10 דברים

על מנת שלא יחשדו בי בהתנכרות לקהילה, התנשאות או אפאטיות וכיו"ב אני נענה להזמנתה הלבבית והלא צפויה של ימימה עברון להשתתף במשחק השוטף את רשימות – כמובן שהכינותי את הרשימה שבועות מראש – אבל למה חמישה דברים? אני בעד חשיפה טוטלית בתנאי שאיש לא שם לב. הנה עשרה או קצת יותר דברים שלא ידעתם עלי, אחד לכל קורא קבוע שלי. פרס יוגרל בין המנחשים איזה מהדברים לא היו מעולם:

 

1. נולדתי נימול.
אבל זה לא הפך אותי לצדיק, ואיבדתי את אמונתי הרופפת סופית ב-1968 אחרי שקנינו טלוויזיה וראיתי לראשונה את שידורי יום השואה. פעם חשבתי לכתוב סיפור על מישהו שצמחה לו העורלה מחדש.

2. אני קרוב משפחה רחוק של משה דיין.
כשהייתי ילד ודיין היה אליל, נהגתי להשוויץ בעניין הזה, ושיננתי את דרגת הקרבה למקרה שישאלו: בת-דודה של דיין נשואה לבן-דוד מדרגה שנייה של סבא שלי, או משהו כזה. 

3. הסבתא החורגת שלי מכרה וודקה מזויפת בהרי אוראל.
בקיוסק בזיכיון ממשלתי.היא סיפרה לי שבעל-הבית הקודם שהעביר לה את הניהול לימד אותה איך למהול ולזייף את הוודקה, אבל היא החליטה לנהוג בהגינות ולמכור וודקה אמיתית. הלקוחות התמרדו מיד כי לא היו רגילים לטעם, והיא חזרה למהול את המשקה לפי המסורת. 

 

4. רציתי להיות יואב קוטנר כשאגדל.
ואני מחזיק מעצמי בקיא גדול בכל הקשור בביטלס. [כדאי לראות! לינק שווה ביותר!]

5. צללתי בים המלח, בעיניים פקוחות. פעמיים.
שרתתי בחיל-הים על ספינות סיור קטנות – 'יתושים', שכמותן אפשר לראות בסרט 'אפוקליפסה עכשיו' – שהוצבו בים המלח. במקרה הראשון התהפכה סירת מפרש של ילדי קיבוץ עין-גדי בסערה פתאומית; בארוע השני טבעה הספינה שלי בעודה קשורה למזח מסיבות שאין טעם לפרטן, וניסיתי לחלץ מקלעים שעליהם הייתי חתום, ונותרו צמודים לכניהם בעומק של שני מטר בערך. האדרנלין עזר לי כנראה לתפקד.

6. נעלמתי במשולש ברמודה.
ב-1979 הפלגתי על אוניית הצובר "הר סיני" שהובילה אשלג מאשדוד לנמלי מפרץ מכסיקו. דרומית לברמודה נקלענו לשוליים של סערה טרופית; בשלב מסוים השתבשו המכ"ם ומכשירי הניווט וניסיונות ליצור קשר עם החוף עלו בתוהו; כאשר חזרו המכשירים לתקנם למחרת קלט קצין הרדיו מברק של משמר החופים המודיע על העלמותנו מהמכ"ם ובקשה לכלי שייט הנמצאים באזור לחפש אחרינו.

7. חשבו שאני נערה ערבייה.
הפרסום הראשון שלי היה סיפור קצר בשם "תאנים", שנשלח לתחרות הסיפור הקצר של הארץ ונקרא על ידי השופטים בעילום שם, על פי הכללים; סיפרו לי שהם היו משוכנעים שכתבה אותו נערה ערבייה צעירה והופתעו לשמוע שמדובר בפקיד ממגדל העמק.  

8. אשתי הראשונה היא בריטית שהתאסלמה ושמה עכשיו חדיג'ה.
נפגשנו ב-SOAS ונישאנו נישואי-בוסר קצרי מועד; היא גרה כעת באמירויות, בעיר האוניברסיטאית אל-עין, עם בעל אנגלי שגם הוא התגייר לאסלאם, ויש להם שני ילדים, אדם ופיטר. הם נפגשו כשלמדו יחד ערבית במרכז אקדמי לסטודנטים זרים באלכסנדריה. היא לא שומרת על קשר מחשש לקשיים עם השלטונות. 

9. בני ציפר נחקר במשטרה בגללי.
מוסף תרבות וספרות של הארץ פרסם סיפור שלי בשם "תצפית ביונקים עיליים" בליווי עבודה של אמן ששמו פרח ממני, ובו דמות עירומה מניחה תפילין. מישהו נפגע (מהתמונה, לא מהסיפור) והגיש תלונה במשטרה על פגיעה ברגשות או כיוצא בזה. חנוך מרמרי ובני ציפר הוזמנו אחר כבוד לתשאול במשטרה. אני חושב שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור.  

10. סיפור קצר שלי קוטלג בטעות כמחקר אנתרופולוגי אותנטי.
פרסמתי סיפור קצר שהתחזה למאמר אנתרופולוגי בשם "תרבות מטריארכלית באוקיינוס השקט". לאחר זמן מה התברר לי שספרני האוניברסיטאות הגדולות קטלגו אותו (במערכת הקטלוג הכלל-אוניברסיטאית "אלף") כמאמר אנתרופולוגי-מחקרי אמיתי. אשתי השנייה שתחייה לא הסכימה להותיר את המחדל הזה על כנו ודאגה, במסגרת סמכותה המקצועית, לתיקון המעוות. 

11. כתבתי שירים של אלעד מנור.
התקבלתי לסדנת השירה הראשונה של "הליקון" ב-1994, לאחר ששלחתי כמה שירים בשם בדוי, אלעד מנור. אלעד מנור היה דמות ברומן שלי, "לשוט אל השקיעה".

 

על פי כללי המשחק עלי להזמין כותבים נוספים להשתתף; אני מקווה שהם שלא ינטרו לי על כך ומשחרר אותם מכל תחושת חובה דוחקת בעניין, ומכל מקום חלקם ודאי רציניים מדי בשביל זה:  אלכס אפשטיין, רונית ליברמנשאורן צור, אלכס בן ארי, רחלי שבי, טלי לטוביצקי, עמי בן בסט, דרור בורשטיין, יואב קרני, מואיז בן הראש, יורם קופרמינץ, גיל רימון, גיא מאירסון, וכרמל ויסמן כבר כתבה? זהו. אל תקחו אותי ברצינות.

  

אולי תרצו לקרוא גם את:

תשובה לרב-חובל איטלקי

לפני יומיים נערכה הלוויתו של רב-חובל אנריקו לוי, ולמרות שלא הכרתי אותו היטב, נזכרתי בשיחת הטלפון האחרונה שלי אתו וחשבתי שכדאי לספר עליה. אנריקו לוי היה קצין ים איטלקי מפדואה, שנקלע כמעט במקרה למערבולת של תקופת ההעפלה, התגייס לעניין והחל לעסוק ברכש של כלי שייט ובפיקוד עליהם; הוא פיקד על אוניית המעפילים הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה, "דלין", (נדמה לי שהוא זה המופיע בתמונה); שימש רב-חובל בצי הסוחר הישראלי בראשיתו, ואחר כך הפך לדמות מפתח בענייני חינוך ימי וספנות בכלל. הוא ניהל את בית-הספר לקציני-ים מ-1951 עד 1960; אחר כך מילא עוד שורה של תפקידים בכירים.

על כל אלה ידעתי מעט מאוד, או כמעט כלום, כשפגשתי אותו, בהקשר די מוזר, אפילו משעשע: פעמון גנוב. הסיפור בקצרה: בשנת 1997 נערך מפגש ותיקים של האוניה "קדמה", אחת הראשונות של צי הסוחר, שאנריקו לוי היה רב-החובל שלה בשנת 1949. לוי הגה חיבה נוסטלגית רבה לאוניה הזאת, ובשנת 1955, כשפיקד על אוניה אחרת, ראה אותה, לגמרי במקרה, נגררת בדרכה האחרונה לחצר הגרוטאות, אי שם באנגליה. הוא הצליח להשיג את הפעמון שלה ומסר אותו לבית הספר הימי בעכו, שם נתלה אחר כבוד על ראש התורן במגרש המסדרים; אבל ברבות השנים – לא ברור בדיוק מתי – נגנב הפעמון, אולי בשל ערכו האספני ואולי כמעשה קונדס, קשה לדעת. שנים חלפו, ובוקר אחד הגיעה שיחה מוזרה משגרירות ישראל בבריטניה. איזה ג'נטלמן בריטי קשיש מטריד אותם בסיפור משונה על פעמון; בירור מהיר העלה שבגזוזטרת ביתו תלוי היה פעמון-אוניה ישן, שבאמצעותו הכריזה רעייתו על זמני הארוחות כשעבד בגינה. על הפעמון היה חרוט שמה הישן של קדמה. בבוא עידן האינטרנט חיפש האיש את השם החרוט על הפעמון ברשת, גילה את מקורו, והחליט להחזירו לבעליו החוקיים. הפעמון הגיע ארצה ואנריקו לוי הוזמן כדי לבחון אותו. הוא הביט בו משועשע ונרגש ואישר שלמיטב זכרונו כך בדיוק נראה הפעמון הישן. איך הגיע מעכו לפרברי לונדון? ובכן, כנראה שלא הגיע, ומדובר רק בהעתק זהה, ישן יותר, שנמסר לאחד מקציני האוניה עוד לפני שהפכה לאונייה העברית הראשונה.

מאז פגשתי את אנריקו לוי עוד כמה פעמים, אבל אחד הדברים שסירב להם תמיד היה להתראיין ולספר על הביוגרפיה הצבעונית והעשירה שלו; הוא היה צנוע וחסר מניירות במידה שקשה לתאר. היה לו עניין מסויים בהנצחת ההיסטוריה של הספנות, אבל את הסיפור האישי שלו נדמה שהצניע, כמעט החביא.

לפני כשנתיים, בדצמבר 2004, הגיעה שיחת טלפון פתאומית, נרגשת ומפתיעה; מיד לאחר שהכה אסון הצונאמי באסיה טלפן אנריקו לוי. הוא רצה רק ליצור קשר, להעביר מסר – שיחה אינסטרונמטלית לגמרי – אבל השיחה הזאת לימדה עליו יותר מכל הפגישות הנוסטלגיות אחרת. "מאז ששמעתי על מה שקרה אני לא ישן בלילה, בגלל הילדים," הוא אמר. "אני יודע מה קורה כשמתרחשים אסונות כאלה. אלה שנפגעים הכי קשה, אלה שחשופים לסכנות יותר מכולם, הם הילדים; הם הכי פגיעים, ולהם צריך לעזור, ומהר. אי אפשר לחכות לארגוני סיוע שייקח להם שבועות להגיע לשם." היה לו רעיון – להפנות כלי שייט, בתי-חולים צפים של ציים שונים, בעיקר של ארה"ב, לאזור האסון, ולפנות אליהם נפגעים, בעיקר ילדים, כדי שיהיו בסביבה מוגנת לפחות בתקופה הראשונה, עד שהרשויות באזור יחזרו לתפקד. אולי אתם זוכרים שממדי האסון הובהרו באיטיות יחסית, ושהסיוע הראשוני שהציע ממשל בוש היה מגוחך; אנריקו לוי דיבר כמי שהבין מיד מה קרה באמת, ומה צריך לעשות. 

ניסיתי להעביר את המסר הלאה; אני מניח שאנריקו לוי דיבר עם עוד אנשים, ואין לי מושג אם מישהו התייחס אל הרעיון שלו ברצינות, ואם יושם; לא החזרתי לו צלצול וזמן מה ניקרה בי תחושה לא נוחה, כאילו לא מילאתי איזו חובה ולא עשיתי מספיק, כאילו הפרתי את אמונו. אחר כך שכחתי מהעניין, עד ששמעתי שנפטר, ונזכרתי שוב בשיחה הזאת. אני מרגיש כאילו אני עדיין חייב לו תשובה.

 

אנריקו לוי ליד הפעמון האבוד של "קדמה", 2001.

 

מכתב של אנריקו לוי מ-1948, עם הצטרפותו לצוות הקדמה.

 

 

(אגב, אין לי חיבה מיוחדת לכתיבת הספדים, והרצף הזה הוא תולדה מקרית של הנסיבות.)

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את: