חתולים וחרקים
באביב ובקיץ דר אצלנו חרק גדול ומאיים הדומה ליתוש בעל ממדי ענק, אלא שאין לו עוקץ. הוא רק נח לו על הקיר, כולו מחושים וכנפיים ורגלי-חרק ארוכות, דוחה ומרתיע, ומטריף את דעתן של החתולות.
ראיתי פעם סרט על זואולוג שבילה חורף בטונדרה הקנדית לצד להקת זאבים. הוא גילה שהזאבים – טורפים גדולים ויפי-תואר, גיבורים-רעים של קבע במיתולוגיות ואגדות-עם, להק-ציידים עיקש ונחוש הקוטל, בפעולת-צוות מתואמת, טרף גדול כמו איילי-הצפון – מתקיימים בעיקר על עכברים. את התיאוריה שלו הוכיח גם בכך שאכל עכברים, ושום דבר מלבד עכברים, במשך תקופה ארוכה.
אני נוטה להאמין שחתולים, שרבים מעריצים כל כך בשל תכונות הצייד המופלאות שלהם (או מאשימים אותם בכיליונן של ציפורים נדירות) – אילו ינקוט מישהו שיטות מחקר קפדניות מעין אלה גם כלפיהם – יושפלו ויחשפו במערומי מהותם האמיתית: אוכלי חרקים.
מה שקורה בביתנו הוא הוכחה חלקית לתיאוריה הזאת. החתולות בוהות בכליון עיניים בחרקים דמויי-היתוש הצמודים לקיר, בגובה בטוח, הרחק מהישג כפן של החתולות. לבסוף נחלצת א. לעזרתן ובמקל-הבמבוק שלה מגרשת את החרקים, והללו עפים מטה וחגים בעיוורון אנה ואנה עד שמשיגים אותם הטפרים המשוננים של אחת החתולות, המזנקת מעלה בגמישות, גורפת את החרק במעופו ובולעת אותו חי.
לא חלף זמן רב ואפקט-פאבלוב החל לתת את אותותיו: א. רק אוחזת במקל שלה, וכבר נערכות החתולות, דרוכות ומתוחות ושטוחות-אוזניים, בעמדת-מארב, לוטשות עיניים כלפי מעלה, מוכנות לקפיצה. לעתים הן אינן מסוגלות להתאפק, והן מנתרות לפתע מעלה מעלה, הכף הרכה חושפת להבי-צפורנים ומכה באבחה מהירה באוויר הריק, ואז הן חוזרות ונופלות מטה. אבל באין טרף הן לא נראות עוד כפנתר הדור המגיח אל טרפו. הן הופכות לליצניות מגושמות הנופלות בחבטה על עכוזן.
חתולה מברכת איש עסקים השב הביתה
יצאו לו מוניטין של מכור לעבודה, מנהל קשוח, והוא ידוע כמעשן-בשרשרת. הוא איש קטן ורזה מאוד ומועד להתקף לב: נדמה שהוא תמיד על הסף – עצבני, פעלתני, קדחתני, וידיו, שתמיד אוחזות סיגריה, רועדות קצת. תווי פניו חדים. אין לו מזג רע בדרך כלל, אלא אם כן דורשים זאת העסקים: אומרים שאז הוא עשוי להיות חסר רחמים. כשביקרנו במשרדו הציע לנו קפה והתנהלה שיחת חולין, בעיקר על המזרח הרחוק ממנו שב לא מכבר, לאחר שהות ארוכה. ואז החל לדבר על שובו ארצה: איך הגיעה המונית מנמל התעופה לביתו, בית מוקף גינה בפרבר אמיד, ושעה שפרק את המזוודות ליד השער הרגיש משהו מתחכך ברגלו. זה היה מדהים, לא יאומן, הוא אמר: הוא עזב את הבית עם משפחתו חמש שנים קודם לכן. שכנים במרחק כמה רחובות אימצו את החתולה. תקופת מה הייתה חוזרת לביתה הישן, אבל חדלה מכך לפני זמן רב. כעת, כשהגיע מן המטוס, המתינה לו. חמש שנים לא ראתה אותו, ועכשיו כאילו נודע לה באיזה חוש נסתר של בעלי חיים על שובו, והיא חזרה לביתה הישן, לקבל את פניו. כשסיפר את הסיפור הפך קולו הצרוד קצת, המחוספס והענייני, נמוך יותר ודיבורו הואט; הבעת פניו הפכה רכה וחולמנית. הוא קרן, ולפתע נראה לי כמו פרנסיסקוס הקדוש מאסיסי, פטרון ממלכת החיות. יכולתי לראות את ההילה מעל ראשו. אבל אולי היה זה עשן הסיגריות שערפל את ראייתי.
פּוֹרטוֹבֶּלוֹ, או עולמו של וויין
בילדותי אהבתי מאד את סדרת האלבומים הצבעונית של טיים-לייף, ובמיוחד את האלבום שהוקדש לשיגעון. הספר עסק בנושא באותה סמכותיות בוטחת שאפיינה את המדע של שנות השישים, והיו בו הרבה תמונות צבעוניות וגם יצירות של חולי-רוח. טעיתי לחשוב אז שיש בטירוף איזה קסם נסתר, שער לעולמות-תודעה אחרים. אולי בגלל סדרת ציורי החתולים של לואיס וויין. וויין היה מורה אנגלי שהפך לצייר – ליתר דיוק, לצייר-החתולים הנודע ביותר של תקופתו. הוא צייר קריקטורות ויקטוריאניות חביבות של חתולים מואנשים, וגם דיוקנאות-בהזמנה של חתוליהן של גברות אצילות. הוא עסק גם באנימציה, והיה נשיא מועדון החתולים האנגלי הלאומי, אבל אחר כך איבד את שפיותו והגיע לבֶּדְלאם, בית-המשוגעים הנודע שהיה אכסניה לעוד אמנים ובעלי חזון חריגים. הוא זכה להופיע באלבום של טיים-לייף כיוון שציוריו משרטטים בבהירות ניכרת לעין את השתלטותה של המחלה על נפשו: חתוליו החביבים והמתקתקים הפכו, ככל שהחמירה מחלתו, למסתוריים ועגומים, למאיימים, ולבסוף לשטניים וכמעט מופשטים לחלוטין. הציורים המוקדמים היו בנאליים ומשעממים; הציורים המאוחרים הפכו מרתקים, בעלי עוצמה מטרידה ומאיימת.
אי-אז, באמצע שנות השמונים, טיילתי בשוק הפשפשים המתוייר פּוֹרטוֹבֶּלוֹ בלונדון, שאל דוכניו נשפך תוכנם של עליות-הגג
והמרתפים האימפריאליים: כל מה שנלקח, נשדד, נקנה או ניצוד בקצווי הקיסרות שהשמש לא שקעה בה הוצע למכירה. כל-מיני תפלצות ויקטוריאניות – עכברים מפוחלצים ולבושים כבני-אדם בבתי-בובות, דגי-טרוטה חנוטים (האמת היא שאי אפשר לחנוט דג, ואלה רק פסלי-גבס), אביזרי ניווט מפליז מבהיק, שידות מצועצעות ושמלות מלמלה, ביצי-יענים ופסלוני שנהב וכובעים עם נוצת יען. לוליינים, מכופפי-ברזל ובולעי-אש עורכו מופעי-רחוב. באחד הדוכנים, בין אפרכסת-גרמופון עתיק לארנקים מעור תמסח, צדה עיני תמונה קטנה של חתול. הכרתי אותו מיד. לא זכרתי את שמו של לואיס וויין אבל זיהיתי את סגנונו, ותכף השתוקקתי אליו: נוסטלגיה ויצר אספנות תכפו עלי, אבל אני מודה שגם מזימה נרקמה בי: הרי זה פריט בעל ערך לאספנים, מן הסתם, בעיקר לאחר שהצייר הופיע באלבום של "טיים לייף". אקנה אותו בזול, ומי יודע, אולי עוד אתעשר בגינו. פשפשתי באדישות מעושה בין הגרוטאות שעל הדוכן, שואל מדי פעם למחירו של נרתיק-סיגריות או מנעול-נחושת, ולבסוף אחזתי בתמונת החתול, משכתי בכתפי וגיחכתי בסלחנות, כאומר: 'איזה עוד שטויות אמצא כאן! אבל את זה אולי אוכל להביא במתנה לבת-דודה שלי, שאוהבת חתולים,' ושאלתי את בעל-העסק למחיר. הוא נקב בסכום שהיה כפול מתקציב הטיול שלי כולו. פּוֹרטוֹבֶּלוֹ הוא מקום של פיכחון קר וענייניות עסקית. את הלהט, ההתרגשות והטירוף מותירים לבֶּדְלאם. המשכתי לחטט, באכזבה רבה, במציאות שעל הדוכן.
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
