אפרים צוק ו"פרשת לקוניה"
מאת רב-חובל הלל ירקוני
אפרים צוק (צוקר) שנפטר בינואר השנה בחיפה, נולד בשנת 1922 בגרמניה, בפרנקפורט-על-המיין. בשנת 1935 עלה לארץ עם הוריו. הוא התקבל למחזור הראשון בבית הספר הימי בחיפה, במגמת מכונאות, אך לפני שסיים אותו הצטרף, בשנת 1941, לצוות האנייה הבריטית ורבניה (Verbania), של חברת הספנות Shaw Savill, שהייתה אוניה איטלקית שנפלה שלל מלחמה (Prize Ship). הוא ורב-חובל גד הילב ז״ל היו בין עשרת הימאים הארץ-ישראלים שצורפו להפלגה זו על ידי הבריטים. האונייה הפליגה דרך תעלת סואץ, סביב כף התקווה הטובה, לנמל הליפקס בנובה סקושיה שבקנדה. בהליפקס הצטרפה האונייה לשיירה בת 120 אניות, אשר 118 מהן הגיעו בשלום ללונדון; ההפלגה כולה ארכה 9 חודשים. לאחר שהייה באנגליה, גויסו השניים, וימאי ישראלי נוסף בשם יוסף שפירו, לצוות אונייה דנית בדגל הולנדי ושמה קוניט ("Koenjit") אשר אמורה הייתה להפליג מליברפול סביב אפריקה לתעלת סואץ. ב-12 במאי 1942 פגעה באונייה הצוללת הגרמנית Plauen"- U-156" וטיבעה אותה.
כל 37 אנשי הצוות ניצלו בשתי סירות הצלה. הצוללת הגרמנית עלתה על פני המים, ומפקדה ציווה על הסירות להתקרב; הוא שאל לשם האנייה שטובעה, שאל האם ידוע להם המיקום הגיאוגרפי שלהם והאם יש להם פצועים. לאחר שקיבל תשובות מספקות, צלל ונעלם.
האוניה "קוניט" (בשמה הקודם)
הסירה של גד הילב, ובה 24 אנשי צוות, הגיעה כעבור שבוע בכוחות עצמה לאי דומיניקה שבאיים הקריביים. הסירה של אפרים צוק, עם 13 אנשי צוות, נאספה על ידי מיכלית אמריקאית אשר הגיעה בשלום לניו יורק.
אפרים צוק המשיך להפליג במהלך המלחמה באניות אמריקאיות, באחדות מהן ביחד עם גד הילב; סיום המלחמה מצא אותו בפיליפינים. כאשר הוצעה לו, על פי החוק האמריקאי – כמו לכל הימאים הזרים אשר שירתו באניות אמריקאיות – אזרחות של ארה"ב, דחה את ההצעה. עם שובו לארץ הצטרף להעפלה, היה המכונאי הראשי של אניות מעפילים "חיים ארלוזורוב" ו"פאן יורק" שעליהן פיקד רב-החובל גד הילב. עם הקמת המדינה הצטרף לחברת צים; אחרי שביתת הימאים הגדולה של 1951 התגייס לצבא הקבע בחיל-הים, אך השתחרר כעבור שלוש שנים וחזר לצי הסוחר. בשנת 1954 הוסמך רשמית כמכונאי ראשי; הוא החזיק ב"פנקס ימאי" מספר 173.
וורנר הארטנשטיין
אפרים לא שכח את התנהגותו האצילה של מפקד הצוללת הגרמנית שהטביעה את אוניתו בזמן המלחמה. הוא חקר וחיפש, עד שעלה על עקבותיו: הסתבר שהצוללת U-156 טובעה ב-8 במרץ 1943 על כל צוותה. מפקדה היה וורנר הארטנשטיין (Werner Hartenstein) – מפקד אשר עמד במרכזה של פרשה הידועה כ"מקרה לקוניה" או "פקודת לקוניה".
לקוניה הייתה אניית נוסעים בריטית טרנסאטלנטית, בבעלות חברת הספנות הנודעת קאנארד, ובעת מלחמת העולם השנייה הפכה לנושאת-גייסות. ב-12 בספטמבר 1942, בדיוק ארבעה חודשים אחרי טיבוע קוניט, אונייתו של אפשרים צוק, במרחק של כ-500 מייל מערבית מהחוף המערבי של אפריקה, גילתה U-156 את לקוניה. בהיותו משוכנע על פי המודיעין שבידיו שהאונייה נושאת צבא, תקף אותה הארטנשטיין והטביעה. הנוסעים נטשו את האנייה והיא טבעה במהירות; כאשר ההתקרבה צוללת אל מקום טביעתה, נשמעו צעקות לעזרה באיטלקית. לתדהמתו של מפקד הצוללת הגרמני הסתבר שהאנייה נשאה 2732 נוסעים, ביניהם 1800 שבויי מלחמה איטלקיים, 136 אנשי צוות, 285 חיילים בריטיים, 80 אזרחים ו-160 שומרים פולניים. הארטנשטיין פקד על מבצע הצלה: הוא קרא לעזרה לצוללות גרמניות נוספות באזור, שידר בתדר החירום הבינלאומי באנגלית ובשפה גלויה את מיקומו, והודיע על הפסקת הפעולות המלחמתיות למשך זמן פעולות ההצלה. U-156 נשארה על פני המים במשך יומיים וחצי. הארטנשטיין העמיס על הצוללת מספר מרבי של ניצולים וגרר מספר סירות הצלה עם כ-200 ניצולים נוספים.
ניצולי "לקוניה" על צוללת גרמנית
אדמירל דיניץ, (Dönitz) במפקדת הצוללות בפריז הכבושה, אמנם נדהם מפעולתו של הרטנשטיין, אך ציווה על שלוש צוללות נוספות להצטרף לפעולות ההצלה. בנוסף לכך הצטרפה אליהם צוללת איטלקית ואוניית מלחמה של צרפת של ממשלת ווישי. מאות ניצולים עמדו על סיפונן של חמשת הצוללות, ומאות אחרות שהו בסירות הצלה סביבן. דגלי הצלב האדום נפרסו על כולן.
ב-16 בספטמבר גילה את ריכוז הצוללות והניצולים הזה, מפציץ אמריקאי מדגם 24-B. הטייס דיווח על המחזה למפקדה ושאל מה לעשות. הקצין האחראי פקד עליו לתקוף; המטוס חזר והפציץ את ריכוז הצוללות. הצוללות, בניסיון להמלט מההפצצה, זרקו את הניצולים לים וצללו. אחדות מהן נפגעו. עם תום התקיפה חזרו צוללות אחדות וגם אניית המלחמה הצרפתית הגיעה למקום, ואספה את שארית הניצולים. בסה"כ נספו באירוע כ-1621 איש וניצלו 1111.
בעקבות האירוע הזה הוציא אדמירל דיניץ את פקודתו הידועה לשמצה האוסרת על צוללות גרמניות להושיט עזרה לניצולים. פקודה זו מכונה "פקודת לקוניה". על פקודה זו הוא נתן את הדין בפני הטריבונל הבינלאומי בנירנברג. הוא חמק מעונש המוות בזכות עדותו של האדמירל האמריקאי נימיץ (Nimitz) אשר העיד שגם צוללות אמריקאיות לא עשו שום מאמץ על מנת להגיש עזרה לניצולים מהתקפותיהן.
אולי לא אופייני הדבר לרוח הצבא הגרמני, אך רבים ממפקדי הצוללות הגרמניות לא הקפידו על הפקודה הזאת. וורנר הארטנשטיין עצמו, ב-19 בספטמבר 1942, שבוע אחרי טיבוע "לקוניה", טיבע אנייה בריטית נוספת בשם
"Quebec city" והגיש לניצולים את כל העזרה הדרושה. פעולתו של הקצין האמריקאי אשר פקד על הטייס של 24-B להפציץ את הצוללות, נחשבה בעיני רבים כפשע מלחמה, אך שום צעדים משמעתיים לא ננקטו נגדו. מלחמה זה עסק מלוכלך.
וורנר הארטנשטיין לא היה נשוי ובן משפחתו הקרוב ביותר היה אחיינו, וורנר שופן (Schuppan). אפרים צוק גילה אותו בגרמניה ואירח אותו עם אשתו בארץ. בגרמניה, בעיר הולדתו של מפקד הצוללת, פלאואן, (Plauen – זהה לשם הצוללת), פועלת אגודת מוקירי זכרו של וורנר הארטנשטיין, ושני הימאים הישראליים אפרים צוק וגד הילב היו חברים בה.
—————————-
הרשימה מוקדשת לזכרו של אפרים צוק, שהיה בעל ידע היסטורי רחב ביותר, במיוחד בכל הנוגע לתולדות הספנות ולמלחמה בים. שימש מקור בלתי אכזב של אינפורמציה על אישים ואירועים ימיים, היה בעל תואר שני בגיאוגרפיה ופעיל בארגון GREENPEACE.
עוד על הפרשה בויקיפדיה
ובאתר המוקדש לצוללות הגרמניות
קטע עתונות ובו דברים של אפרים צוק על וורנר הארטנשטיין
