על מנת שלא יחשדו בי בהתנכרות לקהילה, התנשאות או אפאטיות וכיו"ב אני נענה להזמנתה הלבבית והלא צפויה של ימימה עברון להשתתף במשחק השוטף את רשימות – כמובן שהכינותי את הרשימה שבועות מראש – אבל למה חמישה דברים? אני בעד חשיפה טוטלית בתנאי שאיש לא שם לב. הנה עשרה או קצת יותר דברים שלא ידעתם עלי, אחד לכל קורא קבוע שלי. פרס יוגרל בין המנחשים איזה מהדברים לא היו מעולם:
1. נולדתי נימול.
אבל זה לא הפך אותי לצדיק, ואיבדתי את אמונתי הרופפת סופית ב-1968 אחרי שקנינו טלוויזיה וראיתי לראשונה את שידורי יום השואה. פעם חשבתי לכתוב סיפור על מישהו שצמחה לו העורלה מחדש.
2. אני קרוב משפחה רחוק של משה דיין.
כשהייתי ילד ודיין היה אליל, נהגתי להשוויץ בעניין הזה, ושיננתי את דרגת הקרבה למקרה שישאלו: בת-דודה של דיין נשואה לבן-דוד מדרגה שנייה של סבא שלי, או משהו כזה.
3. הסבתא החורגת שלי מכרה וודקה מזויפת בהרי אוראל.
בקיוסק בזיכיון ממשלתי.היא סיפרה לי שבעל-הבית הקודם שהעביר לה את הניהול לימד אותה איך למהול ולזייף את הוודקה, אבל היא החליטה לנהוג בהגינות ולמכור וודקה אמיתית. הלקוחות התמרדו מיד כי לא היו רגילים לטעם, והיא חזרה למהול את המשקה לפי המסורת.
4. רציתי להיות יואב קוטנר כשאגדל.
ואני מחזיק מעצמי בקיא גדול בכל הקשור בביטלס. [כדאי לראות! לינק שווה ביותר!]
5. צללתי בים המלח, בעיניים פקוחות. פעמיים.
שרתתי בחיל-הים על ספינות סיור קטנות – 'יתושים', שכמותן אפשר לראות בסרט 'אפוקליפסה עכשיו' – שהוצבו בים המלח. במקרה הראשון התהפכה סירת מפרש של ילדי קיבוץ עין-גדי בסערה פתאומית; בארוע השני טבעה הספינה שלי בעודה קשורה למזח מסיבות שאין טעם לפרטן, וניסיתי לחלץ מקלעים שעליהם הייתי חתום, ונותרו צמודים לכניהם בעומק של שני מטר בערך. האדרנלין עזר לי כנראה לתפקד.
6. נעלמתי במשולש ברמודה.
ב-1979 הפלגתי על אוניית הצובר "הר סיני" שהובילה אשלג מאשדוד לנמלי מפרץ מכסיקו. דרומית לברמודה נקלענו לשוליים של סערה טרופית; בשלב מסוים השתבשו המכ"ם ומכשירי הניווט וניסיונות ליצור קשר עם החוף עלו בתוהו; כאשר חזרו המכשירים לתקנם למחרת קלט קצין הרדיו מברק של משמר החופים המודיע על העלמותנו מהמכ"ם ובקשה לכלי שייט הנמצאים באזור לחפש אחרינו.
7. חשבו שאני נערה ערבייה.
הפרסום הראשון שלי היה סיפור קצר בשם "תאנים", שנשלח לתחרות הסיפור הקצר של הארץ ונקרא על ידי השופטים בעילום שם, על פי הכללים; סיפרו לי שהם היו משוכנעים שכתבה אותו נערה ערבייה צעירה והופתעו לשמוע שמדובר בפקיד ממגדל העמק.
8. אשתי הראשונה היא בריטית שהתאסלמה ושמה עכשיו חדיג'ה.
נפגשנו ב-SOAS ונישאנו נישואי-בוסר קצרי מועד; היא גרה כעת באמירויות, בעיר האוניברסיטאית אל-עין, עם בעל אנגלי שגם הוא התגייר לאסלאם, ויש להם שני ילדים, אדם ופיטר. הם נפגשו כשלמדו יחד ערבית במרכז אקדמי לסטודנטים זרים באלכסנדריה. היא לא שומרת על קשר מחשש לקשיים עם השלטונות.
9. בני ציפר נחקר במשטרה בגללי.
מוסף תרבות וספרות של הארץ פרסם סיפור שלי בשם "תצפית ביונקים עיליים" בליווי עבודה של אמן ששמו פרח ממני, ובו דמות עירומה מניחה תפילין. מישהו נפגע (מהתמונה, לא מהסיפור) והגיש תלונה במשטרה על פגיעה ברגשות או כיוצא בזה. חנוך מרמרי ובני ציפר הוזמנו אחר כבוד לתשאול במשטרה. אני חושב שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור.
10. סיפור קצר שלי קוטלג בטעות כמחקר אנתרופולוגי אותנטי.
פרסמתי סיפור קצר שהתחזה למאמר אנתרופולוגי בשם "תרבות מטריארכלית באוקיינוס השקט". לאחר זמן מה התברר לי שספרני האוניברסיטאות הגדולות קטלגו אותו (במערכת הקטלוג הכלל-אוניברסיטאית "אלף") כמאמר אנתרופולוגי-מחקרי אמיתי. אשתי השנייה שתחייה לא הסכימה להותיר את המחדל הזה על כנו ודאגה, במסגרת סמכותה המקצועית, לתיקון המעוות.
11. כתבתי שירים של אלעד מנור.
התקבלתי לסדנת השירה הראשונה של "הליקון" ב-1994, לאחר ששלחתי כמה שירים בשם בדוי, אלעד מנור. אלעד מנור היה דמות ברומן שלי, "לשוט אל השקיעה".
על פי כללי המשחק עלי להזמין כותבים נוספים להשתתף; אני מקווה שהם שלא ינטרו לי על כך ומשחרר אותם מכל תחושת חובה דוחקת בעניין, ומכל מקום חלקם ודאי רציניים מדי בשביל זה: אלכס אפשטיין, רונית ליברמנש, אורן צור, אלכס בן ארי, רחלי שבי, טלי לטוביצקי, עמי בן בסט, דרור בורשטיין, יואב קרני, מואיז בן הראש, יורם קופרמינץ, גיל רימון, גיא מאירסון, וכרמל ויסמן כבר כתבה? זהו. אל תקחו אותי ברצינות.
