קטגוריה: בלוג

אשה חביבה ורכה למראה עצרה אותי הערב ברחוב שער הלבנון ושאלה אם אני מדבר אנגלית. חשבתי שהיא מבקשת הדרכה, אבל למעשה היא רצתה להדריך אותי. קשה לשחזר את כל מה שאמרה, למרות שזה מוכר למדי. היא דיברה ברכות ובנחת: היא באה עם קבוצה של "נוצרים", ככה היא הגדירה את זה, בלי פירוט מיותר – מוירג'יניה, לשבוע אחד בארץ הקודש. הם באו מפני שלפי כל הסימנים מלחמת גוג ומגוג ממש קרובה, מעבר לפינה, והם באו לחזק את עם ישראל ולומר לו שהם איתו. האויב, צריך לומר, יבוא מן הצפון. היא ציטטה את יחזקאל. הקשבתי לה דקות ארוכות, מהנהן בפנים חתומות ותוהה אם להסתלק תכף, או דווקא לפתח דיאלוג, סתם בשביל השעשוע. הלכתי על האפשרות השנייה. אמרתי לה שכלל ראשון בנבואה זה לא לציין תאריך. נבואה עם תאריך בדרך כלל תציג את הנביא במערומיו המטופשים. שאלתי אם היא זוכרת את נבואות סוף העולם של 1984. "מה קרה ב-1984?" היא שאלה. זהו, שכלום לא קרה. הזכרתי לה שסוף העולם כבר קרה פעם אחת, לפני 60 שנה בערך, וכמה מאלה שיצאו מזה נמצאים כאן. ושנות השישים עברו עלינו עם פחד מתמשך משואה אטומית וסוף העולם, אז מה זה כבר מלחמה קטנה באזור של קיבוץ מגידו? ושאני מעריך מאוד את ההזדהות שלהם עם ישראל, אבל אני עצמי לא ממש מזדהה עם ישראל והממשלה שלה – וכך המשכתי ופטפטתי לי, והיא הקשיבה בפנים רציניות והנהנה. הכלל הראשון של סהרורים דתיים הוא נימוס.

כך או אחרת, ארמגדון עלה בשיחתנו, ונזכרתי שפעם כתבתי קטע (באנגלית. אל תשאלו.) על ארמגדון ופלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו:

"…משכנות שאננים והאגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה הודיעו על ביטול ועידה בנושא האפוקליפסה שנועדה להתקיים ב-28 בינואר 2001, בירושלים ובמגידו. לארי ניבן אמור היה להיות אורח הכבוד. הביטול היה "עקב המצב." מישהו ב"הארץ" חשב שזה משעשע מאוד. גם אני, אבל למען האמת הייתי רוצה להשתתף, או לפחות לסקר את האירוע. מגידו נמצאת במרחק 40 דקות נסיעה מחיפה.
בשנת 98 בערך תכננתי לכתוב מותחן רב-מכר. הרעיון היה לרכב על גל ההיסטריה של סוף המילניום. איבדתי את רשימות ההכנה אבל העלילה כללה אנשי ימין אמריקאיים מוטרפים וסהרורים יהודיים מקומיים המשלבים כוחות כדי לגרום לאפוקליפסה, במקרה שהיא לא תתרחש מעצמה. לרעים היה נשק ביולוגי אדיר: וירוס קטלני סלקטיבי שתוקף קבוצות אתניות מסוימות על פי מבנה גנטי. נדמה היה לי שהאפשרויות לפיתוח הנושא אינסופיות. היה לי שותף לכתיבה (סיפור ארוך בפני עצמו) וגם פתיחה לספר: ילד מקיבוץ מגידו מחפש כלבלב אבוד. ההמשך זוועתי. זהו הומאז', כמובן, ל"איה פלוטו" של לאה גולדברג (בנוסח האנגלי הסברתי בהרחבה במה מדובר.)
ישראלים מכירים את ארמגדון מסרטי שוורצנגר, וספק אם הם מקשרים את השם למגידו. מגידו מעורר היום אסוציאציות אחרות – כלא מגידו, למשל, שהוא חלק מה"המצב" שהביא לביטול הועידה על האפוקליפסה. עבורי, בכל אופן, האסוציאציה הראשונית של מגידו תישאר, כנראה לתמיד, שורות הפתיחה של "איה פלוטו".
סוף ציטוט.

המקור כאן

יום ד', בוקר: א.מ. דֶלְפִין שינתה את שמה למען הקהל המקומי, ונקרא שמה בישראל club II. עלינו בנמל חיפה, ועל הסיפון חיכו לנו, במדים לבנים ומעומלנים, כל האולגות, הסווטלנות והטניות, לצד היורים, הדימיטרים, האיבאנים. בתא יש מיטה מתכווננת, ו-5 ארוחות ביום, אם רוצים או לא רוצים. שלטי ההכוונה והאזהרה – בגרמנית.

שש בערב: תרגיל חירום. אולגה החדרנית, נושאת שלט, מובילה את צאן מרעיתה אל סירת הצלה מספר 7. אולג, הקצין השני – קצת לחוץ (הפלגה שנייה עם ישראלים) – מסביר באנגלית. מישהו מהדיוטי-פרי מתרגם. פ. לא לובשת את חגורת ההצלה כי התסרוקת שלה גבוהה מדי, וצריך להשחיל את הראש אל החור שבחגורה. בעלה, ע., ששפמו עבות, מתלונן בעברית על מחסור בכרית, אבל אולגה לא מבינה. היא חושבת שזה קשור לתרגיל החרום. אני מתרגם.

אחר כך מכנסים את כולם באולם המופעים ומציגים את צוותי הבידור. רובם, משום מה, מהונגריה.

לילה: פותחים את הדיוטי-פרי וגם את הקזינו, אבל עליו אני לא יכול לדווח (קזינו משעמם אותי.) ליד הבריכה, בירכתיים, תמיד שר מישהו – ברזילאי, יווני, תורכי – בלווי מוקלט הבוקע ממערכת קול צורמנית, ובווליום אדיר. אפשר לברוח לעבר החרטום. ירח מלא זורח על הים. לידו, באור חזק ויציב, כוכב הלכת מאדים.

בתא יש טלוויזיה. באחד הערוצים משדרים לסירוגין צילום של חרטום האנייה, ומפה ימית בקנה-מידה משתנה, בה מסומן המיקום שלנו, המהירות וכיוון ההפלגה. (תחושה חזקה מפעפעת בהדרגה לתודעתי: רק אני מגלה עניין במסלול ההפלגה. התחושה תקבל חיזוקים בהמשך.)

יום ה', בוקר: מבעד לאובך הקבוע המכסה את האופק הים-תיכוני מצטייר קו-רקיע פרוע וזוויתי: הרי הטאורוס.

פסגה מושלגת אחת מתנשאת מעל כולן, קצת שמאלה מן החרטום. בנמל הקטנטן מחכות מוניות צהובות. מו"מ קטן, והנהג סוליימן, בעל שפם אפור הדור, ממריא מזרחה, אל מפלי דוּדֶן הנודעים, שמעולם לא שמעתי את שמעם. סוליימן אינו דובר אנגלית. "איירקונדישן?" "קאפוט," הוא מחייך. מגיעים: הרוכלים צועקים בעברית ומוכרים סברס, מלפפוני ענק ותירס. תיירים ותלמידי-בית-ספר תורכיים יורדים אל המחילות שמאחרי המפלים ומתענגים על הנתזים והקרירות. סוליימן יושב עם נהגים אחרים ליד הכניסה לאתר, ומציע לי להתבשם מעלה-דפנה שקטף משיח שנראה כמו עץ קטן. "דפנה," הוא אומר. תורכית או עברית? אני נזכר בצמד מילים תורכיות: קוּצ'וּק קַיְינַארְגַ'ה. פירושן מעיין קטן. היה חוזה מדיני חשוב בשם זה. מה עוד אני יודע בתורכית? כמעט כלום. בַּאשִי-בּוּזוּק פרושו ראש-שבור. קראו כך לחיילים פשוטים של הצבא התורכי. צ'וֹרְבַּאגִ'י הוא שמה של דרגה צבאית עות'מנית, ומשמעות המילה: האחראי על המרק. גצ'ה-קונדו. ושמות של קבוצות כדורגל.

לתמהונו של סוליימן אנו מסרבים לעצור בקניון הממוזג של מוצרי העור והטקסטיל. ממשיכים העירה. הוא מביא אותנו למסעדה. אנו הלקוחות היחידים. מלצר ראשי עדין-הליכות ומהוסס מציע תפריט ומביא אל השולחן נתחים של בשר נא על שיפוד, כדי שנבחר. ההצלחה המפתיעה: צ'יפס פרוס למטבעות דקות. מנה עילאית של יוגורט עם שום. מחיר לתיירים.

סיור קצרצר בשוק. סיסמאות עבריות נפוצות בקרב התגרנים: "פיני בללי תותח", "מה נשמע אחי", "נעשה לך הנחה." אבל מרבים גם לדבר גרמנית. המחירים לתיירים, והחום נורא. בדרך חזרה רואה א. ילד נכה, כפות רגליו מעוותות, יושב על המדרכה. עיניו ירוקות זוהרות והוא צועק משהו, כמכריז על מרכולת. נותנים לו כסף ואחר כך מתחרטים שלא נתנו יותר. פרנסת-אוויר מקומית: שרות של משקל נייד. בכל עת תוכל לדעת מה מצב הדיאטה שלך. אנו מבחינים בשתי פרוטומות של אתאתורק. סוליימן מחכה ליד המסעדה ומחזיר אותנו לאנייה עוד לפני ארוחת-ארבע. בדלפק הקבלה צעקות עד לב השמיים. אשה אחת דורשת שיגישו לה ולטפה ארוחת צהריים. היא הגיע לאחר ששערי חדר-האוכל ננעלו, בדיוק בשעה הנקובה. הם רגילים לקהל גרמני.

יום ה', לילה: מפליגים מערבה ולאור הירח נראים היטב ההרים של החוף התורכי. אבל אסיה הקטנה האמיתית הומה בתוך חיקה החמים של הדלפין. מופע הקסמים והאלוזיות של בוריס [?] המופלא מותיר את ע. המשופם פעור פה: מספרים לי, שכאשר נעלמה הנערה היפה מן הארגז שלתוכו הכניס אותה הקוסם, נבהל ע. באמת ובתמים וקם לחפש אותה על הבמה. אשתו, פ., שלבושה תמיד שמלה כתומה, רקדה אחר כך ריקודי בטן. ליד חדר האוכל אפשר להצטלם עם רקדניות בלבוש מסורתי של הפולי-ברז'ר: הרבה נוצות.

תורכיה, מבט מרודוס

יום ו', בוקר: עוד לא הייתי ברודוס, ולא ידעתי שהחוף התורכי נראה בברור למלוא רוחב האופק הצפון-מזרחי. נוכחות ברורה ואולי מאיימת. לנהג המונית (שחורה, והפעם ממוזגת) קוראים ג'ורג'. הוא דובר אנגלית טובה, שזוף, חסון, קצת מתוח, והוא מבהיר לנו שרצועת-הים הצרה היא גבול החוצץ בין אסיה לאירופה. ברודוס לא מתמקחים; העיר העתיקה מטופחת ונקייה. בחנויות מעדיפים שנשלם ביורו, לא בדולרים.

היום חג: יום ההולדת של הבתולה. אבל חנויות העיר העתיקה פתוחות ברובן. ג'ורג' נולד בעיר העתיקה ועבר לא מזמן לאזור חדש. יש לו תאומים, בן ובת, בני שנה. "I am blessed", הוא אומר, שיניו מבהיקות. אבל יש בו משהו עצבני: אולי חוסר שנה. מחירי הנדל"ן כאן, לדבריו, הם "בדיוק כמו בישראל." הוא לוקח אותנו לאזור של מלונות-פאר ואכסניות לתיירים, וקובל על התנהגותם הפרועה של אנגלים וגרמנים, שיכורים ומתירנים מדי לטעמו. הוא משבח את חיי האי ואת פילוסופיית החיים הנינוחה והצנועה של בניו. ויתרנו על לינדוס הרחוקה ועמק הפרפרים (זכרתי פיליטון של קישון שבו מחפשים לשווא פרפרים, אבל בכרתים) כדי שלבנות יהיה זמן לקניות. גם ברודוס חם, אבל בצל חומות העיר החום פחות מעיק. בכיכר המרכזית יש אנדרטה שחורה לקורבנות השואה מרודוס ומקוס. קונים מזכרות. זבנית צעירה ויפה בחנות אריגים אומרת לנו בעברית: "ישראל ורודוס זה אותו דבר."

רודוס יפה, אבל אין ספק שטוב יותר לבקר בה באפריל או באוקטובר.

שבת, בוקר: הפלגנו בלילה דרום-מערבה מרודוס, ומשמאל לאנייה נראה החוף המערבי של קפריסין, אבל אנשים על הסיפון שואלים זה את זה בדרך אגב: "זה תורכיה?" הם נותנים מן הסתם אמון עיוור בצוות – לא, האמת היא שהם באו להמר, ואחת היא להם לאן מפליגים. שמעתי פעם על רעיון למטוס הימורים, שממריא מנתב"ג וחוזר לשם בלי להגיע לשום יעד אחר. אם הדבר היה תלוי בהם היינו מסתובבים בים שנים בלי להגיע לנמל, כמו ספינת-הארורים.

מזהירים אותנו שבלימסול 38 מעלות ושמונים אחוז לחות, וכדאי לקחת את הטיול המאורגן להרים הקרירים. לקחנו. כעונש אנו נאלצים לשמוע את המדריכה מנהלת דיאלוגים מבודחים עם ע. ופ. שכבר נזכרו לעיל, ושרה שוב ושוב במיקרופון את "איך את מסובבת אותי." פ. שוב רוקדת. מדריכה קפריסאית מספרת לנו שיש באי 750,000 תושבים. יוונים. התורכים יוק. המדריכה העברית מתרגמת ל-75,000. מטפסים לכפר נחמד שמתפרנס מתיירות. כבר הייתי כאן, ואני יודע להיזהר מיין הקומנדרייה האיום שלהם. אני מתלבט אם לקנות סירופ חרובים. תושבי המקום באים לכנסייה ומנשקים לפי תור פיסת אריג מעוטרת. תיירים מביטים בהם. הילדות קונות מתנות לחברות: צמידים ורודים. ברודוס קנו חולצת סופרמן. ועגילים, וכן הלאה.

אחר כך עוד כפר, שאליו ברחו כל עשירי האי מן החום, וברחובותיו נדחקות באיטיות מכוניות-פאר והאוטובוסים אינם מוצאים חנייה. ארוחת צהריים נערכת בחוות פורלים, ושם אני נתקל בעוגיית-מדלן לא צפוייה. אל השולחן מוגש ממרח בהיר, וטעימה אחת ממנו מעלה, כמו קסם, קשת זכרונות ססגונית – טעמו הנושך, הפוגעני, ועם זאת בלתי נשכח, יחיד במינו, נושא-זכרונות, של חומוס מקופסת שימורים.

בדרך חזרה אנו רואים מסוקים יורדים אל מאגר מים וטסים לעבר שרפת יער גדולה. ענני העשן ליוו אותנו גם אחרי שהתרחקה האנייה מן החוף בדרכה הביתה.

יום א', עלות השחר: הכרמל באופק. את התאור האחרון של הגעה לארץ, אי-אז בשנות החמישים, קראתי בספר "וולפי ואופי השטרודלים", אבל יקר לי במיוחד התאור של ע. הלל ב"חוצלארץ, חוצלארץ": "עם שחר, אי-שם, בפאתי-קדם, מחוירה-נשאת במרחק כעין דמות הר, רכס מארך, מוכר…לבי נצבט, הכרמל! שלי! הכרמל! ואחר כך: "…וקול קורא: חיימקה, חיימקה! (וחמישה עונים: מה!) רגלי דורכות שוב על קרקע מוצקה, ומכפות רגלי עד שער ראשי עולה מציפני רטט של חמסין!..ומישהו כבר דוחפני: "נו, אתה זז כבר שמה?" ואני כמעט מנשקו במצחו: "נו-נו, בבית!" "נו אתה זז כבר או שאני…"

אנחנו, כמובן, לא עזבנו אף לרגע את הטריטוריה הישראלית, וכל הרגשנות הזאת זרה לנו. וישראל של ע. הלל כבר מזמן לא קיימת. העיקר שאנחנו בבית.

לפני מלחמות המפרץ, לפני בן-לאדן, לפני אינתיפאדה אחת, או שתיים, ביקרתי בכפר-כָּנַא. הנסיבות היו מוזרות. הייתי סטודנט, ובתחנת האוטובוס המרכזית של חיפה פגשתי סטודנט חביב אחר, בחור שעל פי כל הסימנים עמד בפני קריירה אקדמית מזהירה. חיכינו לאותו אוטובוס – זה שנוסע למגדל העמק ולנצרת, וממשיך צפונה. שמע, הוא הציע לי, אולי תבוא איתי? אני נוסע לכפר-כנא. יש שם כנס של התנועה האסלאמית ויריד ספרים, בטח יהיה מעניין. כפר-כנא? כל מה שעלה בדעתי היה ישו, ונס היין בחתונה. אבל הסכמתי, מתוך סקרנות.

השייח' נסראללה לא היה עדיין דמות מוכרת במדיה, וזקנים כהים ובגד לבן טרם נתפסו אז כאיום אוטומטי, אבל אי אפשר לומר שהיינו נינוחים לגמרי, שני אשכנזים ממושקפים בלב-המאפלייה האסלאמית, מוקפים אוהלים לבנים, דגלים ירוקים ופסוקי-קוראן מתנופפים ברוח. אלא שהאווירה הכללית הייתה שלווה, כמעט פסטורלית: בילוי משפחתי נעים של אחר-צהריים. חיטטנו בדוכני הספרים, אבל לא קניתי דבר. ילדים הביטו בנו בסקרנות גלויה, מבוגרים בסקרנות מוצנעת – אולי היה מי שחשד שאנו שייכים לזרועות-הבטחון העלומות של מדינת ישראל, אבל בלי ספק היינו בולטים מדי בשטח. אחר-כך החלה נהירה כללית אל האוהל המרכזי שהוקם שם, והקהל התייצב לשמוע נאומים. ואז ראיתי אותו, את הדובר המרכזי: חבוש טורבן לבן ומגודל זקן שחור, ועם זאת בהחלט ניתן לזיהוי: יוסוף אסלאם, האמן שנודע בעבר כקָט סטיבנס.

הוא לא שר; הוא דיבר, אבל לא שמעתי מילה, ואני לא זוכר אפילו באיזו שפה נאם. הכנס נועד, מן הסתם, לאסוף תרומות. לא מזמן ראיתי סרט תעודי עליו. הוא חזר לשיר, שירים בעלי מסר דתי, אבל בסגנונו המוכר; הוא עוסק בעיקר באיסוף תרומות לצרכי צדקה ופעיל למען המוסלמים של יוגוסלביה לשעבר. אין לו ברק מוזר בעיניים, והקול הוא אותו קול ששר פעם את רכבת השלום, ואת ליזה העצובה וכל השאר.

מוסף ספרים של הארץ מפרסם שתי רשימות על מכתבי-קפקא, מה שמזכיר לי ששמעתי ממישהו שבשנות השמונים, בניו-יורק – באפר-ווסט-סייד – פורסם שירות ייחודי: מי שנרשם כמנוי יכול היה לקבל את מכתביו של קפקא לפליציה באואר, לפי הסדר והקצב המדוייק שבו נשלחו (שניים או שלושה ביום, במשך כמה שנים) תמורת פחות מ-1000 דולר. המחיר כלל גם מארז נאה.

עודד וולקשטיין על "מכתבים לפליציה"

אביעד קליינברג על "המשפט האחר" מאת אליאס קנטי

סיפרתי לרשויות האתר הנחמד הזה שאכתוב כאן בין השאר על נושאים מֶטַא-ספרותיים, ואולי עוד אעשה כך. יש לי כמה רעיונות מעורפלים לגבי מה שאכתוב כאן; בינתיים אפתח בעניין לא ממש ספרותי שמעסיק אותי בימים אלה. כמו עוד חידושים רבים הגיעו גם החיבור המהיר וקאזא לביתנו באיחור אופנתי של שנים אחדות. שקעתי לזמן מה בעולם המופלא של המוסיקה המכווצת, ולמרות שיש לי עמדה ברורה בנושא הורדת מוזיקה (בראשי פרקים: דבר נהדר, צריך למצוא דרך שבה לא יפגעו היוצרים, הבעיות של חברות הענק ממש לא מטרידות אותי) לא אכנס לעניין הזה, רק לכמה תובנות שצמחו לי בעת השיטוט בתיקיות המחשב של ארבעה מיליון ומשהו משתמשים.

ראשית כל, בצעירותי התנאיתי בטעם מוזיקלי אליטיסטי ואוונגרדי, והייתי מעודכן יחסית בסצנה עד לפני עשרים שנה בערך (אני יודע בדיוק מתי הרמתי ידיים: כשקראתי ביקורת של מישהו – אולי אוחובסקי, או אולי גיא אסיף – ובה נאמר שהמתופף של להקה פלמונית מזכיר את הפִּיקְסיז, ולא היה לי מושג מי הם הפִּיקְסיז- – ) והנה, מתברר כי הדברים שאני מחפש בקאזא הם להיטי פופ סכריניים שנתקעו לי בזיכרון. נכון שקניתי פעם דיסק של ארוו פרת', רכשתי את כל הדיסקוגרפיה של קינג קרימזון, וניסיתי להשמיע לבת שלי קלאסיקה, כשהייתה קטנה ונוחה להשפעה; עכשיו אני מחפש את להקת הצבּים, את דאסטי ספרינגפילד והטרמלוס, או את תחיית מי-האמונה הזכים, כמו שקראו להם בלהיטון. נכנסתי לאיזה אתר עם פרוט מצעדי הפזמונים של שנות השישים המאוחרות וערכתי לי קובץ נאה של להיטים מתוקים מקיץ האהבה של 1967, קיץ שבו התרחשו, אבל מי זוכר, עוד כמה אירועים בעלי משמעות מעצבת תודעה.

לבתי החשדנית הסברתי שעוד מעט יהיו כל השירים העתיקים האלה שיא הטרנד, מכיוון שעוד פרסומאי מהשנתון שלי ידביק את הלהיט הממיס, העוטה, בתוקף זיכרונות הנעורים שלנו, דוק של קדושה – לפרסומת לסלולרי, לבירה, לטמפון. וכמה נחמד כשנבואה שלך מתגשמת בפועל: רק התחילו הבנות לזמזם את "Happy Together" של להקת הצבּים, שנכפה עליהן בזמן נסיעות כשאין לאן לברוח, וכבר הופיעה פרסומת לקרלסברג, ועוד עם ג'ניפר אניסטון הנערצת על הבת הגדולה. (השיר האהוב על בת הארבע הוא דווקא What A Day For A Dayderam הנינוח והמחוייך, של ה-Loving Spoonfuls. וסליחה על חוסר האחידות, אף פעם לא החלטתי אם עדיף תעתיק עברי או אותיות לטיניות, או שמא תרגום, שלרוב יוצא מגוחך – הכרתי פעם מישהו שנהג לתרגם את שמות השירים על הקלטות שלו: היו שם "תן לזה להיות" ו"סמטת אגורה", שהוא – ניחשתם? "פֶּנִי לֵיין". רק אובּלָדי-אוֹבְּלָדַה ניצל מגיור.

יום א' עגום

ובכל זאת הורדתי לי גם קצת טוקסידומון בשביל הנשמה, ואת רדיוהד מסיבות אישיות, ואת סטארסיילור מתוך סקרנות. והנה תגלית מעניינת, תולדה של שעות מבוזבזות מול התצוגה הירקרקה. חיפשתי משהו של מריאן פית'פול. מצאתי ביצוע שלה לשיר בשם "יום א' עגום", Gloomy Sunday, שזכרתי מאלבום ישן של מרק אלמונד. חיפוש נוסף העלה כי לשיר יש ביצועים רבים מאוד – מבילי הולידיי עד בּיוֹרק ולידיה לאנץ' (בסרט "פרוייקט המכשפה מבלייר", שלא ראיתי.) סקרנותי התעוררה ופניתי לגוגל, שהביא אותי מיד לאתר המוקדש לשיר. העובדות המפתיעות: השיר נכתב ב-1933 על ידי הונגרי בשם רז'ו שרש (Rezsô Seress – אני מנחש שזוהי ההגייה הנכונה). ב-1936 חקרה משטרת בודפשט את התאבדותו של סנדלר בשם יוזף קלר, שהותיר מכתב ובו ציטוט מן השיר; עוד שבעה-עשר מקרי התאבדות – בטביעה בדנובה או ביריה – נקשרו אליו תוך זמן קצר; מישהו ביקש מתזמורת במועדון לילה לנגן אותו, וירה בעצמו למוות לצלילי השיר. חיש קל זכה אם כן "יום א' העגום" למוניטין מפוקפקים כ"שיר ההתאבדות." הוא תורגם לאנגלית והוקלט על ידי מבצעים רבים, וגם נאסר לשידור בשל השראתו המשוערת, בבי.בי.סי. ובמקומות אחרים, אפילו לאחר שהוסיפו לו בית אופטימי, שנועד לרכך את הייאוש התהומי, המוחץ שלו. 

"התאבדות" הפכה להיות אצלנו לשם נרדף לרצח, עם דם ואש ותמרות עשן. נדמה שכולם עסוקים באימת המוות, בכל מסע קניות ונסיעה באוטובוס – ומי זוכר את אלה שעורגים בשקט אל המוות, לצלילי נעימה מלנכולית, בעיקר ההונגרים, "העגומה שבאומות", על פי התזה המופיעה באותו אתר. לא אתרגם למענכם את כולו, אבל כמובן שחיפשתי – ומצאתי – את הביצוע ההונגרי המקורי; אני מעדיף אותו על פני ארבעה או חמישה ביצועים אחרים שמצאתי ברשת.

רז'ו שרש התאבד בשנת 1968.