תעצמי את העיניים ותחשבי על אנגליה

גם אני קראתי את טולקין, וזה היה, צריך לומר, די מזמן; אהבתי בכל לבי את ההוביט, ופחות מזה את "שר-הטבעות," שיצא לראשונה בעברית אי-אז בשנות השבעים, בטרם תפח המוניטין שלו לממדי צונמי. קראתי אפילו, תאמינו או לא, את "הסילמריליון," ובאנגלית. אוקיי, לפחות חלק ממנו; לא קראתי את המחקר "אוצר-מלים של האנגלית התיכונה" בתוך "שירה ופרוזה מן המאה ה-14" שפורסם ה-1922. עדיין אני סבור שטולקין הוא במיטבו לא כשהוא מפליג אל הארץ-התיכונה שלו, אלא כשהוא מתאר את מה שהוא מכיר באמת – את הפלך, שאינו אלא פלך אוקספורד, אוקספורדשייר בלע"ז; ואת ההובּיטים, האוהבים יותר מכל עישון מקטרת ותה מנחה ליד האח, ארוחה דשנה וסיפורי הרפתקאות; כלומר ג'נטלמנים אנגליים מנומסים, נעדרי דחף מיני ואקצנטריים-במידה.

כך או אחרת, הארץ התיכונה כבר מזמן הופקעה מידיו של הפרופסור לבלשנות, חובב הסאגות הנורדיות (מחר, אגב, יום ההולדת שלו.) כמו כל יצירה המצליחה לפרוט על המיתרים הנכונים אצל המונים שלא יספרו מרוב, היא פתוחה לפרשנויות שונות; הפרשנות המתבקשת ביותר בעיני היא תולדה של הזמן בו נכתבה הטרילוגיה, שנות הארבעים: רבים רואים בה אלגוריה גדולת ממדים על מלחמת העולם השניה, ואולי רמז למלחמה הקרה. ברור שחוויות המלחמה של טולקין, שהשתתף בקרב הסוֹם ב-1916, (60,000 הרוגים בריטיים ביום הראשון) שולבו בכתיבתו. אבל גם ההיפּים אהבו אותו מאוד, ואילו היום האורקים והסרומנים עשויים להיות בן-לאדנים וטאליבאנים, וקצת קודם הם היו זיהום הסביבה והאיום האקולוגי, או הטכנולוגיה והחומרנות – דור דור ודורשיו.  

שומר החותם הנוכחי של טולקין הוא כמובן הבמאי פיטר ג'קסון, העומד בראש צבא מעריצים אדיר, כמו איזה גנדלף שחור-זקן. אתמול ראיתי את הסרט השלישי בטרילוגיה, ואי אפשר להגיד שנסחפתי. זה גדול, מרשים, מרתק, ולנופי ניו-זילנד באמת אין תחרות (מלבד אולי מזבלת חיריה לפני הפינוי.) הכל נכון. ובכל זאת התאפקתי שלא לפלוט בדיחות ירודות לחלל האולם, ברגעים שבהם הסרט לוקח את עצמו ברצינות מופרזת לגמרי. הייתי מעדיף, למשל, שבאחד משבעה-עשר קטעי הסיום הגרנדיוזיים ינשק אראגורן, בפרץ של תשוקה לוהטת, דווקא את לגולס. אבל זה רק אני. ובאותו הקשר,אני חש חובה לצטט את מבקר הגארדיאן, שכתב (זה יהיה מובן, מן הסתם, רק למגזרי אוכלוסיה מסויימים) "זה היה פרק סיום ארוך, ארוך, ואף פעם לא משעמם – למרות שלפעמים חשת כפי שודאי הרגישו חובבי רוק-מתקדם שהאזינו לצד השני של "יֶססוֹנְגס," פוזלים לעבר מחט הפטפון העושה דרכה על התקליט ומבינים שלא, זה עוד לא נגמר – רחוק מזה."

במקרה, באמת במקרה, שבוע לפני כן הייתי באותו אולם (בכך, אגב, עברתי את ממוצע הביקורים השנתי שלי בקולנוע) ועם עוד ארבעה צופים ראיתי את "אדון ומפקד." גם הוא סרט עתיר השקעה ומרשים מאוד. וגם שם לא נסחפתי. ב"אדון ומפקד" – המפליא לברוא שחזור הסטורי מדוקדק של אניית מלחמה אנגלית במאה ה-18 – נואם ראסל קרואו נאום פטריוטי נלהב ואומר למלחיו האומללים ש"האנייה הזאת היא אנגליה," ולכן, במקום לחזור הביתה, ימשיכו במרדף חסר סיכוי אחרי אנית רפאים צרפתית (בספר היא אמריקאית, אבל משיקולים שיווקיים של רוח-הזמן  שינו את הפרט הזה) כי אחרת יזכו לראות גיליוטינות בכיכר טרפלגר, או משהו ברוח זאת. אין ספק שדרך ארוכה עבר הבמאי, פיטר וויר, מאז "גליפולי," סרט שממנו אני זוכר במיוחד סצנה מבריקה אחת: שני נערים אוסטרליים, בדרכם להתגייס לצבא, מנסים להסביר לאיזה איכר אוסטרלי זקן בחווה נידחת משהו על הפוליטיקה הגלובלית שבעטיה הם יוצאים למלחמה. "תחשוב," אומר אחד מהם לזקן, "אם לא נעצור אותם [את התורכים] הם עלולים להגיע עד לכאן." הזקן מביט בו, ואחר כך מביט בשממה האוסטרלית השחונה והאינסופית שמסביב, ומהנהן, ספק בהשתאות, ספק בפקפוק.

אצל הקפטן קרואו מאבד ילד צעיר את זרועו בקרב, אבל לא מזיל אפילו דמעה אחת – הוא רק רוצה להיות נלסון כשיהיה גדול; ב"שר הטבעות" מתים לוחמים כמו זבובים, אבל לא מישהו שאנחנו מכירים באמת. המתים כולם חסרי פנים, חוץ מהמלך ההוא, שכבר היה די זקן גם ככה. (על המלוכנות הבלתי מתפשרת של תעשיית הקולנוע, מאז מלך האריות ועד שובו של המלך, צריך לכתוב משהו בנפרד.) בקיצור, מלחמה זה דבר נורא, אבל ממש כף לראות אותה.  
שני הסרטים הללו כאחד – ולא כל כך חשוב איזו פרשנות תעמיס עליהם, וכמה מרהיבים האפקטים המיוחדים – מדיפים ריח עבש של סרטי מלחמה הוליוודיים ישנים. אלה סרטי-בּנים קלסייםׁ(ג'קסון ניפח כידוע באופן משמעותי את תפקידי הנשים בעיבוד לקולנוע, כי אצל טולקין הן כמעט ולא קיימות) והם עסוקים בלהט בהאדרת המלחמה, שהיא ספקטקל נהדר, מין בלט אקסטרווגנטי עם אפקטים פיצוציים. דם וטסטוסטרון ניגרים כמים. אני הולך לראות "נשים קטנות" עכשיו. או לשמוע משהו בלי תופים.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

הנסיך מווילס

אני מחפש תירוצים כדי לכתוב משהו קטן על דניס פּוֹטֶר. הנה שניים: סרט חדש, המבוסס על "הבלש המזמר"; וסדרה בשם "זרים גמורים" (של סטיבן פוליאקוב, מעולה, משודרת ב-BBC-prime )עם מייקל גמבון, שהיה הבלש המזמר. קונסנזוס של פיינשמעקערים גורס ש"הבלש" היא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שהופקה אי פעם. אני מתנגד נחרץ לשימוש בסופרלטיבים גורפים כאשר מדובר בדבר מה בלתי מדיד בעליל, כמו איכותה של סדרת טלוויזיה; אבל עדיין שמור אצלי זיכרון הפתאומית המוחלטת, המדהימה, של ביקור-הרופאים אצל פיליפ מרלו, חולה הספחת המדמדם, שהופך לספקטקל גרוטסקי של שירה וריקודים, עם פסקול של מקהלת גברים המזמרת בהרמוניה נפלאה שיר עממי ישן, על העצמות היבשות של יחזקאל הנביא.

"הבלש המזמר" היה ספור אפל ופרוידיאני על איש חולה, והוא שילב, במפגן מרהיב של תחכום דרמטי, ספור על ילדות נפחדת בווילס, עלילת-מסתורין בלשית הנרקמת במוחו של הגיבור, סופר של ספרי-בלש זולים, והווה אומלל שבו הוא שוכב, חולה והוזה, תחת משטר רפואי קשוח בבית-חולים ציבורי מדכא. מייקל גמבון הפליא לגלם את השילוב המוזר של מיזנתרופיה קיצונית, חוסר אונים וייאוש, עם ניצוצות תקווה מוזיקליים.

משהו מדניס פוטר היה בדמות הזאת – לפחות מחלת העור האיומה, וכנראה הרבה יותר מכך. פוטר הוא וולשי, ואל ילדותו, סמוך ליער דין, חזר לא אחת ביצירותיו, גם ב"בלש המזמר"; לאו דווקא ילדות אידילית – בין השאר היה קורבן להתעללות מינית. אבל היה פער עצום בין גמבון, שחקן בעל נוכחות פיזית מרשימה, לבין דניס פוטר עצמו, איש שברירי ועדין למראה שאותו ראיתי לראשונה בראיון טלוויזיוני שהעניק זמן קצר לפני מותו מסרטן ב-1995. הוא דיבר בין השאר, בהכרת תודה, על הרופא שלו, שמצא את האיזון המדויק של משככי-כאבים המותירים את מוחו צלול ואת רמת הכאב נסבלת, כדי שיוכל להמשיך לעבוד. גם הראיון הזה כבר הכה מספיק גלים, ואין טעם להכביר תיאורים – אולי רק לומר שבמהלך הראיון שתה פוטר מורפין נוזלי מכוס יין; אחרי מותו שודרו שתי הסדרות האחרונות שכתב, "קריוקי" ו"לזארוס הקר", שהופקו על פי הנחיותיו המדויקות, ב- BBC ובערוץ 4 הבריטי במקביל.

פוטר היה מחזאי פורה מאוד, ורבות מיצירותיו לא ראיתי ולא קראתי; כמו רבים מחסידיו בארץ, נדמה לי, אני מכיר בעיקר את סדרות-המופת המאוחרות יותר. הוא הפך לאייקון תרבותי בריטי במאוחר, והיה ונותר שנוי במחלוקת, בלשון המעטה; אויביו ומבקריו לא היו רק המאפיה המוסרנית והצדקנית הרגילה שהתנגדה ל"תועבה" ביצירותיו, אלא, למשל, כאלה שהאשימו אותו בשנאת נשים (בעיקר בגלל "פנסים בעיניים" שעסקה בהתעללות בנשים.) האשמה מופרכת, כמעט מיותר לציין. פוטר היה חדשן ושובר מוסכמות, ובעל משנה סדורה בעניין חשיבותה של הטלוויזיה: הוא ודאי אחד המחזאים הרציניים והמעמיקים ביותר שכתבו אי פעם לטלוויזיה.

אבל עמוק בפנים אני אדם שטחי ואופטימי, אשר על כן אני אוהב יותר מכל דווקא את "שפתון על צווארונך" מ-1993. הסדרה הזאת – שלישית במעין טרילוגיה מוסיקלית שכללה גם את "פרוטות מהשמיים" ו"הבלש המזמר" – מתרחשת ב-1956, במשרד המלחמה הבריטי, ערב מלחמת סיני. איאן מקגרגור – לפני טריינספוטינג, לפני מלחמת הכוכבים, ולפני "מולאן רוז'" (הומאז' קולנועי לדניס פוטר, ולא היחיד) – מגלם את מִיק הוֹפֶּר – פקיד-תרגום קופצני, שבעיניו ניצוץ שדוני שהוא מנסה להסתיר מפני הקצינים האקצנטריים במשרד. הדמות המרכזית השנייה היא טוראי פרנסיס פרנסיס, וולשי כבד-לשון המעריץ את פושקין וצ'כוב ומתעתד ללמוד באוקספורד, והוא מן הסתם בן דמותו של דניס פוטר הצעיר. הופר רוצה

מִיק הוֹפֶּר (איאן מקגרגור) מתופף במשרד המלחמה.

להיות מתופף, ואחת לכמה סצנות הוא מדליק את המשרד האפרורי והמדכא בפנטזיות מוזיקליות-ארוטיות מרהיבות, והקצינים החנוטים פוצחים, כאחוזי דיבוק, בשירה רגשנית, ומגרונם נשפכת הקטיפה של הפלטרס וכוכבים אחרים של שנות החמישים. הופר שונא את המדים, את הצבא, את הקצינים המתנשאים ואת האימפריה הבריטית; הוא מקדים במקצת את המפץ הגדול של שנות השישים. אבל הדמויות האחרות – והן רבות, וכל אחת מהן מורכבת וחד-פעמית, – מניעות עלילה שיש בה קווי-מתאר של פארסה קומית סטנדרטית, ובו בזמן עוסקת בחומרים הקשים והאפלים ביותר: באלימות – של פרטים ושל מדינות – במין, פוליטיקה וטירוף דתי – כל הדברים שפארסות קומיות לא עוסקות בהם.

תרגמתי כמה קטעים קצרצרים מתוך התסריט:


טוראי פרנסיס פרנסיס מתייצב לשירות

מייג'ור צ'רצ': לכאן! קדימה, מהר. שב.

פרנסיס מוריד מעליו את התרמיל, מסורבל מאוד, מסתבך ברצועות ומתבלבל. מודע למבטו של צ'רצ' הנעוץ בו הוא מחפש כסא, כמעט הופך אותו בתנועות ההופכות גמלוניות יותר ויותר, ומתיישב. צ'רצ' ממתין, גורם לפרנסיס להתעוות ואז מפליט מילה:

צ'רצ': איילה.

פרנסיס: המפקד?

צ'רצ': כמו איילה.

פרנסיס: (ממלמל) המפקד.

צ'רצ': שם. חזור שנית.

פרנסיס: פרנסיס, המפקד. פרנסיס F.

צ'רצ': מה זה ה-F?

פרנסיס: פרנסיס, המפקד.

צ'רצ': כן, כן. מה זה ה-F?

פרנסיס: (מתעוות) פרנסיס, המפקד. פרנסיס פרנסיס.

צ'רצ': כל כך חסכוני! אז ככה, פרנסיס. שיהיה לך ברור. כשאנחנו קוראים לך פרנסיס הכוונה היא פרנסיס, לא פרנסיס. שום פמיליאריות.

פרנסיס: לא, המפקד.

צ'רצ': מיומנות. זאת תמיד הבעייה. מה היה ציון הגמר שלך בקורס הצבאי ללימוד רוסית?

פרנסיס: 92, המפקד.

צ'רצ': אני מזהה חיוך אווילי?

פרנסיס: לא המפקד.

צ'רצ': חכמים בלילה אנחנו, מה?

פרנסיס: לא המפקד.

צ'רצ': ממ. מעניין. מתנועע בחינניות. מוח משובח. שם חסכוני. קדימה, בוא נשמע את זה.

פרנסיס: המפקד?

צ'רצ': את הרוסית המשובחת שלך.
….
פרנסיס: (עקוץ) יא פּוֹמְנְיוּ צ'וּדְנוֹיֶה מְגְנוֹבְיֶנְיֶה –

צ'רצ': מה?

פרנסיס: "זוכר אני רגע מופלא – "

צ'רצ': כן. איפושהו בגבעות. אני בטוח שאתה זוכר. עם איזו מייגן או בלודוון, בלי ספק.

פרנסיס: פושקין, המפקד.

טוראי פרנסיס מחזר אחרי סילביה היפהפיה, פם-פאטאל המונית, שהיא אשתו של רב"ט פיט בֶּרִי, מפקדו הישיר, המתעלל בשניהם. פרנסיס הבתול, המאוהב והנואש גר קומה מתחת לדירתם. הם יושבים על ספסל בפארק:

פרנסיס: אני – הו, סילביה. יפה שלי. זה לא – אני שוכב ער בדיוק מתחת לחדר שלך וחושב על – עלייך, ואני יכול לשמוע את –

הוא מפסיק. היא מביטה בו, ואז נוגעת שוב בפניו.

סילביה: מה? לשמוע את מה?

פרנסיס: את המיטה חור-קת.

היא מגחכת, קצת נבוכה.

סילביה: טוב – פיט הוא כזה – הוא חזרזיר. היי – מה אתה – היי – יש לך דמעות ב– (נדהמת) יוּ, אתה רציני לגמרי, מה?

הוא מפנה את ראשו למחצה, מנסה להסתיר את פרץ הרגשות. מידת חוסר-האמון שלה עולה ועולה. והיא מתענגת על התגובה שלו, שהיא הרבה מעבר לציפיותיה.

פרנסיס: (ממלמל) מצטער.

סילביה: אל תדאג, חמוד. אלוהים! אני רק – אני פשוט חשבתי שאתה רק רוצה זיון, זה הכל.

הוא שואב אוויר פנימה, בהבזק של פחד ופליאה, ופונה להביט בה, דמעות בעיניו, קולו רק בקושי מצליח לפרוץ מבעד ליובש המהודק שבגרונו.

פרנסיס: הו. אבל כן, אני ר-ר-רוצה.

צלילי הפתיחה של "בִּי-בּוֹפּ-אַ-לוּלַה" של ג'ין וינסנט (1956) פורצים ומחזירים אותנו אל החדר הגדול במשרד-המלחמה.

הקצין הבכיר, לויטנט-קולונל בֶּרְנְווּד, פטריוט שמרן שמוחו מעורפל והוא נמצא על סף התמוטטות עצבים, מקבל את הידיעה על מותו בתאונת-דרכים של רב"ט בֶּרִי.

קרטר: קח את עצמך בידיים, בנאדם! ..מה קרה? איך הוא – ?

פרנסיס: מכונית דרסה אותו, המפקד. בשעה עשרים ושתיים ועשרה אתמול, המפקד. הוא – אורגניסט מטורף, המפקד. הרולד אטרבואו.

בֶּרְנְווּד מגיב מיד להצהרה המוזרה.

בֶּרְנְווּד: אטרבואו? הארולד אטרבואו? איש ה"וורליצר?"…"בגן המנזר."

צ'רצ': מה-?

בֶּרְנְווּד: ו – "השוק הפרסי."

הדג'ס: (לברנווד) הארי, על מה אתה מדבר…?

בֶּרְנְווּד: זה הוא ש – אה, כן, כן, בעיקר חיבבתי את "הרועה השורק וכלבו" (מתעורר משרעפיו בעווית) תקשיב, הופר – זאת אומרת, פרנסיס – מה הקשר של המוזיקה הנפלאה הזאת – מה בשם אלוהים הקשר בין הרולד אטרבואו ורב"ט – אממ – בֶּרִי -?

קצת אחר כך:

צ'רצ': הארי אנחנו זקוקים לעזרה. באמת.

בֶּרְנְווּד:ׁ(מביט סביב) רק פקיד אחד? למה? אי אפשר להתגבר על הכל עם פקיד אחד.

צ'רצ': (נאנח) טוראי פרנסיס ממלצר בחדר הישיבות – מבצע מוסקטר – כן?

בֶּרְנְווּד: (קצר רוח) כן, כן?

צ'רצ': ורב"ט בֶּרִי מת.

הפוגה קטנה. כולם מביטים בבֶּרְנְווּד, מוקסמים. לרגע אחד מזדגגות עיניו, אפילו מתלחלחות, וברקע נשמעים צלילי הפתיחה של "השוק הפרסי" מתנגנים על אורגן תיאטרון, מנגינת רפאים עיקשת. בֶּרְנְווּד, הכל צופים בו בדריכות, חוזר לשלוט במחשבותיו הנודדות.

בֶּרְנְווּד: אה, כן. בחור מסכן. בחור מסכן. אני – זה מזכיר לי. ניסחתי מכתב ל – נדמה לי שהוא היה נשוי – זה הדבר ההולם לעשותו, כן? אחרי הכל, הוא – יש לנו את הכתובת שלו?

צ'רצ': קצת מסובך.

החפ"שים של המודיעין הבריטי בפנטזיה אוריינטליסטית. מאחור: המלכה אליזבת ברעלה.

בֶּרְנְווּד: למה מסובך?

צ'רצ': בדרך כלל היינו שואלים דברים כאלה את ברי בעצמו.

בֶּרְנְווּד: (נבוך) אה. כן. זה – בעייה קשה לפיצוח, מה?

הופר: (לברנווד) רשות לדבר, המפקד.

בֶּרְנְווּד: כן, כן?

הופר: טוראי פרנסיס גר באותו בית, המפקד.

בֶּרְנְווּד: (קצר-רוח) נו, אז מה?

הופר: טוב, הוא – המפקד, הוא יודע את הכתובת כי הוא גר שם בעצמו, המפקד.

הפוגה קצרה.

בֶּרְנְווּד: רעיון מצויין, הופר!

הופר: תודה המפקד.

השיא הקומי של הסידרה הוא כנראה הלוויתו של רב"ט ברי, אבל יש בה לא מעט רגעים רציניים, ואפיזודה מפעימה אחת של אחוות-נשים שרק מעטות כמותה ראיתי, ואשר שמה ללעג את הטענות בדבר שנאת הנשים של פוטר. קראתי כמה ביקורות שליליות על הסדרה: אמרו שפוטר מיחזר את הנוסחה שפיתח בשתי הסדרות הקודמות שלו. פוטר אגב אישר שהוא בעד מיחזור – יותר מכך, הסדרה כולה היא עיבוד לסדרה מוקדמת שלו משנת 1970, ששמה "הניחו את נשקכם"
(Lay down your arms ). אומרים עוד כל מיני דברים, אבל אני נאלץ לצפצף על כל זה ולהצהיר באופן גורף ופסקני ש"ליפסטיק" היא סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנוצרה אי-פעם.

ואשר לגרסה הקולנועית של הבלש המזמר, עם רוברט דאוני – אין לי צפיות מיוחדות, לטוב או לרע. קראתי שפוטר עצמו היה מעורב בכתיבת התסריט הקולנועי. נראה. הגארדיאן לא מבשר טובות בעניין.

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

אזור אפור

יהודי על-פי ההלכה, למקרה שתהיתם. וויל סלף – תמונה מאתר הבי.בי.סי.

לפני יומיים חזרתי לספר שזנחתי לפני די הרבה זמן, בגלל תוכנית טלוויזיה. בשעשועון הטלוויזיה הבריטי הביזארי "כוכבים נופלים" ראיתי פתאום את קלסתרו החצוב-בסלע של וויל סָלף – אני מתנצל בפני מי שאלה חדשות ישנות עבורו, אבל מנחש שרוב מכריע בציבור לא יודע על מה מדובר. תקציר האירועים: בשנת 1998, בערך, סיפרה לי מישהי בהתרגשות על כוכב ספרותי חדש הנושא שם מוזר: וויל סָלף; עד אז לא שמעתי עליו, אבל בלונדון הוא כבר עשה הרבה רעש, הרבה זמן.

 

סלף נע בקלילות בתחום האפור שבין סלבריטאיות תקשורתית לבין ספרות רצינית, שאליה הוא משייך את עצמו, בלי ספק. הוא מרבה לכתוב בעיתונים ולעורר שערוריות, ולהופיע בטלוויזיה וברדיו, כולל השעשועון הפסיכי בעליל של ריבס ומורטימר – מתברר שהוא חבר קבוע בצוות, לא סתם אורח לרגע. מישהו התלונן שהשניים מתייחסים אליו ביראת כבוד מוגזמת (רוב הזמן הם מעליבים בלי הכרה את אורחיהם, ובעיקר מתייחסים לפגמים גופניים שלהם.) אולי לחשש שלהם יש סיבה. הנה דוגמה קטנה: סלף באולפן רדיו עם סופר אחר, ריצ'רד ליטלג'ון, החשוד כבעל דעות ימניות קיצוניות. הם מדברים על הספרים שלהם:בשנה שעברה הייתי באנגליה, וסָלף, שהוציא רומן חדש, עמד להרצות עליו; קניתי את הספר בחנות המופלאה "בּוֹרדֶרְס" (קונספט אמריקאי דווקא, שתפס בממלכה המאוחדת) באוקספורד, והלכתי להרצאה שהתקיימה ב"יוניון", מין מרכז סטודנטיאלי עתיק ומרהיב, אבל נסתר מהעין. דרך שער קטן ברחוב צדדי נכנסים אל מערך ענק של בניינים ובהם ספריות, פאבים ואולמות, ומאות סטודנטים צעירים, אדומי לחיים, אולי אחרי כמה בירות, נלהבים, נעים בו ללא הרף בין המבנים והקומות; וויל סָלף הרצה באולם שבאחת הקומות העליונות, אבל כבר לא היה שם מקום. נכנסתי לאולם ענק אחר שבו התאספו מאות סטודנטים; צעיר אחד ביקש את תשומת לב הקהל, והבהיר שכאן מתקיים מועדון הויכוחים, ושהמפגש עם וויל סָלף מתקיים במקום אחר. מיד קם ממקומו חלק הארי של הקהל והחלה נהירה גדולה החוצה, אל האולם האחר, שכבר ידעתי שאין בו מקום. כך התבהרה לי העובדה שסָלף נהנה מפופולריות של כוכב-רוק. הוא נראה כמו מישהו שיכול לככב בסרט של טרנטינו – פרצוף של גנגסטר עם הבעת פנים קשוחה-מתריסה-לועגת. והוא לובש חליפות עור שחורות.

סלף: "…קראתי 200 עמודים, וזה עלון-פרסומת ל-BNP." (הימין הסהרורי הבריטי.)
ליטלג'ון: טוב, אתה לא יכול העיר הערות לפני שקראת את 200 העמודים הנותרים."
סלף: "למה? זה פתאום הופך להיות טולסטוי?"

אבא של סלף היה פרופסור למדע המדינה, סוציאליסט אוטופי וסרבן-מצפון; הוא עזב את אמו כשסלף היה בן תשע. אמו הייתה יהודיה (אהה!) אמריקאית, שאותה הוא מתאר כסוערת, נלהבת, חריפה וכפייתית. היא השפיעה, לדבריו, על דמותה של לילי בלום, גיבורת הרומן האחרון שלו, זה שקניתי בבורדרס, "איך חיים המתים."

אבל סלף הוא בעיקר סופר, והכתיבה שלו בלי ספק מרשימה ורבת עוצמה, אלא שאחרי קריאה בשלושה וחצי ספרים שלו – אחד, "אזור אפור", בתרגום עברי, – אני עוד לא בטוח מה דעתי עליו. אני מרגיש שאני מתנהל באזור אפור ומעורפל; סוג של משיכה-דחייה ברמות קיצוניות. השפה שלו דשנה, דחוסה, מלאה סלנג מצד אחד, ומצד שני מפורסמת בשימוש נרחב במילים אזוטריות ונדירות, שהקורא הממוצע, ואפילו מיטב מבקרי הספרות, נבוכים למולן. הפעילו את הבבילון שלכם: lithopedion ;anfractuous; anaphylaxis; kohl; penumbra;  אבל לא זאת הסיבה שבגללה לא סיימתי (עדיין) את הרומן האחרון שלו, "איך חיים המתים." שמות-התואר שמצמידים מבקרים לספרים שלו כוללים, בין השאר: "חסר-לב", "אכזרי", "קשוח", "נבזי" "פיקח באופן מפחיד" – אתם רואים כבר לאן זה הולך. סקס, סמים ופסיכוזות הם הנושאים המרכזים שבהם הוא עוסק. יש לו הרבה ניסיון אישי, לפחות בתחום הסמים. הוא מבריק, מלא דימיון, תזזיתי, ועושה כל מה שהוא יכול כדי לזעזע, להבעית, להחריד וסתם להגעיל את קוראיו; אולי זה עניין של גיל, אבל זה קטע שכבר לא עובד עלי. מצד שני, הוא יכול לתאר, לפתע פתאום, סצנה קורעת-לב של ילדות אמריקאית (ילדה עם אומנת שחורה על כסא נדנדה; הילדה אוהבת אהבת-נפש את האומנת, הקולעת לה צמות; היא מנשקת אותה על לחיה; ואז: "אמא סטרה לי כמו ששחקנים בריטיים בתפקיד קציני-גסטפו סטרו, מאוחר יותר, לנחקרים שלהם..")

יש עוד סצנות רכות כאלה, לצד הבוטוּת, הציניות וההומור השחור משחור. הגיבורה, לילי, קשישה עם פה גדול וילדים בעייתיים – אחת נרקומנית כבדה – גוססת בחלק הראשון (לרומן שלושה חלקים : Dying-Dead-Deader ) ואחר כך מתה. אבל הרומן ממשיך, ולילי – יהודיה אנטישמית, כהגדרתה, ואתיאיסטית גמורה, נאלצת להתמודד עם החיים שלאחר המוות, כי מתברר שהגרסה הבודהיסטית של ספר-המתים הטיבטי היא הנכונה. מפינצ'לי רואד היא עוברת לדאלסון, פרבר לונדוני שבו גרים המתים, מלווה בדמויות אקסצנטריות למדי. קורא אחד טוען באמאזון שהספר רק הולך ומשתפר. נחיה ונראה.

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שנת הפלאות של פיליפ לארקין

לפני זמן רב ניסיתי לתרגם, בהצלחה מפוקפקת, שיר קטן שמצא חן בעיני. שמו Annus Mirabilis וכתב אותו המשורר האנגלי פיליפ לארקין. למען האמת, האנגלית של השיר די פשוטה, דבר שכמובן אינו מקל על התרגום. למטה מובא השיר וניסיון התרגום הקלוש שלי. נדמה לי שהיו עוד תרגומים לשיריו, אבל אני בספק אם בשנים האחרונות יש פריחה בתחום ההתמחות המסוים הזה, ומיד תבינו למה.

לארקין היה, בחייו וקצת גם לאחר מותו ב-1985, משורר אהוב ובכיר, וגם ידוע מאד לציבור הרחב; מין יהודה עמיחי, נניח, של השירה הבריטית החדשה. אבל בדיוק כאשר גיליתי אני את השיר הדברים החלו להשתנות. מתוך מסמכים ומכתבים שפורסמו לאחר מותו צצו אמיתות מכוערות; עלה מהן שלארקין היה שמרן, קמצן חולני, שונא נשים, גזען סמוי; לא הכרתי את הפרטים, רק שברי-דברים שקראתי באקראי. זה לא שינה את חיבתי לשיר המסוים הזה.

בעצם מדובר בדילמה ישנה: אם האמן הוא חרא של בנאדם, האם האמנות שלו שווה משהו? שאלו אותה לגבי רבים, כולל דמויות כמו פיקסו, או הסופר הצרפתי סלין; אני משער שלכל אחד תשובה משלו – תשובה שמשקללת גורמים כמו עד כמה היצירות דגולות ובמה בדיוק התבטאה העובדה שהאיש (לרוב מדובר באיש) היה חרא. לא מזמן מצאתי ברשת טקסט של הרצאה שנשא הסופר הבריטי מרטין איימיס – דברים חדים כתער, אבל גם מאוזנים והוגנים, לפחות בעיני מי שאינו בקיא לגמרי בפרטי פרשת לארקין. אני מסכם כאן כמה מהדברים שאמר:

לארקין המשורר הענוג עם מייב ברנאן, אחת הנשים בחייו.

כשלארקין – ספרן שמן וקרח באוניברסיטת האל – מת ב-1985, הוא היה אהוב האומה, אם כי בשל שיריו, ולא בשל אישיותו. עשר שנים לאחר מכן, לארקין הפך טמא. פעם הוא העלה על הדעת איזו אנגליות מכובדת, מתונה, מאופקת; סגפן ממושקף העמל שעות על כתבי-יד בספרייתו הישנה. תדמיתו הנוכחית היא של שתיין קמצן וקנאי, מפיץ עננת-צחנה של אלכוהול, אנליות ועיתוני-מין. וגם מייצג של הימין הקיצוני.

המהפך התחיל עם פרסום מכתביו, ב-1992. מבקר נודע בשם טום פאולין כתב שהמכתבים חושפים את הביוב שמתחת לאנדרטה הלאומית. פאולין נתן את הטון, והאתוסים החדשים הכו במלוא עוצמתם בלארקין המת. פורסם ספר על חייו, ודימויים גדושי אינסטלציה – ביוב, חלאה וצחנה – הציפו את מדורי הספרות. מכתביו של לארקין עצמו סיפקו את הדלק:

"…אתה לא חושב שזה פשוט מחפיר שגברים חייבים לשלם עבור נשים בלי שיורשה להם, כמובן מאליו, לזיין אותן אחר כך? זה פשוט מגעיל. זה מרגיז אותי. כל מה שקשור ליחסים בין גברים ונשים מרגיז אותי. זה מין בלגן דפוק, נראה כאילו תכנן את זה הצבא או מיניסטריון המזון." או: "אני לא אוהב לצאת עם בחורה ולבזבז כמעט חמש לירות, בזמן שאני יכול לעשות ביד בחמש דקות, ויש לי את שאר הערב לעצמי."

בפעם אחרת סיפר לחבר על איזה סוג של דברי דואר הוא מפנטז: "מר לארקין היקר, לי ולחברה שלי יש ויכוח, החזה של מי מאתנו גדול יותר, ורצינו שתשפוט.." "מר לארקין היקר, הבת שלי בת הארבע-עשרה מטורפת על השירים שלך – היא מאוד מפותחת – " וכ'. הוא חיבב מאוד מגזין בשם "ספאנק", שהתמחה בהצלפות.יש עוד לא מעט: גם רמזים לאנטישמיות ושנאת זרים – אביו היה כנראה תומך נסתר של היטלר.

אבל מרטין איימיס מנסה לראות את הדברים מזווית קצת אחרת. לארקין היה, יותר מכל, אומלל; תוצר אופייני של זמן ומקום. זיכרונותיו העיקריים מילדותו, כתב פעם, היו "פחד ושעמום." ביחסיו עם נשים היה בעיקר קורבן למבוכה כאוטית אופיינית; איימיס מציין שכל סוקרי הביוגרפיה שחשפה את לארקין היו גברים: האם נתקפו עורכי-הספרות במין הלך רוח של "זה עסק מכוער, חמודה, זוזי הצידה ותני לגברים לטפל בזה"? נדמה לאיימיס שנשים היו נבוכות פחות לנוכח המהומה הפנימית של לארקין. שונא-נשים אמיתי לא מקדיש את חייו הפנימיים לנשים, אומר איימיס. חבריו הגברים של לארקין התכתבו אתו; רק עם נשים חלק רגעים אינטימיים. (לארקין היה נשוי וניהל כמה רומנים, וכתב שירי אהבה שלא פורסמו מסיבות של דיסקרטיות.) הזוהמה הרוחנית של מכתביו הפרטיים מעולם לא מצאה את דרכה אל דמותו הציבורית או אל יצירתו, אומר איימיס. המכתבים שלו היו גם דרך להיטהר מפסולת מחשבתית, ויש בהם הרבה לעג עצמי.

לארקין האשמאי החולני, מתוך The Angry Corrie 18: Apr-Jun 1994

הסלחנות היחסית של של מרטין איימיס נובעת אולי גם מהעובדה שהכיר אישית בילדותו את לארקין (מרטין איימיס הוא בנו קינגסלי איימיס, סופר בריטי בולט. הנה קטע מהיומן של לארקין, שבו מוזכר איימיס האב.) מרטין איימיס מביא דברים ששלח לו מילאן קונדרה באותו עניין: אנשים מתקדמים בערפל…במבט לאחור לא רואים את הערפל. מן ההווה הנתיב נראה ברור והראות טובה. במבט לאחור רואים את הדרך, רואים את האנשים המתקדמים בה ואת הטעויות שלהם, אבל לא רואים את הערפל. והוא מסיים: "מדוע שלא נרחיב את הנדיבות הרב-תרבותית שלנו גם למימד הזמן? העבר גם הוא ארץ אחרת. רוחות הרפאים שלו עשויות להראות מפחידות ומעוותות במקצת, בגוף או בנפש, אבל זאת רק סיבה נוספת לקדם אותן בברכה על חופינו."

ואולי גם כמה שירים של לארקין מהווים נסיבות מקלות; כולל אלה שבהם הוא מסביר אולי, מנין צמח כל זה: אבא ואמא. (This Be The Verse – למטה.)

שנת הפלאות

בשנת שישים-ושלוש
התחילו יחסי-המין
(היה די מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

עד אז הייתה רק התשה
מין התמקחות צולעת
הריב על הטבעת
ומגיל שש-עשרה – בושה
שאת הכל בולעת.

ואז פתאום הקרב שכך;
כולם הרגישו כך
והעולם הפך
למין משחק שובר-קופות
עם נצחון מובטח.

בשנת שישים ושלוש
אם כן, החיים היו נפלאים
(אם כי קצת מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

Annus Mirabilis

Sexual intercourse began
In nineteen sixty-three
– (which was rather late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
.And the Beatles' first LP

up to then there'd only been
,A sort of bargaining
,A wrangle for the ring
A shame that started at sixteen
.And spread to everything

: Then all at once the quarrel sank
,Everyone felt the same
And every life became
,A brilliant breaking of the bank
.A quite unlosable game

So life was never better than
In nineteen sixty-three
– (Though just too late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
. And the Beatles' first LP

This Be The Verse

.They fuck you up, your mum and dad
.They may not mean to, but they do
They fill you with the faults they had
.And add some extra, just for you

But they were fucked up in their turn
,By fools in old-style hats and coats
Who half the time were soppy-stern
.And half at one another's throats

.Man hands on misery to man
.It deepens like a coastal shelf
,Get out as early as you can
.And don't have any kids yourself

אולי תרצו לקרוא גם את:

יארנטון (ד) פולנים באוקספורדשייר; וודסטוק; השוק המקורה

הנדיב הידוע ג'ורג' סורוס, או שמא שורוש, הקים את האוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט. הרבה סטודנטים מזרח אירופאים באים משם לאוקספורד. ביארנטון יש קהילה קטנה ומגובשת של מזרח-אירופים, כי כשאומרים "מרכז אירופה" מתכוונים בעצם למזרח – צ'כיה והונגריה, אבל גם פולין, רומניה, מקדוניה, רוסיה. הם מעטים מכדי שיהיה אפשר לגזור איזו הכללה על קווי-אופי לאומיים, אבל אלה שפגשתי שם היוו חברה נעימה מאוד. משהו צנוע ורך היה בהם, עם ניצוץ של סקרנות אנושית, שאולי קשורה בכלל לגילם ולעובדה שהם, אחרי ככלות הכל, סטודנטים באוקספורד. עם הסטודנטית מפראג, החוקרת את יהודי צ'כיה שבין מלחמות העולם, דיברתי על ספרות צ'כית ועל מיכאל וויווג שפירסם פרוזה בעילום שם ברכבת התחתית של פראג (הגימיק לא מצא חן בעיניה) ובעיקר על קולנוע. אם צצה שאלה בנושא, פנינו לחבר הפולני של הסטודנטית לתולדות האמנות, שהוא אנציקלופדיה מהלכת בנושאי קולנוע ובעל ספריית סרטים ענקית. הוא גם חובב ג'ז, וכשבא לכאן התפלא להיווכח עד כמה לא ידוע כאן, במרכז אקדמי העוסק בעניינים יהודיים, אמן הג'ז ג'ון זורן: הוא וחברתו, הסטודנטית לתולדות האמנות מקטוביצה, מרבים להאזין לג'ז אוונגרדי שבו קל לזהות מנגינות חסידיות מוכרות. היא נראית, בשערה השחור, עיניה הבורקות ועורה החיוור, כמו הנערה היהודייה היפה בדרמה היסטורית המתרחשת בפולין של המאה התשע-עשרה, אבל היא אינה יהודייה – כמו לאחרים, גם לה יש איזה קשר משפחתי עמום ליהדות, על פי רוב סבתא אהובה שהותירה כמה זיכרונות ילדות מבליחים. הסטודנטית השלישית, חייכנית ועגלגלה, דוברת איטלקית טובה, והיא באה מקרקוב. כשסיפרתי לה שגם אמי נולדה שם, אורו עיניה, והיא אמרה שאני חייב, פשוט חייב, לבוא לבקר – זאת עיר מקסימה. האמת היא שמעולם לא עלה בי הצורך הדוחק בטיולי שורשים, שהצטיירו בעיני כסיור מאולץ בבתים ישנים בערים מדכאות רק מפני שפעם גרה שם אמא שלי. תמיד סברתי ששורשי הרוחניים האמיתיים נמצאים באיים הבריטיים, ואולי ממש כאן, ביארנטון. אבל המפגש עם הפולנים גרם לי לחשוב על כך מחדש.

הרקע הפולני שלי עניין אותם: כשהוטל עלי לשאת מעין הרצאה במקום, דיברתי על "עברית כשפת אם" וציינתי את העובדה המוזרה במקצת שאינני דובר את שפת האם של אמי, פולנית, ולא את כל שאר השפות שדיברו בהן האנשים הקרובים אלי בשנות ילדותי. אמרתי מה שאמרתי, ובסופו של דבר קם אדם מבוגר ושאל אותי אם אינני חש צער על השפות שאבדו לי ולשכמותי, ובעיקר על היידיש. עניתי מה שעניתי. אחר כך סיפרו לי שהיה זה מרצה ליידיש, ובשיעור שלו שנערך יום לאחר מכן תקף אותי בחריפות, כמי שנושא באשמת הציונות הבן-גוריוניסטית שדיכאה את היידיש בישראל עד עפר. ידידי החדשים נחלצו לסנגר עלי. אינני זוכר מה עוד שאלו אותי, רק את האשה התמהונית, אפורת-השיער, בבגד מסמורטט  – היא השתייכה לחבורה נשים קטנה, שהכל מניחים שהן באות להרצאות בגלל הכיבוד הניתן בחינם – שקמה ושאלה, בארשת רצינית מאוד: "אני נראית לך פולנייה?" עניתי שאין לי מושג איך אמורים פולנים להיראות.

וודסטוק וביקורת מוסיקה

בעיירה וודסטוק, בפאתיה של אחוזת בלנהיים, דרה משפחה אחת של ישראלים לשעבר, ובה ניצב מוזיאון אזורי צנוע המציג את תולדות פלך אוקספורד מאז ימי הממותות שרעו כאן לפני עידן הקרח, דרך הקלטים, הרומאים, הסקסונים וכן הלאה. לוח גדול מציג את התקופות ההיסטוריות וציוני דרך חשובים בתולדות האזור. את סוף המילניום מציינת פריצתה לתודעה העולמית של להקת הרוק האוקספורדית "רדיוהד". אנשי אוקספורד גאים מאוד ברדיוהד, אם לשפוט על פי מגאזין המוסיקה "משמרת לילה", המחולק חינם בפאבים. כותביו, סטודנטים אוקספורדיים, מצטיינים בחדוות ניסוח קטלנית ובאירוניה ארסית מצד אחד, ובגאווה פטריוטית לוהטת מצד אחר. קונצרט ה"חזרה הביתה" של רדיוהד התקיים לפני שהגעתי, והחמצתי גם את ההזדמנות לראות בציר של להקות מקומיות כמו "טראביס" "רוק אוף טרבולטה" ו"בינתיים, הרחק ברוסיה הקומוניסטית". אבל הצלחתי להגיע לערב של להקות אלמוניות בפאב-מועדון בשם ה"פוינט", לא הרחק מן הגנים הבוטניים. אווירה נעימה וידידותית להפליא שרתה שם. רוב הקהל, למען האמת, היה מורכב מנגני הלהקות, שגם ניסו למכור זה לזה דיסקים. האווירה, המוסיקה והבירה השרו עלי עליצות עצומה. בת לווייתי זיהתה מכר ותיק, בסיסט של אחת הלהקות, וכך נכנסתי לשעה קלה לסוד-שיחם של מוזיקאים מן השוליים האלטרנטיוויים ושמעתי רכילות משני צדי האטלנטי, בין השאר על אודות להקה בשם Ennui Malaise. שוחחנו עם אנגלי חביב בחולצה אדומה בוהקת. "הם נשמעים כמו אנגליה ב-1962", אמר על הלהקה שניגנה באותה עת. הסכמתי אתו בשמחה, שטוף התרוממות רוח, אלכוהול ואחוות אנוש. אני אוהב מוסיקה אנגלית מ-1962. אבל באותו רגע אהבתי את הקוסמוס כולו.

זמן קצר אחר כך הסתבר שהפאב נסגר, כדי להיפתח בשנית כפאב לחברים עם אופי ספורטיווי – כלומר, טלוויזיה בכבלים המשדרת את ערוץ הספורט וקליעה למטרה בחצים. הצעד העסקי הזה גרר מטח כמעט לא-ייאמן בעוצמתו של עלבונות צורבים ומצחיקים להפליא כלפי מקבלי ההחלטה, שזוהו בשמם ונמשחו בזפת ונוצות מטאפוריים על פני דפים רבים של "משמרת לילה". הסטודנטים נקראו להחרים את המקום החדש, ואת כל עסקיה של החברה שמדובר בה.

ב"זודיאק" הלכתי לראות המלצה אחרת של "משמרת לילה", "טראנסאטלנטיק". גם הפעם נתקפתי איזה שיכרון שמחה, הפעם מסיבות אחרות. ללהקה היה קהל אוהד שחשתי אליו קירבה והזדהות: רבים נראו בני גילי ולמעלה מזה. בכתבה נאמר שחברי הלהקה שירתו בלהקות רוק-מתקדם נודעות, כמו ספוקס בר, דרים תיאטר, פלאואר קינגס ומריליון. רק השם האחרון עורר בי אנחה נוסטלגית: גבי, מגבי תקליטים, חנות התקליטים המתקדמת של חיפה, ראה בהם הבטחה גדולה בשנת 1978 . בעצם, הם היו מין חיקוי של ג'נסיס, והלהקה המצוידת היטב שעל הבמה, על הזמר המוביל שלה, מסופר ומגולח למשעי ולבוש חליפה צנועה של סוכן ביטוח, היתה מין חיקוי של כל מיני להקות דינוזאוריות של ימי נעורי, שבהם השתייכתי למחתרת אנגלופילית שהחליפה בהתלהבות מידע ותקליטים של להקות אנגליות אלמוניות, ששמותיהן המוזרים נהפכו מאז לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. בסופו של דבר פצחה הלהקה בביצוע ארוך של הצד השני של "אבי רואד" של הביטלס, משובץ ביצירות מופת אחרות, וסאת הפאתטיות נגדשה. כמובן שנשארתי ושרתי עמם בקול, אבל כשהקרשנדו האורגזמי המסיים את היצירה נמשך, כך נדמה, שלוש שעות, עזבנו, אוזני מצלצלות ומבטיהם המבזים של המעריצים שרצו עוד הדרן מלווים אותנו.

השוק המקורה

השוק המקורה של אוקספורד הוא קטן וצבעוני, ויש בו בתי קפה, מאפיות, ירקנים וקצבים. בטיול באפרים הירוקים מחוץ לעיר אפשר לראות לעתים בחטף ארנבונים שפרוותם החומה-אפרפרה רכה ופלומתית למראה, אלא שהם פחדנים ומהירים ונעלמים מן העין מיד. בשוק, לעומת זאת, אפשר להתבונן בהם באין מפריע, פרוותם עדיין רכה ומזמינה, כשהם תלויים על אנקול, ורק מראה ראשם המכוסה שקית אטומה ומדממת, כמו אסירים שהוצאו להורג, חונק את דחף הליטוף. יצורי הים המוצגים בחנות הדגים על מצע של קרח טחון – חסילונים מנומרים, סרטנים שחורים גדולים שמחושיהם עדיין נעים, רכיכות וצדפות וצלופחים – מרתיעים בחייהם ממש כמו במותם; החזירים הנחורים התלויים שם, כמו כבשים ועופות באטליזי העיר התחתית בחיפה, הם דברים שמתרגלים לקיומם – הם נהפכים לחלק מן הנוף. אבל בבוקר יפה ובהיר של נובמבר נכנסתי לשוק כדי לקנות תה משובח בחנות מתמחה, ומיד נתקל מבטי בשתי חיות גדולות ובלתי מזוהות תלויות אצל הקצב. לא היו אלה חזירים או בני-צאן. גדולים מחזיר אך קטנים מפרה התנאו בעלי החיים הללו בפרווה יפהפייה, אפורה-אדמדמה ומנוקדת בהרות לבנות. גדמי הצוואר שלהן הזדקרו בזווית חדה. הרגליים נכרתו. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שאלה הם איילים או צבאים – ליתר דיוק, שזהו בשר-צבי: זכרתי שהיתה בי פעם איזו גאווה משונה על כך שאני מכיר את המלה האנגלית venison . בהיתי זמן מה בפגרים, תוהה מי בא לשוק המקורה לקנות קצת בשר-צבי, ואם אי אפשר למכור אותו ארוז ונקי בקופסאות קטנות ובלתי מזוהות. אבל נראה שההצגה לראווה היא חלק מן החן של השוק המקורה. הלכתי לקנות תה במקום אחר.

אולי תרצו לקרוא גם את:

יארנטון (3) בלנהיים, ארמון בחורף

"הארץ" 22 במארס 2002

אוטובוס מספר 20 נוסע מאוקספורד ליארנטון, עוצר ליד הקוטג' שלי וממשיך צפונה, פחות מעשר דקות נסיעה, אל העיירה וודסטוק. אחוזת בלנהיים צמודה לעיירה. נסעתי לשם בלי לדעת דבר על המקום, ושילמתי בהיסוס את דמי הכניסה לאחוזה המוקפת חומה גבוהה. כשחוצים את הסף, מבעד לשער המקומר, מתגלה פתאום ארץ-אגדות הזויה הממתינה שם, כאילו עברת איזה סף דמיוני – זגוגית-המראה ומאורת-הארנב של אליס, או ארון-הבגדים של סי-אס לואיס, שניהם אנשי אוקספורד. נוף רך וציורי, אירופי בעליל אבל לאו דווקא אנגלי – גבעות מיוערות המשתפלות בעדינות אל אגם שוקט, שצבעי השלכת משתקפים במימיו, גשר אבן עתיק, משעולים נעלמים בין העצים, וכמובן ארמון. שלווה חלומית שורה על המקום בסתם יום של חול, כשאין מבקרים רבים. זוהי ארץ פלאות אריסטוקרטית בעליל, ויופיו הטבעי של הנוף אינו טבעי כלל, מן הסתם, אלא מתוכנן, מרוסן, מתוחזק, מטופח ומטופל יום יום על ידי צבא של גננים ואנשי תחזוקה. את האחוזה והארמון הקים הדוכס ממרלבורו אחרי שניצח באיזה קרב חשוב ליד כפר גרמני בשם בלנהיים, ומכאן השם. הדוכס הנוכחי ורעייתו מככבים על העלון המחולק בכניסה. הוא נראה קצת כמו אחד מחבורת מונטי-פייטון, ושניהם, כמו כוכבי קולנוע מזדקנים, חנוטים בשיזוף חופשת-הסקי האחרונה, אדומי-לחיים ומבהיקים כמו נמשחו זה עתה בקרם לחות יקר שנועד לשמור אותם צעירים לנצח. בהיתי בהם בעוינות פרולטרית מסוימת. העובדה שארמון כזה, ואחוזה של 2100 אקרים סביבו, היא רכוש פרטי שעובר בירושה היא כמובן עניין טבעי לגמרי באנגליה, אבל לאצילים שטרם התרוששו יש בעידן הפוסט-קומוניסטי והניו-לייבורי הצדקה ניצחת לעושרם, או לרגשי האשמה שלהם: הוא "מייצר מקומות עבודה". במשפט הקסם הזה משתמשים גם ציידי השועלים המתמודדים מול מאבקם החריף של המתנגדים לציד: המערך הלוגיסטי הגדול של הספורט האצילי העתיק מעניק עבודה לעשרות סייסים, כלבנים, משרתים, ברמנים וכיוצא בזה. אבל האמת היא שגם אני רוצה להיות בעליה של אחוזה כזאת. אם לדייק, של האחוזה הזאת ממש. למעשה, הכרזתי על עצמי ביני לביני כבעליה העשיר והנדיב של בלנהיים, שעה שטיילתי בשופי ובנחת על גדות האגם, סקרתי את עצי הסקוויה שהובאו לכאן מאמריקה, או לגמתי תה ליד חנות המזכרות ונגסתי בסנדוויץ' שהבאתי מן הבית. בארמון עצמו הייתי מסרב בתוקף לגור, בשל ממדיו המפלצתיים, הצנרת הישנה והעובדה שברוב חודשי השנה מסיירים תיירים בחדרי השינה.
בחורף הארמון סגור למבקרים, כך שכאשר באתי למקום שנית עם משפחתי החמיצו הבנות את ההדר הבלוי במקצת של האולמות, ובחוץ שרר קור מקפיא שגירש אותנו משם מהר מדי. אבל באוקטובר עוד נערכו סיורים מודרכים בתשלום בארמון. למרות חזותם הנפוחה והמגוחכת של המרלבורואים היום, מדריכי התיירים מפגינים הומור בריא ומרבים להתלוצץ על חשבון בני המשפחה המתים, שדיוקנותיהם תלויים על הכתלים הגבוהים, חלקם פרי מכחולם של אמנים כמו גיינסבורו. אבל האמת היא שאני שונא את גיינסבורו. רק על אחד אין מתלוצצים: צ'רצ'יל, גאוות המקום, הוא בן משפחה, ונולד בארמון הזה ממש, למרות שלא גדל בו. בלנהיים נותנת איזה ממד נוסף לנאומו המפורסם, "נילחם על החופים…" וגו'. איש לא ירצה להפקיר מקום כזה לפולשים זרים, למרות שמו הגרמני. ולאחד מדגמי המטוסים הבריטיים של מלחמת העולם השנייה קראו "בלנהיים", למדתי מפוסטר ישן באחת מחנויות הצדקה בעיר.

אולי תרצו לקרוא גם את:

יארנטון (2) – אנגלופילים ופילושמים

מתוך "הארץ" 18 במארס

מעין יומן מיארנטון (ב) אנגלופילים ופילושמים מאת אבנר שץ

בחנות הספרים המופלאה "בורדרס" קניתי לי שלושה ספרים במבצע הוזלה. "בלקוולס" אמנם דומה יותר למערת-אלאדין מדהימה, כי יש לה חזית צנועה וקטנה שאינה מרמזת כלל על ההיכלות עמוסי האוצרות הצפונים בה, אבל דבר לא ישווה לנוחות, לשפע ולשעות הפתיחה הארוכות של סניף האוקספורדי של הרשת האמריקאית "בורדרס". אחד מן הספרים היה של סטיבן פריי. הרומאן שלו אינו מצחיק כלל, כפי שאפשר לצפות מקומיקאי שהפך כמעט בלי לשים לב לאחת מאושיות הממסד התרבותי הבריטי, אבל כשסיפרתי לה את העלילה אמרה אשתי: "הרוזן ממונטה כריסטו". זה  נכון – אני החמצתי לחלוטין את העניין, אבל ספרו הוא גירסה, מעודכנת לעידן האינטרנט, של סאגת הרוזן הנידח והנוקם. כמה מגיבורי המשנה בספר הם יהודים. אחד מהם הוא סוציאליסט נלהב ופעיל פוליטי (אבל לעת זקנה הוא חוזר בתשובה ומתפלל בבית  כנסת אורתודוקסי בלונדון);בתו מאוהבת בבנו של חבר פרלמנט – שמרני, כמובן – ובן-הדוד האמריקאי, שנאלץ לעבור לגור אתם בנסיבות טרגיות, מרגיע את עצמו בטיסה: "הם לא דתיים, ככה שלא אהיה חייב ללכת לבית כנסת בשבת; הם אנטי-ציוניים, ככה שלא אהיה חייב לנסוע לקיבוץ בקיץ; והם בריטים, ככה שלא יכריחו אותי לדבר על הרגשות שלי". אבל נדמה בכל זאת שיש לפריי איזה סטריאוטיפ – חיובי, כמובן – על יהודים, וגם על הפיסיונומיה שלהם: הנער והנערה היהודים הם "נאים וכהים". היהודי שמרטיט עדיין, כנראה, רגשות קמאיים אצל הבריטים הנאורים ושוחרי הטוב הוא יהודי ספרדי-מזרחי, כמו דניאל דירונדה של ג'ורג' אליוט, או "עאליוט" בתרגומו של דוד פרישמן משנת תרפ"ד, בהוצאת אחיאסף, ורשה, שעותק מתפורר שלו נמצא בספרייה של יארנטון. פרישמן מתמוגג בהקדמה שלו מאליוט, "אשה גדולה מנשי אנגליה, מבנות הכהנים" שכתבה ספר מופלא שחולל רעש עצום, "וגם אלינו היהודים דבר יגונב, כי יש ספר גדול מעשה ידי סופרת גדולה ההוגה דעות בנו ובעתידותינו ויהיה רעש גם במחנה העברים". דירונדה – גבוה, כהה, מתולתל ויפה תואר, ומושלם בעוד אלף מעלות, אבל על כל האקזוטיות שלו הוא בוגר איטון וקיימברידג'

ג'ורג' אליוט

ואיש לא יוכל להטיל ספק באנגליותו. הבריטים אהבו לאהוב אותו, כנראה, אבל ספר על המנדט הבריטי שנתקלתי בו באקראי, טען שהבריטים בארץ-ישראל ראו בערביי הארץ דמויות ציוריות, ויחסו להם נדיבות, הכנסת אורחים והליכות נעימות, ועוד סגולות אביריות שקודשו בבתי הספר של האליטה האנגלית; הם הוקסמו מהם ואהבו אותם, בעוד שהיהודים היו "בורגניים, חסרי מנוחה, חסרי-הומור, סגורים, חסרי כישורים חברתיים…" האם זהו אחד ממקורותיה של האנטי-ציונות הבריטית, המתנוססת עדיין במלוא עוזה מעל כותרות ה"ניו סטייטסמן"? הכללות הן תמיד מטופשות, כמובן, אבל הן עוזרות לנו לתת איזה סדר ומשמעות בעולם – יורם ברונובסקי כתב דברים ברוח זו, אם אני זוכר נכון. ברונובסקי שהה עת ארוכה ביארנטון.

ספר שני שקניתי באותה עסקה היה החדש של וויל סלף. בבורדרס פורסם שהוא יבוא להרצות. הצעתי למישהי להתלוות אלי, ובזמן היעוד הגענו לחנות. התברר שההרצאה מתקיימת במקום אחר, וכך, בלכתנו בעקבות ויל סלף, גילינו את ה"יוניון", מין מרכז סטודנטיאלי עתיק ומרהיב, מערך ענק של בניינים ובהם ספריות, פאבים ואולמות. שער קטן בחומת אבנים ברחוב צדדי מסתיר את קיומו של המבוך הזה, השוקק חיים. מאות סטודנטים צעירים, אדומי לחיים, נלהבים, נעו ללא הרף בין המבנים והקומות; ויל סלף הרצה באולם שבאחת הקומות העליונות, אבל כבר לא היה שם מקום. באכזבה מסוימת שוטטנו בין המבנים והגענו לאולם גדול ובו ספסלים ארוכים, מסודרים בדומה לפרלמנט הבריטי. גם כאן ישבו מאות צעירים, ותכונה גדולה היתה באוויר. שאלתי נער אחד מה עומד להתרחש ומיד כשענה לי התבהר העניין: תחרות ויכוחים. נבחרות סטודנטים מרחבי אנגליה הגיעו כדי להתווכח, על פי כללים נוקשים ותחת עינם הצופייה של שופטים מחמירים. אני מניח שאין ולו גם חבר פרלמנט בריטי אחד שלא השתתף במין מועדון ויכוחים כזה בנערותו, והדברים ניכרים. צעיר אחד ביקש את תשומת לב הקהל, התנצל על האיחור של אחת הקבוצות, והבהיר שהמפגש עם ויל סלף מתקיים במקום אחר. מיד קמו ממקומם כשלושה רבעים מן הקהל והחלה נהירה גדולה החוצה, אל האולם האחר, שכבר ידעתי שאין בו מקום. מסתבר שסלף פופולרי מאוד; גיבורת ספרו האחרון, "איך חיים המתים", שמה לילי בלום, והיא יהודייה, כמובן. אחרי זמן קראתי, באיזו כתבה באינטרנט על מצוקת יהודי בריטניה לנוכח ה"מצב", שגם ויל סלף הוא יהודי. וגם סטיבן פריי.

אולי תרצו לקרוא גם את:

יארנטון (1) – חיי כפר וחתולים

פורסם ב"הארץ| 10 במארס 2002

בכפר האנגלי יארנטון, הסמוך לאוקספורד, מקום ששמו נמסר מפה לאוזן בחרדת קודש בקרב כת סתרים קטנה, אין בעלי חיים רבים, פרט לכבשים וסנאים. ושני סוסים שרועים בשלווה מול האחוזה, ומישהו מכסה אותם במעיל סוסים כשיורד גשם. וכמה כלבים. ייתכן שהחמצתי משהו מכיוון שמאז שהגעתי ליארנטון ביליתי את רוב זמני ספון בין כותלי הקוטג' הישן שלי, שהיה פעם בית הספר של הכפר, שוקד בחריצות עמלנית משחר עד ערב על המשימה שלשמה באתי לכאן, מגיח מהבית רק כדי לאסוף את הדואר שלי – טוב, זאת לא האמת המדויקת; אבל, כך או אחרת, הטרידה אותי עובדת העדרם של חתולים. במשך שבועות אחדים נתקלתי בשני חתולים בדיוק: אחד, שפרוותו מעוטרת דגם המכונה כאן "שריון צב", חלף דרך החצר שלי ונעלם ללא שוב. חתולה שנייה ראיתי ליד התעלות המובילות לאוקספורד. היא היתה חתולה שחורה, קטנה ויפה, שעמדה על אחת מסירות המגורים העוגנות לאורך התעלה. הסירה עצמה, מהמוזנחות והישנות שבהן, היתה נעולה ובעליה לא היו שם. החתולה השחורה חיפשה חברה וחיבה וליטפתי אותה כמה דקות, וכשהמשכתי ליוותה אותי למרחק קצר אבל חזרה להתיישב לצד הדרך, מחכה למטייל הבא או לבעליה שישובו לסירה שלהם. סמוך לשם ניצב גלעד – הגה של ספינת נהר, צבוע בגוון לילכי ומעוטר ציורי פרחים פסיכדליים, ועליו שלושה שמות – שרה, פין, לינדסי. איש מזוקן עם עיניים לוהטות, שישב ליד כמה צריפים הרוסים למחצה, צבועים בגרפיטי צבעוני טרי בנוסח שנות השבעים, כמי שיושב בגן ביתו המרווח, הסביר שהמציבה הוקמה לזכר שתי נשים וגבר שנספו בשריפה בסירה שלהם לפני שש שנים. השעה היתה עשר בבוקר, והוא לגם בירה מפחית ירוקה גדולה ועיין במגזין עיצוב. "הם כנראה מתו משאיפת עשן. בשריפה, בדרך כלל, זה גורם המוות, לא החום או הלהבות. הם לא הצליחו לברוח מכיוון שכנראה ישנו כשהשריפה פרצה". הוא דיבר לאט וברור, כפי שמדברים לזרים או ילדים. הוא המשיך וסיפר שקהילת אנשי הסירות, שהוא נמנה עליה, כוללת רופאים, אדריכלים ומהנדסים – היתה בדבריו איזו אפולוגטיקה תוקפנית, לאמור, אנחנו לא סתם כנופיה של פוסט-היפים שמגדלים פה קנביס בעציצים ונהנים, כמו "דיוד" לבובסקי מסרטם של האחים כהן, מפלאשבק של אל-אס-די. מדי פעם – אנחנו קהילה של ממש. אבל הדברים משתנים – הוא קונן – החירות המופלאה של החיים על הסירות, שאותה הילל כל כך עכברוש המים ב"הרוח בערבי הנחל", נעלמה, והכל הפך ממוסד, מורשה ורשום; רשות נתיבי המים הבריטית מעניקה רשיון לכל סירה ואינסוף כללים וחוקים חלים עליהם. לא שאלתי אותו על אודות החתולה. כשהעליתי את התמיהה על העדר החתולים אמרה לי מישהי שלדעתה האנגלים מחסלים בקפדנותאת כל החתולים המשוטטים. "האנגלים?" התנגדתי. האנגלים, עם "בית החולים לחיות", והזקנים שמורישים את כל הונם לחתוליהם, האנגלים שהמציאו את צער בעלי חיים – הם ודאי אוספים כל חתול משוטט ומעניקים לו בית חם ומשפחה אוהבת. הרי האנגלים לא ישמידו בעלי חיים במין ג'נוסייד המוני, אלא אם כן – נזכרתי תוך כדי דיבור – מדובר בעניין חמור של בריאות הציבור, כמו הפה והטלפיים. "הם נורא פוחדים מכלבת", אמרה בת שיחי. לא רק בעלי החיים מעטים ונחבאים אל הכלים. בכפר עצמו, שהוא מין כפר שמריהו צנוע ונאה, יש שעות שבהן אין נפש חיה ברחוב. ברכיבה קצרה על האופניים שלי, ובעצם גם בהליכה, אפשר להגיע ללאמאמץ למרחבים פתוחים וירוקים, ולהביט סביב אל נוף יפה עד דמעות, כמעט בלי שום וולפגנג לייב, בשדה פרחי שן-הארי, 1999. "מחסור מתמשך במרחבים פתוחים. סימן לציוויליזציה למלוא רוחב העין. השהות בחיק טבע מסתברת כעניין קל, טבעי ושגרתי. שדות, אפרים, טלאים של יער על גבעות נמוכות, ואין אדם או עקבות אדם: אפשר ללכת שעות במשעולים מסומנים בין השדות, בלי לראות פחיות בירה ריקות או בקבוקים, בלי שקיות במבה נישאות ברוח או מצבורי חיתולים משומשים. משהו ורדרד ודמוי נייר שהרוח מעיפה איננו, כצפוי, טישו משומש, אלא עלה כותרת של ורד. נדמה שהאפשרות הזאת – להיות לגמרי לבד בלב נוף ירוק ומסביר פנים ובחיקו של טבע מתון ובלתי עוין – אפשרות שאיננה פתוחה לפני האזרח הישראלי – היא מרכיב בעל חשיבות מסוימת לבריאות הנפש. כמו ויטמינים ותרכובות-קורט אחרות, צריך רק מעט ממנו, אבל העדרו עלול לגרום לתופעות חמורות, מעין צפדינה של הנפש. נדמה שכל ה"ישראליות" הזאת, שהרבה ישראלים מדברים עליה בשאט נפש ובוז מריר, נובעת ממחסור מתמשך במרחבים פתוחים, ריקים ונקיים מפסולת אנושית. אפילו נוכחותם המתמדת של חתולים בישראל לא מחפה על כך.

אולי תרצו לקרוא גם את:

שטלנד

>> על הרקע למאמר ב"רשימות"

published in "Shetland life" April 2004

Sailing towards Shetland / Avner Shats

In 1985, fresh out of University, I was spending some time in London, as many young people from this troubled part of the Middle East tend to do. I was planning a trip to Scotland with my girlfriend, and was looking around a tourist information center near Victoria for bus and train schedules, youth hostels in Edinburgh and the like, when I saw a colorful brochure suggesting a visit to Shetland. Something clicked, I still don't know why. I only had very dim notions of Shetland at the time; bits of obscure memories, and eclectic facts gathered at random, rushed through my mind: ponies, North Sea oil, knitwear. The brochure offered more: Viking heritage, puffins, and white nights. I knew I had to get there. Luckily, my girlfriend – now the mother of my two daughters – went along with the idea, despite her suffering from seasickness. As for me, I have a soft spot for the sea: I graduated from the Israeli Maritime College, sailed as a cadet in the merchant marine and served in the Israeli navy (in rather unlikely locations, such as the Dead Sea.) We couldn't afford flying to Shetland and even the ferry from Edinburgh was a bit expensive. Instead, we chose to travel up to John O'groats by land, on to Orkney by boat, and then board the "Akerberg" sailing to Scalloway. Our actual visit to Shetland was brief but unforgettable. We took pictures, we had nice rides to famous attractions, we stayed at the Lerwick youth hostel and waited for the sunset, followed shortly by sunrise – it was late June. Our schedule was tight, we had plane tickets back home, and a few days later, on the Akerberg's next run, we left Shetland. But Shetland never left me. I had enough memories to last me many years.
To refresh my memory, I looked up these few details in my novel, "Sailing Towards the Sunset", published in 1998. The novel has many true-to-life details depicting my brief Shetland experience; generally, though, it is pure fiction, and the concept of the book is so complex as to render it unfit for mass consumption. And yet a small, select readership did like it – enough to win it a respectable prize (the Hebrew University Schweipert literary award) and to help inspire a unique, unpublished novel named "Sailing Towards The Sunset by Avner Shats", by Nell Zink. But this is a long, separate story. So the book, I'll be the first to admit, is ambitious – it has a basic plot, but its written in an array of different styles and has an annoyingly large number of digressions; I was aiming high, and trying to deal with many different issues. But one leitmotiv, which remains evident throughout, is the yearning to sail away, to travel afar. This is where Shetland comes in: Shetland is, in a way, the farthest place you can go to from Israel; a complete negative; an antipode, if not geographically then at least mentally. Israel, you probably know, is hot, hectic and always at the headlines. Shetland is anything but.

The book is also – perhaps mainly – a love story, between a young Israeli and a local girl, named Mary. I was well aware of the fact that what I find exotic, fresh and exciting is often mundane and boring for local people in far-off places, and vice versa; the sunny south, I'm sure, is fascinating and tempting for people of the north. And so, in some parts of the book, I tried to see Israel through the eyes of Mary – a bright, shrewd independent girl who shares with the protagonist the passion of traveling afar. She writes him letters, sometimes makes cynical remarks and acute observations, and being, generally, a major influence on the life of the hero – who is in some respects, though not all, a typical Israeli. He comes to Shetland, by the way, on an assignment – he is a secret agent, to be blunt, disguised as a bird-watcher – but the thriller facet of the book was never very prominent; don't look for it if the book ever gets translated. One thing is definitely common to the protagonist and me: we both love Shetland. Here is a short paragraph: the style, characteristic of my hero, is somewhat overdramatic, and yet the central feeling behind it surely represents my own emotions too:

The ride, crossing the island's width, was not long. We passed sheep, isolated farm houses and green fields. In places I could see square, dark, bald patches in the grassy slopes, looking a bit like fresh graves – places were peat was dug for fuel…I felt comfortable, at ease, a feeling of familiarity, closeness; as if I was riding down an old road, anticipating the view beyond the next hill … was I here before? In a period of time unrecorded by that part of my consciousness measuring time with the indifferent precision of a digital watch or a calendar? Was I – in some small gap cracked in the unchanging sequence of time – while my mind was absent, wandering off for a minute – in some fleeting blink-of-an-eye – hurled to another dimension, spending a lifetime in here, which lasted only a second in my sensed reality? Did I live here, in a parallel, hidden reality? Was I ever incarnated in the bodies of these people – I do not look all that different, after all? do I carry in my cells a cryptic message, transferred to me through meandering lanes of kinship and concealed dynasties? The air – the salt, the grass, the soil, the fish, the wool, the smoke – incorporated the smell of my own body; recycled air which I have breathed before in the past. Or the future"

Err, yes. He was a bit of a drama queen. But I can sympathize. I still miss Shetland. I hope to come visit again someday.

אולי תרצו לקרוא גם את:

ציד הכרנש The Hunting of the Snark

מאת לואיס קרול

התייסרות בשמונה חנקים

חנק ראשון: הנחיתה

חנק שני: נאום הבלן

חנק שלישי: ספורו של הבשלן

חנק רביעי: הציד

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

חנק שישי: חלומו של הבורר

חנק שביעי: גורל הבנקאי

חנק שמיני: ההעלמות

 

חֶנֶק ראשון: הנחיתה

בדיוק המקום לכַּרְנָש!" קרא

הבָּלָן, והנחית בזהירות

את צוותו; אוחזם בקצה-שערה

מעל גובה גלי הגיאות.

 

"בדיוק המקום לכַּרְנָש!" שנית

זאת אמרתי, וזה מעודד.

"בדיוק המקום לכַּרְנָש! בשלישית:

כל משפט כפול-שלוש הוא אמת."

 

הצוות הושלם: הוא כלל בּוּרְסְקִי

בּעל מפעל בָּרְדַסִים –

בּוֹרֵר, אשר בא ליישב סכסוכים –

וּבּרוֹקֶר, שמאי-נכסים.

 

בּילְיַארְדֶר אחד, עצום-כּשרון

קיבל את חלקו, ועוד זֶרֶת –

אך בּנקַאי, ששכר טרחתו כְּמִיליון

החזיק בכספם למשמרת.

 

היה גם בּוֹנֶה. תחרה הוא רקם

או צעד לו מצד אל צד:

ותכופות (כך נטען) מטביעה הצילָם –

אם כי איש לא ידע כיצד.

 

היה שם אחד לו יצאו מוניטין

כי שכח, כשעלה לספינה,

מטריה ושעון, טבעות, תכשיטים

ובגדים שלדרך קנה.

 

על מעל ארבעים ארגזים ארוזים

בקפידה, שמו הודפס בבירור:

אבל הוא שכח זאת לומר, ואז הם

השאירום על החוף בלי הרהור.

 

אבדן הבגדים לא היה כה נורא

כששבעה מעילים על שכמו,

ושלושה מגפיים – אך רע מכל רע

הוא לגמרי שכח מה שמו.

 

הוא ענה ל"אתה!" או לסתם צעקה כמו

"טַגֵּן לי!" או "קְלֵה לי פֵּאַה"!

ל"איך 'תה קורא לו?!" ו"נו, זהו, מה שמו"!

ובעיקר ל"בֹּא הנה, אַה"?"

 

ולמי שחפץ במילים קצת בוטות

היו עוד שמות בם כּוּנַה:

חבריו הקרובים קראו לו "פָּמוֹט",

ואויביו "טוּגַנֵי גבינה".

 

"צורתו גמלונית – בינתו עמומה – "

(הבּלָן כך העיר, נרגש)

"אבל אֹמץ-לִבּוֹ מושלם! וזה מה

שצריכים כדי לצוד כרנש"!

 

הוא צחק עם צבועים וטלטל בחוצפה

ראשו מול מבטם האכזר,

ויצא לטייל, כף-בכף, עם דובה,

רק למען הספורט," כך אמר.

 

הוא היה הבַּשְלַן; התברר אחר כך

הבלן התפלץ, האומלל –

שאפה רק עוגות חתונה, ולכך

לא היו חומרים בכלל.

 

לאחרון ספנים נייחד הערה:

הוא נראה כשוטה הכפר,

אבל מחשבה יחידה בו ניקרה:

"כרנש" – ולכן נִשכַּר.

 

הוא היה מין שוחט-ובודק; והצהיר

אחרי כשבוע בַּיָם,

שידע להרוג רק בּוֹנִים; אז החוויר

הבּלן וקולו נדם.

 

אחר כך הסביר, מרעיד קולו,

שעל הסיפון, בעצם,

מתגורר הבונה המאולף שלו

ומותו יגרום לו רוב-עצב.

 

הבּוֹנֶה זאת שמע ועינו מחה,

ומחה וכולו נרעש:

הפתעה מדכאת שכזו מבריחה

כל עונג מציד הכרנש!

 

הוא בתוקף דרש כי אותו הברנש

בספינה נפרדת יוסע

אבל הבלן התנגד כי חשש

לקלקל את תוכנית המסע.

 

הניווט הוא חוכמה מסובכת מאוד

גם כשיש רק ספינה יחידה,

וחושש הוא שלא יוכל לעמוד

בעוד משימה כה כבדה.

 

אשר לבונה – אין ספק, הוא חייב

לרכוש בגד חסין-סכין –

כך אמר הבּשלן – ולבטח חייו

בחברה בעלת מוניטין;

 

זאת אמר הבנקאי, ומיד ביקש

למכור (במבצע מיוחד)

שתי פוליסות: אחת נגד אש

ושניה לנזקי ברד.

 

ובכל זאת, מאז אותו יום קודר,

כשבודק לצדו הפסיע,

הביט הבונה לכיוון האחר

ונראה ביישני להפתיע

 

חֶנֶק שני: נאום הבָּלָן

 

הבלן זכה בשבחים עד בלי די –

כה גמיש הוא, רב-חן ועניו!

וכזאת רצינות! הוא חכם, בודאי

זה תכף ניכר מפניו!

 

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח

בלי שום יבשה בקצותיה:

והצוות כולו עלז, כשנוכח

כמה קל להבין צפונותיה.

 

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,

קווי-אורך, חוגים ותחומים

שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה  –

אלה סתם סימנים מוסכמים!

 

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת

שוניות ואיים מלוא שטחן!

אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית

חכמת הניווט: דף לבן"!

 

זה היה מהולל ומקסים, אבל

חיש נודע – הקברניט המושלם

מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על

שום שיטה לשייט בים.

 

הוא היה קצת כעוס, אך חילק בלי היסוס

הוראות מביכות עד בלי די.

כשקרא: "הגה שמאלה! שמור על הקוּרְס"!

מה אמור לעשות ההגאי?

 

לעתים מוט-ההגה הסתבך בתרנים

הבלן, מהורהר-ארשת,

ציין – זה נפוץ: באקלים משווני

הספינה, איך לומר, "מתכרנשת".

 

אך עיקר הצרה התגלעה בהכרח

כשאמר, מצוברח ומאוכזב

שציפה, לפחות, עם רוחות ממזרח,

לא לשוט לכיוון מערב!

 

אך בתום התלאות הם הגיעו לחוף

עמוסי מזוודות ותיקים:

והצוות היה די אומלל מהנוף

שכלל רק נִקְרוֹת וצוקים.

 

הבלן, שהבחין במורל ששקע

סיפר, בקול בַּרִיטוֹן

בדיחות ששמר לתקופת מצוקה

אך הצוות המשיך לרטון.

 

הוא חילק להם גרוג בנדיבות, מלוא הכף

וביקש שישבו למולו

אז הודו שנראה נאדר ונשגב,

כשעמד ונשא משלו:

 

"ידידים, רומאים, בני ארצי – האזינו"!

(כמוהם, חובב ציטוטים היה:

הם הריעו "הידד!" ולחייו כוס שתו

כשחילק לכולם עוד מנה.)

 

"הפלגנו חודשים, הפלגנו שבועות

(ארבעה באחד, בערך)

ועד כה, ידידי, לא ראינו שום אות

או סימן לכרנש בדרך.

 

הפלגנו שבועות, הפלגנו ימים

(שבעה לאחד, בממוצע)

אך כרנש, שאליו לבותינו הומים –

לא קצה חוטם ולא נוצה!

 

שמעו, אנשי: ברצוני בו לתת

חמישה סימנים מובהקים

על פיהם תזהו בכל שתיפנו את

הכרנש המקורי, החוקי.

 

אציגם כסדרם: הטעם, כידוע

הוא קלוש וחלול, אך פַּריך;

עם ניחוח עדין של אורות-תעתוע,

כמו מכנס שקצת צר בַּיָרֵךְ.

 

הרגלו לאחר בשינה, הן תודו,

מופרז בהחלט. די לומר

שאת פת-הערבית בין ערביים סועד הוא:

צהריים, ביום המחר.

 

הסימן השלישי: תפישתו קצת איטית

ואם תספרו לו בדיחה,

יאנח, כנתון במצוקה אמיתית,

וחידוד ימלאו מבוכה.

 

רביעית, הוא חובב תאי-מלתחה

ונושאם על גבו בלי הפסק.

זה מוסיף – הוא טוען – ליפי הזריחה –

טענה בה ניתן לפקפק.

 

חמישית: שאפתנות. ונפנה בהמשך

את שני הסוגים לפרט:

ולהבדיל בין הזן המנוּצֶה, שנוֹשֵךְ

והזן המשֹוּפָּם, ששורט.

 

כי על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק,

חובתי להיות גלוי-לב:

בחלקם הם בּוגַ'מים – "  וכאן הוא הפסיק

כי פתאום הבשלן התעלף

 

חֶנֶק שלישי: סיפורו של הבַּשְלָן

 

העירוהו בתופין, העירוהו בקרח

העירו בחרדל ובצנון –

העירו בריבה ובעצות של תרח –

חדוּ לו חידות הגיון.

 

כשחזר לחושיו, הזדקף בגניחה

וסיפר את סיפור היגון;

הבָּלָן קרא: "הַס!" דממה, אף צווחה"!

ודנדן, כולו נרגש, בפעמון.

 

היה שקט מוחלט! בלי צווחות ויבבות

אף לא נהימה או שיעול

כשסיפר אותו "הוֹ!" את סיפור היגון

בסגנון של לפני המבול.

 

"אבי היה איש ישר, אך רש" —

"תדלג!", הבלן כה  זירז –

"אם החושך ירד, אין סיכוי לכרנש –

אין לנו שנייה לבזבז!"

 

הוא יבב: "על כל ארבעים השנים

אעבור בשתיקה, עד לעת

בה לקחתם אותי אליכם לספינה

בציד הכרנש יד לתת.

דודי היקר (שעל שמו אני נקרא)

העיר, כשנפרד לשלום – "

"דלג על הדוד!" הבלן קרא

ובכעס עִנבֵּל בפעמון.

 

"הוא אמר לי אז כך" – העניו מכל שח,

"אם כרנש הוא כרנש, זה בסדר.

הוא כלל אינו רע – בתור צלי בקדירה

וטוב להסיק בו החדר.

 

הוא ניצוד בגביעון – ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה ירדפוהו;

מאיימים על חייו במניה של רכבת;

בחיוך וסבון יכשפוהו – "

 

("בדיוק השיטה," הבלן הנועז

להעיר בסוגריים חש,"

בדיוק זו הדרך – כך אמרו לי אי-אז

שבה יש ללכוד כרנש"!)

 

"אבל, בני הקוֹרֵחַ, שמור נפשך:

כי אם כרנשך הוא בּוּגָ'ם –

פתאום, ברכות, תיעלם ואינך,

ושוב לא תיראה לעולם"!

 

"וזה הדבר המייסרני בצוּץ

זכר מה שאמר עם מותו:

ולבי – הוא כמו סיר שחלב חמוץ

עולה וגולש משפתו!

 

וזה הדבר" – " כבר שמענו את זאת"!

אמר הבלן בחימה.

אבל הבשלן ענה: "בכל זאת

זה מה שמטיל בי אימה!

 

"בלילות, על דרגש, אחלום: הכרנש

נאבק ונלחם בי בסתר!

אבשלו בקדירה, באותו חלום רע

ואסיק אתו את החדר."

 

"אך אם פעם אפגוש בּוּגָ'ם, אני

מיד (לי ברור בהחלט)

פתאום, ברכות, אעלם ואיני

ואת זאת לא אוכל לשאת"!

 

חנק רביעי: הציד

 

הבָּלַן נראה אוּפִי, את גביניו הוא קימט

"לו רק הקדמת דְבַרֵיךָ!

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת

כשכרנש כבר ממש בפתח!

 

"אם אתה תיעלם, ידידי, האמן,

זה לנו יגרום צער עז –

אך ודאי זאת ידעת כשלדרך יצאת –

יכולת לומר זאת כבר אז"?

 

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת –

נדמה לי שזאת כבר אמרנו".

והאיש ששמו "היי" אז ענה לו בדווי:

"הודעתי לך כשיצאנו".

 

"קרא לי רוצח – קרא לי אדיוט –

(לכולם יש חולשות, בוַדאי)

אך אף שמץ ממה שניתן לכנות

התחזות – אינו בין חטאי"!

 

אמרתי בעברית, אמרתי בהולנדית

וגם בגרמנית ויוונית:

אבל (זה מביך עד מאד) שכחתי

שאתה מדבר אנגלית"!

 

"מעורר רחמים"! הבלן אמר

פניו נפולות מצער;

"אך כעת, כשסיפרת את שיש לספר

הויכוח הזה מיותר".

 

"את המשך נאומי (הוא הסביר) אאלץ

לשאת בעת פנאי, במחילה.

אך כעת הכרנש לפתחנו רובץ,

ולצודו – זו חובה נעלה"!

 

לצודו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה לרדפו;

לאיים על חייו בִּמְנָיָת-רכֶּבֶת;

בסבון וחיוך לכַשְפוֹ.

 

הכרנש הוא יצור משונה, שלא

יתפס בדרכים פשוטות.

עשו מה שתדעו, ונסו מה שלא:

היום שום סיכוי אין לשמוט"!

 

אנגליה מצפה…- אתאפק. אכן:

זה פתגם אדיר, אך שדוף;

מוטב שלקרב תחגרו נשקכם

ותכונו בנפש וגוף.

 

הבנקאי אז הסב המחאה פתוחה

(לא סחירה) והמיר שטרות.

הבשלן – מעיליו ניער בחטף

וסרק פאותיו ושערו.

 

הבורסקי והברוקר עשו יד אחת

והשחיזו יחדיו את האת;

אבל הבונה רק רקם תחרה

בחוסר עניין בולט:

 

אז ניסה הבורר רגשותיו לעורר,

וציטט פסקי-דין בם נכתב,

כי יִצוּר תחרה מהווה הפרה

של זכויות הפרט – אך לשווא.

 

הבַּרְדְסָן זמם תוכנית די שטנית

מערך חדשני של קידות:

הביליארדר, ביד עצבנית

פיזר גיר לבן על אפו.

 

הבודק-השוחט התגנדר עת רבה:

כפפות גדי, צוארון מרשרש  –

ואמר שהוא חש כמו לפני מסיבה,

הבלן ביקש: "אל תקשקש"!

 

"הכר נא ביננו," הוא אמר בתחינה,

אם נפגוש בו יחדיו – תהיה בחור טוב"!

הבלן רק הנהן כזקן רב-בינה:

"לא במזג אויר רטוב".

 

למראה הבודק במצב כה שפוף,

הבונה פשוט השְתַּנְחֶץ.

אפילו הבשלן – האוויל עב-הגוף –

לקרוץ בעינו התאמץ.

 

"תהיה גבר!" זעף הבָּלָן למשמע

הבּוֹדֶק שהחל מתייפח.

"אם נפגוש את הגָ'בּ-גָ'בּ, ציפור נואשה,

נצטרך כל טיפה של כוח"!

 

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

 

צדוהו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על במנייה של רכבת;

בסבון וחיוך כישפוהו.

אז תיחבל הבודק ברוב שכל תכנית:

לבדו יבצע גיחה

אל עמק רחוק ועלום בתכלית,

שבו רגל אדם לא דרכה.

 

אך על כך בדיוק חשב גם בונה

ונתיבם הצטלב לבלי שוב.

שניהם לא פלטו אף אות או מילה,

רק עטו הבעה של תעוב.

 

הם ניסו לחשוב אך ורק על כרנש,

מתמכרים לתשוקה לצודו,

כל אחד העמיד פנים שלא חש

בשני ההולך לצדו.

 

אך העמק הלך וצר, והלילה

האפיל, וצינה התעטף,

ומתוך עצבנות (לא חיבה, חלילה)

צעדו הם כתף אל כתף.

 

לפתע – צווחה את העמק פילחה.

הם ידעו כי קרבה סכנה:

הבונה החוויר מזנב עד נחיר,

הבודק חש תחושה משונה:

 

הוא חשב על ימי ילדותו המתוקה –

זמן מאושר ושכוח –

כי הצליל ששמע, לו הזכיר חריקה

של גיר המחליק על לוח!

 

"זה קולו של הג'בג'ב!" הוא פתע קרא

(אותו איש שכונה "מטומטם")

"הבלן" הוא הוסיף, בנימת יוהרה

"יעיד – כבר אמרתי זאת פעם."

 

"אכן, זה הג'בג'ב! זכור את הכלל:

ספור היטב: פעמיים חזרתי.

כן, זהו שירו של הג'בג'ב! מש"ל,

כי שלוש פעמים זאת אמרתי."

 

הבונה לדברים את אוזנו היטה,

לכל הגה לבו השית –

אך צפשף ביאוש ורוחו כלתה

כששמע את האות בשלישית.

 

מכיוון שלמרות שכל כך התאמץ

אל סוף הספירה לא הגיע,

וכעת את מוחו האומלל יאלץ

במיני חישובים להוגיע.

 

אחת ועוד שתיים – לו ניתן" הוא זעק,

"לפתור זאת עם בוהן וזרת!"

הוא זכר, מדוכדך, שחיבור, כדרדק,

לא גרם לא טירחה מיותרת.

 

"סבורני" – אמר הבודק – "שאפשר

לעשות זאת. חייבים לעשות!

הדבר יעשה! הב לי דיו ונייר –

המיטב שאפשר כאן למצוא."

 

בונה הביא נייר, עטים וספרים

ודיו בכמות מפתיעה:

ויצורים מוזרים זחלו מחורים

והביטו בהם בפליאה.

 

הוא כלל לא כהה בם; שקוע כליל

כתב, בכל יד קולמוס,

והסביר כל העת, בסגנון קליל

שאפילו בונה יתפוס:

 

"אם ניקח את שלוש כנושא התרגיל –

הדבר על צרכינו עונה –

נוסיף שבע, ועשר, וכל זאת נכפיל

באלף חסר שמונה.

 

את מה שקיבלנו נמשיך ונחלק

בתשע מאות תשעים ושתיים,

ונחסיר שבע-עשרה – התשובה, בלי ספק

תהיה נכונה כשמיים.

 

את כל זאת להסביר הייתי שמח,

ראשי כה צלול כעת,

אילו לי היה זמן ולך היה מוח –

אבל אין זה הכל. הסכת:

 

י ברגע הובהר כל אשר בעבר

נעטף מיסתורין דרך קבע,

וכעת, בחינם, אעניק לך גם

שעור במדעי-הטבע."

 

אז המשיך ואמר בדרכו הכנה

(את כללי הנימוס הוא שכח:

להרביץ בו בינה בלי כל הכנה –

זה לא מקובל בחברה)

 

"הג'בג'ב מטבעו הוא מין עוף נואש

מעונה בתשוקה נושנה:

טעמו בלבוש מגוחך – הוא לובש

אופנה של בעוד כשנה.

 

לעולם לא ישכח ידידי אמת,

ואיש לא יוכל לשחדו;

בכנסי-צדקה הוא בפתח עומד

ומתרים – אך קופץ ידו.

 

טעמו, מבושל, טוב יותר מארנב

מבשר כבש, צדפות, קָנֶלוֹנִי:

משתמר הוא היטב בכדי-שנהב

יש אומרים: חביוֹנוֹת מהגוני.

 

בנסורת ירתיחוהו, בדבק ימליחוהו,

יסמיכו בארבה ובסרט.

אבל העיקר, אין לשכוח, הוא

לשַמֶר צורתו הסימטרית."

 

הבודק היה שש להמשיך, אבל חש

שחובה לסיים, וניסה להגיד

בגיל וּבדמע, נפעם ונרגש

שראה בבונה ידיד.

 

הבונה התוודה, מבטיו מבליחים

כי בעשר דקות קנה

בּינה שספרים לא היו מצליחים

ללמדו בשבעים שנה.

 

הם חזרו חבוקים. הבלן (רק לרגע)

הוצף רגשות נעלים,

ואמר: "אכן, זה פיצוי על היגע

שידענו בינות לגלים"!

 

חברות שכזו בין בודק ובונה

עוד אחת שתשווה לה אַיִּן;

קיץ או חורף, זה לא משנה

דבר לא הפריד בין השניים

 

ואם פעם רבו – גם אם לא נרצה

הדבר לעתים מתרחש –

זכרו את שירו של הגָ'בּ-גָ'בּ, אשר

חישל חברותם באש!

 

חנק שישי: חלומו של הבורר

 

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הבורר, שעייף מלחפש ראייה

כי יִיצוּר תחרה הוא עווׁן,

נרדם וחלם על אותה הברייה

שראה רק בעין הדימיון.

 

הוא חלם על בית-דין אפלולי. הכרנש

בפאה וגלימה ושנצים,

הגן על חזיר שערק מן הדיר  –

על אפו משקפיו נוצצים.

 

העדים הוכיחו, בלי שום פקפוק

שהדיר עוד קודם ננטש:

השופט כל העת בֵּאֵר את החוק

בקול-רקע כבוש ומטושטש.

 

את אשמת החזיר הכרנש לא פירש:

כשלוש שעות, בלי שביתה,

הוא נאם – אבל איש לא ידע לנחש

במה בדיוק הוא חטא.

 

כל מושבע כבר גיבש דעה משלו

(זמן רב טרם הוקרא כתב-אשמה)

וכולם דיברו יחד, ואיש מהם לא

שמע את השאר במהומה.

 

"דע – " אמר השופט – "הו, אל תפטפט – "

קרא הכרנש: "זו פסיקה

שבַּטְלַה! שמעו לי: הכל פה תלוי

בחזקת-בעלות עתיקה.

 

לעניין הבגידה: נראה שמרשי

רק סייע. אשר למעילה

אם נטען "אין מה להשיב" –

ברור, שגם היא בְּטֵלַה.

 

לא אחלוק על אשמת עריקה, אך זו

תיפול, שום ספק לא עולה בי

(בכל הקשור להוצאות תביעה זו)

לאחר שהוכח האליבּי.

 

"מרשי האומלל – מעתה גורלו

"מסור" כך אמר "בידיכם"

והורה לשופט לפשפש בניירות

ואת הדיון לסכם.

 

השופט התאמץ, אך לא ידע איך;

הכרנש התנדב למשימה,

וסיכם בצורה מעולה – מסתמך

על דברים ששום עד לא אמר!

 

באה עת לפסק-דין, אך המושבעים

התקשו לאיית בלי שגיאות

מילה כה מסובכת, ובקשו, נכנעים

שכרנש גם לפסוק-דין יֲאוֹת.

 

מתלאות היום הכרנש קצת נשחק

את הפסק – "אשם!" הוא קרא

וכל חבר המושבעים נאנק

וחלקו אף איבד הכרה.

 

ומכאן הכרנש המשיך בפסיקה

שכן בשופט אחז בַּעָת,

היה שקט כשקם: לו נפלה שם סיכה

כרעם היתה נשמעת.

 

זה גזר-הדין: הגלייה לחיים,

אחר כך ארבעים לירות קנס.

והריעו הכל – אך השופט הטעים

גזר-הדין על שום חוק לא בוסס.

 

אבל חיש מהר דעכה החדווה

הסוהר הודיעם בדמעות

שלעונש הזה אין שום טעם, כיוון

שחזיר כבר היה מת מאוד.

 

בַארֶשֶת של גועל פרש השופט:

הכרנש היה קצת המום,

שהרי לא היה סנגור למופת –

וגעה במין צליל עמום.

 

כך חלם הבורר. ואותו השאון

עלה וגבר כרעם:

עד אשר התעורר, ולצדו הבלן

מצלצל באוזנו בזעם.

 

חנק שביעי: גורל הבנקאי

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הכל שמו לב שידידם, הבנקאי,

מונע במין אומץ חדש,

אץ כמטורף, עד אבד מן העין,

להוט לגלות כרנש.

 

ובעודו משחר בעזרת אצבעון,

עט עליו חֳטַפְקוֹף, ובכוח

אחז בו; הוא זעק כאחוז שגעון

כי ידע שאין טעם לברוח

 

הוא נתן הנחה, וגם צ'ק על סך

כשבע לירות (למוכ"ז)

אבל חטפקוף צוארו רק מתח

וביתר עוז בו אחז.

 

הניבים הרוֹצְפִים נקשו, נִיקְפָּצִים

מסביבו – והוא רגע לא נח:

הוא קפץ וניתר ופִירכֵּס ופִרפֵּר

עד אשר מתעלף צנח.

 

חטפקוף ברח כשהצוות גח

בעקבות אותו קול-זוועות:

הבלן ציין: "חששתי מכך"

וצלצל בפעמון כאות.

 

חזותו הושחרה כשולי הקדירה

עד שלא הכירוהו כלל;

מאימה ומגוֹר מעילו השחור

החוויר – מראה מהולל!

 

לבוש בגדי שרד, ולחרדת כולם

הוא קם, וניסה למצוא

מלים –  ובמקום זאת חייך כמטומטם

כי את פיו לא יכול עוד לפצות.

 

הוא שקע בכסאו, ידיו בשערו

ובנימה צַבְרִירִית זִמְרֶר

מין מלמול ריקני של אובדן-שפיות

ובזוג עצמות טִרְטֶר.

 

"נשאירו מאחור – השעה מאוחרת"

קרא הבלן בחשש.

"חצי יום אבד. נזדרז, אחרת

לא נתפוס טרם לילה כרנש.

 

חנק שמיני:  ההעלמות

 

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

 

הכל חששו מכשלון המרדף,

הבונה סוף כל סוף נדרך,

וקפץ וניתר על קצה הזנב

כי האור כבר כמעט דעך.

 

"איך קוראים לו" צועק! אמר הבלן

הוא זועק כמטורף ממש!

הוא מניף את ידיו ומטלטל את ראשו –

הוא בטח מצא כרנש!"

 

הצוות עלז. "את הכל הפַשְלַן

יעשה בשביל הבדיחה"!

סח הבודק. הם הביטו בו שם

על ראשה של גבעה סמוכה.

 

הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,

ואז, כעקוץ דבורה

צלל, העמיק, לתוך הנקיק  –

הם הקשיבו ברוב מורא.

 

"זה כרנש!" שמעו אוזניהם בתחילה,

זה היה טוב ממה שקיוו.

ואז – מטח צחוק ותרועות, ומילה

מבשרת רעות: זהו בּוּ"-…

 

ואז שקט. היו שדימו ששמעו

מין הגה אבוד ועייף

מעין "-גָ'ם!" אך השאר טענו

שהיה זה משב חולף.

 

הם צדו עד חושך, אך לא מצאו כלום

לא כפתור, לא נוצה, לא סימן

שיעידו כי הם נמצאים במקום

בו פגש הכרנש בבשלן.

 

כי בעוד מילותיו על לשונו,

באמצע צחוקו רב-החן,

פתאום, ברכות, נעלם ואינו –

הכרנש היה בּוּגָ'ם, אכן

 

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את: