Namedropping (הערת-אגב ביוגרפית)

לפני כך-וכך שנים כתבתי באיזה מקום, כשהייתי צריך להציג את עצמי: "גדלתי בקרית-ים, העיר שהעניקה לאנושות את רות חוצ'נר, ארקדי דוכין ושמואל ועקנין." היום צ"ל גם: שבי גביזון ועופר גלזר.

מתוך שער המקומון "ערי המפרץ", 15.8 שהתגלגל לידי. תמונה מגן דבורה. דבורה משמאל למעלה (מוסתרת.) גלזר בעיגול, אני בריבוע.

אולי תרצו לקרוא גם את:

The end is near

אשה חביבה ורכה למראה עצרה אותי הערב ברחוב שער הלבנון ושאלה אם אני מדבר אנגלית. חשבתי שהיא מבקשת הדרכה, אבל למעשה היא רצתה להדריך אותי. קשה לשחזר את כל מה שאמרה, למרות שזה מוכר למדי. היא דיברה ברכות ובנחת: היא באה עם קבוצה של "נוצרים", ככה היא הגדירה את זה, בלי פירוט מיותר – מוירג'יניה, לשבוע אחד בארץ הקודש. הם באו מפני שלפי כל הסימנים מלחמת גוג ומגוג ממש קרובה, מעבר לפינה, והם באו לחזק את עם ישראל ולומר לו שהם איתו. האויב, צריך לומר, יבוא מן הצפון. היא ציטטה את יחזקאל. הקשבתי לה דקות ארוכות, מהנהן בפנים חתומות ותוהה אם להסתלק תכף, או דווקא לפתח דיאלוג, סתם בשביל השעשוע. הלכתי על האפשרות השנייה. אמרתי לה שכלל ראשון בנבואה זה לא לציין תאריך. נבואה עם תאריך בדרך כלל תציג את הנביא במערומיו המטופשים. שאלתי אם היא זוכרת את נבואות סוף העולם של 1984. "מה קרה ב-1984?" היא שאלה. זהו, שכלום לא קרה. הזכרתי לה שסוף העולם כבר קרה פעם אחת, לפני 60 שנה בערך, וכמה מאלה שיצאו מזה נמצאים כאן. ושנות השישים עברו עלינו עם פחד מתמשך משואה אטומית וסוף העולם, אז מה זה כבר מלחמה קטנה באזור של קיבוץ מגידו? ושאני מעריך מאוד את ההזדהות שלהם עם ישראל, אבל אני עצמי לא ממש מזדהה עם ישראל והממשלה שלה – וכך המשכתי ופטפטתי לי, והיא הקשיבה בפנים רציניות והנהנה. הכלל הראשון של סהרורים דתיים הוא נימוס.

כך או אחרת, ארמגדון עלה בשיחתנו, ונזכרתי שפעם כתבתי קטע (באנגלית. אל תשאלו.) על ארמגדון ופלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו:

"…משכנות שאננים והאגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה הודיעו על ביטול ועידה בנושא האפוקליפסה שנועדה להתקיים ב-28 בינואר 2001, בירושלים ובמגידו. לארי ניבן אמור היה להיות אורח הכבוד. הביטול היה "עקב המצב." מישהו ב"הארץ" חשב שזה משעשע מאוד. גם אני, אבל למען האמת הייתי רוצה להשתתף, או לפחות לסקר את האירוע. מגידו נמצאת במרחק 40 דקות נסיעה מחיפה.
בשנת 98 בערך תכננתי לכתוב מותחן רב-מכר. הרעיון היה לרכב על גל ההיסטריה של סוף המילניום. איבדתי את רשימות ההכנה אבל העלילה כללה אנשי ימין אמריקאיים מוטרפים וסהרורים יהודיים מקומיים המשלבים כוחות כדי לגרום לאפוקליפסה, במקרה שהיא לא תתרחש מעצמה. לרעים היה נשק ביולוגי אדיר: וירוס קטלני סלקטיבי שתוקף קבוצות אתניות מסוימות על פי מבנה גנטי. נדמה היה לי שהאפשרויות לפיתוח הנושא אינסופיות. היה לי שותף לכתיבה (סיפור ארוך בפני עצמו) וגם פתיחה לספר: ילד מקיבוץ מגידו מחפש כלבלב אבוד. ההמשך זוועתי. זהו הומאז', כמובן, ל"איה פלוטו" של לאה גולדברג (בנוסח האנגלי הסברתי בהרחבה במה מדובר.)
ישראלים מכירים את ארמגדון מסרטי שוורצנגר, וספק אם הם מקשרים את השם למגידו. מגידו מעורר היום אסוציאציות אחרות – כלא מגידו, למשל, שהוא חלק מה"המצב" שהביא לביטול הועידה על האפוקליפסה. עבורי, בכל אופן, האסוציאציה הראשונית של מגידו תישאר, כנראה לתמיד, שורות הפתיחה של "איה פלוטו".
סוף ציטוט.

המקור כאן

אולי תרצו לקרוא גם את:

יומן-בזק ממסע קטן בחופי הלוונט

יום ד', בוקר: א.מ. דֶלְפִין שינתה את שמה למען הקהל המקומי, ונקרא שמה בישראל club II. עלינו בנמל חיפה, ועל הסיפון חיכו לנו, במדים לבנים ומעומלנים, כל האולגות, הסווטלנות והטניות, לצד היורים, הדימיטרים, האיבאנים. בתא יש מיטה מתכווננת, ו-5 ארוחות ביום, אם רוצים או לא רוצים. שלטי ההכוונה והאזהרה – בגרמנית.

שש בערב: תרגיל חירום. אולגה החדרנית, נושאת שלט, מובילה את צאן מרעיתה אל סירת הצלה מספר 7. אולג, הקצין השני – קצת לחוץ (הפלגה שנייה עם ישראלים) – מסביר באנגלית. מישהו מהדיוטי-פרי מתרגם. פ. לא לובשת את חגורת ההצלה כי התסרוקת שלה גבוהה מדי, וצריך להשחיל את הראש אל החור שבחגורה. בעלה, ע., ששפמו עבות, מתלונן בעברית על מחסור בכרית, אבל אולגה לא מבינה. היא חושבת שזה קשור לתרגיל החרום. אני מתרגם.

אחר כך מכנסים את כולם באולם המופעים ומציגים את צוותי הבידור. רובם, משום מה, מהונגריה.

לילה: פותחים את הדיוטי-פרי וגם את הקזינו, אבל עליו אני לא יכול לדווח (קזינו משעמם אותי.) ליד הבריכה, בירכתיים, תמיד שר מישהו – ברזילאי, יווני, תורכי – בלווי מוקלט הבוקע ממערכת קול צורמנית, ובווליום אדיר. אפשר לברוח לעבר החרטום. ירח מלא זורח על הים. לידו, באור חזק ויציב, כוכב הלכת מאדים.

בתא יש טלוויזיה. באחד הערוצים משדרים לסירוגין צילום של חרטום האנייה, ומפה ימית בקנה-מידה משתנה, בה מסומן המיקום שלנו, המהירות וכיוון ההפלגה. (תחושה חזקה מפעפעת בהדרגה לתודעתי: רק אני מגלה עניין במסלול ההפלגה. התחושה תקבל חיזוקים בהמשך.)

יום ה', בוקר: מבעד לאובך הקבוע המכסה את האופק הים-תיכוני מצטייר קו-רקיע פרוע וזוויתי: הרי הטאורוס.

פסגה מושלגת אחת מתנשאת מעל כולן, קצת שמאלה מן החרטום. בנמל הקטנטן מחכות מוניות צהובות. מו"מ קטן, והנהג סוליימן, בעל שפם אפור הדור, ממריא מזרחה, אל מפלי דוּדֶן הנודעים, שמעולם לא שמעתי את שמעם. סוליימן אינו דובר אנגלית. "איירקונדישן?" "קאפוט," הוא מחייך. מגיעים: הרוכלים צועקים בעברית ומוכרים סברס, מלפפוני ענק ותירס. תיירים ותלמידי-בית-ספר תורכיים יורדים אל המחילות שמאחרי המפלים ומתענגים על הנתזים והקרירות. סוליימן יושב עם נהגים אחרים ליד הכניסה לאתר, ומציע לי להתבשם מעלה-דפנה שקטף משיח שנראה כמו עץ קטן. "דפנה," הוא אומר. תורכית או עברית? אני נזכר בצמד מילים תורכיות: קוּצ'וּק קַיְינַארְגַ'ה. פירושן מעיין קטן. היה חוזה מדיני חשוב בשם זה. מה עוד אני יודע בתורכית? כמעט כלום. בַּאשִי-בּוּזוּק פרושו ראש-שבור. קראו כך לחיילים פשוטים של הצבא התורכי. צ'וֹרְבַּאגִ'י הוא שמה של דרגה צבאית עות'מנית, ומשמעות המילה: האחראי על המרק. גצ'ה-קונדו. ושמות של קבוצות כדורגל.

לתמהונו של סוליימן אנו מסרבים לעצור בקניון הממוזג של מוצרי העור והטקסטיל. ממשיכים העירה. הוא מביא אותנו למסעדה. אנו הלקוחות היחידים. מלצר ראשי עדין-הליכות ומהוסס מציע תפריט ומביא אל השולחן נתחים של בשר נא על שיפוד, כדי שנבחר. ההצלחה המפתיעה: צ'יפס פרוס למטבעות דקות. מנה עילאית של יוגורט עם שום. מחיר לתיירים.

סיור קצרצר בשוק. סיסמאות עבריות נפוצות בקרב התגרנים: "פיני בללי תותח", "מה נשמע אחי", "נעשה לך הנחה." אבל מרבים גם לדבר גרמנית. המחירים לתיירים, והחום נורא. בדרך חזרה רואה א. ילד נכה, כפות רגליו מעוותות, יושב על המדרכה. עיניו ירוקות זוהרות והוא צועק משהו, כמכריז על מרכולת. נותנים לו כסף ואחר כך מתחרטים שלא נתנו יותר. פרנסת-אוויר מקומית: שרות של משקל נייד. בכל עת תוכל לדעת מה מצב הדיאטה שלך. אנו מבחינים בשתי פרוטומות של אתאתורק. סוליימן מחכה ליד המסעדה ומחזיר אותנו לאנייה עוד לפני ארוחת-ארבע. בדלפק הקבלה צעקות עד לב השמיים. אשה אחת דורשת שיגישו לה ולטפה ארוחת צהריים. היא הגיע לאחר ששערי חדר-האוכל ננעלו, בדיוק בשעה הנקובה. הם רגילים לקהל גרמני.

יום ה', לילה: מפליגים מערבה ולאור הירח נראים היטב ההרים של החוף התורכי. אבל אסיה הקטנה האמיתית הומה בתוך חיקה החמים של הדלפין. מופע הקסמים והאלוזיות של בוריס [?] המופלא מותיר את ע. המשופם פעור פה: מספרים לי, שכאשר נעלמה הנערה היפה מן הארגז שלתוכו הכניס אותה הקוסם, נבהל ע. באמת ובתמים וקם לחפש אותה על הבמה. אשתו, פ., שלבושה תמיד שמלה כתומה, רקדה אחר כך ריקודי בטן. ליד חדר האוכל אפשר להצטלם עם רקדניות בלבוש מסורתי של הפולי-ברז'ר: הרבה נוצות.

תורכיה, מבט מרודוס

יום ו', בוקר: עוד לא הייתי ברודוס, ולא ידעתי שהחוף התורכי נראה בברור למלוא רוחב האופק הצפון-מזרחי. נוכחות ברורה ואולי מאיימת. לנהג המונית (שחורה, והפעם ממוזגת) קוראים ג'ורג'. הוא דובר אנגלית טובה, שזוף, חסון, קצת מתוח, והוא מבהיר לנו שרצועת-הים הצרה היא גבול החוצץ בין אסיה לאירופה. ברודוס לא מתמקחים; העיר העתיקה מטופחת ונקייה. בחנויות מעדיפים שנשלם ביורו, לא בדולרים.

היום חג: יום ההולדת של הבתולה. אבל חנויות העיר העתיקה פתוחות ברובן. ג'ורג' נולד בעיר העתיקה ועבר לא מזמן לאזור חדש. יש לו תאומים, בן ובת, בני שנה. "I am blessed", הוא אומר, שיניו מבהיקות. אבל יש בו משהו עצבני: אולי חוסר שנה. מחירי הנדל"ן כאן, לדבריו, הם "בדיוק כמו בישראל." הוא לוקח אותנו לאזור של מלונות-פאר ואכסניות לתיירים, וקובל על התנהגותם הפרועה של אנגלים וגרמנים, שיכורים ומתירנים מדי לטעמו. הוא משבח את חיי האי ואת פילוסופיית החיים הנינוחה והצנועה של בניו. ויתרנו על לינדוס הרחוקה ועמק הפרפרים (זכרתי פיליטון של קישון שבו מחפשים לשווא פרפרים, אבל בכרתים) כדי שלבנות יהיה זמן לקניות. גם ברודוס חם, אבל בצל חומות העיר החום פחות מעיק. בכיכר המרכזית יש אנדרטה שחורה לקורבנות השואה מרודוס ומקוס. קונים מזכרות. זבנית צעירה ויפה בחנות אריגים אומרת לנו בעברית: "ישראל ורודוס זה אותו דבר."


רודוס יפה, אבל אין ספק שטוב יותר לבקר בה באפריל או באוקטובר.

שבת, בוקר: הפלגנו בלילה דרום-מערבה מרודוס, ומשמאל לאנייה נראה החוף המערבי של קפריסין, אבל אנשים על הסיפון שואלים זה את זה בדרך אגב: "זה תורכיה?" הם נותנים מן הסתם אמון עיוור בצוות – לא, האמת היא שהם באו להמר, ואחת היא להם לאן מפליגים. שמעתי פעם על רעיון למטוס הימורים, שממריא מנתב"ג וחוזר לשם בלי להגיע לשום יעד אחר. אם הדבר היה תלוי בהם היינו מסתובבים בים שנים בלי להגיע לנמל, כמו ספינת-הארורים.

מזהירים אותנו שבלימסול 38 מעלות ושמונים אחוז לחות, וכדאי לקחת את הטיול המאורגן להרים הקרירים. לקחנו. כעונש אנו נאלצים לשמוע את המדריכה מנהלת דיאלוגים מבודחים עם ע. ופ. שכבר נזכרו לעיל, ושרה שוב ושוב במיקרופון את "איך את מסובבת אותי." פ. שוב רוקדת. מדריכה קפריסאית מספרת לנו שיש באי 750,000 תושבים. יוונים. התורכים יוק. המדריכה העברית מתרגמת ל-75,000. מטפסים לכפר נחמד שמתפרנס מתיירות. כבר הייתי כאן, ואני יודע להיזהר מיין הקומנדרייה האיום שלהם. אני מתלבט אם לקנות סירופ חרובים. תושבי המקום באים לכנסייה ומנשקים לפי תור פיסת אריג מעוטרת. תיירים מביטים בהם. הילדות קונות מתנות לחברות: צמידים ורודים. ברודוס קנו חולצת סופרמן. ועגילים, וכן הלאה.

אחר כך עוד כפר, שאליו ברחו כל עשירי האי מן החום, וברחובותיו נדחקות באיטיות מכוניות-פאר והאוטובוסים אינם מוצאים חנייה. ארוחת צהריים נערכת בחוות פורלים, ושם אני נתקל בעוגיית-מדלן לא צפוייה. אל השולחן מוגש ממרח בהיר, וטעימה אחת ממנו מעלה, כמו קסם, קשת זכרונות ססגונית – טעמו הנושך, הפוגעני, ועם זאת בלתי נשכח, יחיד במינו, נושא-זכרונות, של חומוס מקופסת שימורים.

בדרך חזרה אנו רואים מסוקים יורדים אל מאגר מים וטסים לעבר שרפת יער גדולה. ענני העשן ליוו אותנו גם אחרי שהתרחקה האנייה מן החוף בדרכה הביתה.

יום א', עלות השחר: הכרמל באופק. את התאור האחרון של הגעה לארץ, אי-אז בשנות החמישים, קראתי בספר "וולפי ואופי השטרודלים", אבל יקר לי במיוחד התאור של ע. הלל ב"חוצלארץ, חוצלארץ": "עם שחר, אי-שם, בפאתי-קדם, מחוירה-נשאת במרחק כעין דמות הר, רכס מארך, מוכר…לבי נצבט, הכרמל! שלי! הכרמל! ואחר כך: "…וקול קורא: חיימקה, חיימקה! (וחמישה עונים: מה!) רגלי דורכות שוב על קרקע מוצקה, ומכפות רגלי עד שער ראשי עולה מציפני רטט של חמסין!..ומישהו כבר דוחפני: "נו, אתה זז כבר שמה?" ואני כמעט מנשקו במצחו: "נו-נו, בבית!" "נו אתה זז כבר או שאני…"

אנחנו, כמובן, לא עזבנו אף לרגע את הטריטוריה הישראלית, וכל הרגשנות הזאת זרה לנו. וישראל של ע. הלל כבר מזמן לא קיימת. העיקר שאנחנו בבית.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

כפר כָּנַא, ממוּאַר

לפני מלחמות המפרץ, לפני בן-לאדן, לפני אינתיפאדה אחת, או שתיים, ביקרתי בכפר-כָּנַא. הנסיבות היו מוזרות. הייתי סטודנט, ובתחנת האוטובוס המרכזית של חיפה פגשתי סטודנט חביב אחר, בחור שעל פי כל הסימנים עמד בפני קריירה אקדמית מזהירה. חיכינו לאותו אוטובוס – זה שנוסע למגדל העמק ולנצרת, וממשיך צפונה. שמע, הוא הציע לי, אולי תבוא איתי? אני נוסע לכפר-כנא. יש שם כנס של התנועה האסלאמית ויריד ספרים, בטח יהיה מעניין. כפר-כנא? כל מה שעלה בדעתי היה ישו, ונס היין בחתונה. אבל הסכמתי, מתוך סקרנות.

השייח' נסראללה לא היה עדיין דמות מוכרת במדיה, וזקנים כהים ובגד לבן טרם נתפסו אז כאיום אוטומטי, אבל אי אפשר לומר שהיינו נינוחים לגמרי, שני אשכנזים ממושקפים בלב-המאפלייה האסלאמית, מוקפים אוהלים לבנים, דגלים ירוקים ופסוקי-קוראן מתנופפים ברוח. אלא שהאווירה הכללית הייתה שלווה, כמעט פסטורלית: בילוי משפחתי נעים של אחר-צהריים. חיטטנו בדוכני הספרים, אבל לא קניתי דבר. ילדים הביטו בנו בסקרנות גלויה, מבוגרים בסקרנות מוצנעת – אולי היה מי שחשד שאנו שייכים לזרועות-הבטחון העלומות של מדינת ישראל, אבל בלי ספק היינו בולטים מדי בשטח. אחר-כך החלה נהירה כללית אל האוהל המרכזי שהוקם שם, והקהל התייצב לשמוע נאומים. ואז ראיתי אותו, את הדובר המרכזי: חבוש טורבן לבן ומגודל זקן שחור, ועם זאת בהחלט ניתן לזיהוי: יוסוף אסלאם, האמן שנודע בעבר כקָט סטיבנס.

הוא לא שר; הוא דיבר, אבל לא שמעתי מילה, ואני לא זוכר אפילו באיזו שפה נאם. הכנס נועד, מן הסתם, לאסוף תרומות. לא מזמן ראיתי סרט תעודי עליו. הוא חזר לשיר, שירים בעלי מסר דתי, אבל בסגנונו המוכר; הוא עוסק בעיקר באיסוף תרומות לצרכי צדקה ופעיל למען המוסלמים של יוגוסלביה לשעבר. אין לו ברק מוזר בעיניים, והקול הוא אותו קול ששר פעם את רכבת השלום, ואת ליזה העצובה וכל השאר.

אולי תרצו לקרוא גם את:

קפקא על הבוקר

מוסף ספרים של הארץ מפרסם שתי רשימות על מכתבי-קפקא, מה שמזכיר לי ששמעתי ממישהו שבשנות השמונים, בניו-יורק – באפר-ווסט-סייד – פורסם שירות ייחודי: מי שנרשם כמנוי יכול היה לקבל את מכתביו של קפקא לפליציה באואר, לפי הסדר והקצב המדוייק שבו נשלחו (שניים או שלושה ביום, במשך כמה שנים) תמורת פחות מ-1000 דולר. המחיר כלל גם מארז נאה.

 

עודד וולקשטיין על "מכתבים לפליציה"

אביעד קליינברג על "המשפט האחר" מאת אליאס קנטי

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שני מצעדים

בן-לילה, כך נדמה, נפתחה חנות ספרים גדולה וחדשה בהדר הכרמל. אני חושב שפעם היה שם בנק, וכעת האולם המרווח גדוש מדפים מעוצבים היטב מעץ בהיר, ועליהם ספרים, קלטות וידאו, דיסקים ומשחקי מחשב. מוזיקת הרקע אינה רועשת מדי, ובאמצע החנות יש בית קפה קטן ונאה, שהיושבים בו יכולים לצפות בסרט וידאו. השלט בחזית החנות הוא דו-לשוני – עברית ורוסית – אבל בתוך החנות עצמה ויתרו על העניין: השילוט ליד המחלקות השונות הוא ברוסית בלבד. גם הספרים, הדיסקים והקלטות הם על טהרת הרוסית, והסרט המוקרן מדובב בשיטה הרוסית: קריין וקריינית מדקלמים את התסריט, כשברקע נשמע חלושות פס-הקול המקורי. השיטוט בחנות הוא מסע אל תרבות אחרת. על דוכן כתבי-העת, סמוך לעיתונים של פורנו רך, מונחים שלושה גליונות – מספרי 45 עד 47 – של "מאסטר כלי-הנשק", או כך נדמה לי. הרוסית שלי, למרבה הצער, גרועה היום עוד יותר מכפי שהיתה ב-1968, אז לימדה אותי סבתי את האלפבית הקירילי וכמה מילים, שמהן זכורה לי עד היום "קוּקוּרוּזָה", תירס. גיליון 47 מציג קת של רובה צייד עתיק ועליו תחריט של סצנת צייד. מתחת ניצבים לפחות שלושה כתבי-עת אחרים שעניינם צייד, ועל כריכתם ציורי-טבע דרמטיים וצייד אורב לטרפו. אחר כך מגיע תורו של הירחון "קוסמופוליטן" ברוסית.

מדור המוזיקה כולל מוזיקה רוסית בלבד: מנשים שמנמנות באיפור נוסח שנות החמישים ועד רוקרים מאיימים בבגדי עור צמודים. אפילו "סרג'נט פפר", אם מביטים בתשומת לב, אינו אלא "סרגיי צ'רניינקו (את השם הזה המצאתי) שר סרג'נט פפר". ציור העטיפה הוא חיקוי של המקור, עם כמה שינויים קטנים – הרקע הוא צריחי-הבצל של קתדרלת בזיל הקדוש בכיכר האדומה.

אבל כבנה המרוחק של המלחמה הפטריוטית הגדולה לכדה את עיני תמונה אחרת של הכיכר האדומה. לא מיד הכרתי אותה: בתחילה חשבתי שזוהי ברלין. הספר הדק הונח, פניו למעלה, בין גירסאות מקוצרות ברוסית של "גוליבר" ו"אליס" בשלל צבעים. תמונת הכריכה היא ספק ריאליזם-סוציאליסטי, ספק גותיקה קדורנית: לעומת הרקע הדרמטי והמאיים בגווני ירקרק-אפור מזנק מן התמונה סוס לבן נהדר, ועל גבו גנרל ששפתיו חשוקות ומבטו מופנה קדימה. הסוס נסער, רגליו הקדמיות מונפות באוויר ופיו פעור; לגנרל יש עשרים ושלוש מדליות על החזה. הסוס נרגש אולי מפני שלרגליו מונחים, מובסים, דגלים מעוטרים צלבי-קרס. מאחור יש פרש נוסף, על סוס שחור.

הצלחתי לפענח את שם הספר – שני מצעדים – אבל רק לאחר עיון נוסף הבנתי במה מדובר: זהו סיפורם של שני מצעדים שנערכו בכיכר האדומה, הראשון ב-1941 ומשנהו ב-1945; המוקדם מן השניים, שהיה כנראה אמצעי להרמת המורל בראשית ימי המלחמה, נראה עגמומי ובלתי-מציאותי בתמונות. היה זה בחודש נובמבר, וירד שלג. בתמונה מוזרה אחת נראית קבוצת חיילים במדי-הסוואה לבנים, צועדים בטור לא מסודר במיוחד, ובקידמת התמונה אשה ממהרת הביתה עם סל קניות. באחרת נראית כִּתת-פרשים בשלג.

האמנם השתתפו פרשים במלחמה הגדולה? נודעת מאד היא פרשת הסתערותו של חיל-הפרשים הפולני על הטנקים הנאציים הפולשים ב-1939. התוצאות, מן הסתם, היו טראגיות לסוסים ממש כמו לרוכביהם. שמעתי פעם, בשיעור באוניברסיטה, על אודות גנרל רוסי שכאשר הוצג בפניו הטלגרף, או אמצעי תקשורת מודרני אחר, טען שזוהי המצאה נחמדה מאד אבל אין תחליף לשליח הרוכב על סוסו ומביא פקודות חתומות אל החזית. נראה שאנשי צבא התקשו להפרד מן הסוסים שלהם: הם גדלו על ברכי אותו מארש בעל נעימה כובשת, "פרשים קוזאקים/ מגדודי בּוּדְיוֹנִי (יוני!)/ דוהרים לקרב!". יש עוד כמה סוסים בספר. מישהו שדומה לסטלין רוכב על סוס מול שורת חיילים, אבל זה אינו סטלין: סטלין האמיתי מופיע בתמונות אחרות, אבהי ושוחר טוב. הספר, אגב, פורסם ב-1995.

המצעד השני נערך ב-1945. זהו מצעד הנצחון, ואז, כנראה, אספו דגלים נאציים למאותיהם בערימה גדולה בכיכר האדומה, והוליכו את הסוסים מעליהם. תמונת השער מופיעה שוב בספר גופו, במלוא הדרה. לא יכולתי לעמוד בפניו. הוא עלה 15 ש"ח. במקום קפה ועוגה קניתי את הספר. הקופאית שאלה אם אני יודע רוסית. לא – אמרתי – ואז, מאי שם במחשכי מוחי, התנסחה לה שאלה: "זה ז'וּקוֹב?" שאלתי אותה, מצביע אל הגנרל על הסוס.

"כן, ז'וקוב". היא הנהנה וחייכה. הגעתי הביתה וטלפנתי לוֶתֶרָן של הצבא האדום. תיארתי בפניו את הספר אבל לא היה צורך בכך – הוא היה בקיא בפרטים, וגם הוסיף כמה. הגנרל בתמונה הוא אכן המרשל ז'וקוב הנערץ והאגדי. על הסוס השחור, מאחוריו, המרשל רוקוסובסקי. סטלין אמור היה להוביל את המצעד על הסוס הלבן, אבל כאשר טיפס אל האוכף השתולל הסוס והשליך את סטלין ארצה. סטלין החליט לוותר והורה לז'וקוב לרכב במקומו.

והנה התוספת המובטחת. כידוע, במדינתנו הקטנה עשויים אתם להנהן לשלום במשך שנים, בחדר-המדרגות או במסדרונות מקום העבודה, לאיזה איש או אישה שחזותם אינה מעידה על שום דבר חריג, אבל פִּתחוּ-נא בשיחה, ופתאום יחשף סיפור הרפתקאות מסמר-שיער, כמעט מופרך בקיצוניותו. כך קרה לי לא מזמן, בשיחה עם איש חייכן אחד שאוהב לספר בדיחות, שיצא לגימלאות. הוא נולד – הסכיתו – ב-1940, בוורשה. נדמה שדי בנתון היבש הזה, אבל זאת באמת רק ההתחלה. הוא פרש לפני סיפור מדהים שאת פרטיו לא אביא כאן, אבל אחד משיאיו קשור למצעד הנצחון. אביו, שהיה רופא ופרטיזן, זכה לכבוד גיבורים בתום המלחמה; בנוסף לכך, דודתו מצד אמו היתה מזכירתו האישית של חרוּשְצ'וֹב; בזכות כל אלה הובא מטוס צבאי מיוחד שהטיס אותו ואת הוריו ביוני 1945 מגרודנו למוסקבה, כדי לצפות במצעד. רכוב על כתפי אביו נופף לסטלין, וראה את המרשל ז'וקוב דוהר על הסוס הלבן.

(פורסם כבר, ברובו, כאמור – לא זוכר מתי. גירסה אנגלית כאן: Two parades – English version)

אולי תרצו לקרוא גם את:

שוואנקמאייר?

זכרו את השם. אם תוכלו.

יאן שוונקמאייר, ( Jan Svankmajer ) זה השם. בערוץ יס 3 שודרה עכשיו הגירסה שלו ל"אליס", מ-1987, עיבוד מחוספס, אפל, פסיכוטי – הראשים אצלו נערפים באמת – ועם האליס המתוקה ביותר שראיתי מעודי, אחת כריסטינה קוהוטובה. שוואנקמאייר הוא אמן צ'כי, גאון אנימציה ובמאי, אבל אם אני צריך לספר עליו למישהו אני לרוב שוכח את השם.

מדי פעם – אין לי מושג לפי איזו חוקיות – משדר אותו ערוץ 3 סרטי אנימציה קצרים שלו. באנגליה ראיתי סרט באורך מלא שלו, אוטיק הקטן – במקור Otesánek – עלילה המבוססת על אגדת עם, סיפור מפחיד מאוד על יחסי הורים-ילדים, וגם עבודות וידאו בטייט-מודרן; הדימויים החזותיים שהוא יוצר נצרבים בתודעה: הם מדהימים, מבעיתים, מסחררים, וכל זה בלי התקציב של מאטריקס ובלי מחשבי-על. רק כל מיני גרוטאות, בובות עץ וסמרטוטים, חימר ואלמנטים דומים של לואו-טק.

 לאתר די מקיף המוקדש לו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

אנתולגיה קטנה של חתולים

"…כאשר נלכד העכבר השלישי, רעד כל גופו של החתלתול למראה המלכודת והדייר שבתוכה, והוא סרט את ידו של פראסקובייה..אחרי העכבר הרביעי נתקף דודי זעם, בעט בחתלתול ואמר:

"קח את היצור הנבזי מכאן! הפטר ממנו! אין בו שום תועלת!"

עברה שנה, החתלתול הרזה, השברירי, הפך לחתול בוגר, נבון ומוצק-גוף. יום אחד פסע בחצר האחורית, בדרך למפגש-אהבים. אך הגיע ליעדו, שמע לפתע אוושה ועינו צדה עכבר שרץ מתעלת-מים אל האורווה; שערותיו של הגיבור שלי סמרו, הוא קישת את גבו, נשף, ורועד כולו פתח במנוסה משפילה.

אבוי! לפעמים אני חש שגם אני נמצא במצבו הנלעג של אותו חתול הנס על נפשו. כמו החתול, זכיתי גם אני בשעתי בשעורי לטינית מפי דודי. כעת, אם אני נתקל ביצירה קלאסית עתיקה, במקום שתתקוף אותי התרגשות נלהבת, אני נזכר בפעלים יוצאים מהכלל, בפניו הצהובים-אפורים של הדוד, ביחסות דקדוקיות מוחלטות…אני מחוויר, שערי סומר, וכמו החתול, אני פותח במנוסה משפילה.

(צ'כוב, מי האשם?)

 


החתולה התהלכה סביב רגל השולחן, איבריה נוקשים וזנבה מזדקף.
– מְקְגְנאיוּ!
– אָה, הנה את, אמר בלום, סר מן האש.
החתולה השיבה ביללה וצעדה שוב נוקשות סביב רגל השולחן, מייללת. בדיוק כמו שהיא צועדת על שולחן הכתיבה שלי. פְּרר. תגרד לי את הראש.  פְּרר.
מר בלום עקב בסקרנות, בטוב לב, אחרי הדמות הגמישה. נקייה למראה: ברק עורה החלק, הכפתור הלבן תחת שורש-זנבה, העיניים הירוקות המבזיקות. הוא התכופף לעברה, כפות ידיו על הברכיים.
– חלב בשביל החתלתולית, אמר.
-מְרְקְגְנאיוּ!! קראה החתולה…"

"…היא מצמצה כלפי מעלה בעיניה הלהוטות נעצמות-הכלימה, מייללת ממושכות בתלונה, חושפת לפניו את שיניה הלבנות כחלב. הוא התבונן בחריצי-העין הכהים שהוצרו מחמדנות, עד כי היו עיניה לאבנים ירוקות. אז פנה אל המזנון, נטל את הכד, אשר החלבן של הנלון אך זה מילא בשבילו, יצק חלב חמים-מבעבע לתוך קערית והציבה לאט על הרצפה.
– גוּררהר! קראה ורצה ללקלק.
הוא התבונן בזיפים הבורקים כתילי-מתכת באור הרפה, כאשר טבלה שלוש פעמים ולקלקה קלילות. מעניין אם זה נכון שהם לא יכולים יותר לצוד עכברים אם מקצצים להם אותם. למה? הם מבריקים בחושך אולי, הקצוות, או מין כאלה משושים בחושך, אולי.

(ג'יימס ג'ויס, יוליסס, תרגום יעל רנן)


אכן כבוד הוא לי, חתולי-פריס, לספר תהילתכם ולשבח סגולותיכם, שהנִדָח, התשוש והכחוש שבכם יש בו למלא חמישה חתולי אשפתות משלנו – ואילו הארי שבכם כמוהו כפֵלִכְּסְ מלך הקרקס (כמעט!).
ארשת פניכם שלֵוַת-שֹבע ורווית-רֹב-נחת,עורכם ובשרכם רחוצים למשעי וצפרניכם עשויות כדת וכדין, וסרט לצוארכם ענוד!
אכן כּפָריס חתוליה!
מי ידמה לה ומי ישוה לה?

(ע. הלל, חוצלארץ, חוצלארץ!)

 
בשני חדרי-העבודה ניצבו שני כני-ציור וביניהם סובב חתול שחור, כבד-סבר, בשם יצחק כץ, מרוט וצולע וממלמל לעצמו.

(נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב.)



"אני מחפש את החתול שלי," הסברתי, מנגב כף-יד מזיעה המכנסי. "הוא נעלם לפני שבוע. מישהו ראה אותו פה בסביבה מתישהו. "
"איזה מין חתול?"
"זכר גדול. פסים חומים. קצה הזנב קצת עקום."
"שם?"
נוֹבּוֹרוּ. נוֹבּוֹרוּ וַואטַאיַה."
"לא, לא השם שלך. של החתול."
זה השם של החתול שלי."
"אה! מאוד מרשים!"
"טוב, בעצם, זה השם של גיסי. החתול קצת מזכיר לנו אותו. קראנו לחתול על שמו, בשביל הכף."
"במה החתול מזכיר לך אותו?"
"לא יודע. באופן כללי. צורת ההליכה שלו. והמבט הבוהה הזה."

(הארוקי מוראקמי, כרוניקת הציפור המכנית – the wind-up bird chronicleׂ)


"קישטא! תגיד לאבא שיקפוץ הביתה."
החתולה הלבנה התכווצה כאילו יצא מתוכה אוויר. אחר ניתרה, התמתחה ובקשת איטית וזורמת קפצה מבעד לחלון. היא פסעה לאורך הבית בהליכה מעוררת כבוד, משחרת אחר צל הורדים. הדלת הכבדה של בית-המלאכה היתה פתוחה רק כסדק; כדי שתוכל להשתחל דרכו, הוכרחה להתפחס כמעט עד לעוביו של דף נייר. בבית-מלאכה לא נראה איש, רק כחצי תריסר מכוניות מפורקות. החתולה הלבנה הגיעה ל"פראגה" ישנה, התיישבה ליד הציר האחורי וייללה פעמיים.
"תכף, ליזה," נשמע מתחת למכונית, "מיד אני בא!"

(פאוול קוהוט, רעיונותיה של קלרה הקדושה תרגום דב קווסטלר)

 
אני נותן לו, לאבי-אבי, את החתול. אבי-אבי מפריח פרפרים לבנים בחלל הבית והחתול הישן רודף אחריהם כמו בסרט איטי. אבל כשהפרפר מגביה עוף אבי הגדול עושה כמעשה הצלוב ונושא את החתול בידיו עד לשמי החדר שהם דמויי תקרה.
בדיוטה העליונה [שמי השמים] ההַימָנים קוראים ביהודית בֵּינות לדודי הכביסה. אם ישנו עכבר בעולמות העליונים הם מדברים במַייס ואני, שאני ילד, שומע את יוהן סבסטיאן בך ברחוב ארלוזורוב, על יד גן הקופים, כשהשונרא שונרא שונרא והשמטרלינג…

(יואל הופמן, השונרא והשמטרלינג.) 



 
בבית הנתיבות נוכח לדעת שלפניו עוד שלושים דקות של המתנה. נזכר לפתע שבבית-קפה אחד ברחוב ברזיל (כמה מטרים מביתו של איריגויאן) מצוי חתול גדול, המרשה כי ילטפוהו, כמו איזו אלוהות אדישה. הלך לשם. החתול שכב במקומו, ישן. דאלמאן הזמין ספל קפה, המתיק אותו בתנועות איטיות, טעם ממנו (בבית-החולים אסרו עליו תענוג זה) ועודנו מלטף את הפרווה השחורה הרהר, כי המגע הזה הוא אשלייתי, כי חוצצת ביניהם איזו מחיצה גבישית, כי האדם חי בתוך הזמן, בהישנות הארועים, ואילו חיה מגית זאת חיה בהווה, בנצחיות הרגע.

(ח.ל. בורחס, הדרום, תרגום יורם ברונובסקי.)


 

אולי תרצו לקרוא גם את:

קיץ 1967, סתיו 1933

סיפרתי לרשויות האתר הנחמד הזה שאכתוב כאן בין השאר על נושאים מֶטַא-ספרותיים, ואולי עוד אעשה כך. יש לי כמה רעיונות מעורפלים לגבי מה שאכתוב כאן; בינתיים אפתח בעניין לא ממש ספרותי שמעסיק אותי בימים אלה. כמו עוד חידושים רבים הגיעו גם החיבור המהיר וקאזא לביתנו באיחור אופנתי של שנים אחדות. שקעתי לזמן מה בעולם המופלא של המוסיקה המכווצת, ולמרות שיש לי עמדה ברורה בנושא הורדת מוזיקה (בראשי פרקים: דבר נהדר, צריך למצוא דרך שבה לא יפגעו היוצרים, הבעיות של חברות הענק ממש לא מטרידות אותי) לא אכנס לעניין הזה, רק לכמה תובנות שצמחו לי בעת השיטוט בתיקיות המחשב של ארבעה מיליון ומשהו משתמשים.

ראשית כל, בצעירותי התנאיתי בטעם מוזיקלי אליטיסטי ואוונגרדי, והייתי מעודכן יחסית בסצנה עד לפני עשרים שנה בערך (אני יודע בדיוק מתי הרמתי ידיים: כשקראתי ביקורת של מישהו – אולי אוחובסקי, או אולי גיא אסיף – ובה נאמר שהמתופף של להקה פלמונית מזכיר את הפִּיקְסיז, ולא היה לי מושג מי הם הפִּיקְסיז- – ) והנה, מתברר כי הדברים שאני מחפש בקאזא הם להיטי פופ סכריניים שנתקעו לי בזיכרון. נכון שקניתי פעם דיסק של ארוו פרת', רכשתי את כל הדיסקוגרפיה של קינג קרימזון, וניסיתי להשמיע לבת שלי קלאסיקה, כשהייתה קטנה ונוחה להשפעה; עכשיו אני מחפש את להקת הצבּים, את דאסטי ספרינגפילד והטרמלוס, או את תחיית מי-האמונה הזכים, כמו שקראו להם בלהיטון. נכנסתי לאיזה אתר עם פרוט מצעדי הפזמונים של שנות השישים המאוחרות וערכתי לי קובץ נאה של להיטים מתוקים מקיץ האהבה של 1967, קיץ שבו התרחשו, אבל מי זוכר, עוד כמה אירועים בעלי משמעות מעצבת תודעה.

לבתי החשדנית הסברתי שעוד מעט יהיו כל השירים העתיקים האלה שיא הטרנד, מכיוון שעוד פרסומאי מהשנתון שלי ידביק את הלהיט הממיס, העוטה, בתוקף זיכרונות הנעורים שלנו, דוק של קדושה – לפרסומת לסלולרי, לבירה, לטמפון. וכמה נחמד כשנבואה שלך מתגשמת בפועל: רק התחילו הבנות לזמזם את "Happy Together" של להקת הצבּים, שנכפה עליהן בזמן נסיעות כשאין לאן לברוח, וכבר הופיעה פרסומת לקרלסברג, ועוד עם ג'ניפר אניסטון הנערצת על הבת הגדולה. (השיר האהוב על בת הארבע הוא דווקא What A Day For A Dayderam הנינוח והמחוייך, של ה-Loving Spoonfuls. וסליחה על חוסר האחידות, אף פעם לא החלטתי אם עדיף תעתיק עברי או אותיות לטיניות, או שמא תרגום, שלרוב יוצא מגוחך – הכרתי פעם מישהו שנהג לתרגם את שמות השירים על הקלטות שלו: היו שם "תן לזה להיות" ו"סמטת אגורה", שהוא – ניחשתם? "פֶּנִי לֵיין". רק אובּלָדי-אוֹבְּלָדַה ניצל מגיור.

יום א' עגום

ובכל זאת הורדתי לי גם קצת טוקסידומון בשביל הנשמה, ואת רדיוהד מסיבות אישיות, ואת סטארסיילור מתוך סקרנות. והנה תגלית מעניינת, תולדה של שעות מבוזבזות מול התצוגה הירקרקה. חיפשתי משהו של מריאן פית'פול. מצאתי ביצוע שלה לשיר בשם "יום א' עגום", Gloomy Sunday, שזכרתי מאלבום ישן של מרק אלמונד. חיפוש נוסף העלה כי לשיר יש ביצועים רבים מאוד – מבילי הולידיי עד בּיוֹרק ולידיה לאנץ' (בסרט "פרוייקט המכשפה מבלייר", שלא ראיתי.) סקרנותי התעוררה ופניתי לגוגל, שהביא אותי מיד לאתר המוקדש לשיר. העובדות המפתיעות: השיר נכתב ב-1933 על ידי הונגרי בשם רז'ו שרש (Rezsô Seress – אני מנחש שזוהי ההגייה הנכונה). ב-1936 חקרה משטרת בודפשט את התאבדותו של סנדלר בשם יוזף קלר, שהותיר מכתב ובו ציטוט מן השיר; עוד שבעה-עשר מקרי התאבדות – בטביעה בדנובה או ביריה – נקשרו אליו תוך זמן קצר; מישהו ביקש מתזמורת במועדון לילה לנגן אותו, וירה בעצמו למוות לצלילי השיר. חיש קל זכה אם כן "יום א' העגום" למוניטין מפוקפקים כ"שיר ההתאבדות." הוא תורגם לאנגלית והוקלט על ידי מבצעים רבים, וגם נאסר לשידור בשל השראתו המשוערת, בבי.בי.סי. ובמקומות אחרים, אפילו לאחר שהוסיפו לו בית אופטימי, שנועד לרכך את הייאוש התהומי, המוחץ שלו. 

"התאבדות" הפכה להיות אצלנו לשם נרדף לרצח, עם דם ואש ותמרות עשן. נדמה שכולם עסוקים באימת המוות, בכל מסע קניות ונסיעה באוטובוס – ומי זוכר את אלה שעורגים בשקט אל המוות, לצלילי נעימה מלנכולית, בעיקר ההונגרים, "העגומה שבאומות", על פי התזה המופיעה באותו אתר. לא אתרגם למענכם את כולו, אבל כמובן שחיפשתי – ומצאתי – את הביצוע ההונגרי המקורי; אני מעדיף אותו על פני ארבעה או חמישה ביצועים אחרים שמצאתי ברשת.

רז'ו שרש התאבד בשנת 1968.

אולי תרצו לקרוא גם את:

יארנטון (ד) פולנים באוקספורדשייר; וודסטוק; השוק המקורה

הנדיב הידוע ג'ורג' סורוס, או שמא שורוש, הקים את האוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט. הרבה סטודנטים מזרח אירופאים באים משם לאוקספורד. ביארנטון יש קהילה קטנה ומגובשת של מזרח-אירופים, כי כשאומרים "מרכז אירופה" מתכוונים בעצם למזרח – צ'כיה והונגריה, אבל גם פולין, רומניה, מקדוניה, רוסיה. הם מעטים מכדי שיהיה אפשר לגזור איזו הכללה על קווי-אופי לאומיים, אבל אלה שפגשתי שם היוו חברה נעימה מאוד. משהו צנוע ורך היה בהם, עם ניצוץ של סקרנות אנושית, שאולי קשורה בכלל לגילם ולעובדה שהם, אחרי ככלות הכל, סטודנטים באוקספורד. עם הסטודנטית מפראג, החוקרת את יהודי צ'כיה שבין מלחמות העולם, דיברתי על ספרות צ'כית ועל מיכאל וויווג שפירסם פרוזה בעילום שם ברכבת התחתית של פראג (הגימיק לא מצא חן בעיניה) ובעיקר על קולנוע. אם צצה שאלה בנושא, פנינו לחבר הפולני של הסטודנטית לתולדות האמנות, שהוא אנציקלופדיה מהלכת בנושאי קולנוע ובעל ספריית סרטים ענקית. הוא גם חובב ג'ז, וכשבא לכאן התפלא להיווכח עד כמה לא ידוע כאן, במרכז אקדמי העוסק בעניינים יהודיים, אמן הג'ז ג'ון זורן: הוא וחברתו, הסטודנטית לתולדות האמנות מקטוביצה, מרבים להאזין לג'ז אוונגרדי שבו קל לזהות מנגינות חסידיות מוכרות. היא נראית, בשערה השחור, עיניה הבורקות ועורה החיוור, כמו הנערה היהודייה היפה בדרמה היסטורית המתרחשת בפולין של המאה התשע-עשרה, אבל היא אינה יהודייה – כמו לאחרים, גם לה יש איזה קשר משפחתי עמום ליהדות, על פי רוב סבתא אהובה שהותירה כמה זיכרונות ילדות מבליחים. הסטודנטית השלישית, חייכנית ועגלגלה, דוברת איטלקית טובה, והיא באה מקרקוב. כשסיפרתי לה שגם אמי נולדה שם, אורו עיניה, והיא אמרה שאני חייב, פשוט חייב, לבוא לבקר – זאת עיר מקסימה. האמת היא שמעולם לא עלה בי הצורך הדוחק בטיולי שורשים, שהצטיירו בעיני כסיור מאולץ בבתים ישנים בערים מדכאות רק מפני שפעם גרה שם אמא שלי. תמיד סברתי ששורשי הרוחניים האמיתיים נמצאים באיים הבריטיים, ואולי ממש כאן, ביארנטון. אבל המפגש עם הפולנים גרם לי לחשוב על כך מחדש.

הרקע הפולני שלי עניין אותם: כשהוטל עלי לשאת מעין הרצאה במקום, דיברתי על "עברית כשפת אם" וציינתי את העובדה המוזרה במקצת שאינני דובר את שפת האם של אמי, פולנית, ולא את כל שאר השפות שדיברו בהן האנשים הקרובים אלי בשנות ילדותי. אמרתי מה שאמרתי, ובסופו של דבר קם אדם מבוגר ושאל אותי אם אינני חש צער על השפות שאבדו לי ולשכמותי, ובעיקר על היידיש. עניתי מה שעניתי. אחר כך סיפרו לי שהיה זה מרצה ליידיש, ובשיעור שלו שנערך יום לאחר מכן תקף אותי בחריפות, כמי שנושא באשמת הציונות הבן-גוריוניסטית שדיכאה את היידיש בישראל עד עפר. ידידי החדשים נחלצו לסנגר עלי. אינני זוכר מה עוד שאלו אותי, רק את האשה התמהונית, אפורת-השיער, בבגד מסמורטט  – היא השתייכה לחבורה נשים קטנה, שהכל מניחים שהן באות להרצאות בגלל הכיבוד הניתן בחינם – שקמה ושאלה, בארשת רצינית מאוד: "אני נראית לך פולנייה?" עניתי שאין לי מושג איך אמורים פולנים להיראות.

וודסטוק וביקורת מוסיקה

בעיירה וודסטוק, בפאתיה של אחוזת בלנהיים, דרה משפחה אחת של ישראלים לשעבר, ובה ניצב מוזיאון אזורי צנוע המציג את תולדות פלך אוקספורד מאז ימי הממותות שרעו כאן לפני עידן הקרח, דרך הקלטים, הרומאים, הסקסונים וכן הלאה. לוח גדול מציג את התקופות ההיסטוריות וציוני דרך חשובים בתולדות האזור. את סוף המילניום מציינת פריצתה לתודעה העולמית של להקת הרוק האוקספורדית "רדיוהד". אנשי אוקספורד גאים מאוד ברדיוהד, אם לשפוט על פי מגאזין המוסיקה "משמרת לילה", המחולק חינם בפאבים. כותביו, סטודנטים אוקספורדיים, מצטיינים בחדוות ניסוח קטלנית ובאירוניה ארסית מצד אחד, ובגאווה פטריוטית לוהטת מצד אחר. קונצרט ה"חזרה הביתה" של רדיוהד התקיים לפני שהגעתי, והחמצתי גם את ההזדמנות לראות בציר של להקות מקומיות כמו "טראביס" "רוק אוף טרבולטה" ו"בינתיים, הרחק ברוסיה הקומוניסטית". אבל הצלחתי להגיע לערב של להקות אלמוניות בפאב-מועדון בשם ה"פוינט", לא הרחק מן הגנים הבוטניים. אווירה נעימה וידידותית להפליא שרתה שם. רוב הקהל, למען האמת, היה מורכב מנגני הלהקות, שגם ניסו למכור זה לזה דיסקים. האווירה, המוסיקה והבירה השרו עלי עליצות עצומה. בת לווייתי זיהתה מכר ותיק, בסיסט של אחת הלהקות, וכך נכנסתי לשעה קלה לסוד-שיחם של מוזיקאים מן השוליים האלטרנטיוויים ושמעתי רכילות משני צדי האטלנטי, בין השאר על אודות להקה בשם Ennui Malaise. שוחחנו עם אנגלי חביב בחולצה אדומה בוהקת. "הם נשמעים כמו אנגליה ב-1962", אמר על הלהקה שניגנה באותה עת. הסכמתי אתו בשמחה, שטוף התרוממות רוח, אלכוהול ואחוות אנוש. אני אוהב מוסיקה אנגלית מ-1962. אבל באותו רגע אהבתי את הקוסמוס כולו.

זמן קצר אחר כך הסתבר שהפאב נסגר, כדי להיפתח בשנית כפאב לחברים עם אופי ספורטיווי – כלומר, טלוויזיה בכבלים המשדרת את ערוץ הספורט וקליעה למטרה בחצים. הצעד העסקי הזה גרר מטח כמעט לא-ייאמן בעוצמתו של עלבונות צורבים ומצחיקים להפליא כלפי מקבלי ההחלטה, שזוהו בשמם ונמשחו בזפת ונוצות מטאפוריים על פני דפים רבים של "משמרת לילה". הסטודנטים נקראו להחרים את המקום החדש, ואת כל עסקיה של החברה שמדובר בה.

ב"זודיאק" הלכתי לראות המלצה אחרת של "משמרת לילה", "טראנסאטלנטיק". גם הפעם נתקפתי איזה שיכרון שמחה, הפעם מסיבות אחרות. ללהקה היה קהל אוהד שחשתי אליו קירבה והזדהות: רבים נראו בני גילי ולמעלה מזה. בכתבה נאמר שחברי הלהקה שירתו בלהקות רוק-מתקדם נודעות, כמו ספוקס בר, דרים תיאטר, פלאואר קינגס ומריליון. רק השם האחרון עורר בי אנחה נוסטלגית: גבי, מגבי תקליטים, חנות התקליטים המתקדמת של חיפה, ראה בהם הבטחה גדולה בשנת 1978 . בעצם, הם היו מין חיקוי של ג'נסיס, והלהקה המצוידת היטב שעל הבמה, על הזמר המוביל שלה, מסופר ומגולח למשעי ולבוש חליפה צנועה של סוכן ביטוח, היתה מין חיקוי של כל מיני להקות דינוזאוריות של ימי נעורי, שבהם השתייכתי למחתרת אנגלופילית שהחליפה בהתלהבות מידע ותקליטים של להקות אנגליות אלמוניות, ששמותיהן המוזרים נהפכו מאז לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. בסופו של דבר פצחה הלהקה בביצוע ארוך של הצד השני של "אבי רואד" של הביטלס, משובץ ביצירות מופת אחרות, וסאת הפאתטיות נגדשה. כמובן שנשארתי ושרתי עמם בקול, אבל כשהקרשנדו האורגזמי המסיים את היצירה נמשך, כך נדמה, שלוש שעות, עזבנו, אוזני מצלצלות ומבטיהם המבזים של המעריצים שרצו עוד הדרן מלווים אותנו.

השוק המקורה

השוק המקורה של אוקספורד הוא קטן וצבעוני, ויש בו בתי קפה, מאפיות, ירקנים וקצבים. בטיול באפרים הירוקים מחוץ לעיר אפשר לראות לעתים בחטף ארנבונים שפרוותם החומה-אפרפרה רכה ופלומתית למראה, אלא שהם פחדנים ומהירים ונעלמים מן העין מיד. בשוק, לעומת זאת, אפשר להתבונן בהם באין מפריע, פרוותם עדיין רכה ומזמינה, כשהם תלויים על אנקול, ורק מראה ראשם המכוסה שקית אטומה ומדממת, כמו אסירים שהוצאו להורג, חונק את דחף הליטוף. יצורי הים המוצגים בחנות הדגים על מצע של קרח טחון – חסילונים מנומרים, סרטנים שחורים גדולים שמחושיהם עדיין נעים, רכיכות וצדפות וצלופחים – מרתיעים בחייהם ממש כמו במותם; החזירים הנחורים התלויים שם, כמו כבשים ועופות באטליזי העיר התחתית בחיפה, הם דברים שמתרגלים לקיומם – הם נהפכים לחלק מן הנוף. אבל בבוקר יפה ובהיר של נובמבר נכנסתי לשוק כדי לקנות תה משובח בחנות מתמחה, ומיד נתקל מבטי בשתי חיות גדולות ובלתי מזוהות תלויות אצל הקצב. לא היו אלה חזירים או בני-צאן. גדולים מחזיר אך קטנים מפרה התנאו בעלי החיים הללו בפרווה יפהפייה, אפורה-אדמדמה ומנוקדת בהרות לבנות. גדמי הצוואר שלהן הזדקרו בזווית חדה. הרגליים נכרתו. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שאלה הם איילים או צבאים – ליתר דיוק, שזהו בשר-צבי: זכרתי שהיתה בי פעם איזו גאווה משונה על כך שאני מכיר את המלה האנגלית venison . בהיתי זמן מה בפגרים, תוהה מי בא לשוק המקורה לקנות קצת בשר-צבי, ואם אי אפשר למכור אותו ארוז ונקי בקופסאות קטנות ובלתי מזוהות. אבל נראה שההצגה לראווה היא חלק מן החן של השוק המקורה. הלכתי לקנות תה במקום אחר.

אולי תרצו לקרוא גם את: