חדשות הספנות

1. מבצע הצלה

האנייה צים דאליאן שהייתה בדרכה לנמל שֶקוּ בסין, חילצה היום בשעות הבוקר המוקדמות 26 דייגים סיניים שספינתם הוטבעה. האנייה נתקלה היום (27.11 בשעות הבוקר, שעון מקומי) בניצולי ספינת הדייג הסינית וחילצה 26 מהם. עקב תנאי הים הקשים לא הצליח הצוות להעלות לסיפון גופה אחת שצפה בים.

על פי עדויות הניצולים, כלי שייט לא מזוהה בעל גוף בצבע שחור פגע בספינתם שעתיים לפני ההצלה, בערך ב- 6 בבוקר זמן מקומי, והטביע אותה.

צים דאליאן קיבלה הנחיות להמשיך בדרכה לנמל שקו בסין, שם ירדו הניצולים לחוף.

 2. מכתב מן המיסיון הימי
    [ או, אם לא ידעתם, אנו עומדים לקבל סיוע חירום. אבל רק היהודים. ]

אגודת אשרוניה – צוֹעַרים נוצרים ואניית מיסיון

פרימנטל, אוסטרליה

"…אנו ארגון סיוע חירום נוצרי ומעוניינים, בברכת הקהילה היהודית במערב אוסטרליה, לשלוח ציוד רפואי ובגדים משומשים במצב טוב לארגוני צדקה יהודיים בישראל. הציוד הרפואי נאסף בבתי-חולים באזור וברובו כלל לא נעשה שימוש או שהציוד במצב כמעט חדש…"

"כִּי הוֹאִילוּ וְאַף־מְחֻיָּבִים הֵם לָהֶם הִנֵּה לַגּוֹיִם הָיָה חֵלֶק בְּדִבְרֵי הָרוּחַ אֲשֶׁר לָהֶם [ליהודים] וַהֲלֹא עֲלֵיהֶם לְתָמְכָם גַּם בְּדִבְרֵי הַגּוּף" (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים פֶּרֶק טו פסוק 27)

בשרותו,  

האב לורנס (לופטי) שייב

נשיא/מתאם

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

ראיון עם הסופר הדני איבּ מיכאל

ראיון עם הסופר הדני איבּ מיכאל – פורסם בידיעות אחרונות, נובמבר 2003.

איבּ מיכָּאֵל

איבּ מיכָּאֵל, מבכירי סופריה של דנמרק, פרסם רומנים, וכן שירה, ספרי מסעות,
יומנים ומחקרים; "נסיך" היוצא עתה לאור בתרגום עברי, מתרחש בעיירת חוף
דנית בשנת 1912; ילד-חופשה בשם מאלטה מבלה שם את ימי הקיץ. הספר רווי
פיוט ופנטסיה, אבל לצד ההפלגות המילוליות שוזר איב מיכאל סיפור עלילה
גורף, עלילת מסתורין והרפתקאות, שבה משתלבים עבר והווה, מציאות ודמיון,
מודרניות מערבית ועולם מסתורי של תרבות רחוקה ונעלמת; שלווה בורגנית
שלתוכה פולשים רמזים של מציאות אחרת וריח מרחקים אקזוטיים.
דנה כספי, המתרגמת של "נסיך", אומרת שזהו מאפיין בולט של עוד סופרים
דניים וסקנדינביים שתרגמה (המוכר בהם, אולי, הוא פיטר הוג, בעל "חוש
השלג של סמילה"). האתגר התרגומי אצל איב מיכאל היה שפתו הפיוטית
והשימוש הייחודי שלו בצורות כתיב חריגות או ארכאיות, כמו גם בחרוזים או
ציטוטים משירי-ילדים, אלמנטים המשחזרים ראיית עולם של ילד.
הראיון עם איב מיכאל נערך לרגל פרסום "נסיך," הרומן העשירי שלו, רומן
שזכה לשבחים רבים ותורגם לשפות רבות זרות. זהו ספרו הראשון של המתורגם
לעברית.


אחד הדברים שעולים בברור מתוך הספר הוא התשוקה למסעות. אתה עצמך הרבית לנסוע בעולם.


נדמה לי שהדנים מתחלקים לשתי קבוצות – אלה שנוסעים למרחקים, ואלה
שנשארים בבית אבל חולמים על הפלגה למרחקים. אהבת המסע והתגליות היא
בהחלט חלק מהזהות הדנית. אני מרבה להפליג, על ספינת מפרשים ישנה,
שנבנתה עוד לפני הטיטאניק, בשם "נורדקפרן" השייכת לידיד שלי, רב-חובל.
במשך השנים יצאתי להפלגות רבות עליה, אפשר לומר שהקפנו את העולם, חצינו
את האטלנטי, שטנו באוקיינוס השקט, לפולינזיה, לגלפגוס, לאיי הפסחא
וטהיטיץ. מלבד זאת הרביתי לנסוע לאמריקה הלטינית, לסין, טיבט ועוד,
וכתבתי על המסעות.
יש בי אהבה גדולה לספרות ימית, כמו זאת של קונראד ומלוויל. אני חושב שעל
פי רוב ספרות הזרם המרכזי היא אורבנית מאוד במהותה, עוסקת בחיים בכרכים
הגדולים, ב"תפוח הגדול" למשל; ולעומתה יש ספרות שעוסקת במרחבים פראיים
ובנופי היבשה; אבל רק מעטים כותבים על מרחבי הים. זהו תווך שממעטים
לעסוק בו ולכתוב עליו. כאשר מגלים אותו, הים הוא מרחב עצום, נדמה שהוא
אינסופי, ההפלגה בו דומה למסע בחלל; בסוף המסע עשויים להגיע אל איים
טרופיים אגדיים, זרים ומוזרים; ואפשר גם לצלול ולגלות נוף תת-ימי שהוא
מעין מסע לנופים של פלנטה אחרת.


גיבורו של "נסיך", הילד מאלטה, אכן מרבה לחלום על הפלגות למרחקים. האם
יש בילד אלמנטים ביוגרפיים?


מאלטה הוא מעין-יתום. אני רואה ביתמות מטאפורה גדולה. מאלטה אינו מכיר
את אביו, ואנו איננו יודעים מיהו אביו. אגב, מובי דיק פותח ב"קרא לי
ישמעאל." גם ישמעאל התנכ"י הוא מעין יתום, ולדברים היה רקע במהלך חיו
של מלוויל. לדעתי היתמות, אמיתית או מטאפורית, יוצרת באדם תשתית ויכולת
להתנסות ביציאה ממקומו, להכיר ולהיפתח אל תרבויות אחרות; יוצרת רצון
לדעת, לתור – אולי למצוא אב חלופי; אני עצמי הרגשתי בילדותי כמי שאינו
שייך, כאילו אני חסר בית, שמשפחתי אינה משפחתי האמיתית. התחושה הזאת,
שאינני יודע מנין נבעה, מוצאת ביטוי בילד מאלטה, גיבור הספר. מאלטה חי
בעולם הזוי. בעולם הפנטזיה שלו, שיש בו תחושת השתאות וקסם מתמדת לנוכח
העולם.

דמויות ברומן הן על פי רוב, בדרך כלשהי, ביטויים של המחבר. ב"נסיך"
הגיבור הוא דמות כפולה – הילד והמלח, בן-אנוש ומלאך. הילד משקף את
החלום והערגה אל הים, המלח הוא התגשמות החלום. הפנטזיה הזאת אינה הזויה
לחלוטין, מסתבר בסופו של דבר. אלא שהילד אינו יודע שהרפתקאות המלח
נושאות בחובן טרגדיה, סיפור אהבה, ועימות רגשי קשה עם האב. זהו נושא
אוניברסלי, ואין לי צורך לחשוף כאן פרטים ביוגרפיים. אגב, בטרילוגיה
שפורסמה לפני "נסיך", "ילדת וניל", עשיתי זאת.


הילד מאלטה חי בעולם שבו המציאות ועולם הדמיון והחלום מעורבים זה בזה
לבלי הפרד. זהו אלמנט שקיים בתרבויות לא מערביות שאותן חקרת. בספר
בולטים אלמנטים מן התרבות האינואיטית של גרינלנד.


התרבות של גרינלנד (משם באה אהובת המלח) מוכרת יותר מקרוב בדנמרק. אולם
נקודת המוצא שלי בכתיבתי בכלל הייתה התמחותי בתרבויות של מקסיקו. מה
שהחל כלימוד בעל היבט אקדמי הפך להכרות קרובה ולהתנסות אישית וחווייתית
מדהימה. במהלך המסעות שלי והשהות אצל שבטים אינדיאניים עברתי חוויות
טרנסצנדנטליות. בין השאר הדבר מושג בעזרת עשב גורם הזיות, אולם מכיוון
שהתהליך נעשה בהדרכה צמודה של השאמאנים ובאופן מבוקר מאוד, אין זו סתם
הזיית סמים אלא חוויה מרחיבת תודעה. לא הפכתי לאדם אחר בעקבות זאת.
נותרתי אדם מערבי, אבל לקחתי עמי סוג של הסתכלות אחרת על המציאות,
וצורת חשיבה אשר עשויה לסייע אפילו בחיי היומיום.
החשיבה המערבית נעה בקו ישר, ולכן אנו רואים במוות את הסוף – לא כתחילתו
של מחזור חדש. בספר יש תיאור של ספינה העורכת מסע הזוי על נהר האמזונס,
שבסופו היא חוזרת אל נקודת המוצא שלה. המעגליות הזאת מסמלת, בין השאר,
את מעגליותו של הזמן. במקום להגיע ליעדה, היא מגיעה למקום שממנו יצאה –
ואולם הכל כבר השתנה. אגב החוויה הזאת היא תחושה האמיתיות שנתקלים בה
בעת השהות בגונגלים, תחושה חלומית של מציאות אחרת.
בספר, אחת הסיבות לכך שהמלח המת הופך למלאך-השומר של הילד היא הניסיון
שלו לעצור את הזמן; מאלטה צריך להשאר תמיד בן 12, והקיץ על החוף צריך
להמשך לנצח. שכן הטרגדיה של המלח החלה באותו גיל, ראשית ההתבגרות.
מאלטה צריך להשאר נסיך. אבל על כך המלח-מלאך מוותר בסופו של דבר.

האם אתה רואה את עצמך כנושא מסר, אולי פוליטי, בהקשר הזה של המערב מול
שאר העולם?


אני לא מסיונר אבל בכתיבתי אני מבטא את העניין בתרבויות מדוכאות,
במנודים, בעמים המקוריים של אמריקה הלטינית ובחברות עניות אחרות ברחבי
העולם.
המערב תמיד נוסע למקומות אחרים כשהוא נושא עמו הניסיון והידע שהוא מביא
מהבית, ומסרב לראות מציאות אחרת. כשהספרדים הגיעו לדרום אמריקה הם לא
עצרו לשאול שאלות על אודות האתרים הפרה-קולומביאניים שהרסו, לנסות לברר
כיצד חושבים האינדיאנים, מהי תפישת המציאות שלהם – הם רצו רק להמיר את
דתם לנצרות ולנצל את אוצרותיהם. ב"נסיך," סנטוס (זר מסתורי, מוסיקאי,
המגיע אל העיירה הדנית הקטנה) הוא אחד מאותם ילידי אמריקה, שסבל ניצול
מידי מייצגי העולם העשיר, והוא בעצם פליט אינדיאני בדנמרק. אם כן, אם
מחפשים גווני-צליל פוליטיים בטקסט, אפשר למצוא אותם, ולא פעם הם שעושים
את המוסיקה.

אומרים שאתה התשובה הדנית לריאליזם המאגי…


אני כמובן איני אוהב שיתייגו אותי בקטגוריות. אני יכול רק לומר שאולי
אני מושפע מאותם מקורות, אשר השפיעו גם על סופרים לטינו-אמריקאיים
השייכים למה שמכונה ריאליזם מאגי: כחלק מעבודתי האקדמית תרגמתי מיתוסים
אינדיאניים קדומים. באמריקה הלטינית יש תערובת של המיתוסים הללו עם
שרידים של אמונות וסיפורים מימי-הביניים של אירופה, שהגיעו עם הכובשים
הספרדיים. אבל אם ניקח את הדוגמה המובהקת של "מאה שנים של בדידות" של
מארקס, הוא מתרחש בעיירה קטנה ונידחת, מקונדו; "נסיך" מתרחש גם הוא
בעיירה קטנה ומרוחקת בשם גהחלשגמ. אני חושב שהעקרון הוא שככל שהמקום
קטן יותר, הוא אוניברסלי יותר. אני חושב שזוהי אחת הסיבות לכך שמרקס
התקבל טוב כל כך ברחבי העולם: מקום קטן, שבוי באמונותיו התפלות, הקהילה
הקטנה והיחסים בתוכה, אלה הם דברים הנכונים להרבה תרבויות שונות
ומרוחקות זו מזו ולכן יכול לדבר אל אנשים במקומות שונים ומרוחקים. לכל
אחד יש סבתא, גדולה ומיתולוגית, המספרת לו סיפורים על רוחות ועולמות
דמיוניים…


ובכל זאת הספר שלך צפוני מאוד, דימויי הקרח, הים, הסופות, האור הצפוני.
אתה כותב על נוף מוכר.


כמעט עשרים שנה נשאתי בראשי את הדימוי של קרחון הנושא בחובו אנייה ומלח.
חשבתי על מלח המגיח מן הקרחון אל אי משווני. אבל הדימוי לא התגבש לכלל
יצירה, כי כמלח אני יודע שגם בתוך פנטסיה, שום קרחון לא יכול להגיע אל
אי טרופי, והדבר הציק אותי. עד שבסופו של דבר עלה בי הרעיון: למה לא
לכאן, לסקנדינביה? לאחר כל המסעות למרחקים הגעתי אל נקודת המוצא שלי,
אל המקום המוכר שלי..שוב, בדומה לאותה ספינה על האמזונס אשר לאחר מסע
ארוך מוצאת את עצמה בנקודה ממנה יצאה לדרך.


שאלה טריביאלית לסיום – האם אתה מכיר ספרות עברית?

לפני שנים רבות פגשתי בדנמרק את יורם קניוק וקראתי תרגום של יצירתו,
קריאה אינטנסיבית ומחוויות הקריאה הטובות שאני זוכר. אבל סנונית יחידה
לא מבשרת על האביב ובכך מסתכמת ההכרות שלי, עד כה, עם ספרות עברית

אולי תרצו לקרוא גם את:

זיכרון קולקטיבי

חיטטתי במקרה בחוברת "ים" מאוגוסט 1945 (במדור "במת יורד-הים העברי") ונתקלתי בקטע הבא –

נדמה לי שהצרימה בולטת לעין אבל ליתר בטחון, הנה הטקסט מן הטקסים הממלכתיים וימי הזיכרון:

בלי לערוך אנליזות מופרזות, יש הבדל בין "תפילת האדם" ל"האמון באדם". מתוך סקרנות תפלה אני תוהה: האם הגרסה הזאת פשוט מוטעית? אם לא, מתי ועל ידי מי נערכו השינויים – מישהו יודע?

אולי תרצו לקרוא גם את:

שני קטעי זיכרונות של ימאים

א.

"…הסיבה העיקרית שבגללה עוגנים בנמל טֶמָה היא להעלות על ספון האנייה צוות בן 20-30 איש, הקרוּ-בּוֹיְז. רוב הימאים חושבים שפרוש המילה הוא CREW, צוות. אולם מוצאם של הבחורים האלה משבט מפורסם במערב-אפריקה, KRU, או KROO, שאנשיו עוסקים בדייג או סוורות. צוות זה נועד להעמיס את מטען בולי-עץ על האנייה כאשר נגיע לגאבון.
היו להם שני מפקחים. לכל אחד מהשניים היה כמובן סגן. המפקח שלנו הוא: KWESU EDUJE ומפקח העבודה הוא: KWAME MENSAH. רבים מבני גאנה נקראים על-שם היום בשבוע בו הם נולדו. KWAME – יום שבת; KWESU – יום א'; KWEJU – יום ב'; KWABENA – יום ג'; KWEKU – יום ד'; YAW – יום ה'; KOFI – יום ו'. תושבי גאנה נקראים "היהודים של אפריקה" – אינטליגנטים ויודעי עבודה קשה. היו לי שיחות רבות עם נהגי מוניות וסתם אנשים שהפתיעו אותי בבקיאות שיש להם אודות הנעשה בישראל: חלוקי הדעות הפוליטיים, שמות המנהיגים בעבר ובהווה. פשוטי העם אולי לא שמעו על ישראל אך כולם שמעו על ירושלים. לאחר שבועיים של הטענת 3,000 בולי-עץ אנו מפליגים לפּוֹרְט-גַ'נְטִיל, שם הוטענו 600 בולי-עץ נוספים. נמל זה ממוקם באי לוֹפֶּז שנוצר בין שתי השלוחות של נהר אוגו. מכאן אפשר לשוט במעלה הנהר לעיר לאמְבְּרִין, לבית החולים המפורסם של דוקטור אלברט שוויצר. אין לנו את הזמן לעשות זאת בשל עגינה קצרה. יש פה חוף קטן ונעים וכמובן גם שוק. אינני אוהב את השוק פה משום שמוכרים בו בשר קופים למאכל. לא הצלחתי לשכנע את הסוכן המקומי שלנו שסטייק הוא טעים יותר. הוא מצדו, מנסה ללא הצלחה לשכנע אותי לאכול קופים. אני אומר לו שזה כמו קניבליזם, והוא עונה לי בבדיחות שלא מזמן הם אכן היו קניבלים. הוא מוסיף ומסביר שהם מעדיפים בשר שחור על לבן, משום שהאחרון מלוח מדי…"
(ד. יחזקאל, אלחוטאי)

 

ב.  

…"אני כל כך מצטערת לגרום לך את כל האי נוחות הזאת, קפטן. אבל אתה הרי יודע, היינו חייבים לברוח מאירופה, ואני באמת חשבתי שעד הלידה שלי יש לפחות עוד שבועיים. ואפילו, אינני יודעת…עברנו כל כך הרבה בזמן האחרון. מאז שברחנו מהגרמנים, גרנו בחדרים מלוכלכים בכל מיני בתי מלון ברחבי תורכיה ונשארנו ללא כסף. אחרי הכל, אולי זה טוב יותר שכל זה קורה דווקא כאן…"
לרגע חשבתי שהאישה הטובה הזאת יצאה מדעתה. נראה היה שהיא שכחה שהיא נמצאת על ה"ענתר" – אניית מטען קטנה וישנה באמצע הים התיכון, ביולי 1941, התקופה המסוכנת ביותר של המלחמה בחלק זה של העולם, כאשר רובה של אירופה כבר נכבשה על ידי הגרמנים והים שרץ צוללות אויב.
התחלתי לברר בין הנוסעים, בתקווה למצוא מישהו עם הכשרה או רקע רפואי. חשבתי שאני בר-מזל כאשר מצאתי לבסוף טכנאי שיניים, אשר לאחר שכנוע ממושך הסכים לבדוק אותה…הטכנאי יצא די מהר וחיוך קל וסרקסטי משתרע על פניו:
"מה קורה, אמור לי מהר…" הסתערתי עליו.
"תירגע, חבר. יש לך מזל. שום דבר לא יקרה. האישה בהחלט בהריון, על כך אין ויכוח" – אמר בנימת חשיבות, – "אבל…המסכנה פשוט סובלת ממחלת ים".
"דוקטור, אתה נפלא" – ברוב התלהבותי הענקתי לו תואר אקדמאי, – "בוא ונרים כוסית…"
התרוממות הרוח שלי לא נמשכה זמן רב. גברת סטיבנס הביטה בי, פניה מעוותות מכאבים ודמעות זולגות מעיניה. "אני לא יודעת מה ידידך הטכנאי אמר לך, אבל אני מתחננת לפניך, תהיה מוכן. מהר מאוד הלידה תתחיל, וזה תהיה אתה, ורק אתה, שתעזור לי. בבקשה אל תפחד, אני אישה חזקה ויש לי כבר שני ילדים. כשיגיע הזמן אני אדריך אותך, צעד אחרי צעד מה לעשות." הנהנתי מבלי לומר מילה, כי ידעתי שהיא צודקת. הורדתי ממדף הספרים כרך מאד בלתי משומש של "מדריך רפואי לרב-חובל", ופתחתי אותו בפרק הדן בלידה, בעמוד שהתחיל במילים: "…קח שני סדינים נקיים וקפל אותם…" בינתיים הטכנאי נעלם, ואני קראתי למלצר הוותיק שלי והוריתי לו להכין כמות גדולה של מים חמים.

התרוצצנו סביבה במשך שעות, מגושמים כמו שני נערים בגיל בית-ספר ומפוחדים עד מוות. מפעם לפעם עיינתי בספר, אך האישה המסכנה, אשר סיבלה בוודאי התארך בגלל חוסר האונים שלנו, לא הפסיקה מלהסביר, להדריך, לעודד ולהרגיע אותנו. הלילה ירד והיה עלינו להדליק פנסי נפט, מעוממים עד כמה שניתן, מאחר והיה עלינו להפליג בהאפלה מלאה, מחשש שנתגלה על ידי מטוסים או צוללות אויב. ובאמת, המהום מנועי מטוסים נשמע גבוה מעלינו, כאשר קיי סטיבנס הקטנה השמיעה את בכייה הראשון בעולם הזה. בשלב זה היינו תשושים לחלוטין, ארבעתנו, גב. סטיבנס, המלצר, אנוכי ו"המדריך הרפואי לרב-החובל". כאשר הכל נגמר וקיי, טרייה ונקיה, שכבה ליד אמהּ, יצאתי לחפש אחרי מר סטיבנס. הוא שיחק קלפים באחד המחסנים וכאשר סיפרתי לו את החדשות הטובות, קפץ משמחה והצהיר ברבים, שהוא היה בטוח שהכל ילך בסדר ושבאמת לא היה לי מה לדאוג כל כך. תוך כדי כך, טפח על שכמי בעליזות וכמעט הפיל אותי על הסיפון. הוא נרגע במקצת ורק אחרי שהזמנתי אותו לראות את בתו החדשה, עזב את משחק הקלפים בחוסר רצון קל.
(רב-חובל א. אקסל)

 

האנייה ענתר, צילום של ר/ח אקסל מתוך הספר "70 שנות ספנות עברית" מאת הלל ירקוני.

אולי תרצו לקרוא גם את:

מפלצות הים

[הרשימה הזאת היא בכלל של עמי בן בסט. סליחה על הבלבול ועל השגת הגבול. ]

 

"…גל משתולל, דמוי-הר, התגלגל ובא מכיוון הירכתיים, וברור היה לנו שמכת-החסד בוא תבוא. הוא הכה בנו בחמת-זעם כזו שהסירה התהפכה באחת; ובהפרידו אותנו זה מזה ומן הסירה לא הותיר בידינו אף זמן לומר "אלוהים!", כי כולנו נבלענו בו בתוך רגע."
(דניאל דפו, "רובינזון קרוזו")

בארצות-הים ידועים היו הימאים מאז ומעולם בסיפוריהם המפליאים. עכברי היבשה מצדם – לפחות חלק מהם – התייחסו לסיפורים הללו בספקנות בריאה. מפלצות-ים? קניבלים? גלי ענק ו"בּוֹרות באוקיינוס?" כן, שמענו.

אבל כאן לא מדובר בהדים נשכחים של אגדות שסופרו על קנקן רום, באיזה פונדק נוסח "אדמירל בֶּנְבּוֹ". בשנת 1942 עשתה אניית הענק קווין מרי, שארכה כ-300 מטר, את דרכה באוקיינוס האטלנטי ועל סיפונה 15,000 חיילים אמריקאיים. כ-700 מייל מן החוף הסקוטי פגע בה, בפתאומיות מוחלטת, גל ענק, שהשכיב אותה על צדה. המים שטפו את סיפוניה העליונים; האנייה שבה והתיישרה בכוחות עצמה, מה שמעיד מן הסתם על תכנון מצוין, אבל להערכת צוות הפיקוד חסרו בערך חמישה אינץ' נוספים כדי שהקווין מרי תרד תהומה. על פי האובזרוור הבריטי, הסיפור הושתק אז מסיבות של בטחון לאומי.

ב-1986 הפליגה הספינה "ספריי" סמוך לצ'רלסטון במזג אוויר נוח וברוח קלה. סדרה של גלים בגובה כ-20 מטר הופיעה ללא התראה. רב-החובל צ'ייס דיווח: "היינו על הגשר, שגובהו כ-20 מטר מעל פני הים, והגלים נשברו מעל ראשינו..הספינה נפלה והמשיכה ונפלה לתוך שקע ענק, ונדמה היה שהוא ממשיך ונפער מתחתינו. התורן הראשי התעקם…עמדת כיבוי האש נקרעה מעל הסיפון והוטחה במבנה הראשי…" מסיבות מובנות אין הרבה תמונות של גלי-ענק חריגים; מישהו על הספריי הצליח לצלם את הגל, רגע לפני הפגיעה; התמונה, צריך לומר, קצת צנועה ומטעה. עניין של זווית ראייה וסדרי גודל. תמונה נוספת, מרשימה יותר, צילם הקצין הראשון של המכלית "אסו לנגואדוק" ב-1980.

אסו לנגואדוק וגל ענק – מתוך מאמר בנושא. http://www.math.uio.no/~karstent/waves/index_en.html

ספינות קטנות יותר עשויות לא לשרוד את העווית הנוראה הזאת של איתני הטבע. ב-3 ביוני 1984 היה פיליפ ספטון ההגאי של ספינת מפרש תלת-תורנית, שהשתתפה במרוץ צפונית לברמודה. "גל מפלצתי בעל עוצמה וגובה שלא יאומנו" הכה בדופן הספינה, ובתוך רגע היו תרניה מתחת למים. גל שני חיסל אותה סופית והיא טבעה תוך פחות מדקה. תשעה מבין עשרים ושמונה אנשי צוות שרדו.

אבל כנראה שגם אוניות ענק, שבהן מושקעת מיטב הטכנולוגיה הימית, אינן חסינות. צוות מכלית הענק "מינכן", מן החדישות הגדולות והמשוכללות מסוגה, פאר צי הסוחר הגרמני, לא שרד כדי לספר את הסיפור. ב-7 בדצמבר 1978, בדרכה לאמריקה, נעלמה אניית הענק הזאת מעל פני הים. מבצע החיפוש הגדול בהיסטוריה העלה, בסופו של דבר, סירת הצלה אחת, חבוטה ומעוותת לבלי הכר. עכשיו רווחת ההנחה שגם היא – בלתי-ניתנת-לטביעה לפחות כמו הטיטניק – היתה קורבן לגל חריג, מפלצתי.

 

סיפורי הספנים על גלי-ענק פתאומיים – המכונים freak waves או rogue waves – היו  עקביים למדי, ולמרות זאת נתקלו באי אמון. לפעמים נבעה הספקנות הזאת מסיבות מעשיות למדי, כלומר, הביעו אותה מבַטחים שנאלצו לשלם על נזקים. אבל גם מדענים לא לקחו את העניין ברצינות רבה מדי. בשנים האחרונות חל שינוי; בעבר התעלמו מדענים מתופעת הגלים החריגים בטענה שאם הם קיימים בכלל, הם נדירים מאוד. אבל מכיוון שרשומות חברת הביטוח עתיקת-היומין ללויד'ס מעידות שגם בימינו אובדת אוניה בים לפחות אחת לחודש (על פי המסורת מצלצלים אז בפעמון גדול הניצב בכניסה) החלה חשיבה מחדש על הנושא. זה נבע גם מתצפיות אמינות, כמו מחקר שיטתי של מדען דני, ג'ספר סקורופ, שמדד, לאורך 12 שנה, את גובה גלים מאסדת קידוח נפט בים הצפוני, ומצא 466 גלים החורגים מן הסטטיסטיקה הצפויה; על אסדת קידוח אחרת, דראופנר, הסתער גל, שזכה לכינוי "הגל של ינואר", בגובה 18.5 מטר (במקום אחר נאמר: 26 מטר) בראש השנה האזרחית של 1995, והוליד מחקרים שנועדו לברר את הסכנות הכרוכות בגלים כאלה, מפני שהאסדה תוכננה לעמוד בפני גלים של עד 15 מטר בלבד.

קיימת תאוריה מקובלת לגבי גלים חריגים: על פיה, גלים רגילים שנוצרו על ידי סערה נתקלים בזרם אוקייני חזק ויוצרים התלכדות חריגה וגלי ענק. הם שכיחים יותר סמוך לחוף המזרחי של אפריקה, ליד פלורידה ובעוד כמה אזורים. יש גם טענה לפיה שכיחות הגלים החריגים עלתה בשלושים השנים האחרונות, ואולי הדבר קשור לשינויי האקלים הגלובליים. אבל תשובות חדשות לחידה הימית העתיקה מגיעות דווקא מתחום המתמטיקה. לטובת מי שמבין בזה משהו, בניגוד אלי, אציין רק שהניתוח המקובל של גלים באוקיינוס חוזה התפלגות גאוסיאנית של גובה הגלים, ולפי הניתוח הזה גל חריג הוא אכן אפשרי, אבל רק אחת לעשרת-אלפים שנה בערך. מתמטיקאי בשם אוסבורן הציע לא מכבר ניתוח שונה (משהו המכונה inverse scattering transform, שהוא "אנליזת פוּריֶיה לא-לינארית" וקשור גם למשוואות שרדינגר ולפיזיקה קוואנטית – אני מותיר את הבהרת הפרטים בידי קוראים הבקיאים בתחום.) המאמר נמצא ברשת. לפי אוסבורן, הניתוח שלו אינו שונה מאוד בתוצאותיו מן הניתוח הקלאסי – ובכל זאת, מדי פעם, "גל ענק מגיח לפתע מבעד לרעש-הרקע האקראי."

 

משניתנה גושפנקה מדעית-סמכותית לסיפורי-הים מסמרי השיער של ימאים פשוטים, החלה האווירה הציבורית להשתנות. היום מנסים למדוד ולאתר את תופעת הגלים החריגים באמצעות צילומי לווין; המטרה הסופית תהיה לדווח עליהם בזמן-אמת ולהזהיר כלי שייט מפניהם. ימאים מתבקשים עכשיו למלא דו"ח מפורט על התקלויות בגלים חריגים. אסונות ימיים שבעבר פטרו אותם כתוצאות של טעות אנוש או תחזוקה לקוייה של כלי השייט נבחנים עכשיו מחדש; הבי.בי.סי. העלה את הסוגייה לדיון ציבורי בתוכנית טלוויזיה, תיקים סגורים נפתחים, ועורכי הדין של חברות הביטוח משנסים מותניים לקראת גל אפשרי וחריג של תביעות.

אולי תרצו לקרוא גם את:

חדשות הספנות: יידישקייט

חוברת קטנה שיצאה באוניברסיטת חיפה מפרטת רשימה של בעלי אוניות יהודיים לאורך ההסטוריה. זאת רק רשימה, את הסיפור שמאחוריה מישהו יצטרך להשלים פעם. אולי. כמה דוגמאות – – 

 

אוניהו (!) – בחוף הארץ-ישראלי במאה ה-7-8 לפנ"הס.

יצחק מעומן – פעל בעומן ובאוקיינוס ההודי – שנת  950 בערך.

מדמון בן יפת – עדן, תימן, ציילון – שנת 1130 בערך.

שלמה מסלרנו – 1154.

יהושוע ד'ארנו – אביניון – 1378, תחת קלמנט הIIV.

יוסף נחום – קורפו – 1530.

רבי מנואל חביבי – בין קונסטנטינופול לוונציה – האונייה "חָבּיבַּה" – 1592.

אהרון וולטֶרֵה מוונציה – האונייה "סְפֶרָנְצָה אֶ בּוֹנָוֶונְטוּרָה" – 1694. 

אפרים קסטלו – בּרבּדוס – האונייה "רבקה החדשה" (המאה ה-18).

דוד אוֹרוֹבִּיוֹ פוֹרְטָדוֹ – ג'מאיקה – האוניות "אברהם" ו"שרה"  (המאה ה-18) .

אהרון לוֹפֶּז – ניופורט, וירג'יניה – האונייה "אביגיל"  (המאה ה-18).

אסתר פִינֵירוֹ – איי הודו המערבית – האוניות "אביגיל" ו"סמואל" (המאה ה-18).

לזר בּרקוביצי – רומניה – האוניות "הר ציון", "הר כרמל" (שנות ה-30 של המאה ה-20). 

כאן יש עוד קצת בעניין הזה.

אולי תרצו לקרוא גם את:

יומן-בזק ממסע קטן בחופי הלוונט

יום ד', בוקר: א.מ. דֶלְפִין שינתה את שמה למען הקהל המקומי, ונקרא שמה בישראל club II. עלינו בנמל חיפה, ועל הסיפון חיכו לנו, במדים לבנים ומעומלנים, כל האולגות, הסווטלנות והטניות, לצד היורים, הדימיטרים, האיבאנים. בתא יש מיטה מתכווננת, ו-5 ארוחות ביום, אם רוצים או לא רוצים. שלטי ההכוונה והאזהרה – בגרמנית.

שש בערב: תרגיל חירום. אולגה החדרנית, נושאת שלט, מובילה את צאן מרעיתה אל סירת הצלה מספר 7. אולג, הקצין השני – קצת לחוץ (הפלגה שנייה עם ישראלים) – מסביר באנגלית. מישהו מהדיוטי-פרי מתרגם. פ. לא לובשת את חגורת ההצלה כי התסרוקת שלה גבוהה מדי, וצריך להשחיל את הראש אל החור שבחגורה. בעלה, ע., ששפמו עבות, מתלונן בעברית על מחסור בכרית, אבל אולגה לא מבינה. היא חושבת שזה קשור לתרגיל החרום. אני מתרגם.

אחר כך מכנסים את כולם באולם המופעים ומציגים את צוותי הבידור. רובם, משום מה, מהונגריה.

לילה: פותחים את הדיוטי-פרי וגם את הקזינו, אבל עליו אני לא יכול לדווח (קזינו משעמם אותי.) ליד הבריכה, בירכתיים, תמיד שר מישהו – ברזילאי, יווני, תורכי – בלווי מוקלט הבוקע ממערכת קול צורמנית, ובווליום אדיר. אפשר לברוח לעבר החרטום. ירח מלא זורח על הים. לידו, באור חזק ויציב, כוכב הלכת מאדים.

בתא יש טלוויזיה. באחד הערוצים משדרים לסירוגין צילום של חרטום האנייה, ומפה ימית בקנה-מידה משתנה, בה מסומן המיקום שלנו, המהירות וכיוון ההפלגה. (תחושה חזקה מפעפעת בהדרגה לתודעתי: רק אני מגלה עניין במסלול ההפלגה. התחושה תקבל חיזוקים בהמשך.)

יום ה', בוקר: מבעד לאובך הקבוע המכסה את האופק הים-תיכוני מצטייר קו-רקיע פרוע וזוויתי: הרי הטאורוס.

פסגה מושלגת אחת מתנשאת מעל כולן, קצת שמאלה מן החרטום. בנמל הקטנטן מחכות מוניות צהובות. מו"מ קטן, והנהג סוליימן, בעל שפם אפור הדור, ממריא מזרחה, אל מפלי דוּדֶן הנודעים, שמעולם לא שמעתי את שמעם. סוליימן אינו דובר אנגלית. "איירקונדישן?" "קאפוט," הוא מחייך. מגיעים: הרוכלים צועקים בעברית ומוכרים סברס, מלפפוני ענק ותירס. תיירים ותלמידי-בית-ספר תורכיים יורדים אל המחילות שמאחרי המפלים ומתענגים על הנתזים והקרירות. סוליימן יושב עם נהגים אחרים ליד הכניסה לאתר, ומציע לי להתבשם מעלה-דפנה שקטף משיח שנראה כמו עץ קטן. "דפנה," הוא אומר. תורכית או עברית? אני נזכר בצמד מילים תורכיות: קוּצ'וּק קַיְינַארְגַ'ה. פירושן מעיין קטן. היה חוזה מדיני חשוב בשם זה. מה עוד אני יודע בתורכית? כמעט כלום. בַּאשִי-בּוּזוּק פרושו ראש-שבור. קראו כך לחיילים פשוטים של הצבא התורכי. צ'וֹרְבַּאגִ'י הוא שמה של דרגה צבאית עות'מנית, ומשמעות המילה: האחראי על המרק. גצ'ה-קונדו. ושמות של קבוצות כדורגל.

לתמהונו של סוליימן אנו מסרבים לעצור בקניון הממוזג של מוצרי העור והטקסטיל. ממשיכים העירה. הוא מביא אותנו למסעדה. אנו הלקוחות היחידים. מלצר ראשי עדין-הליכות ומהוסס מציע תפריט ומביא אל השולחן נתחים של בשר נא על שיפוד, כדי שנבחר. ההצלחה המפתיעה: צ'יפס פרוס למטבעות דקות. מנה עילאית של יוגורט עם שום. מחיר לתיירים.

סיור קצרצר בשוק. סיסמאות עבריות נפוצות בקרב התגרנים: "פיני בללי תותח", "מה נשמע אחי", "נעשה לך הנחה." אבל מרבים גם לדבר גרמנית. המחירים לתיירים, והחום נורא. בדרך חזרה רואה א. ילד נכה, כפות רגליו מעוותות, יושב על המדרכה. עיניו ירוקות זוהרות והוא צועק משהו, כמכריז על מרכולת. נותנים לו כסף ואחר כך מתחרטים שלא נתנו יותר. פרנסת-אוויר מקומית: שרות של משקל נייד. בכל עת תוכל לדעת מה מצב הדיאטה שלך. אנו מבחינים בשתי פרוטומות של אתאתורק. סוליימן מחכה ליד המסעדה ומחזיר אותנו לאנייה עוד לפני ארוחת-ארבע. בדלפק הקבלה צעקות עד לב השמיים. אשה אחת דורשת שיגישו לה ולטפה ארוחת צהריים. היא הגיע לאחר ששערי חדר-האוכל ננעלו, בדיוק בשעה הנקובה. הם רגילים לקהל גרמני.

יום ה', לילה: מפליגים מערבה ולאור הירח נראים היטב ההרים של החוף התורכי. אבל אסיה הקטנה האמיתית הומה בתוך חיקה החמים של הדלפין. מופע הקסמים והאלוזיות של בוריס [?] המופלא מותיר את ע. המשופם פעור פה: מספרים לי, שכאשר נעלמה הנערה היפה מן הארגז שלתוכו הכניס אותה הקוסם, נבהל ע. באמת ובתמים וקם לחפש אותה על הבמה. אשתו, פ., שלבושה תמיד שמלה כתומה, רקדה אחר כך ריקודי בטן. ליד חדר האוכל אפשר להצטלם עם רקדניות בלבוש מסורתי של הפולי-ברז'ר: הרבה נוצות.

תורכיה, מבט מרודוס

יום ו', בוקר: עוד לא הייתי ברודוס, ולא ידעתי שהחוף התורכי נראה בברור למלוא רוחב האופק הצפון-מזרחי. נוכחות ברורה ואולי מאיימת. לנהג המונית (שחורה, והפעם ממוזגת) קוראים ג'ורג'. הוא דובר אנגלית טובה, שזוף, חסון, קצת מתוח, והוא מבהיר לנו שרצועת-הים הצרה היא גבול החוצץ בין אסיה לאירופה. ברודוס לא מתמקחים; העיר העתיקה מטופחת ונקייה. בחנויות מעדיפים שנשלם ביורו, לא בדולרים.

היום חג: יום ההולדת של הבתולה. אבל חנויות העיר העתיקה פתוחות ברובן. ג'ורג' נולד בעיר העתיקה ועבר לא מזמן לאזור חדש. יש לו תאומים, בן ובת, בני שנה. "I am blessed", הוא אומר, שיניו מבהיקות. אבל יש בו משהו עצבני: אולי חוסר שנה. מחירי הנדל"ן כאן, לדבריו, הם "בדיוק כמו בישראל." הוא לוקח אותנו לאזור של מלונות-פאר ואכסניות לתיירים, וקובל על התנהגותם הפרועה של אנגלים וגרמנים, שיכורים ומתירנים מדי לטעמו. הוא משבח את חיי האי ואת פילוסופיית החיים הנינוחה והצנועה של בניו. ויתרנו על לינדוס הרחוקה ועמק הפרפרים (זכרתי פיליטון של קישון שבו מחפשים לשווא פרפרים, אבל בכרתים) כדי שלבנות יהיה זמן לקניות. גם ברודוס חם, אבל בצל חומות העיר החום פחות מעיק. בכיכר המרכזית יש אנדרטה שחורה לקורבנות השואה מרודוס ומקוס. קונים מזכרות. זבנית צעירה ויפה בחנות אריגים אומרת לנו בעברית: "ישראל ורודוס זה אותו דבר."


רודוס יפה, אבל אין ספק שטוב יותר לבקר בה באפריל או באוקטובר.

שבת, בוקר: הפלגנו בלילה דרום-מערבה מרודוס, ומשמאל לאנייה נראה החוף המערבי של קפריסין, אבל אנשים על הסיפון שואלים זה את זה בדרך אגב: "זה תורכיה?" הם נותנים מן הסתם אמון עיוור בצוות – לא, האמת היא שהם באו להמר, ואחת היא להם לאן מפליגים. שמעתי פעם על רעיון למטוס הימורים, שממריא מנתב"ג וחוזר לשם בלי להגיע לשום יעד אחר. אם הדבר היה תלוי בהם היינו מסתובבים בים שנים בלי להגיע לנמל, כמו ספינת-הארורים.

מזהירים אותנו שבלימסול 38 מעלות ושמונים אחוז לחות, וכדאי לקחת את הטיול המאורגן להרים הקרירים. לקחנו. כעונש אנו נאלצים לשמוע את המדריכה מנהלת דיאלוגים מבודחים עם ע. ופ. שכבר נזכרו לעיל, ושרה שוב ושוב במיקרופון את "איך את מסובבת אותי." פ. שוב רוקדת. מדריכה קפריסאית מספרת לנו שיש באי 750,000 תושבים. יוונים. התורכים יוק. המדריכה העברית מתרגמת ל-75,000. מטפסים לכפר נחמד שמתפרנס מתיירות. כבר הייתי כאן, ואני יודע להיזהר מיין הקומנדרייה האיום שלהם. אני מתלבט אם לקנות סירופ חרובים. תושבי המקום באים לכנסייה ומנשקים לפי תור פיסת אריג מעוטרת. תיירים מביטים בהם. הילדות קונות מתנות לחברות: צמידים ורודים. ברודוס קנו חולצת סופרמן. ועגילים, וכן הלאה.

אחר כך עוד כפר, שאליו ברחו כל עשירי האי מן החום, וברחובותיו נדחקות באיטיות מכוניות-פאר והאוטובוסים אינם מוצאים חנייה. ארוחת צהריים נערכת בחוות פורלים, ושם אני נתקל בעוגיית-מדלן לא צפוייה. אל השולחן מוגש ממרח בהיר, וטעימה אחת ממנו מעלה, כמו קסם, קשת זכרונות ססגונית – טעמו הנושך, הפוגעני, ועם זאת בלתי נשכח, יחיד במינו, נושא-זכרונות, של חומוס מקופסת שימורים.

בדרך חזרה אנו רואים מסוקים יורדים אל מאגר מים וטסים לעבר שרפת יער גדולה. ענני העשן ליוו אותנו גם אחרי שהתרחקה האנייה מן החוף בדרכה הביתה.

יום א', עלות השחר: הכרמל באופק. את התאור האחרון של הגעה לארץ, אי-אז בשנות החמישים, קראתי בספר "וולפי ואופי השטרודלים", אבל יקר לי במיוחד התאור של ע. הלל ב"חוצלארץ, חוצלארץ": "עם שחר, אי-שם, בפאתי-קדם, מחוירה-נשאת במרחק כעין דמות הר, רכס מארך, מוכר…לבי נצבט, הכרמל! שלי! הכרמל! ואחר כך: "…וקול קורא: חיימקה, חיימקה! (וחמישה עונים: מה!) רגלי דורכות שוב על קרקע מוצקה, ומכפות רגלי עד שער ראשי עולה מציפני רטט של חמסין!..ומישהו כבר דוחפני: "נו, אתה זז כבר שמה?" ואני כמעט מנשקו במצחו: "נו-נו, בבית!" "נו אתה זז כבר או שאני…"

אנחנו, כמובן, לא עזבנו אף לרגע את הטריטוריה הישראלית, וכל הרגשנות הזאת זרה לנו. וישראל של ע. הלל כבר מזמן לא קיימת. העיקר שאנחנו בבית.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

חדשות הספנות: סינבאד

אלסנדבאד, סינבאד, סינבראד

(הארץ 17 אוגוסט 2003)

אולי תרצו לקרוא גם את:

חדשות הספנות: הצעות עיסקיות

1. בהזדמנות – לזריזים

מאת: בוספור-סבסטופול

א.ג.נ.,

ברצוננו להציע לכם או ללקוחותיכם למכירה ספינה היסטורית ייחודית:

היאכטה האגדית של היטלר!!!

"אביסו הֶלָה"

– הספינה במלחמת העולם השנייה החזיקה צוות של 244 איש!
– -מסדרונות היאכטה וארבעה תאים מהודרים עדיין שומרים על עקבות שהותם של המנהיגים הבכירים של הרייך השלישי.
– [הייחוד שלה] לא רק בשמו של הבעלים המקורי, אלא הגודל של היאכטה שאורכה 99.6 מטרים.
– היום מתפעל אותה צוות של 25 אנשים, המשמר במסירות את כלי השייט הייחודי.
– היאכטה השתתפה במספר גדול של סרטים סובייטיים.

ההיסטוריה של היאכטה מתחילה ב-19 ביוני 1937 כשנחתם חוזה לבניית ספינה עם המספנה
H. C. Stulcken Sohn בהמבורג, בנייה מספר N S-717. ב-23 בנובמבר הונחה השדרית וב-29 בדצמבר 1938 נערך טקס ההשקה של גוף הספינה. ב-6 באוקטובר 1940 נערך טקס הנפת דגל הצי הגרמני ותאריך זה נחשב, רשמית, ל"יום ההולדת" של היאכטה. השם המקורי שניתן לה היה "הֶלָה."

מפרט טכני:
מספר בניה S-717
אורך 99.6 מ'
רוחב 12.47 מ'
שוקע 3.85 מ'
מעמס סטנדרטי 2031
מעמס נורמלי 2380
מעמס מלא 2482
כושר הפלגה דרג 5

אם אינכם זקוקים לכלי השייט הזה אבל אתם מכירים מישהו שזקוק לו ותסייעו לנו למצוא קונה תוכלו לזכות בעמלה של 5% (ממחיר היאכטה).

אם תביעו עניין נשמח לשלוח לכם עוד מידע טכני והסטורי, תמונות ופרטים מלאים.

מיטב הברכות ובתקווה לשיתוף פעולה בעתיד,

(—)
בוספור-סבסטופול

 

2. בקשה להצעת מחיר

…..אנו מטפלים בשינוע מטען רדיואקטיבי עבור לקוחותינו, בעיקר דלק גרעיני לצורכי חשמל במקומות שונים בעולם. אנו מחפשים מוביל לפוסאן או נמל קוריאני אחר. יש להניח שמסלול ההובלה יהיה עקיף ויצריך שטעון הסחורה. נמל המוצא הוא סנט. פטרסבורג אך יעבור דרך נמל אירופי או אמריקאי אחר…המוביל צריך לעמוד בכל הדרישות הבינלאומיות והמקומיות להובלת חומר רדיואקטיבי בר-ביקוע…

אולי תרצו לקרוא גם את:

חדשות הספנות: פיראטים

תרוצים אפשריים לרשימה הזאת: קמפיין מחודש המפרסם את תערוכת הפיראטים במוזיאון הימי הלאומי בחיפה – התערוכה מתאימה במיוחד לילדים: גוייסו אליה כמה אומנים עולים מוכשרים, והם יצרו תפאורות נחמדות, לפי מיטב כללי הז'אנר, המקימות לתחייה את כל מה שנדמה לנו שאנו יודעים על פיראטים; ועוד מעט יגיע לכאן סרט מצליח בכיכובו של ג'וני דפּ, שמן הסתם נועד להמשיך ולחזק את התדמית הנפוצה של הפיראטים: נבלים עליזים וססגוניים, קצת מפחידים, אבל לא ממש.

פיראטיות בעצם איננה מקצוע שמת, וגירסאות מודרניות של משלח-היד העתיק הזה פורחות בימינו, בעיקר במימי סין, אינדונזיה (מיצרי מלאקה), הודו, מערב אפריקה, תימן, סומליה ועוד. לפי דו"ח מלפני חודשיים, של ארגון המנטר את התופעה, בעשור האחרון שולש מספר התקיפות הפיראטיות; במימי אינדונזיה, האזור המסוכן ביותר, התרחשו 28 תקיפות של פיראטים בין ינואר למרץ השנה. 145 ימאים נהרגו, הותקפו, נחטפו או דווחו כנעדרים ברבעון הראשון של 2003. אניות-צובר הן היעד המועדף על הפיראטים. הדיווח האחרון, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, הוא מה-20 ביולי: קבוצת אנשים בסירה מהירה ללא אורות ניסתה לעלות על אניית צובר שחצתה את מיצרי מלאקה. הצוות שהבחין בהם הדליק את אורות הסיפון והסירה נסוגה ופנתה לעבר אנייה אחרת; ניסיון כושל נוסף נעשה כעבור שעה. במקרה של הגוררת "בּינטאן 1200", לצוות היה פחות מזל: ב-10 ביולי, ליד האי האינדונזי סינקֶפּ, נצמדה סירה מהירה אל כלי השייט וקבוצת פיראטים חמושים עלתה לסיפון. הפיראטים כבלו את אנשי הצוות וקשרו את עיניהם, והורידו אותם אל אי סמוך. דייג מקומי הציל אותם כעבור יומיים. כלי השייט – הגוררת ודוברה נגררת – עודם נעדרים, וכל היודע דבר על מקום הימצאם מתבקש לדווח לרשויות.. במקרים אחרים, כאמור, הצוות נעלם, או נהרג. הפיראטים מוכרים את הסחורה שמוביל כלי השייט, וגם את כלי השייט עצמו.

אבל כשמדברים על תור-הזהב של הפיראטיות, מתכוונים בדרך לכלל לאזור הקריבי במאה
ה-18. במידה רבה אחראי לתדמית המקובלת של הפיראטים ספר אחד: "הסטוריה כללית של מעשי השוד והרצח של הפיראטים הנודעים-לשמצה ביותר" (*) מאת קפטיין צ'רלס ג'ונסון. הספר פורסם ב-1724, ועד לא מזמן רווחה הסברה שמאחורי שם-העט של המחבר מסתתר דניאל דפו, מחבר רובינזון קרוזו; ההשערה הזאת כבר אינה מקובלת על החוקרים. בספר מתוארים בפרוט מעלליהם של ויליאם קיד, שחור-הזקן, הפיראטיות אן בּוֹני ומרי ריד ופיראטים נודעים נוספים – ואלה הוו את ההשראה לספורי-פיראטים נודעים ובדויים שנכתבו אחר כך, בראש ובראשונה אי-המטמון של סטיבנסון, עם פּיוּ האיום וג'ון סילבר הארוך, טבח-הים; וגם קפטיין הוק, יריבו של פיטר-פן. אבל בספר של ג'ונסון, שהוא אמין למדי ומבוסס על מקורות היסטוריים, משולב גם סיפור אחד על פיראט שלא היה ולא נברא – צרפתי בשם מיסיון, שעל אניתו, "ויקטואר" קיים קומונה בעלת עקרונות אוטופיים, רכוש משותף, ובין השאר שחרר עבדים שחורים ולימד את צוותו לנהוג בהם שוויון מוחלט. [רעיונות המהפכה הצרפתית כבר ריחפו כנראה באוויר- תיקנתי את הטקסט, המקור כאן.]

וזה מביא אותי לספר שאפשר לקרוא לו 'מרחיב תודעה' (ע"ע) מכיוון שהוא מציג תופעה שנדמית מוכרת, ידועה ולא נתונה לפרשנות, באור כל כך שונה, עד שמושגי יסוד משתנים לפתע: הרעים הופכים לפחות-רעים, הטובים למפוקפקים, והעולם בכלל נראה קצת מורכב יותר. קוראים לו Between the devil and the deep blue sea – ביטוי אנגלי שמשמעותו, בערך, "בין הפטיש והסדן." (יש הטוענים שמקור הביטוי ימי, וה"שטן" אינו הסיטרא-אחרא, אלא חלק של ספינה, חיבור בצד החיצוני של גוף האנייה, שימאים ירדו אליו לביצוע עבודה מסוכנת בזמן הפלגה.) כך או אחרת, הספר מנתח את הרקע התרבותי, החברתי והכלכלי של הפיראטים, ומסביר איך ומדוע הפכו אנשים – על פי רוב, ימאים מן השורה – לפיראטים. אנסה לסכם, בקיצור נמרץ מאוד, את מה שאומר המחבר, מרכוס רדיקר.

כשקולומבוס הפליג בדרכו לגלות את אמריקה לעולם הישן, הוא פעל על פי דפוס שהיה מקובל בספנות הים התיכון במשך מאות שנים: אנשי צוות שהצטרפו להפלגה היו שותפים-לעסק. ההפלגה נועדה להשיג רווחים, וחלוקתם נעשתה על פי הסכם מראש, בהתאם לתרומה והניסיון של כל שותף. היה מנהיג לצוות, אבל הוא היה רק ראשון בין שווים: כל פעולה נעשתה מתוך הסכמה כללית, צוות האנייה היה מין קולקטיב, ללא דרגות וחלוקת תפקידים מוגדרת במדויק, ורב-החובל נזקק להרבה כריזמה וכושר שכנוע כדי להנהיג את צוותו.

הדפוס הזה עבר שינויים מהותיים בצפון אירופה, ובמאה ה-18 כבר התקבע בצי הסוחר, כמו גם בציי-המלחמה, דפוס פעולה שונה לחלוטין, שעל פיו רב-החובל (שימו לב למשמעות השנייה של המילה "חובל") שני רק לאלוהים; נוצרה היררכיה קפדנית ומוגדרת היטב, שבתחתיתה המלחים הפשוטים. אלה לא בחרו בחיי הרפתקאות עליזים על פני הגלים, אלא נחטפו, פּותו במרמה, או נאלצו בכורח נסיבות של עוני מחפיר לעלות לאניות ולהשתלם באחד המקצועות המפרכים, הקשים והמסוכנים ביותר שנוצרו אי-פעם. בנסיבות אלה נזקקה הקצונה לאמצעי שכנוע קיצוניים למדי: כליאה בצינוק, הרעבה, ובעיקר "החתול בעל תשע הזנבות" – פרגול קטלני שבו הלקו מפירי-משמעת, לא אחת עד מוות. המניע היה על פי רוב פשוט: רווח. הסחר הבינלאומי הלך והתפשט, רבי החובלים והקצינים היו לעיתים גם בעלי האניות והמטען, או נציגי הבעלים, והם עמדו בתחרות קשה ובלחץ להיות יעילים וזריזים. הם לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מטרתם.

פיראטים מציגים מחזה השם ללעג את בית-הדין של האדמירליות. מתוך http://www.piratehaven.org/~beej/pirates

מתוך תנאי חיים קיצוניים, ומתוך מציאות של אומללות, זוהמה, עבודת פרך, אכזריות, התעללות ורצח, צמחו הפיראטים. המלחים פיתחו טכניקות שנועדו להתמודד עם מצבם: הם יצרו מעין מוסדות וכלים חברתיים קולקטיביים, שנועדו להבטיח את אחדות-השורות ואחדות-המחאה, מול המרוּת חסרת-הגבולות של רב-החובל וקציניו; ימאים, לדעת רדיקר, היו הראשונים שגילו את הפוטנציאל, ולעתים ההכרח, בפעולת מחאה מאורגנת. הפער בין הפיקוד לצוות היה גם מעמדי, כמובן – ולא פלא שמרד בים היה עבירה שדינה מוות. פיראטיות הייתה המקרה הקיצוני של רוח המרד של הימאים הפשוטים. לא אחת הפכה ספינה רגילה לספינת-פיראטים כאשר מלחיה מרדו ברב-חובל רודני, הרגו אותו ולעתים חלק מן הקצינים, והמשיכו להפליג בה. במקרים אחרים הם נמלטו בנמלים רחוקים מן האנייה והתקבצו לכנופיה שהשתלטה על אנייה אחרת. רוח המרי, ויותר מכך, רוח הנקם של המלחים הפשוטים, התבטאה בין השאר בעובדה הפשוטה שהשם הנפוץ ביותר לאניות פיראטים היה Revenge – נקמה. לא אחת, כשהשתלטו פיראטים על אניית סוחר, תיחקרו את הצוות, ועל פי חוות-הדעת שלו גזרו את דינו של צוות הפיקוד, לשבט או לחסד. לימאים הציעו להצטרף אליהם. חשוב מכך: על אניית הפיראטים נוצרו חוקים חדשים. בניגוד לתדמית ההוליוודית, מפקד הפיראטים לא היה רודן כל-יכול, שכן אחרת לא היה טעם למרידה: באניות הפיראטים חזר, במידה מסוימת, הדפוס העתיק של הקולקטיב, והמנהיג היה נתון תחת איום מתמיד של הדחה. הוא חייב היה לשמור על צוות שמח ומרוצה, (חלוקה סדירה של רום הייתה אמצעי יעיל במיוחד) אחרת עשוי היה למצוא את עצמו במצב בלתי נעים, בלשון המעטה ו"לצעוד על הקרש" – Walk the plank, כנהוג בסרטים הוליוודיים על פיראטים (אם כי לא כל כך במציאות.)

זה לא כל הסיפור כמובן, והפיראטים לא היו בני-אדם נחמדים במיוחד, יש להניח. ועם זאת, יותר מאשר נבלים רצחניים ופראיים, חומדי-זהב ואנסים, הפיראטים היו אנשים נואשים; הם היו בני-מוות, כיוון שהיו לא סתם פושעים, אלא מורדים בסדר החברתי ובהיררכיה החברתית המקובלת – איום רציני ביותר שדרש צעדי-מניעה וענישה חמורים. ואלה אכן לא אחרו לבוא. זה לא היה קל, ולא התרחש מהר, אבל תופעת הפיראטיות הקלאסית הלכה ודעכה; לא רק באמצעות המקל – כלומר, הגרדום, שעליו נתלו כמעט כל הפיראטים הנודעים – היו כמה גזרים, כלומר רבי-חובלים ואדמירלים שנקטו בדרך אחרת וניסו לתת לצוותם יחס הוגן ואנושי יותר; ראש וראשון להם הוא קפטן קוק, אבל זה כבר סיפור אחר.

—————————————————————————————————————-

Captain Charles Johnson, A General History of the Robberies and Murders of the Most Notorious Pyrates. 1724

Marcus Rediker, Between the Devil and the Deep Blue Sea: Merchant Seamen, Pirates and the Anglo-American Maritime World, 1700-1750 (CANTO)
.1993 ,Cambridge University Press

אולי תרצו לקרוא גם את: