישית העמיד אותי על העובדות הקשוחות של תנאי השוק: רוק מתקדם משנות השבעים שווה הרבה פחות מגל חדש של שנות השמונים.

עונת הקינון

שוב הגיעה העונה שבה חשוב לסגור את חלון השירותים: מבעד לשבכת הבטון מגיע זוג היונים הקבוע כדי לקנן בבוידעם הקטן שמעל השירותים שלנו, שמהווה תחליף הולם, מסתבר, לחגווי הסלע. בשנה שבה לא הקפדנו על כך נאלצנו לסבול תקופה ארוכה של זרדים ונוצות על הרצפה והמיית-יונים בשעות משונות, שלא לומר חתולות עצבניות, עד שפרחו הגוזלים מהקן והשאירו לכלוך וביצה אחת שלא בקעה.

ראשנים

בעקבות טיול של בית-הספר אנו מארחים בבית גם ראשנים באקווריום. הם באו ממקום שגרות בו גם סלמנדרות. אני מקווה שאלה לא ראשנים של סלמנדרה, אבל זה לא סביר. האינטרנט מספר לנו שראשני סלמנדרה הם טורפים, וראשני צפרדע – צמחוניים. אפשר לתת להם חסה מבושלת. מסתבר שראשנים עושים רעש – מעיןן צקצוק מונוטוני – עוד לפני שהם הופכים לצפרדעים מקרקרות. כשתתרחש המטמורפוזה, נחזיר אותן לטבע – בתקווה שאיש לא יצוד אותן בדינמיט לארוחת הערב. (ראינו שוב את "שלישיית בלוויל," ומשם החשש.)

אולי תרצו לקרוא גם את:

מסע שורשים על אופנוע BSA

לא מזמן  סרקתי כמה תמונות משפחה ישנות, ובהן התמונה הזאת. הסיפור המשפחתי שמאחוריה, בקיצור נמרץ: סבא שלי אהב אופנועים. היו לו כמה מהם, אבל סיפורים שמענו רק על אחד, אופנוע בריטי מדגם BSA. בספטמבר 1939 החליט סבי האקצנטרי, בניגוד לעצות השקולות של בני משפחה וחברים, לעלות עם אשתו ובנותיו לאופנוע-עם-סירה שלו ולנסוע מזרחה, לכיוון רוסיה. (הטיעון שלו, פחות או יותר, היה כזה: הקומוניסטים רוצים שאנשים יעבדו, אבל אין לו מושג מה רוצים הגרמנים, והוא לא רוצה לחכות עד שזה יתברר.) הצבא הפולני החרים אז מכוניות ודלק לטובת המאמץ המלחמתי, אבל לא אופנועים – וה-BSA נסע, אומרות האגדות, על כל דלק: בנזין, נפט, וודקה. המשפחה, כלומר סבא וסבתא שלי ושתי הבנות, אכן חצו את הגבול ועברו את שנות המלחמה ברוסיה. כתוצאה מכך, אם לא נעמיס יותר מדי פרטים על הסיפור, אני יכול לפרסם את התמונה הזאת כאן.
הנה עוד אחת:

איזי ריידר סטייל קרקוב

סיפור חביב, אבל אין לי פרטים רבים שיעשירו אותו, וכבר אין כל כך את מי לשאול. חיפוש ברשת סייע לי בדבר אחד, לזהות את המקום המדויק שבו צולמה התמונה: הגשר על הנהר ויסלה בקרקוב.

בנוסף לכך, שלחתי את התמונה לאתר של חובבי אופנועים – אופנועי BSA, ליתר דיוק, כדי לברר פרטים על האופנוע. אני חייב לציין, במאמר מוסגר, שהתחביב של סבי לא עבר אלי בירושה ואין לי שום עניין מיוחד באופנועים. אבל בעל האתר האוסטרלי התעניין מאוד. ראשית, הוא קבע בעזרת חבר מומחה שהאופנוע בצילום כנראה איננו ה-BSA המפורסם. קשה לזהות בוודאות, בגלל זווית הצילום, אבל נדמה להם שזה דווקא 'רויאל אנפילד', אם זה מעניין מישהו. בנוסף לכך ביקש את אישורי, שניתן לו בשמחה, לפרסם את הסיפור במגזין המקוון שהוא עורך. היום קיבלתי לינק לאתר. אולי מישהו יזהה סוף סוף את האופנוע.

אולי תרצו לקרוא גם את:

מילון סמבטיון, או טלוויזיה עם ירח.

עוד בשולי הביקור בפראג:

ידיד אנגלי שלנו מצא פעם, בעת שלמד עברית בלונדון, עותק ישן של מילון אנגלי-עברי עלום שם. זה היה מילון מתקופת ההשכלה, והוא היה דק מאוד, ומלא מילים מסתוריות, מוזרות ונשכחות. את חלקן המציא כנראה המחבר. הידיד שלנו צהל על כל תגלית חדשה במילון המוזר, והבלתי-שימושי בעליל, שאותו כינה "מילון סמבטיון," על שום אחד הערכים בו.

חלפו שנים, ונראה שהמילון ההוא התגלגל אל הרפובליקה הצ'כית, ואולי היה עותק שלו חבוי שם, מאז ומעולם, באיזו עליית-גג ברובע יוספוב; ואיזה צ'כי דל אמצעים, אולי סטודנט שמשלים הכנסה, תרגם בעזרתו עלון פירסומי של מלון מכובד באזור מרחצאות-המרפא, עבור המגזין של חברת התעופה הצ'כית. דקות של נחת עברו עלינו בעת שפענחנו את הטקסט המרנין הזה:

סנטוריום *** משתייך למקומות שלהם החנחות הטוֹבות ביותר ללן מספק. עוֹזר לזה המקום שמביא יתרוֹן במקום טיול בקרלובי ברי וממֹשוּת שקרוֹב לשֹּדרות עמודים עם מעיינות מינרליים…כל החדרים מצוּידים בחדר אמבטיה, 15 ֹשּירותים, טלפוֹן וּבחלקוֹ במכֹשּיר יבוֹשּ לשֹּער. מקרר, טלוויזיה עם ירח.

ריפוּי – מובטח פה למשל עיסוֹת תוֹך – מימי, שטיפות סקוטיות, מרחצים תוֹססים, מרחצים מכרכרים, םדרים באמבטים מיוחדים…דקוּר מחתים של חמֹשּל, אויר, ֹשּמיעה ושּל שּרֹף חלתית, ריפוי על ידי קוֹר, ריפוי במגנט, סדרים של ריפוי חמֹשּלי, שּטף של קרבים, תחבֹשּת מכוסה-עשֹּב, מרכז לכֹשּירוּת….

 סימן – מחלות עיכל ותרסרין, מחלות תורת הגידורים, מחלות מרה, מחלות כבד, מחלות לבלב, מחלות של קרבים, סוכרת אמתית, פודגרה, מחלות התנועעות (ראשית עמוד השדרה  ופרקים אצבע גדולים), תכניות ריפוי מיוחדות ובאופן לא-רגיל לילדים.

שרותים נוספים: בתי מרזח, חנות ממתקים, חנויות, במקום יש גם טרסה קיץ עם מוסיקה לריקוד, פדיקיר ומניקור ואפשרות ללן במשך הפסחה.

הניקוד – במקור. אין לי מושג למה כל השיני"ם דגושות.

אבל, למען האמת, סביר יותר שמאן-דהוא השתמש באחת מאותן תוכנות-תרגום אוטומטיות, שכמותן יש גם באינטרנט, המוכיחות חדשות לבקרים שעדיין יש לאן לשאוף בתחום הבינה המלאכותית. דוגמה מרהיבה במיוחד: המשפט הגרמני der Regisseurin Angela Burger, כלומר הבמאית אנג'לה בורגר, מתורגם כך:

the rain eating urine Angela citizen.

נסו לפעמים את האופציה translate this page. ההנאה מובטחת.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

פראג, סימני דרך

ביקור בפראג, אוגוסט 2004

אין ברירה, ביום מן הימים תהיה חייב לנסוע ולהסתכל לפחות באחדים מן המקומות בעולם שבהם אתה חש עצמך בבית; או אז תימלא נפשך פליאה ותמיהה.

[קארל צ'אפק, מסעות בצפון]
< קברו של קארל צ'אפק וישהראד, פראג

"…ולפתע חשתי קינאה עזה, אדון בּוֹהוֹמִיל היקר,בשיעורי הנהיגה שלך באופנוע יאווה, כי אתם בטח חלפתם, אתה והמורה שלך, אדוני, על פני המקומות היפים ביותר בעולם; עלו בזכרוני קַמִפֶּה, מאלָה סְטְרָנָה, הראדָצָ'נִי, סְטארֶה מֶסְטוֹ, יוֹזְפוֹב, וינוֹהְרַאדי, הגנים המוצלים בקיץ של המסבאות ובתי הבירה, הסֶצֶסיוֹן המתחרה בקלאסיציזם והבארוק כמעט בכל פינה…"
[פַּאבֶל הילֶה, מרצדס-בנץ. תרגום מירי פז.]

"…למעשה, כשביל קלינטון הגיע לפראג, הרי זה רק כדי ללגום בירה בנמר הזהב יחד עם בּוֹהוֹמיל הראבַּאל, כי הבאדוויזר האמריקאית היא פשוט שתן בהשווה למשקה האלים הנושן הזה."

"שעה לפני עלות השחר ב-7 במרץ 1974, מת קספר יוֹאכִים אוּץ משבץ שני וצפוי-מזה-זמן, בדירתו שברחוב שירוֹקה מס' 5, הצופה אל בית הקברות היהודי הישן בפראג."
["אוּץ", מאת ברוס צ'טווין. תירגם דורי פרנס.]

"..דיון על מעלותיו (או להיפך) של קפקא, שאוּץ סגד לו כבורא עולמות ואורליק ביטל אותו בתור זיוף. לפי הצדק צריך לבטל את ספריו.
"לאסור, אתה מתכוון?" אמרתי. "לצנזר?"
"אני לא מתכוון," אמר אורליק. "אמרתי לבטל."
"פאף! פאף! " הניף אוץ את ידיו. "איזו מין טפשות זאת?"

טענתו של אורליק כנגד קפקא הייתה מבוססת על מעמדו האנטומולוגי המפוקפק של החרק. בסיפור הגלגול…"

"בילינו את שארית אחר-הצהריים בשוטטות ברחובות דלילי-האוכלוסין של מאלה סטראנה, משתהים מדי פעם להתפעל מחזיתו המעוטרת של בית-סוחר, או מארמון בארוק או רוקוקו – הורטבה, הפלאפי, הלובקוביץ': הוא נקב בשמותיהם כאילו היו הבנאים חברים אינטימיים."

"…התיישבנו בגן מתחת למזר סטראהוב. גבר בתחתונים השתזף על הדשא. אניצי הצפצפות ריחפו ונחתו על בגדינו כפתיתי שלג."

"…המוזיאון, מבנה גרנדיוזי מהימים הטובים ההם של פראנץ-יוזף, נקרא על שם הקיסר רודולף בכדי להנציח את תשוקתו לאמנויות הדקורטיביות.
"תגידי לי," שברתי את השתיקה, "למה המוזיאון שלכם תמיד סגור?"
"למה אתה חושב?" היא פלטה צחוק חפוז, גרוני. "כדי שאנשים לא יכנסו!"

"למטה, עמוק מתחתיו, זוהרת פראג הלילית, מלאה נהגי מוניות חסרי אחריות, בתי קפה ובארים מפוקפקים…"
[מיכאל ויווג, רושמי אהבת אב, תרגום רות בונדי]

"..אני לוגמת תה ומביטה בו מהצד. הוא תופס את מבטי ומחייך אליי חיוך קטן. זה שוב אותו חיוך יפה.
"את  רוצה לשמוע מה התגלית האחרונה שגילו תחקירי הכתבים של לידובה נוביני?" הוא שואל.
אני מהנהנת.
"התיירים נמשכים אל אתרי העבר של פראג," הוא קורא באוזניי כותרת גדולה. "האם העלית דבר כזה על דעתך?"

"..אני שוכבת עם כמה בנות מהכתה, על המזח של קמפה, אנחנו משתזפות ומפטפטות. הוולטאווה הומה ברקע."

"…פינצ'ר פראגאי אופייני. כזה יצור גמדי ערמומי, שנראה כמו מיזעור כושל של איזו איילה חולה מאד, אבל אחותי הייתה מאוהבת בו עד הגג."

"…שווייק פנה אליה:

תסלחי לי, גברת, איך הולכים מפה לז'יז'קוב?"

נעצרה והסתכלה בו כדי לראות אם הוא מדבר בכנות ופניו הטובים של שווייק אמרו לה, כי אכן חייל זה רוצה, כנראה, באמת להגיע לז'יז'קוב.

…אחר כך אמרה לו שהיא באה לכאן עם הכלב גם כל ערב בשעה שש, שהיא לא מאמינה לשום גבר בפראג, שפעם נתנה מודעה לעתון לצרכי נישואין וענה רק מסגר אחד והוציא ממנה שמונה מאות כתר בשביל איזו המצאה ונעלם."

[יארוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק, שווייק כמשרת לסרן לוקאש, תרגום רות בונדי וחיים איזק]

"..צ'יזיק עשה עוד נסיון אחד להוסיף לו חזות מאיימת. מכיוון שהכלב היה צהבהב ולבן, בעצם אפור, הוא צייר לו פסים שחורים גדולים על פני הגוף, כך שהיה דומה לתן.

האיש, שבא למחרת לקחת אותו, נסוג מבועת כשראה אותו.

"זה כלב נורא!" קרא."

[יארוסלב האשק, המכון הקינולוגי, מתוך מפקד העיר בוגולמה, תרגום רות בונדי]

 

 

 

 

 

 

 

"..אני לא מכניס את האף שלי לעניינים כאלו. שישקו לי כולם בתחת!" ענה בנימוס מר פאליבץ והצית את מקטרתו. "בימינו אדם שמתערב בעניינים כאלו יכול לשבור את הראש. אני בעל עסק וכשבא מישהו ומזמין בירה, אני מוזג לו. אבל איזו סארייבו, פוליטיקה או איזה ארכידוכס, נשמתו עדן, זה לא בשבילנו. מזה לא יצא שום דבר חוץ מפַּאנְקְרַאץ.* "

[יארוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק, התערבות החייל הטוב שווייק במלחמת העולם. תרגום רות בונדי וחיים איזק]

* פַּאנְקְרַאץ – בית כלא.

"בפראג חיים למעלה ממיליון בני-אדם, ואין בדעתי למנות כאן את כולם בשמותיהם."

[לודביק ואצוליק, חזירי-הים. תרגום צבי ארד. ]

אולי תרצו לקרוא גם את:

קיצור תולדות הספאם

  למותר לציין שלא פניתי לפרופסור הוקינג הנכבד, אבל לכבוד הוא לי לקבל ממנו תשובה. או לפחות מהמזכיר שלו.

 
Professor Hawking <S.W.Hawking@damtp.cam.ac.uk> wrote:
**Automatic Reply**
 
your mail regarding "imf quantum computer" has been received

Professor Hawking very much regrets that due to the huge amount of mail he receives, it may take some time for him to send a reply. Please be
.patient, as all mail is read

Please see the website http://www.hawking.org.uk for more information
about Professor Hawking, his life and his work.

Yours faithfully

Tom Pelly

Graduate Assistant to
Professor S W Hawking CH CBE FRS

Department of Applied Mathematics and Theoretical Physics,
University of Cambridge,
Cambridge,
CB3 0WA.
United Kingdom.

 
"NBC.com Advertising" <AdvertiseOnline@nbc.com> wrote:

Thank you for your interest in NBC.com. Our Ad 
Sales team will review your
 request and contact you directly.

 
 

http://www.hawking.org.uk

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שטלנד

לפני שבועיים קיבלתי מייל ששימח אותי: אחד, אנדרו מוריסון, הזדמן לאתר שלי. אנדרו עורך כתב-עת בשם "שטלנד לייף" – משהו דומה, נניח, ל"ידיעות עפולה" (אם כי בעפולה יש יותר תושבים מאשר באיי שטלנד) אבל הרבה יותר אקזוטי, כמובן. הוא ביקש ממני לכתוב מאמר קצר על הספר שלי ועל הקשר שלו לשטלנד.

לרובנו יש סדרת דימויים פשוטים, המתעצבת מן הסתם בגיל מוקדם, על אודות מקומות בעולם, עם קשר מפוקפק למציאות: אני מתכוון להקשרים כמו הולנד = צבעונים וטחנות-רוח, הודו = טאג' מהאל ומשביעי-נחשים, או בלגיה = שוקולד ופדופילים (בדיחה גנובה, אבל אני לא זוכר מניין.) כשנתקלתי, אי-אז בשנות השמונים העליזות, בחוברת תיירות צבעונית שקילסה את יופיים הצפוני, הלוט בערפל, של איי שטלנד, אימצתי את מוחי והעליתי שני דימויים כאלה: סוסי-פוני וצמר. החוברת סיפקה לי עוד כמה דימויים נבחרים, באדיבות עמותת התיירות של שטלנד: פַּאפִינים, ציפור חמודה ומגוחכת המכונה גם תוכי-הים, על שום מקורו הצבעוני; מורשת ויקינגית; לילות לבנים; יונקים ימיים; צוקים אדירים הצונחים אל האוקיינוס האטלנטי; ודיג-הֶרינג. אני בטוח שיש אלפי חובבים נלהבים של דיג-הֶרינג שטרם יצאו מן הארון.

האמת היא שהחוברת עשתה את העבודה, כי בהשראתה נסענו לשם לכמה ימים, ב-1985, בסיומו של טיול בסקוטלנד. שטלנד הקסימה אותי לפני שהגעתי לשם, והקסם נותר הרבה אחרי הביקור הקצרצר: אם אנסה לתמצת את המשיכה אליה, אומר שהיא האנטיפּוֹד המנטלי של ישראל. אנטיפוד גיאוגרפי הוא כידוע הנקודה הנמצאת בדיוק בצדו המנוגד של כדור הארץ; שטלנד רחוקה מכל מקום, ובעיקר מן התודעה הבינלאומית. את תושביה מעסיקות בעיקר שאלות של מזג אוויר, צמר ודגים. היה בכך משהו מעורר קנאה לפני שנים, ומאז, אני חושב, התחושה הזאת רק התחזקה אצלי. הערגה מצאה ביטוי בספר שכתבתי, ובפרסומת העצמית חסרת-הבושה שעשיתי לו באתר שלי; אני מניח שזה עשוי להפתיע את השטלנדי הממוצע, פטריוטי ככל שיהיה. מכאן בקשתו של עורך "שטלנד לייף."

שטלנד מהווה חלק מסקוטלנד, באופן פורמלי, אבל אנשיה מתגאים במסורות סקנדינביות, דיאלקט מקומי ואופי ייחודי. "נדמה לי שעניין כלבי-הים גם כן יעניין את הקוראים, בהתחשב באגדות ה"סֵלְקִי" שלנו," כתב לי אנדרו מוריסון. סֵלְקִי היא גירסה שטלנדית של בת-הים: יצורים בעלי עור של כלב-ים הלובשים צורת אנוש ביבשה. באגדות העם גנבו בני האיים את עור כלב-הים של הסלקי יפות-התואר, ואז נשאו אותן לנשים והולידו ילדים; הסלקי ערגו אל הים, ואם מצאה הסֵלְקִי את עור כלב-הים הנגזל, מיהרה לעטות אותו ולחזור אל הים, נוטשת מאחור את משפחתה האנושית. אצלי בספר מופיעים כלבי-ים, אבל בהקשר אחר לגמרי. כך או אחרת, נעניתי בשמחה לבקשתו של אנדרו מוריסון, וכתבתי קצת עלי, וקצת אפולוגטיקה ספרותית. ועכשיו הוא הודיע לי שהמאמר פורסם. למגזין (שהוא חלק מהעיתון היומי שטלנד טיימס, עד כמה שהבנתי) אין גירסה מקוונת, ולכן העליתי אותו, עם התמונות ששלחתי, לכאן.

"אני במצב רוח מעולה, ואני הולך מן המשרד ישר לסירה. בעוד 14 שעות אהיה באבֶּרְדִין. יהיה טוב," כותב לי מוריסון. הא, אבֶּרְדִין – הדרום שטוף השמש, הדקלים, האננס…הייתי שמח לפגוש אותו באיזה פאב שם, ולדבר על מכסות דייג ההרינג.

ובלילות החורף הארוכים מעלה מישהו במוזיאון שטלנד תמונות ישנות לרשת.

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

פסיון

מסתבר שסרטו מעורר המחלוקת של מל גיבסון על ישו – דובר ארמית. לא ידעתי. הגארדיאן מספק שיחון שימושי קצר לצופים. הנה מבחר. (אני לא יודע ארמית, ולכן הכל מלא שגיאות. הבקיאים בארמית מוזמנים לתקן.)

בחירות ריניא לא קליה צורתא חטיפתא, אלא זיינא מקטלאנא תריאנא ליתו !
[הוא אמנם עושה שימוש חסר-פשרות באלימות גרפית, אבל בכל זאת זה לא "נשק קטלני II"]

איכה בית תדקיתא? צדק לי ד'אשיג אידי מן פרדי דבשניה הלין!
[איפה השירותים? אני צריך לשטוף ידיים מהפופקורן.]

ד'אק טליפון מתטנאנאק, פקוד. גודפו!

[בבקשה לכבות טלפונים ניידים. זה חילול השם!]

שבוק שואחרא דיל. מאן אתנגד אודמשא?
[סליחה שאחרתי. פספסתי את המלקות?]

הן, יהודאי נא, אלא בהאי יומא לא הוית במדיתא.
[כן, אני יהודי, אבל לא הייתי שם באותו יום.]

כתבא טאב הוי מניה.
[הספר היה יותר טוב.]

שגיא שפיר! לא צאבי נא דאסכי למפקתא תריאנאיתא. 
[נהדר! אני כבר לא יכול לחכות לחלק השני.]

לבא דיל דליק, אלא טיזא דיל דאמיק.

[לבי בוער, אבל נרדם לי התחת.]


פלתא כולאה ד'קרבי כוכבֵּיה.

[הכל אלגוריה על מלחמת-הכוכבים.]


בסים. אלא סבר נא ד'אצטבית יתיר בלבה ד'גברא!
[לא רע, אבל אני חושב שאני מעדיף את "לב אמיץ."]

 

וכמובן:

מאהד לי קליל ד'חיי ד'בריאן, אלא דלא גוחכא. 
[זה קצת מזכיר לי את בריאן כוכב עליון, אבל זה בכלל לא מצחיק לעומתו.]

 

ועוד בגארדיאן בענייני סוף העולם.
 
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

ישמחו השמאים

מכיוון שבכמה וכמה התייחסויות תקשורתיות צויין, בעקשנות מסויימת, שאתר "רשימות" הוא אתר של בלוגים, וכך הוא גם מסווג במדריכים הרלוונטיים, אני חש חובה למהר ולדווח שבסערה של הלילה נפל דוד-השמש שלנו, עם הקולטים, מן הקומה השביעית לגינה, קורע בדרכו מתקני כביסה וגגונים. ירדתי בלילה כדי לסגור את השִיבֶּר (הצינור התלוש הרעיף מים כמו עורק קרוע) וכמה דקות אחרי שעליתי בחזרה נפל גם הדוד של השכנים, נוחת בערך במקום שבו עמדתי. בבוקר הגיע "הארץ" ובו נכתב כי כפי שסברתי גם אני,"העולם הנורא והמדהים שאנחנו חיים בו הוא אכן גחמני ושרירותי מבחינות רבות", אבל "היכולת לדבר על החוויה האישית נותנת מוצא למשבר הייצוג הריאליסטי. ייתכן שאיני יודע לפרש את המציאות החיצונית. אך מה שאירע לי, שחזיתי מבשרי, ודאי שעליו אני יכול להעיד."

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

קץ ההיסטוריה.

התחייבתי כשהתחלתי לכתוב כאן, אמנם רק בפני עצמי, לעולם לא לעסוק בחומרים אקטואליים בוערים. אבל כמו כמה שרים בממשלתה החוקית של מדינת ישראל, לא התחייבתי בכתב. אז אני מרשה לעצמי, רק הפעם. על זאב אלמוג.

לפני שבועיים בערך התקיים כנס מחזורים גדול של ביה"ס לקציני-ים בעכו. לא הייתי שם. אבל הייתי במפגש פרטי של כמה חברים ששמרו על קשר, ואחד מהם כתב עכשיו במייל מארה"ב: "תרימו כוסית של 'ג'וני בְּלוּ' לכבוד הזקן". ולכאורה זה אכן הולם מאוד: הרכנת-ראש גברית, נוסטלגית, סנטימנטלית, של ימאים ותיקים המכבדים קפטן אגדי שיצא להפלגתו האחרונה. אבל הסטואיות העצובה-מרירה הזאת אפשרית רק ממרחק. כאן, חמש דקות ממסעדת מקסים, לא מהדהד באוזניים צופר-ערפל רחוק של אנייה, אלא יללות האמבולנסים; ובמקום השלמה עם דרכו-של-עולם, הבטן מתהפכת, בעיקר בגלל הילדים.

מחר ודאי יהיו בכל העתונים הספדים עליו; לא הכרתי היטב את אלמוג, כי כמה אפשר כבר להכיר מורה, בגיל האגוצנטרי והמרדני ההוא. אני יודע רק שהיה איש גדול עם פנים נעימות ומעוררות אמון, שלא הטיל מורא ונעדר מניירות של קצונה, ובכל זאת לא נאלץ מעולם להתמודד עם בעיות משמעת; הוא היה מורה להיסטוריה, ואני חושב שחרג מתוכנית הלימודים כדי להציג אתגרים אינטלקטואליים משמעותיים יותר לתלמידיו, והתווכח בנעימות, ובכבוד, עם התלמיד היחיד בכתה שייצג איזו השקפה חלופית על תולדות הסכסוך. זה לא הייתי אני. אמרו לי שבמפגש ההוא שאל "נו, איפה כל ההיסטוריונים שלי?" היה לו חיוך אופייני וקול עמוק והוא זכר את שמות תלמידיו, גם אחרי עשרים שנה.

אני חושב שהיה לו הרבה מה לומר על ההיסטוריונים החדשים ועל הנאראטיבים החלופיים המספרים את תולדות הארץ. הוא היה חלק מנאראטיב ישן, שהתערער כבר מזמן, אבל הוא עצמו, נדמה היה שהוא יציב כמו הר, או לפחות כמו אניה גדולה. אין לי מושג איך יכול היה ללמד את הפרק הנוכחי בהיסטוריה של מדינת ישראל. זהו פרק ששייך לעולם לא-רציונלי של סיוטים מטורפים וחסרי פשר; שאינו שייך להיסטוריה אלא לפסיכולוגיה קולקטיבית, וזה לא התאים לו. אולי באמת כל מה שנשאר לעשות הוא להרים כוסית. ועוד אחת.

אולי תרצו לקרוא גם את: