שוב צדים את הסְנַרְק

פרטים על הקונצרט:יום שבת 6.11.2004 11:00 בבוקרבשיתוף עם שגרירות נורבגיה בישראל:
צלילי טרומבון
אמה ג'ולייט בויד – טרומבון (הפילהרמונית הישראלית)
עם יגאל מלצר – חצוצרה יוני פרחי – פסנתר
מיצירות ובר, גרונדהל, נורדהיים ,סן-סנס
כרטיסים: 40-60 ש"ח

לפני שבוע בערך הזכירו לי לפתע את "ציד הסנרק" של לואיס קרול: קול המוזיקה מקליט קונצרט שייערך במרכז למוזיקה עין-כרם, בשבת הקרובה, ובו יצירה של מלחין נורווגי בשם נורדהיים, המבוססת על הסנרק; חלקים מן הפואמה הנצחית הזאת, יצירת-מופת של אי-גיון בריטי, יוקראו בקונצרט, והם משתמשים בתרגום שלי. אני קראתי לסְנַרְק "כַּרְנָש", ועל כך בהמשך.

[בסוגריים, למי שאינו מכיר: "ציד הסְנַרְק" הוא יצירה בחרוזים מאת מחבר "אליס בארץ הפלאות" המתארת חבורה מוזרה היוצאת למסע ימי על מנת לצוד סנרק, אשר למרות תיאורים די מפורטים בגוף הטקסט, מאוד לא ברור מהו בדיוק. ואם לא די בכך, מזהיר מנהיג החבורה, יש סנַרְקִים שהם בעצם בּוּגַ'מֶים, וזה כבר מסוכן – במיוחד עבור אחד הגיבורים. הם מגיעים לחוף שומם, ומתחילים בציד, בשיטות מסורתיות, כלומר בעזרת מזלגות ותקווה, מניות רכבת — ]

קיימים לפחות שלושה תרגומים לעברית של הסנרק. אני תירגמתי אותו באמת מזמן, וסביר להניח שהייתי ראשון, אבל עוד כשהיה התרגום רק כתב-יד יצא לאור התרגום של ניצה בן-ארי, ואני הטמנתי את התרגום שלי במגירה, בהנחה שאיש לא זקוק לשני סנרקים מתורגמים. מתברר שטעיתי, ומאז יצאו עוד תרגומים. מן המגירה הוצאתי אותו רק כדי להעלות אותו לרשת, ושם מצאו אותו אנשי קול המוזיקה.

ציידי הסְנַרְק

על קיומו של הסנארק נודע לי, אם אני זוכר נכון, מכתבה בעיתון הסטודנטים של הטכניון, שהתגלגל לידי כשהייתי בתיכון; כשתרגמתי, השתמשתי בסְנַרְק המוּעַר של מרטין גרדנר; באחרית הדבר שלו מובאות כמה פרשנויות משעשעות במיוחד ליצירה. רציתי לסכם אותן כאן בקיצור, אבל היום חיפשתי את הספר בבית, לשווא. טענו שהסנרק הוא פארודיה על מסעות-המחקר לקוטב הצפוני, על בתי-המשפט הויקטוריאניים, על מחלוקות בכנסייה האנגליקנית; אני זוכר פרשנות פילוסופית – לפיה מדובר בפרודיה על האסכולה הפילוסופיה הגרמנית, המחפשת – לשווא – אחר המוחלט; פרשנות כלכלית, המעמתת את היד הנעלמה של סמית עם תפיסות מרקסיסטיות (שהרי הציד מתבצע, בין השאר, בעזרת מניות) וכמובן פרשנות פרוידיאנית, שבה לשורות "הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,/ ואז, כעקוץ דבורה/ צלל, העמיק, לתוך הנקיק" יכולה להיות רק משמעות אחת: תיאור מטפורי של משגל. (בפועל, מדובר בחלק מפרשנות יותר מורכבת. מראה המקום הרלוונטי הוא
Beach, F. A. (1950), The Snark was a Boojum, American Psychologist 5, 115-124. ) מאז נכתב הספר של גרדנר הצטרפו לחגיגה, אני מניח, גם אנשי "התיאוריה" מצרפת – לאקאן, דרידה ושות'. הסנרק הוא בהחלט כוס-התה שלהם. יש כמה התייחסויות עקיפות לכך ברשת.

חלק מן הפרשנויות עוסקות בניתוח העלילה (למשל, זאת הטוענת שהבורסקי – boots – היה בעצם רוצח;) ועוד אחת, מעניינת לא פחות, טוענת שאחד הגיבורים הוא בן דמותו של לואיס קרול, ומביאה תימוכין לכך. לואיס קרול היה בן 42 כשכתב את הסנרק, והגיבור האלמוני, שיש לו כמה כינויים אבל תפקידו בצוות הוא אופה (אצלי הוא הבשלן), שבהגיעו לספינה שכח 42 ארגזים על החוף.
עכשיו מצאתי מאמר הטוען לפתרון חד משמעי של תעלומת הסנרק: Robert Wilfred Skeffington Lutwidge, דודו האהוב מצד אמו של לואיס קרול, היה עורך-דין ומפקח על המוסדות לחולי-נפש באנגליה. באחד מביקוריו במוסד בסליסברי התנפל עליו חולה ופגע בו בעזרת מסמר מחודד בראשו, והוא מת כעבור כמה ימים. לטענת בעל התיאוריה, הסנרק הוא חולה-נפש, אשר, כנאמר ביצירה, "על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק/חובתי להיות גלוי-לב: /בחלקם הם בּוגַ'מים – " וכאן הוא הפסיק/ כי פתאום הבשלן התעלף." חברי הצוות אינם אלא חברי ועדת הפיקוח על בתי-המשוגעים, עמיתיו של הדוד. מנהיג החבורה, הבלן, הוא בן דמותו של הלורד שפטסברי, יו"ר הועדה, רפורמטור חברתי חשוב אבל טיפוס די אנאלי. וכן הלאה: הסְנַרְק, לדעת הכותב, הוא, בדרכו הייחודית של קרול, ביטוי לאבל על מותו הטראגי של הדוד.

הסיבה לעיסוק הרב – יש יאמרו, האובססיבי – בסְנַרְק, היא כנראה אופיו האפל, החידתי: למרות שאני סבור ש"אליס בארץ הפלאות" נהנה מתדמית עליזה ובהירה שלא בצדק (הוא מלא יצורים אגרסיביים ועויינים) הנה בְסְנַרְק אין אפילו גיבור ילדותי אחד; מנהיג החבורה, שקראתי לו "הבָּלַן", הוא קצר-רוח, בור וחסר רגישות – למרות שאנשי צוותו מתארים אותו כ"רב-חן ועניו."

הסנרק, במפתיע או לא, מחייב החלטות תרגום לא קלות: ראשית כל, השם, שאותו החלטתי לעברת, אבל אני כבר לא זוכר למה (כאמור, המון זמן עבר.) אולי בגלל הקרבה המופרזת למילה "סמַרק", ואולי בגלל אובדן ההדהודים שיש למילה באנגלית (היא מזכירה כריש וגם נחש.) עוד החלטה עקרונית הייתה השמירה על האות בי"ת, שבה מתחילים כל משתתפי מסע-הצייד; חוץ מזה נצמדתי באופן נואש למקור, והשתמשתי ביתרון היחסי שלי, ידע מסוים בספנות וניווט. השורות החביבות עלי עוסקות במפה הימית שבה השתמשו משתתפי המסע –

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח
בלי שום יבשה בקצותיה:
והצוות כולו עלז, כשנוכח
כמה קל להבין צפונותיה.

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,
קווי-אורך, חוּגִים וּתְחומים
שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה –
אלה סתם סימנים מוסכמים!

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת
שוניות ואיים מלוא שטחן!
אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית
חכמת הניווט: דף לבן"!

זה היה מהולל ומקסים, אבל
חיש נודע – הקברניט המושלם
מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על
שום שיטה לשייט בים.

וכן הלאה. הרשת עמוסה קישורים סנרקיים ולא אביא אותם כאן; הרבה כלי שייט וטיס קרויים על שמו של הסנרק, כמו גם טיל גרעיני אמריקאי, תיאוריות במתמטיקה ועוד כהנה וכהנה. ויש כמובן שני סנרקים עבריים למהדרין –
israblog.co.il/3969
www.snark.co.il

ציד מוצלח.

אולי תרצו לקרוא גם את:

דיוויד סֶדַאריס

דיוויד סדאריס, מתברר, הוא דמות די מוכרת בניו-יורק והסביבה – את רשימותיו וסיפוריו הגיש בתוכנית רדיו שהפכה פופולרית מאוד –  אבל לא שמעתי עליו מעולם עד שקיבלתי במתנה ספר שלו, "עירום." הוא סיפר שם בין השאר על אמו האקסצנטרית, על עבודתו בחנות הכלבו מייסיס בתחפושת של גמד בחג-המולד, ועל חוויותיו במחנה נודיסטים: אם תהיתם בעניין תפקידה של המגבת המפורסמת במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, הסיפור של סדאריס מעניק למגבת משמעות קוסמית חדשה לגמרי.   להמשיך לקרוא דיוויד סֶדַאריס

אולי תרצו לקרוא גם את:

פיניגן ברמינן

באיחור אופנתי קל [שלוש שנים ומשהו?] נפל לידי כתב-העת "אלפיים" ובו מאמר מלומד של שגית בלומרוזן-סלע, העורך השוואה בין שתי יצירות: אותו הים של עמוס עוז ופינגנס ווייק של ג'יימס ג'ויס. כפי שמצהירה המחברת מיד בפתיחה, על פניה נראית ההשוואה די מופרכת, אבל היא ממשיכה משם לסדרת הקבלות ארוכה ומאלפת.

השתאיתי במיוחד לנוכח מה שלא נאמר במפורש אלא רק במשתמע: המחברת קראה את פיניגנס וייק, מהחל ועד כלה (אף על פי שכידוע אין בו בעצם התחלה וסוף, והמשפט האחרון נקטע וממשיך במשפט הראשון). לא נותר לי אלא להאנח בקנאה. אני עצמי ביליתי כמה וכמה שבועות מצטברים של שלווה מתמשכת ונטולת מטלות, באוויר-הרים צלול, באדיבות חוק שירות הבטחון תש"י או משהו כזה, עם עותק תכלכל בהוצאת פינגווין, אבל אני לא יכול להתנאות בהישג כזה. ניסיתי, כן, טעמתי, עלעלתי, לעלעתי, דִפדפתי ורִפרפתי, תהיתי, בהיתי, עיינתי ומיינתי, פִּענחתי ונחתי, הפכתי בו וחפרתי שם, שגיתי בו נוּמם בָּלַילה, שברתי שמירות ושיניים, עפרוני ריחף על העלים וניקר הערות ומארות, סימֵן מילמולים וסינן קללות, משכתי בכנפיים, גירדתי בפדחת שמעל ומתחת, קיפללתי אוזני-חמור ועיילתי פיל בקוף של מחט, יגעתי ולא מצמצתי, פיתחתי דַלֶגֶת פרקים, שחפתי על מיטה משונה ונִדְפָּס לי הגף, ומרחתי מה שקורין במאמעלוּשֵען בּוֹדִילוֹשְן על האגזמה הפראית שאיצטומכא בין העמודים, חשבתי שכּוּלם פאדי, שפיניגנס רֵיק, נואשתי ונועצתי בחכמי פו"מבדיתא ובגאוני הקיר"ה לממכר גרעינים, פיצחתי לאיטים איזה גלעין אטוּם ולרוב הטחתי את האוֹיש בקיר, הייתי מתגולל על גוּגל אבל טרם המציאו לי את הזפזפן אז חרשתי ודשתי קנוט-מצח ושמוט-אברה בקירקוּרדנציות עם אותיות טַלוּמָטַרִיוֹת ואיטריות-מלים חלקמקות וצוטתתי לקָלָטות קֶלְטִיוֹת – ועדיין איני יכול להטריז בפה מלא מים שקראתי את פיניגנס.

משום כך, גם לאחר שסיימתי את המאמר הארוך והמנומק העומד על נקודות הדימיון הרבות בין שתי היצירות, ויותר מכך: בין שני היוצרים – נראה לי שהניסיון להשוות בין ג'ויס לעויז הוא, לכל הפחות, הירואי. לך תשווה בין הטֶלֶפּוֹרְטָצְיָה של הקרנף המכונף מגלקסיית אנדרומדה למכסחת-דשא יפנית. אחרי הכל, איש לא התלונן אי-פעם על כך שעמוס עוז לא קריא או לא מובן, בשעה שכמה מענקי הרוח של התקופה התפתלו וקבלו מרות על פיניגנס, או טענו שאינו אלא נזיד אירי של גיבובי מילים חסרות פשר.

באתר חביב בשם straight dope בו עונים על שאלות בתחומים שונים, שלח גולש אחד את השאלה הבאה: האם זה נכון שפיניגנס וייק הוא רק בדיחה גדולה של ג'ויס על חשבון מבקרי ספרות וחוקרים? האתר עונה לו, בשיקול דעת אופייני, שיש כאלה שסברו כך: עזרא פאונד, למשל, אמר שלדעתו "שום דבר בעולם, לבד מחזון אלוהי או תרופה חדשה לזיבה, אינו שווה פריפריזציה הולכת סחור-סחור שכזאת." אולי גם האיגרת של דיקסון – שזכתה לתרגום עברי חינני – מייצגת השקפה כזאת; אחרים סברו שזה ספר מאוד משעשע, אבל איש לא טען שאפשר לקרוא בו ולזהות עלילה או גיבורים: הוא לא כתוב בשפה מוכרת כלשהי, אחרי הכל, אלא בשפה המתבססת באופן רופף על אנגלית ומכילה עוד מי-יודע-כמה שפות אירופיות ואחרות, בשטף בלתי פוסק של מילים מעוותות, מבועתות, מלים נרדפות עד חורמה, לשונות משונות, הרמזים והרגזות. השורה התחתונה של תשובת האתר לשואל התם: ג'ויס עבד על הספר כ-16 שנה, בעוד ראייתו הולכת ומדרדרת; הוא תיקן אינספור טיוטות וטרח על איותה של כל מילה – כך שאם זאת בדיחה, היא בלי ספק הבדיחה המורכבת ביותר, העמוקה ביותר והספרותית ביותר שנוצרה אי-פעם. ומשום כך היא ניצבת למעשה, מניה וביה, בתחומי הספרות הדגולה.

תשובה נאה; היא לא עוזרת במיוחד למי שאינו יודע כלל במה מדובר, אבל לשם כך יש לא מעט מבואות, תקצירים והסברים מלומדים, ברשת ומחוצה לה. גירסה נפוצה מנסה להסביר, בהיסוס מתבקש, שפינגנס וויק הוא תיעוד מחשבות-החלום של אדם המזוהה לרוב בראשי התיבות HCE, שיש להן אינספור פירושים, אבל כשהוא ער שמו אולי פורטר, והוא בעל פאב. אשתו שמה אן, או אנה-ליביה, והיא גם נהר ומקור החיים; בתו איזבל ובניו התאומים מרובי השמות מייצגים את כל הכוחות המנוגדים ביקום. זהו סיפור או משל על תולדות האנושות. הגיבור בונה ערים, בתו יורשת את האם, כל הנהרות הם נהר הליפי וכל הערים הן בסופו של דבר דבלין. המממ. לא ממש מובן. אולי עדיף להישאר עם "חידת תשבץ עצומה ורבת לשונות שנושאה תחיית המתים על ידי הויסקי או בידי שמיים." אבל ניסיון לפשט את פינגנס לכמה משפטים תיאוריים בדרך כלל נכשל. רעיון מקורי אחר הוא שהחלום הוא של לאופולד בלום, גיבור יוליסס, והוא נחלם בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1904. ויש אומרים שהגיבור האמיתי הוא בפשטות אותו טים פיניגן, עוזר-בנאי ושתיין מבלדת-ויסקי אירית שממנה שאב ג'ויס את שם הספר. אפשר לשמוע כמה ביצועים שלה ברשת:


אגב, אולי מישהו יודע אם יש באמת גירסה עברית של יעקב שבתאי, בביצוע הדודאים? "הלוויתו של פיניגן" מופיע באחד התקליטים שלהם, אבל באתר אחד כתוב שזה בעצם השיר "קנקן תירוש". אלא ש"קנקן תירוש" לא דומה – במנגינה או במילים – לפיניגנס וייק.)

והנה הגרסה העברית של יעקב שבתאי בביצוע הדודאים

הדודאים – הלויתו של פיניגן

(עוד אגב,יש ביצועים שבהם סירסו את המילים. הבלדה על טים פיניגן יש בה משהו חתרני ומחלל קודש: השתיין העליז קם לתחייה, ומותו הבנאלי ותחייתו הגרוטסקית מושווים במרומז לתחיית ישו. קשה לטעות בשורה שבה נאמר Timothy rising from the bed, המזכירה לכל נוצרי הגון את  Raising from the dead. לא פלא שג'ויס בחר בבלדה הזאת כמוטו ליצירה שלו: גם יוליסס פותח בפארודיה על על טקס קתולי.)

גו'יס אמר שכתיבתו לא תחדל לספק עבודה לאקדמאים, וכך היה. לאקאן מצטט את האמירה הזאת, וממליץ לקרוא את פיניגנס בלי לנסות להבין אותו – עצה מצויינת, תיכף אסביר למה אני סבור כך. אגב, אולי זה תופס גם לגבי הטקסטים של לאקאן. אומברטו אקו, כצפוי, מדבר על פיניגנס בהקשרים של הפילוסופיה של ימי-הביניים, וזה רק קצה הקרחון – העיסוק בפיניגנס הוא ענף-תעשייה אקדמי שעדיין נמצא בצמיחה, וזאת כמובן המסגרת שבה נכתב המאמר של בלומרוזן-סלע על ג'ויס ועוז. אין סיבה לא להשוות בין הגיבור המשוער של פיניגנס וויק וצללי משפחתו המיתית הלובשים ופושטים צורה, לבין אלבר דנון מבת-ים; אפשר להשוות הכל להכל. העניין הוא שכל ניסיון לצייר איזו תמונה כוללת של פיניגנס טובע בשפע המטורף של הפרטים הקונקרטיים. המילה ההולמת ביותר לתאור מצב העניינים הזה היא כֵּאוֹסְמוֹס, מילה שהמציא כמובן ג'ויס עצמו בפיניגנס, צירוף של כאוס וקוסמוס, תוהו-ובוהו וסדר. על קטע הפתיחה של של הספר אומר גבלר דיוויס, הביוגרף של ג'ויס, שלגירסה מוקדמת שלו צורף מפתח, שהסביר ש"סר אֶמורי טריסטראם, הרוזן הראשון של הַאוֹת', שהחליף את שמו לסנט לורנס, נולד בבריטני, המכונה צפון ארמוריקה; שהייתה חברת "דבלין" בג'ורג'יה, שנוסדה על ידי דבלינאי ושמו פיטר סוייר וסיסמתו היתה "doubling all the time". הגירסה הסופית, שאינה שונה בהרבה, עוסקת באופן כללי בימי-קדם, שבהם "סיר טריסטראם עדיין לא שב ובא מברטני, סוייר עדיין לא ייסד את דבלין, פטריק הקדוש עדיין לא הטביל את עובדי האלילים ואף איזאק בּאט עדיין לא נאבק בפארנל, ונסה וסטלה לא פגשו בסוויפט, ג'ון ג'יימיסון לא זיקק ויסקי וארתור גִינֵס אף הוא לא ייצר בירה. פשוט מאוד באמת, חוץ מכמה עניינים דקים אחרים זה כמעט כל מה שכתוב בחצי העמוד הראשון של פיניגנס וויק ולא נותרו לך אלא 627 וחצי עמודים בלבד."

עם זאת, הדמוקרטיזציה של האינטרנט – ובמידה מסויימת, זה הנושא המובלע של הרשימה הזאת, עתירת הלינקים, שאני לא בטוח לאן היא מושכת – הופכת את פיניגנס לנגיש הרבה יותר מאי פעם, לא עוד נחלתם הבלעדית של אקדמאים. הטקסט – כמו בתנ"ך, כל משפט מזוהה במספר – מצוי ברשת, כולל הארות ופרשנויות בהיפרטקסט; אי-אז בראשית ימי הגלישה שלי חיפשתי ברשת הדלילה של אמצע שנות התשעים וכתבתי על מה שמצאתי; מאז גדל ההיצע לאין שיעור.

השאלה, שאני צריך להפנות בעיקר לעצמי, היא למה צריך להתאמץ כל כך עבור המונומנט הבלתי נתפס הזה. אולי יש יחידי סגולה שעשויים לקרוא ביצירה להנאתם, אבל בשביל זה צריך יכולות מנטליות כמו אלה של, נניח, מאריי גל-מן, המכונה בעל-חמשת-המוחות, שקרא בספר להנאתו וגם מצא שם את השם "קווארק" (שאותו המציא עוד קודם עבור החלקיקים התת-אטומיים שלו, למרות שברוב הספרים כתוב שהוא שאל את המילה מג'ויס.) יש קוראים – ה.ג'. וולס למשל – שאמרו, במידה של צדק, שהיצירה הייתה משעשעת יותר בשעת כתיבתה מאשר תהיה אי-פעם בשעת קריאתה. אומרים שג'ויס הירבה לצחוק בקול כשכתב, וגם כשקרא קטעים בפני קהל מעריצים המום ומבולבל. ג'ויס טען שאם קוראים את פיניגנס בקול, הדברים מתבהרים. "הם אינם מתבהרים," מעיר ביובש גבלר דייוויס, אבל מודה שאפשר להאזין לקריאה בספר בהנאה. זאת תגלית מאוחרת שלי, והיא קשורה לאמירה ההיא של לאקאן:

כששומעים את ג'ויס קורא קטע מהספר, שהוא אולי שיחה בין שתי כובסות איריות על גדת הנהר, גם אם לא מבינים מילה, קל להיתפס לניגון, למבטא, לרי"ש האירית המתגלגלת, ולהתענג עליהם. פיניגנס הוא פשוט מוסיקה טהורה במילים, ולא צריך להבין מוסיקה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

הנסיך מווילס

אני מחפש תירוצים כדי לכתוב משהו קטן על דניס פּוֹטֶר. הנה שניים: סרט חדש, המבוסס על "הבלש המזמר"; וסדרה בשם "זרים גמורים" (של סטיבן פוליאקוב, מעולה, משודרת ב-BBC-prime )עם מייקל גמבון, שהיה הבלש המזמר. קונסנזוס של פיינשמעקערים גורס ש"הבלש" היא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שהופקה אי פעם. אני מתנגד נחרץ לשימוש בסופרלטיבים גורפים כאשר מדובר בדבר מה בלתי מדיד בעליל, כמו איכותה של סדרת טלוויזיה; אבל עדיין שמור אצלי זיכרון הפתאומית המוחלטת, המדהימה, של ביקור-הרופאים אצל פיליפ מרלו, חולה הספחת המדמדם, שהופך לספקטקל גרוטסקי של שירה וריקודים, עם פסקול של מקהלת גברים המזמרת בהרמוניה נפלאה שיר עממי ישן, על העצמות היבשות של יחזקאל הנביא.

"הבלש המזמר" היה ספור אפל ופרוידיאני על איש חולה, והוא שילב, במפגן מרהיב של תחכום דרמטי, ספור על ילדות נפחדת בווילס, עלילת-מסתורין בלשית הנרקמת במוחו של הגיבור, סופר של ספרי-בלש זולים, והווה אומלל שבו הוא שוכב, חולה והוזה, תחת משטר רפואי קשוח בבית-חולים ציבורי מדכא. מייקל גמבון הפליא לגלם את השילוב המוזר של מיזנתרופיה קיצונית, חוסר אונים וייאוש, עם ניצוצות תקווה מוזיקליים.

משהו מדניס פוטר היה בדמות הזאת – לפחות מחלת העור האיומה, וכנראה הרבה יותר מכך. פוטר הוא וולשי, ואל ילדותו, סמוך ליער דין, חזר לא אחת ביצירותיו, גם ב"בלש המזמר"; לאו דווקא ילדות אידילית – בין השאר היה קורבן להתעללות מינית. אבל היה פער עצום בין גמבון, שחקן בעל נוכחות פיזית מרשימה, לבין דניס פוטר עצמו, איש שברירי ועדין למראה שאותו ראיתי לראשונה בראיון טלוויזיוני שהעניק זמן קצר לפני מותו מסרטן ב-1995. הוא דיבר בין השאר, בהכרת תודה, על הרופא שלו, שמצא את האיזון המדויק של משככי-כאבים המותירים את מוחו צלול ואת רמת הכאב נסבלת, כדי שיוכל להמשיך לעבוד. גם הראיון הזה כבר הכה מספיק גלים, ואין טעם להכביר תיאורים – אולי רק לומר שבמהלך הראיון שתה פוטר מורפין נוזלי מכוס יין; אחרי מותו שודרו שתי הסדרות האחרונות שכתב, "קריוקי" ו"לזארוס הקר", שהופקו על פי הנחיותיו המדויקות, ב- BBC ובערוץ 4 הבריטי במקביל.

פוטר היה מחזאי פורה מאוד, ורבות מיצירותיו לא ראיתי ולא קראתי; כמו רבים מחסידיו בארץ, נדמה לי, אני מכיר בעיקר את סדרות-המופת המאוחרות יותר. הוא הפך לאייקון תרבותי בריטי במאוחר, והיה ונותר שנוי במחלוקת, בלשון המעטה; אויביו ומבקריו לא היו רק המאפיה המוסרנית והצדקנית הרגילה שהתנגדה ל"תועבה" ביצירותיו, אלא, למשל, כאלה שהאשימו אותו בשנאת נשים (בעיקר בגלל "פנסים בעיניים" שעסקה בהתעללות בנשים.) האשמה מופרכת, כמעט מיותר לציין. פוטר היה חדשן ושובר מוסכמות, ובעל משנה סדורה בעניין חשיבותה של הטלוויזיה: הוא ודאי אחד המחזאים הרציניים והמעמיקים ביותר שכתבו אי פעם לטלוויזיה.

אבל עמוק בפנים אני אדם שטחי ואופטימי, אשר על כן אני אוהב יותר מכל דווקא את "שפתון על צווארונך" מ-1993. הסדרה הזאת – שלישית במעין טרילוגיה מוסיקלית שכללה גם את "פרוטות מהשמיים" ו"הבלש המזמר" – מתרחשת ב-1956, במשרד המלחמה הבריטי, ערב מלחמת סיני. איאן מקגרגור – לפני טריינספוטינג, לפני מלחמת הכוכבים, ולפני "מולאן רוז'" (הומאז' קולנועי לדניס פוטר, ולא היחיד) – מגלם את מִיק הוֹפֶּר – פקיד-תרגום קופצני, שבעיניו ניצוץ שדוני שהוא מנסה להסתיר מפני הקצינים האקצנטריים במשרד. הדמות המרכזית השנייה היא טוראי פרנסיס פרנסיס, וולשי כבד-לשון המעריץ את פושקין וצ'כוב ומתעתד ללמוד באוקספורד, והוא מן הסתם בן דמותו של דניס פוטר הצעיר. הופר רוצה

מִיק הוֹפֶּר (איאן מקגרגור) מתופף במשרד המלחמה.

להיות מתופף, ואחת לכמה סצנות הוא מדליק את המשרד האפרורי והמדכא בפנטזיות מוזיקליות-ארוטיות מרהיבות, והקצינים החנוטים פוצחים, כאחוזי דיבוק, בשירה רגשנית, ומגרונם נשפכת הקטיפה של הפלטרס וכוכבים אחרים של שנות החמישים. הופר שונא את המדים, את הצבא, את הקצינים המתנשאים ואת האימפריה הבריטית; הוא מקדים במקצת את המפץ הגדול של שנות השישים. אבל הדמויות האחרות – והן רבות, וכל אחת מהן מורכבת וחד-פעמית, – מניעות עלילה שיש בה קווי-מתאר של פארסה קומית סטנדרטית, ובו בזמן עוסקת בחומרים הקשים והאפלים ביותר: באלימות – של פרטים ושל מדינות – במין, פוליטיקה וטירוף דתי – כל הדברים שפארסות קומיות לא עוסקות בהם.

תרגמתי כמה קטעים קצרצרים מתוך התסריט:


טוראי פרנסיס פרנסיס מתייצב לשירות

מייג'ור צ'רצ': לכאן! קדימה, מהר. שב.

פרנסיס מוריד מעליו את התרמיל, מסורבל מאוד, מסתבך ברצועות ומתבלבל. מודע למבטו של צ'רצ' הנעוץ בו הוא מחפש כסא, כמעט הופך אותו בתנועות ההופכות גמלוניות יותר ויותר, ומתיישב. צ'רצ' ממתין, גורם לפרנסיס להתעוות ואז מפליט מילה:

צ'רצ': איילה.

פרנסיס: המפקד?

צ'רצ': כמו איילה.

פרנסיס: (ממלמל) המפקד.

צ'רצ': שם. חזור שנית.

פרנסיס: פרנסיס, המפקד. פרנסיס F.

צ'רצ': מה זה ה-F?

פרנסיס: פרנסיס, המפקד.

צ'רצ': כן, כן. מה זה ה-F?

פרנסיס: (מתעוות) פרנסיס, המפקד. פרנסיס פרנסיס.

צ'רצ': כל כך חסכוני! אז ככה, פרנסיס. שיהיה לך ברור. כשאנחנו קוראים לך פרנסיס הכוונה היא פרנסיס, לא פרנסיס. שום פמיליאריות.

פרנסיס: לא, המפקד.

צ'רצ': מיומנות. זאת תמיד הבעייה. מה היה ציון הגמר שלך בקורס הצבאי ללימוד רוסית?

פרנסיס: 92, המפקד.

צ'רצ': אני מזהה חיוך אווילי?

פרנסיס: לא המפקד.

צ'רצ': חכמים בלילה אנחנו, מה?

פרנסיס: לא המפקד.

צ'רצ': ממ. מעניין. מתנועע בחינניות. מוח משובח. שם חסכוני. קדימה, בוא נשמע את זה.

פרנסיס: המפקד?

צ'רצ': את הרוסית המשובחת שלך.
….
פרנסיס: (עקוץ) יא פּוֹמְנְיוּ צ'וּדְנוֹיֶה מְגְנוֹבְיֶנְיֶה –

צ'רצ': מה?

פרנסיס: "זוכר אני רגע מופלא – "

צ'רצ': כן. איפושהו בגבעות. אני בטוח שאתה זוכר. עם איזו מייגן או בלודוון, בלי ספק.

פרנסיס: פושקין, המפקד.

טוראי פרנסיס מחזר אחרי סילביה היפהפיה, פם-פאטאל המונית, שהיא אשתו של רב"ט פיט בֶּרִי, מפקדו הישיר, המתעלל בשניהם. פרנסיס הבתול, המאוהב והנואש גר קומה מתחת לדירתם. הם יושבים על ספסל בפארק:

פרנסיס: אני – הו, סילביה. יפה שלי. זה לא – אני שוכב ער בדיוק מתחת לחדר שלך וחושב על – עלייך, ואני יכול לשמוע את –

הוא מפסיק. היא מביטה בו, ואז נוגעת שוב בפניו.

סילביה: מה? לשמוע את מה?

פרנסיס: את המיטה חור-קת.

היא מגחכת, קצת נבוכה.

סילביה: טוב – פיט הוא כזה – הוא חזרזיר. היי – מה אתה – היי – יש לך דמעות ב– (נדהמת) יוּ, אתה רציני לגמרי, מה?

הוא מפנה את ראשו למחצה, מנסה להסתיר את פרץ הרגשות. מידת חוסר-האמון שלה עולה ועולה. והיא מתענגת על התגובה שלו, שהיא הרבה מעבר לציפיותיה.

פרנסיס: (ממלמל) מצטער.

סילביה: אל תדאג, חמוד. אלוהים! אני רק – אני פשוט חשבתי שאתה רק רוצה זיון, זה הכל.

הוא שואב אוויר פנימה, בהבזק של פחד ופליאה, ופונה להביט בה, דמעות בעיניו, קולו רק בקושי מצליח לפרוץ מבעד ליובש המהודק שבגרונו.

פרנסיס: הו. אבל כן, אני ר-ר-רוצה.

צלילי הפתיחה של "בִּי-בּוֹפּ-אַ-לוּלַה" של ג'ין וינסנט (1956) פורצים ומחזירים אותנו אל החדר הגדול במשרד-המלחמה.

הקצין הבכיר, לויטנט-קולונל בֶּרְנְווּד, פטריוט שמרן שמוחו מעורפל והוא נמצא על סף התמוטטות עצבים, מקבל את הידיעה על מותו בתאונת-דרכים של רב"ט בֶּרִי.

קרטר: קח את עצמך בידיים, בנאדם! ..מה קרה? איך הוא – ?

פרנסיס: מכונית דרסה אותו, המפקד. בשעה עשרים ושתיים ועשרה אתמול, המפקד. הוא – אורגניסט מטורף, המפקד. הרולד אטרבואו.

בֶּרְנְווּד מגיב מיד להצהרה המוזרה.

בֶּרְנְווּד: אטרבואו? הארולד אטרבואו? איש ה"וורליצר?"…"בגן המנזר."

צ'רצ': מה-?

בֶּרְנְווּד: ו – "השוק הפרסי."

הדג'ס: (לברנווד) הארי, על מה אתה מדבר…?

בֶּרְנְווּד: זה הוא ש – אה, כן, כן, בעיקר חיבבתי את "הרועה השורק וכלבו" (מתעורר משרעפיו בעווית) תקשיב, הופר – זאת אומרת, פרנסיס – מה הקשר של המוזיקה הנפלאה הזאת – מה בשם אלוהים הקשר בין הרולד אטרבואו ורב"ט – אממ – בֶּרִי -?

קצת אחר כך:

צ'רצ': הארי אנחנו זקוקים לעזרה. באמת.

בֶּרְנְווּד:ׁ(מביט סביב) רק פקיד אחד? למה? אי אפשר להתגבר על הכל עם פקיד אחד.

צ'רצ': (נאנח) טוראי פרנסיס ממלצר בחדר הישיבות – מבצע מוסקטר – כן?

בֶּרְנְווּד: (קצר רוח) כן, כן?

צ'רצ': ורב"ט בֶּרִי מת.

הפוגה קטנה. כולם מביטים בבֶּרְנְווּד, מוקסמים. לרגע אחד מזדגגות עיניו, אפילו מתלחלחות, וברקע נשמעים צלילי הפתיחה של "השוק הפרסי" מתנגנים על אורגן תיאטרון, מנגינת רפאים עיקשת. בֶּרְנְווּד, הכל צופים בו בדריכות, חוזר לשלוט במחשבותיו הנודדות.

בֶּרְנְווּד: אה, כן. בחור מסכן. בחור מסכן. אני – זה מזכיר לי. ניסחתי מכתב ל – נדמה לי שהוא היה נשוי – זה הדבר ההולם לעשותו, כן? אחרי הכל, הוא – יש לנו את הכתובת שלו?

צ'רצ': קצת מסובך.

החפ"שים של המודיעין הבריטי בפנטזיה אוריינטליסטית. מאחור: המלכה אליזבת ברעלה.

בֶּרְנְווּד: למה מסובך?

צ'רצ': בדרך כלל היינו שואלים דברים כאלה את ברי בעצמו.

בֶּרְנְווּד: (נבוך) אה. כן. זה – בעייה קשה לפיצוח, מה?

הופר: (לברנווד) רשות לדבר, המפקד.

בֶּרְנְווּד: כן, כן?

הופר: טוראי פרנסיס גר באותו בית, המפקד.

בֶּרְנְווּד: (קצר-רוח) נו, אז מה?

הופר: טוב, הוא – המפקד, הוא יודע את הכתובת כי הוא גר שם בעצמו, המפקד.

הפוגה קצרה.

בֶּרְנְווּד: רעיון מצויין, הופר!

הופר: תודה המפקד.

השיא הקומי של הסידרה הוא כנראה הלוויתו של רב"ט ברי, אבל יש בה לא מעט רגעים רציניים, ואפיזודה מפעימה אחת של אחוות-נשים שרק מעטות כמותה ראיתי, ואשר שמה ללעג את הטענות בדבר שנאת הנשים של פוטר. קראתי כמה ביקורות שליליות על הסדרה: אמרו שפוטר מיחזר את הנוסחה שפיתח בשתי הסדרות הקודמות שלו. פוטר אגב אישר שהוא בעד מיחזור – יותר מכך, הסדרה כולה היא עיבוד לסדרה מוקדמת שלו משנת 1970, ששמה "הניחו את נשקכם"
(Lay down your arms ). אומרים עוד כל מיני דברים, אבל אני נאלץ לצפצף על כל זה ולהצהיר באופן גורף ופסקני ש"ליפסטיק" היא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנוצרה אי-פעם.

ואשר לגרסה הקולנועית של הבלש המזמר, עם רוברט דאוני – אין לי צפיות מיוחדות, לטוב או לרע. קראתי שפוטר עצמו היה מעורב בכתיבת התסריט הקולנועי. נראה. הגארדיאן לא מבשר טובות בעניין.

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שנת הפלאות של פיליפ לארקין

לפני זמן רב ניסיתי לתרגם, בהצלחה מפוקפקת, שיר קטן שמצא חן בעיני. שמו Annus Mirabilis וכתב אותו המשורר האנגלי פיליפ לארקין. למען האמת, האנגלית של השיר די פשוטה, דבר שכמובן אינו מקל על התרגום. למטה מובא השיר וניסיון התרגום הקלוש שלי. נדמה לי שהיו עוד תרגומים לשיריו, אבל אני בספק אם בשנים האחרונות יש פריחה בתחום ההתמחות המסוים הזה, ומיד תבינו למה.

לארקין היה, בחייו וקצת גם לאחר מותו ב-1985, משורר אהוב ובכיר, וגם ידוע מאד לציבור הרחב; מין יהודה עמיחי, נניח, של השירה הבריטית החדשה. אבל בדיוק כאשר גיליתי אני את השיר הדברים החלו להשתנות. מתוך מסמכים ומכתבים שפורסמו לאחר מותו צצו אמיתות מכוערות; עלה מהן שלארקין היה שמרן, קמצן חולני, שונא נשים, גזען סמוי; לא הכרתי את הפרטים, רק שברי-דברים שקראתי באקראי. זה לא שינה את חיבתי לשיר המסוים הזה.

בעצם מדובר בדילמה ישנה: אם האמן הוא חרא של בנאדם, האם האמנות שלו שווה משהו? שאלו אותה לגבי רבים, כולל דמויות כמו פיקסו, או הסופר הצרפתי סלין; אני משער שלכל אחד תשובה משלו – תשובה שמשקללת גורמים כמו עד כמה היצירות דגולות ובמה בדיוק התבטאה העובדה שהאיש (לרוב מדובר באיש) היה חרא. לא מזמן מצאתי ברשת טקסט של הרצאה שנשא הסופר הבריטי מרטין איימיס – דברים חדים כתער, אבל גם מאוזנים והוגנים, לפחות בעיני מי שאינו בקיא לגמרי בפרטי פרשת לארקין. אני מסכם כאן כמה מהדברים שאמר:

לארקין המשורר הענוג עם מייב ברנאן, אחת הנשים בחייו.

כשלארקין – ספרן שמן וקרח באוניברסיטת האל – מת ב-1985, הוא היה אהוב האומה, אם כי בשל שיריו, ולא בשל אישיותו. עשר שנים לאחר מכן, לארקין הפך טמא. פעם הוא העלה על הדעת איזו אנגליות מכובדת, מתונה, מאופקת; סגפן ממושקף העמל שעות על כתבי-יד בספרייתו הישנה. תדמיתו הנוכחית היא של שתיין קמצן וקנאי, מפיץ עננת-צחנה של אלכוהול, אנליות ועיתוני-מין. וגם מייצג של הימין הקיצוני.

המהפך התחיל עם פרסום מכתביו, ב-1992. מבקר נודע בשם טום פאולין כתב שהמכתבים חושפים את הביוב שמתחת לאנדרטה הלאומית. פאולין נתן את הטון, והאתוסים החדשים הכו במלוא עוצמתם בלארקין המת. פורסם ספר על חייו, ודימויים גדושי אינסטלציה – ביוב, חלאה וצחנה – הציפו את מדורי הספרות. מכתביו של לארקין עצמו סיפקו את הדלק:

"…אתה לא חושב שזה פשוט מחפיר שגברים חייבים לשלם עבור נשים בלי שיורשה להם, כמובן מאליו, לזיין אותן אחר כך? זה פשוט מגעיל. זה מרגיז אותי. כל מה שקשור ליחסים בין גברים ונשים מרגיז אותי. זה מין בלגן דפוק, נראה כאילו תכנן את זה הצבא או מיניסטריון המזון." או: "אני לא אוהב לצאת עם בחורה ולבזבז כמעט חמש לירות, בזמן שאני יכול לעשות ביד בחמש דקות, ויש לי את שאר הערב לעצמי."

בפעם אחרת סיפר לחבר על איזה סוג של דברי דואר הוא מפנטז: "מר לארקין היקר, לי ולחברה שלי יש ויכוח, החזה של מי מאתנו גדול יותר, ורצינו שתשפוט.." "מר לארקין היקר, הבת שלי בת הארבע-עשרה מטורפת על השירים שלך – היא מאוד מפותחת – " וכ'. הוא חיבב מאוד מגזין בשם "ספאנק", שהתמחה בהצלפות.יש עוד לא מעט: גם רמזים לאנטישמיות ושנאת זרים – אביו היה כנראה תומך נסתר של היטלר.

אבל מרטין איימיס מנסה לראות את הדברים מזווית קצת אחרת. לארקין היה, יותר מכל, אומלל; תוצר אופייני של זמן ומקום. זיכרונותיו העיקריים מילדותו, כתב פעם, היו "פחד ושעמום." ביחסיו עם נשים היה בעיקר קורבן למבוכה כאוטית אופיינית; איימיס מציין שכל סוקרי הביוגרפיה שחשפה את לארקין היו גברים: האם נתקפו עורכי-הספרות במין הלך רוח של "זה עסק מכוער, חמודה, זוזי הצידה ותני לגברים לטפל בזה"? נדמה לאיימיס שנשים היו נבוכות פחות לנוכח המהומה הפנימית של לארקין. שונא-נשים אמיתי לא מקדיש את חייו הפנימיים לנשים, אומר איימיס. חבריו הגברים של לארקין התכתבו אתו; רק עם נשים חלק רגעים אינטימיים. (לארקין היה נשוי וניהל כמה רומנים, וכתב שירי אהבה שלא פורסמו מסיבות של דיסקרטיות.) הזוהמה הרוחנית של מכתביו הפרטיים מעולם לא מצאה את דרכה אל דמותו הציבורית או אל יצירתו, אומר איימיס. המכתבים שלו היו גם דרך להיטהר מפסולת מחשבתית, ויש בהם הרבה לעג עצמי.

לארקין האשמאי החולני, מתוך The Angry Corrie 18: Apr-Jun 1994

הסלחנות היחסית של של מרטין איימיס נובעת אולי גם מהעובדה שהכיר אישית בילדותו את לארקין (מרטין איימיס הוא בנו קינגסלי איימיס, סופר בריטי בולט. הנה קטע מהיומן של לארקין, שבו מוזכר איימיס האב.) מרטין איימיס מביא דברים ששלח לו מילאן קונדרה באותו עניין: אנשים מתקדמים בערפל…במבט לאחור לא רואים את הערפל. מן ההווה הנתיב נראה ברור והראות טובה. במבט לאחור רואים את הדרך, רואים את האנשים המתקדמים בה ואת הטעויות שלהם, אבל לא רואים את הערפל. והוא מסיים: "מדוע שלא נרחיב את הנדיבות הרב-תרבותית שלנו גם למימד הזמן? העבר גם הוא ארץ אחרת. רוחות הרפאים שלו עשויות להראות מפחידות ומעוותות במקצת, בגוף או בנפש, אבל זאת רק סיבה נוספת לקדם אותן בברכה על חופינו."

ואולי גם כמה שירים של לארקין מהווים נסיבות מקלות; כולל אלה שבהם הוא מסביר אולי, מנין צמח כל זה: אבא ואמא. (This Be The Verse – למטה.)

שנת הפלאות

בשנת שישים-ושלוש
התחילו יחסי-המין
(היה די מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

עד אז הייתה רק התשה
מין התמקחות צולעת
הריב על הטבעת
ומגיל שש-עשרה – בושה
שאת הכל בולעת.

ואז פתאום הקרב שכך;
כולם הרגישו כך
והעולם הפך
למין משחק שובר-קופות
עם נצחון מובטח.

בשנת שישים ושלוש
אם כן, החיים היו נפלאים
(אם כי קצת מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

Annus Mirabilis

Sexual intercourse began
In nineteen sixty-three
– (which was rather late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
.And the Beatles' first LP

up to then there'd only been
,A sort of bargaining
,A wrangle for the ring
A shame that started at sixteen
.And spread to everything

: Then all at once the quarrel sank
,Everyone felt the same
And every life became
,A brilliant breaking of the bank
.A quite unlosable game

So life was never better than
In nineteen sixty-three
– (Though just too late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
. And the Beatles' first LP

This Be The Verse

.They fuck you up, your mum and dad
.They may not mean to, but they do
They fill you with the faults they had
.And add some extra, just for you

But they were fucked up in their turn
,By fools in old-style hats and coats
Who half the time were soppy-stern
.And half at one another's throats

.Man hands on misery to man
.It deepens like a coastal shelf
,Get out as early as you can
.And don't have any kids yourself

אולי תרצו לקרוא גם את:

ציד הכרנש The Hunting of the Snark

מאת לואיס קרול

התייסרות בשמונה חנקים

חנק ראשון: הנחיתה

חנק שני: נאום הבלן

חנק שלישי: ספורו של הבשלן

חנק רביעי: הציד

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

חנק שישי: חלומו של הבורר

חנק שביעי: גורל הבנקאי

חנק שמיני: ההעלמות

 

חֶנֶק ראשון: הנחיתה

בדיוק המקום לכַּרְנָש!" קרא

הבָּלָן, והנחית בזהירות

את צוותו; אוחזם בקצה-שערה

מעל גובה גלי הגיאות.

 

"בדיוק המקום לכַּרְנָש!" שנית

זאת אמרתי, וזה מעודד.

"בדיוק המקום לכַּרְנָש! בשלישית:

כל משפט כפול-שלוש הוא אמת."

 

הצוות הושלם: הוא כלל בּוּרְסְקִי

בּעל מפעל בָּרְדַסִים –

בּוֹרֵר, אשר בא ליישב סכסוכים –

וּבּרוֹקֶר, שמאי-נכסים.

 

בּילְיַארְדֶר אחד, עצום-כּשרון

קיבל את חלקו, ועוד זֶרֶת –

אך בּנקַאי, ששכר טרחתו כְּמִיליון

החזיק בכספם למשמרת.

 

היה גם בּוֹנֶה. תחרה הוא רקם

או צעד לו מצד אל צד:

ותכופות (כך נטען) מטביעה הצילָם –

אם כי איש לא ידע כיצד.

 

היה שם אחד לו יצאו מוניטין

כי שכח, כשעלה לספינה,

מטריה ושעון, טבעות, תכשיטים

ובגדים שלדרך קנה.

 

על מעל ארבעים ארגזים ארוזים

בקפידה, שמו הודפס בבירור:

אבל הוא שכח זאת לומר, ואז הם

השאירום על החוף בלי הרהור.

 

אבדן הבגדים לא היה כה נורא

כששבעה מעילים על שכמו,

ושלושה מגפיים – אך רע מכל רע

הוא לגמרי שכח מה שמו.

 

הוא ענה ל"אתה!" או לסתם צעקה כמו

"טַגֵּן לי!" או "קְלֵה לי פֵּאַה"!

ל"איך 'תה קורא לו?!" ו"נו, זהו, מה שמו"!

ובעיקר ל"בֹּא הנה, אַה"?"

 

ולמי שחפץ במילים קצת בוטות

היו עוד שמות בם כּוּנַה:

חבריו הקרובים קראו לו "פָּמוֹט",

ואויביו "טוּגַנֵי גבינה".

 

"צורתו גמלונית – בינתו עמומה – "

(הבּלָן כך העיר, נרגש)

"אבל אֹמץ-לִבּוֹ מושלם! וזה מה

שצריכים כדי לצוד כרנש"!

 

הוא צחק עם צבועים וטלטל בחוצפה

ראשו מול מבטם האכזר,

ויצא לטייל, כף-בכף, עם דובה,

רק למען הספורט," כך אמר.

 

הוא היה הבַּשְלַן; התברר אחר כך

הבלן התפלץ, האומלל –

שאפה רק עוגות חתונה, ולכך

לא היו חומרים בכלל.

 

לאחרון ספנים נייחד הערה:

הוא נראה כשוטה הכפר,

אבל מחשבה יחידה בו ניקרה:

"כרנש" – ולכן נִשכַּר.

 

הוא היה מין שוחט-ובודק; והצהיר

אחרי כשבוע בַּיָם,

שידע להרוג רק בּוֹנִים; אז החוויר

הבּלן וקולו נדם.

 

אחר כך הסביר, מרעיד קולו,

שעל הסיפון, בעצם,

מתגורר הבונה המאולף שלו

ומותו יגרום לו רוב-עצב.

 

הבּוֹנֶה זאת שמע ועינו מחה,

ומחה וכולו נרעש:

הפתעה מדכאת שכזו מבריחה

כל עונג מציד הכרנש!

 

הוא בתוקף דרש כי אותו הברנש

בספינה נפרדת יוסע

אבל הבלן התנגד כי חשש

לקלקל את תוכנית המסע.

 

הניווט הוא חוכמה מסובכת מאוד

גם כשיש רק ספינה יחידה,

וחושש הוא שלא יוכל לעמוד

בעוד משימה כה כבדה.

 

אשר לבונה – אין ספק, הוא חייב

לרכוש בגד חסין-סכין –

כך אמר הבּשלן – ולבטח חייו

בחברה בעלת מוניטין;

 

זאת אמר הבנקאי, ומיד ביקש

למכור (במבצע מיוחד)

שתי פוליסות: אחת נגד אש

ושניה לנזקי ברד.

 

ובכל זאת, מאז אותו יום קודר,

כשבודק לצדו הפסיע,

הביט הבונה לכיוון האחר

ונראה ביישני להפתיע

 

חֶנֶק שני: נאום הבָּלָן

 

הבלן זכה בשבחים עד בלי די –

כה גמיש הוא, רב-חן ועניו!

וכזאת רצינות! הוא חכם, בודאי

זה תכף ניכר מפניו!

 

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח

בלי שום יבשה בקצותיה:

והצוות כולו עלז, כשנוכח

כמה קל להבין צפונותיה.

 

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,

קווי-אורך, חוגים ותחומים

שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה  –

אלה סתם סימנים מוסכמים!

 

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת

שוניות ואיים מלוא שטחן!

אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית

חכמת הניווט: דף לבן"!

 

זה היה מהולל ומקסים, אבל

חיש נודע – הקברניט המושלם

מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על

שום שיטה לשייט בים.

 

הוא היה קצת כעוס, אך חילק בלי היסוס

הוראות מביכות עד בלי די.

כשקרא: "הגה שמאלה! שמור על הקוּרְס"!

מה אמור לעשות ההגאי?

 

לעתים מוט-ההגה הסתבך בתרנים

הבלן, מהורהר-ארשת,

ציין – זה נפוץ: באקלים משווני

הספינה, איך לומר, "מתכרנשת".

 

אך עיקר הצרה התגלעה בהכרח

כשאמר, מצוברח ומאוכזב

שציפה, לפחות, עם רוחות ממזרח,

לא לשוט לכיוון מערב!

 

אך בתום התלאות הם הגיעו לחוף

עמוסי מזוודות ותיקים:

והצוות היה די אומלל מהנוף

שכלל רק נִקְרוֹת וצוקים.

 

הבלן, שהבחין במורל ששקע

סיפר, בקול בַּרִיטוֹן

בדיחות ששמר לתקופת מצוקה

אך הצוות המשיך לרטון.

 

הוא חילק להם גרוג בנדיבות, מלוא הכף

וביקש שישבו למולו

אז הודו שנראה נאדר ונשגב,

כשעמד ונשא משלו:

 

"ידידים, רומאים, בני ארצי – האזינו"!

(כמוהם, חובב ציטוטים היה:

הם הריעו "הידד!" ולחייו כוס שתו

כשחילק לכולם עוד מנה.)

 

"הפלגנו חודשים, הפלגנו שבועות

(ארבעה באחד, בערך)

ועד כה, ידידי, לא ראינו שום אות

או סימן לכרנש בדרך.

 

הפלגנו שבועות, הפלגנו ימים

(שבעה לאחד, בממוצע)

אך כרנש, שאליו לבותינו הומים –

לא קצה חוטם ולא נוצה!

 

שמעו, אנשי: ברצוני בו לתת

חמישה סימנים מובהקים

על פיהם תזהו בכל שתיפנו את

הכרנש המקורי, החוקי.

 

אציגם כסדרם: הטעם, כידוע

הוא קלוש וחלול, אך פַּריך;

עם ניחוח עדין של אורות-תעתוע,

כמו מכנס שקצת צר בַּיָרֵךְ.

 

הרגלו לאחר בשינה, הן תודו,

מופרז בהחלט. די לומר

שאת פת-הערבית בין ערביים סועד הוא:

צהריים, ביום המחר.

 

הסימן השלישי: תפישתו קצת איטית

ואם תספרו לו בדיחה,

יאנח, כנתון במצוקה אמיתית,

וחידוד ימלאו מבוכה.

 

רביעית, הוא חובב תאי-מלתחה

ונושאם על גבו בלי הפסק.

זה מוסיף – הוא טוען – ליפי הזריחה –

טענה בה ניתן לפקפק.

 

חמישית: שאפתנות. ונפנה בהמשך

את שני הסוגים לפרט:

ולהבדיל בין הזן המנוּצֶה, שנוֹשֵךְ

והזן המשֹוּפָּם, ששורט.

 

כי על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק,

חובתי להיות גלוי-לב:

בחלקם הם בּוגַ'מים – "  וכאן הוא הפסיק

כי פתאום הבשלן התעלף

 

חֶנֶק שלישי: סיפורו של הבַּשְלָן

 

העירוהו בתופין, העירוהו בקרח

העירו בחרדל ובצנון –

העירו בריבה ובעצות של תרח –

חדוּ לו חידות הגיון.

 

כשחזר לחושיו, הזדקף בגניחה

וסיפר את סיפור היגון;

הבָּלָן קרא: "הַס!" דממה, אף צווחה"!

ודנדן, כולו נרגש, בפעמון.

 

היה שקט מוחלט! בלי צווחות ויבבות

אף לא נהימה או שיעול

כשסיפר אותו "הוֹ!" את סיפור היגון

בסגנון של לפני המבול.

 

"אבי היה איש ישר, אך רש" —

"תדלג!", הבלן כה  זירז –

"אם החושך ירד, אין סיכוי לכרנש –

אין לנו שנייה לבזבז!"

 

הוא יבב: "על כל ארבעים השנים

אעבור בשתיקה, עד לעת

בה לקחתם אותי אליכם לספינה

בציד הכרנש יד לתת.

דודי היקר (שעל שמו אני נקרא)

העיר, כשנפרד לשלום – "

"דלג על הדוד!" הבלן קרא

ובכעס עִנבֵּל בפעמון.

 

"הוא אמר לי אז כך" – העניו מכל שח,

"אם כרנש הוא כרנש, זה בסדר.

הוא כלל אינו רע – בתור צלי בקדירה

וטוב להסיק בו החדר.

 

הוא ניצוד בגביעון – ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה ירדפוהו;

מאיימים על חייו במניה של רכבת;

בחיוך וסבון יכשפוהו – "

 

("בדיוק השיטה," הבלן הנועז

להעיר בסוגריים חש,"

בדיוק זו הדרך – כך אמרו לי אי-אז

שבה יש ללכוד כרנש"!)

 

"אבל, בני הקוֹרֵחַ, שמור נפשך:

כי אם כרנשך הוא בּוּגָ'ם –

פתאום, ברכות, תיעלם ואינך,

ושוב לא תיראה לעולם"!

 

"וזה הדבר המייסרני בצוּץ

זכר מה שאמר עם מותו:

ולבי – הוא כמו סיר שחלב חמוץ

עולה וגולש משפתו!

 

וזה הדבר" – " כבר שמענו את זאת"!

אמר הבלן בחימה.

אבל הבשלן ענה: "בכל זאת

זה מה שמטיל בי אימה!

 

"בלילות, על דרגש, אחלום: הכרנש

נאבק ונלחם בי בסתר!

אבשלו בקדירה, באותו חלום רע

ואסיק אתו את החדר."

 

"אך אם פעם אפגוש בּוּגָ'ם, אני

מיד (לי ברור בהחלט)

פתאום, ברכות, אעלם ואיני

ואת זאת לא אוכל לשאת"!

 

חנק רביעי: הציד

 

הבָּלַן נראה אוּפִי, את גביניו הוא קימט

"לו רק הקדמת דְבַרֵיךָ!

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת

כשכרנש כבר ממש בפתח!

 

"אם אתה תיעלם, ידידי, האמן,

זה לנו יגרום צער עז –

אך ודאי זאת ידעת כשלדרך יצאת –

יכולת לומר זאת כבר אז"?

 

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת –

נדמה לי שזאת כבר אמרנו".

והאיש ששמו "היי" אז ענה לו בדווי:

"הודעתי לך כשיצאנו".

 

"קרא לי רוצח – קרא לי אדיוט –

(לכולם יש חולשות, בוַדאי)

אך אף שמץ ממה שניתן לכנות

התחזות – אינו בין חטאי"!

 

אמרתי בעברית, אמרתי בהולנדית

וגם בגרמנית ויוונית:

אבל (זה מביך עד מאד) שכחתי

שאתה מדבר אנגלית"!

 

"מעורר רחמים"! הבלן אמר

פניו נפולות מצער;

"אך כעת, כשסיפרת את שיש לספר

הויכוח הזה מיותר".

 

"את המשך נאומי (הוא הסביר) אאלץ

לשאת בעת פנאי, במחילה.

אך כעת הכרנש לפתחנו רובץ,

ולצודו – זו חובה נעלה"!

 

לצודו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה לרדפו;

לאיים על חייו בִּמְנָיָת-רכֶּבֶת;

בסבון וחיוך לכַשְפוֹ.

 

הכרנש הוא יצור משונה, שלא

יתפס בדרכים פשוטות.

עשו מה שתדעו, ונסו מה שלא:

היום שום סיכוי אין לשמוט"!

 

אנגליה מצפה…- אתאפק. אכן:

זה פתגם אדיר, אך שדוף;

מוטב שלקרב תחגרו נשקכם

ותכונו בנפש וגוף.

 

הבנקאי אז הסב המחאה פתוחה

(לא סחירה) והמיר שטרות.

הבשלן – מעיליו ניער בחטף

וסרק פאותיו ושערו.

 

הבורסקי והברוקר עשו יד אחת

והשחיזו יחדיו את האת;

אבל הבונה רק רקם תחרה

בחוסר עניין בולט:

 

אז ניסה הבורר רגשותיו לעורר,

וציטט פסקי-דין בם נכתב,

כי יִצוּר תחרה מהווה הפרה

של זכויות הפרט – אך לשווא.

 

הבַּרְדְסָן זמם תוכנית די שטנית

מערך חדשני של קידות:

הביליארדר, ביד עצבנית

פיזר גיר לבן על אפו.

 

הבודק-השוחט התגנדר עת רבה:

כפפות גדי, צוארון מרשרש  –

ואמר שהוא חש כמו לפני מסיבה,

הבלן ביקש: "אל תקשקש"!

 

"הכר נא ביננו," הוא אמר בתחינה,

אם נפגוש בו יחדיו – תהיה בחור טוב"!

הבלן רק הנהן כזקן רב-בינה:

"לא במזג אויר רטוב".

 

למראה הבודק במצב כה שפוף,

הבונה פשוט השְתַּנְחֶץ.

אפילו הבשלן – האוויל עב-הגוף –

לקרוץ בעינו התאמץ.

 

"תהיה גבר!" זעף הבָּלָן למשמע

הבּוֹדֶק שהחל מתייפח.

"אם נפגוש את הגָ'בּ-גָ'בּ, ציפור נואשה,

נצטרך כל טיפה של כוח"!

 

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

 

צדוהו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על במנייה של רכבת;

בסבון וחיוך כישפוהו.

אז תיחבל הבודק ברוב שכל תכנית:

לבדו יבצע גיחה

אל עמק רחוק ועלום בתכלית,

שבו רגל אדם לא דרכה.

 

אך על כך בדיוק חשב גם בונה

ונתיבם הצטלב לבלי שוב.

שניהם לא פלטו אף אות או מילה,

רק עטו הבעה של תעוב.

 

הם ניסו לחשוב אך ורק על כרנש,

מתמכרים לתשוקה לצודו,

כל אחד העמיד פנים שלא חש

בשני ההולך לצדו.

 

אך העמק הלך וצר, והלילה

האפיל, וצינה התעטף,

ומתוך עצבנות (לא חיבה, חלילה)

צעדו הם כתף אל כתף.

 

לפתע – צווחה את העמק פילחה.

הם ידעו כי קרבה סכנה:

הבונה החוויר מזנב עד נחיר,

הבודק חש תחושה משונה:

 

הוא חשב על ימי ילדותו המתוקה –

זמן מאושר ושכוח –

כי הצליל ששמע, לו הזכיר חריקה

של גיר המחליק על לוח!

 

"זה קולו של הג'בג'ב!" הוא פתע קרא

(אותו איש שכונה "מטומטם")

"הבלן" הוא הוסיף, בנימת יוהרה

"יעיד – כבר אמרתי זאת פעם."

 

"אכן, זה הג'בג'ב! זכור את הכלל:

ספור היטב: פעמיים חזרתי.

כן, זהו שירו של הג'בג'ב! מש"ל,

כי שלוש פעמים זאת אמרתי."

 

הבונה לדברים את אוזנו היטה,

לכל הגה לבו השית –

אך צפשף ביאוש ורוחו כלתה

כששמע את האות בשלישית.

 

מכיוון שלמרות שכל כך התאמץ

אל סוף הספירה לא הגיע,

וכעת את מוחו האומלל יאלץ

במיני חישובים להוגיע.

 

אחת ועוד שתיים – לו ניתן" הוא זעק,

"לפתור זאת עם בוהן וזרת!"

הוא זכר, מדוכדך, שחיבור, כדרדק,

לא גרם לא טירחה מיותרת.

 

"סבורני" – אמר הבודק – "שאפשר

לעשות זאת. חייבים לעשות!

הדבר יעשה! הב לי דיו ונייר –

המיטב שאפשר כאן למצוא."

 

בונה הביא נייר, עטים וספרים

ודיו בכמות מפתיעה:

ויצורים מוזרים זחלו מחורים

והביטו בהם בפליאה.

 

הוא כלל לא כהה בם; שקוע כליל

כתב, בכל יד קולמוס,

והסביר כל העת, בסגנון קליל

שאפילו בונה יתפוס:

 

"אם ניקח את שלוש כנושא התרגיל –

הדבר על צרכינו עונה –

נוסיף שבע, ועשר, וכל זאת נכפיל

באלף חסר שמונה.

 

את מה שקיבלנו נמשיך ונחלק

בתשע מאות תשעים ושתיים,

ונחסיר שבע-עשרה – התשובה, בלי ספק

תהיה נכונה כשמיים.

 

את כל זאת להסביר הייתי שמח,

ראשי כה צלול כעת,

אילו לי היה זמן ולך היה מוח –

אבל אין זה הכל. הסכת:

 

י ברגע הובהר כל אשר בעבר

נעטף מיסתורין דרך קבע,

וכעת, בחינם, אעניק לך גם

שעור במדעי-הטבע."

 

אז המשיך ואמר בדרכו הכנה

(את כללי הנימוס הוא שכח:

להרביץ בו בינה בלי כל הכנה –

זה לא מקובל בחברה)

 

"הג'בג'ב מטבעו הוא מין עוף נואש

מעונה בתשוקה נושנה:

טעמו בלבוש מגוחך – הוא לובש

אופנה של בעוד כשנה.

 

לעולם לא ישכח ידידי אמת,

ואיש לא יוכל לשחדו;

בכנסי-צדקה הוא בפתח עומד

ומתרים – אך קופץ ידו.

 

טעמו, מבושל, טוב יותר מארנב

מבשר כבש, צדפות, קָנֶלוֹנִי:

משתמר הוא היטב בכדי-שנהב

יש אומרים: חביוֹנוֹת מהגוני.

 

בנסורת ירתיחוהו, בדבק ימליחוהו,

יסמיכו בארבה ובסרט.

אבל העיקר, אין לשכוח, הוא

לשַמֶר צורתו הסימטרית."

 

הבודק היה שש להמשיך, אבל חש

שחובה לסיים, וניסה להגיד

בגיל וּבדמע, נפעם ונרגש

שראה בבונה ידיד.

 

הבונה התוודה, מבטיו מבליחים

כי בעשר דקות קנה

בּינה שספרים לא היו מצליחים

ללמדו בשבעים שנה.

 

הם חזרו חבוקים. הבלן (רק לרגע)

הוצף רגשות נעלים,

ואמר: "אכן, זה פיצוי על היגע

שידענו בינות לגלים"!

 

חברות שכזו בין בודק ובונה

עוד אחת שתשווה לה אַיִּן;

קיץ או חורף, זה לא משנה

דבר לא הפריד בין השניים

 

ואם פעם רבו – גם אם לא נרצה

הדבר לעתים מתרחש –

זכרו את שירו של הגָ'בּ-גָ'בּ, אשר

חישל חברותם באש!

 

חנק שישי: חלומו של הבורר

 

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הבורר, שעייף מלחפש ראייה

כי יִיצוּר תחרה הוא עווׁן,

נרדם וחלם על אותה הברייה

שראה רק בעין הדימיון.

 

הוא חלם על בית-דין אפלולי. הכרנש

בפאה וגלימה ושנצים,

הגן על חזיר שערק מן הדיר  –

על אפו משקפיו נוצצים.

 

העדים הוכיחו, בלי שום פקפוק

שהדיר עוד קודם ננטש:

השופט כל העת בֵּאֵר את החוק

בקול-רקע כבוש ומטושטש.

 

את אשמת החזיר הכרנש לא פירש:

כשלוש שעות, בלי שביתה,

הוא נאם – אבל איש לא ידע לנחש

במה בדיוק הוא חטא.

 

כל מושבע כבר גיבש דעה משלו

(זמן רב טרם הוקרא כתב-אשמה)

וכולם דיברו יחד, ואיש מהם לא

שמע את השאר במהומה.

 

"דע – " אמר השופט – "הו, אל תפטפט – "

קרא הכרנש: "זו פסיקה

שבַּטְלַה! שמעו לי: הכל פה תלוי

בחזקת-בעלות עתיקה.

 

לעניין הבגידה: נראה שמרשי

רק סייע. אשר למעילה

אם נטען "אין מה להשיב" –

ברור, שגם היא בְּטֵלַה.

 

לא אחלוק על אשמת עריקה, אך זו

תיפול, שום ספק לא עולה בי

(בכל הקשור להוצאות תביעה זו)

לאחר שהוכח האליבּי.

 

"מרשי האומלל – מעתה גורלו

"מסור" כך אמר "בידיכם"

והורה לשופט לפשפש בניירות

ואת הדיון לסכם.

 

השופט התאמץ, אך לא ידע איך;

הכרנש התנדב למשימה,

וסיכם בצורה מעולה – מסתמך

על דברים ששום עד לא אמר!

 

באה עת לפסק-דין, אך המושבעים

התקשו לאיית בלי שגיאות

מילה כה מסובכת, ובקשו, נכנעים

שכרנש גם לפסוק-דין יֲאוֹת.

 

מתלאות היום הכרנש קצת נשחק

את הפסק – "אשם!" הוא קרא

וכל חבר המושבעים נאנק

וחלקו אף איבד הכרה.

 

ומכאן הכרנש המשיך בפסיקה

שכן בשופט אחז בַּעָת,

היה שקט כשקם: לו נפלה שם סיכה

כרעם היתה נשמעת.

 

זה גזר-הדין: הגלייה לחיים,

אחר כך ארבעים לירות קנס.

והריעו הכל – אך השופט הטעים

גזר-הדין על שום חוק לא בוסס.

 

אבל חיש מהר דעכה החדווה

הסוהר הודיעם בדמעות

שלעונש הזה אין שום טעם, כיוון

שחזיר כבר היה מת מאוד.

 

בַארֶשֶת של גועל פרש השופט:

הכרנש היה קצת המום,

שהרי לא היה סנגור למופת –

וגעה במין צליל עמום.

 

כך חלם הבורר. ואותו השאון

עלה וגבר כרעם:

עד אשר התעורר, ולצדו הבלן

מצלצל באוזנו בזעם.

 

חנק שביעי: גורל הבנקאי

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הכל שמו לב שידידם, הבנקאי,

מונע במין אומץ חדש,

אץ כמטורף, עד אבד מן העין,

להוט לגלות כרנש.

 

ובעודו משחר בעזרת אצבעון,

עט עליו חֳטַפְקוֹף, ובכוח

אחז בו; הוא זעק כאחוז שגעון

כי ידע שאין טעם לברוח

 

הוא נתן הנחה, וגם צ'ק על סך

כשבע לירות (למוכ"ז)

אבל חטפקוף צוארו רק מתח

וביתר עוז בו אחז.

 

הניבים הרוֹצְפִים נקשו, נִיקְפָּצִים

מסביבו – והוא רגע לא נח:

הוא קפץ וניתר ופִירכֵּס ופִרפֵּר

עד אשר מתעלף צנח.

 

חטפקוף ברח כשהצוות גח

בעקבות אותו קול-זוועות:

הבלן ציין: "חששתי מכך"

וצלצל בפעמון כאות.

 

חזותו הושחרה כשולי הקדירה

עד שלא הכירוהו כלל;

מאימה ומגוֹר מעילו השחור

החוויר – מראה מהולל!

 

לבוש בגדי שרד, ולחרדת כולם

הוא קם, וניסה למצוא

מלים –  ובמקום זאת חייך כמטומטם

כי את פיו לא יכול עוד לפצות.

 

הוא שקע בכסאו, ידיו בשערו

ובנימה צַבְרִירִית זִמְרֶר

מין מלמול ריקני של אובדן-שפיות

ובזוג עצמות טִרְטֶר.

 

"נשאירו מאחור – השעה מאוחרת"

קרא הבלן בחשש.

"חצי יום אבד. נזדרז, אחרת

לא נתפוס טרם לילה כרנש.

 

חנק שמיני:  ההעלמות

 

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הכל חששו מכשלון המרדף,

הבונה סוף כל סוף נדרך,

וקפץ וניתר על קצה הזנב

כי האור כבר כמעט דעך.

 

"איך קוראים לו" צועק! אמר הבלן

הוא זועק כמטורף ממש!

הוא מניף את ידיו ומטלטל את ראשו –

הוא בטח מצא כרנש!"

 

הצוות עלז. "את הכל הפַשְלַן

יעשה בשביל הבדיחה"!

סח הבודק. הם הביטו בו שם

על ראשה של גבעה סמוכה.

 

הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,

ואז, כעקוץ דבורה

צלל, העמיק, לתוך הנקיק  –

הם הקשיבו ברוב מורא.

 

"זה כרנש!" שמעו אוזניהם בתחילה,

זה היה טוב ממה שקיוו.

ואז – מטח צחוק ותרועות, ומילה

מבשרת רעות: זהו בּוּ"-…

 

ואז שקט. היו שדימו ששמעו

מין הגה אבוד ועייף

מעין "-גָ'ם!" אך השאר טענו

שהיה זה משב חולף.

 

הם צדו עד חושך, אך לא מצאו כלום

לא כפתור, לא נוצה, לא סימן

שיעידו כי הם נמצאים במקום

בו פגש הכרנש בבשלן.

 

כי בעוד מילותיו על לשונו,

באמצע צחוקו רב-החן,

פתאום, ברכות, נעלם ואינו –

הכרנש היה בּוּגָ'ם, אכן

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את: