יארנטון (3) בלנהיים, ארמון בחורף

"הארץ" 22 במארס 2002

אוטובוס מספר 20 נוסע מאוקספורד ליארנטון, עוצר ליד הקוטג' שלי וממשיך צפונה, פחות מעשר דקות נסיעה, אל העיירה וודסטוק. אחוזת בלנהיים צמודה לעיירה. נסעתי לשם בלי לדעת דבר על המקום, ושילמתי בהיסוס את דמי הכניסה לאחוזה המוקפת חומה גבוהה. כשחוצים את הסף, מבעד לשער המקומר, מתגלה פתאום ארץ-אגדות הזויה הממתינה שם, כאילו עברת איזה סף דמיוני – זגוגית-המראה ומאורת-הארנב של אליס, או ארון-הבגדים של סי-אס לואיס, שניהם אנשי אוקספורד. נוף רך וציורי, אירופי בעליל אבל לאו דווקא אנגלי – גבעות מיוערות המשתפלות בעדינות אל אגם שוקט, שצבעי השלכת משתקפים במימיו, גשר אבן עתיק, משעולים נעלמים בין העצים, וכמובן ארמון. שלווה חלומית שורה על המקום בסתם יום של חול, כשאין מבקרים רבים. זוהי ארץ פלאות אריסטוקרטית בעליל, ויופיו הטבעי של הנוף אינו טבעי כלל, מן הסתם, אלא מתוכנן, מרוסן, מתוחזק, מטופח ומטופל יום יום על ידי צבא של גננים ואנשי תחזוקה. את האחוזה והארמון הקים הדוכס ממרלבורו אחרי שניצח באיזה קרב חשוב ליד כפר גרמני בשם בלנהיים, ומכאן השם. הדוכס הנוכחי ורעייתו מככבים על העלון המחולק בכניסה. הוא נראה קצת כמו אחד מחבורת מונטי-פייטון, ושניהם, כמו כוכבי קולנוע מזדקנים, חנוטים בשיזוף חופשת-הסקי האחרונה, אדומי-לחיים ומבהיקים כמו נמשחו זה עתה בקרם לחות יקר שנועד לשמור אותם צעירים לנצח. בהיתי בהם בעוינות פרולטרית מסוימת. העובדה שארמון כזה, ואחוזה של 2100 אקרים סביבו, היא רכוש פרטי שעובר בירושה היא כמובן עניין טבעי לגמרי באנגליה, אבל לאצילים שטרם התרוששו יש בעידן הפוסט-קומוניסטי והניו-לייבורי הצדקה ניצחת לעושרם, או לרגשי האשמה שלהם: הוא "מייצר מקומות עבודה". במשפט הקסם הזה משתמשים גם ציידי השועלים המתמודדים מול מאבקם החריף של המתנגדים לציד: המערך הלוגיסטי הגדול של הספורט האצילי העתיק מעניק עבודה לעשרות סייסים, כלבנים, משרתים, ברמנים וכיוצא בזה. אבל האמת היא שגם אני רוצה להיות בעליה של אחוזה כזאת. אם לדייק, של האחוזה הזאת ממש. למעשה, הכרזתי על עצמי ביני לביני כבעליה העשיר והנדיב של בלנהיים, שעה שטיילתי בשופי ובנחת על גדות האגם, סקרתי את עצי הסקוויה שהובאו לכאן מאמריקה, או לגמתי תה ליד חנות המזכרות ונגסתי בסנדוויץ' שהבאתי מן הבית. בארמון עצמו הייתי מסרב בתוקף לגור, בשל ממדיו המפלצתיים, הצנרת הישנה והעובדה שברוב חודשי השנה מסיירים תיירים בחדרי השינה.
בחורף הארמון סגור למבקרים, כך שכאשר באתי למקום שנית עם משפחתי החמיצו הבנות את ההדר הבלוי במקצת של האולמות, ובחוץ שרר קור מקפיא שגירש אותנו משם מהר מדי. אבל באוקטובר עוד נערכו סיורים מודרכים בתשלום בארמון. למרות חזותם הנפוחה והמגוחכת של המרלבורואים היום, מדריכי התיירים מפגינים הומור בריא ומרבים להתלוצץ על חשבון בני המשפחה המתים, שדיוקנותיהם תלויים על הכתלים הגבוהים, חלקם פרי מכחולם של אמנים כמו גיינסבורו. אבל האמת היא שאני שונא את גיינסבורו. רק על אחד אין מתלוצצים: צ'רצ'יל, גאוות המקום, הוא בן משפחה, ונולד בארמון הזה ממש, למרות שלא גדל בו. בלנהיים נותנת איזה ממד נוסף לנאומו המפורסם, "נילחם על החופים…" וגו'. איש לא ירצה להפקיר מקום כזה לפולשים זרים, למרות שמו הגרמני. ולאחד מדגמי המטוסים הבריטיים של מלחמת העולם השנייה קראו "בלנהיים", למדתי מפוסטר ישן באחת מחנויות הצדקה בעיר.

אולי תרצו לקרוא גם את:

יארנטון (2) – אנגלופילים ופילושמים

מתוך "הארץ" 18 במארס

מעין יומן מיארנטון (ב) אנגלופילים ופילושמים מאת אבנר שץ

בחנות הספרים המופלאה "בורדרס" קניתי לי שלושה ספרים במבצע הוזלה. "בלקוולס" אמנם דומה יותר למערת-אלאדין מדהימה, כי יש לה חזית צנועה וקטנה שאינה מרמזת כלל על ההיכלות עמוסי האוצרות הצפונים בה, אבל דבר לא ישווה לנוחות, לשפע ולשעות הפתיחה הארוכות של סניף האוקספורדי של הרשת האמריקאית "בורדרס". אחד מן הספרים היה של סטיבן פריי. הרומאן שלו אינו מצחיק כלל, כפי שאפשר לצפות מקומיקאי שהפך כמעט בלי לשים לב לאחת מאושיות הממסד התרבותי הבריטי, אבל כשסיפרתי לה את העלילה אמרה אשתי: "הרוזן ממונטה כריסטו". זה  נכון – אני החמצתי לחלוטין את העניין, אבל ספרו הוא גירסה, מעודכנת לעידן האינטרנט, של סאגת הרוזן הנידח והנוקם. כמה מגיבורי המשנה בספר הם יהודים. אחד מהם הוא סוציאליסט נלהב ופעיל פוליטי (אבל לעת זקנה הוא חוזר בתשובה ומתפלל בבית  כנסת אורתודוקסי בלונדון);בתו מאוהבת בבנו של חבר פרלמנט – שמרני, כמובן – ובן-הדוד האמריקאי, שנאלץ לעבור לגור אתם בנסיבות טרגיות, מרגיע את עצמו בטיסה: "הם לא דתיים, ככה שלא אהיה חייב ללכת לבית כנסת בשבת; הם אנטי-ציוניים, ככה שלא אהיה חייב לנסוע לקיבוץ בקיץ; והם בריטים, ככה שלא יכריחו אותי לדבר על הרגשות שלי". אבל נדמה בכל זאת שיש לפריי איזה סטריאוטיפ – חיובי, כמובן – על יהודים, וגם על הפיסיונומיה שלהם: הנער והנערה היהודים הם "נאים וכהים". היהודי שמרטיט עדיין, כנראה, רגשות קמאיים אצל הבריטים הנאורים ושוחרי הטוב הוא יהודי ספרדי-מזרחי, כמו דניאל דירונדה של ג'ורג' אליוט, או "עאליוט" בתרגומו של דוד פרישמן משנת תרפ"ד, בהוצאת אחיאסף, ורשה, שעותק מתפורר שלו נמצא בספרייה של יארנטון. פרישמן מתמוגג בהקדמה שלו מאליוט, "אשה גדולה מנשי אנגליה, מבנות הכהנים" שכתבה ספר מופלא שחולל רעש עצום, "וגם אלינו היהודים דבר יגונב, כי יש ספר גדול מעשה ידי סופרת גדולה ההוגה דעות בנו ובעתידותינו ויהיה רעש גם במחנה העברים". דירונדה – גבוה, כהה, מתולתל ויפה תואר, ומושלם בעוד אלף מעלות, אבל על כל האקזוטיות שלו הוא בוגר איטון וקיימברידג'

ג'ורג' אליוט

ואיש לא יוכל להטיל ספק באנגליותו. הבריטים אהבו לאהוב אותו, כנראה, אבל ספר על המנדט הבריטי שנתקלתי בו באקראי, טען שהבריטים בארץ-ישראל ראו בערביי הארץ דמויות ציוריות, ויחסו להם נדיבות, הכנסת אורחים והליכות נעימות, ועוד סגולות אביריות שקודשו בבתי הספר של האליטה האנגלית; הם הוקסמו מהם ואהבו אותם, בעוד שהיהודים היו "בורגניים, חסרי מנוחה, חסרי-הומור, סגורים, חסרי כישורים חברתיים…" האם זהו אחד ממקורותיה של האנטי-ציונות הבריטית, המתנוססת עדיין במלוא עוזה מעל כותרות ה"ניו סטייטסמן"? הכללות הן תמיד מטופשות, כמובן, אבל הן עוזרות לנו לתת איזה סדר ומשמעות בעולם – יורם ברונובסקי כתב דברים ברוח זו, אם אני זוכר נכון. ברונובסקי שהה עת ארוכה ביארנטון.

ספר שני שקניתי באותה עסקה היה החדש של וויל סלף. בבורדרס פורסם שהוא יבוא להרצות. הצעתי למישהי להתלוות אלי, ובזמן היעוד הגענו לחנות. התברר שההרצאה מתקיימת במקום אחר, וכך, בלכתנו בעקבות ויל סלף, גילינו את ה"יוניון", מין מרכז סטודנטיאלי עתיק ומרהיב, מערך ענק של בניינים ובהם ספריות, פאבים ואולמות. שער קטן בחומת אבנים ברחוב צדדי מסתיר את קיומו של המבוך הזה, השוקק חיים. מאות סטודנטים צעירים, אדומי לחיים, נלהבים, נעו ללא הרף בין המבנים והקומות; ויל סלף הרצה באולם שבאחת הקומות העליונות, אבל כבר לא היה שם מקום. באכזבה מסוימת שוטטנו בין המבנים והגענו לאולם גדול ובו ספסלים ארוכים, מסודרים בדומה לפרלמנט הבריטי. גם כאן ישבו מאות צעירים, ותכונה גדולה היתה באוויר. שאלתי נער אחד מה עומד להתרחש ומיד כשענה לי התבהר העניין: תחרות ויכוחים. נבחרות סטודנטים מרחבי אנגליה הגיעו כדי להתווכח, על פי כללים נוקשים ותחת עינם הצופייה של שופטים מחמירים. אני מניח שאין ולו גם חבר פרלמנט בריטי אחד שלא השתתף במין מועדון ויכוחים כזה בנערותו, והדברים ניכרים. צעיר אחד ביקש את תשומת לב הקהל, התנצל על האיחור של אחת הקבוצות, והבהיר שהמפגש עם ויל סלף מתקיים במקום אחר. מיד קמו ממקומם כשלושה רבעים מן הקהל והחלה נהירה גדולה החוצה, אל האולם האחר, שכבר ידעתי שאין בו מקום. מסתבר שסלף פופולרי מאוד; גיבורת ספרו האחרון, "איך חיים המתים", שמה לילי בלום, והיא יהודייה, כמובן. אחרי זמן קראתי, באיזו כתבה באינטרנט על מצוקת יהודי בריטניה לנוכח ה"מצב", שגם ויל סלף הוא יהודי. וגם סטיבן פריי.

אולי תרצו לקרוא גם את:

יארנטון (1) – חיי כפר וחתולים

פורסם ב"הארץ| 10 במארס 2002

בכפר האנגלי יארנטון, הסמוך לאוקספורד, מקום ששמו נמסר מפה לאוזן בחרדת קודש בקרב כת סתרים קטנה, אין בעלי חיים רבים, פרט לכבשים וסנאים. ושני סוסים שרועים בשלווה מול האחוזה, ומישהו מכסה אותם במעיל סוסים כשיורד גשם. וכמה כלבים. ייתכן שהחמצתי משהו מכיוון שמאז שהגעתי ליארנטון ביליתי את רוב זמני ספון בין כותלי הקוטג' הישן שלי, שהיה פעם בית הספר של הכפר, שוקד בחריצות עמלנית משחר עד ערב על המשימה שלשמה באתי לכאן, מגיח מהבית רק כדי לאסוף את הדואר שלי – טוב, זאת לא האמת המדויקת; אבל, כך או אחרת, הטרידה אותי עובדת העדרם של חתולים. במשך שבועות אחדים נתקלתי בשני חתולים בדיוק: אחד, שפרוותו מעוטרת דגם המכונה כאן "שריון צב", חלף דרך החצר שלי ונעלם ללא שוב. חתולה שנייה ראיתי ליד התעלות המובילות לאוקספורד. היא היתה חתולה שחורה, קטנה ויפה, שעמדה על אחת מסירות המגורים העוגנות לאורך התעלה. הסירה עצמה, מהמוזנחות והישנות שבהן, היתה נעולה ובעליה לא היו שם. החתולה השחורה חיפשה חברה וחיבה וליטפתי אותה כמה דקות, וכשהמשכתי ליוותה אותי למרחק קצר אבל חזרה להתיישב לצד הדרך, מחכה למטייל הבא או לבעליה שישובו לסירה שלהם. סמוך לשם ניצב גלעד – הגה של ספינת נהר, צבוע בגוון לילכי ומעוטר ציורי פרחים פסיכדליים, ועליו שלושה שמות – שרה, פין, לינדסי. איש מזוקן עם עיניים לוהטות, שישב ליד כמה צריפים הרוסים למחצה, צבועים בגרפיטי צבעוני טרי בנוסח שנות השבעים, כמי שיושב בגן ביתו המרווח, הסביר שהמציבה הוקמה לזכר שתי נשים וגבר שנספו בשריפה בסירה שלהם לפני שש שנים. השעה היתה עשר בבוקר, והוא לגם בירה מפחית ירוקה גדולה ועיין במגזין עיצוב. "הם כנראה מתו משאיפת עשן. בשריפה, בדרך כלל, זה גורם המוות, לא החום או הלהבות. הם לא הצליחו לברוח מכיוון שכנראה ישנו כשהשריפה פרצה". הוא דיבר לאט וברור, כפי שמדברים לזרים או ילדים. הוא המשיך וסיפר שקהילת אנשי הסירות, שהוא נמנה עליה, כוללת רופאים, אדריכלים ומהנדסים – היתה בדבריו איזו אפולוגטיקה תוקפנית, לאמור, אנחנו לא סתם כנופיה של פוסט-היפים שמגדלים פה קנביס בעציצים ונהנים, כמו "דיוד" לבובסקי מסרטם של האחים כהן, מפלאשבק של אל-אס-די. מדי פעם – אנחנו קהילה של ממש. אבל הדברים משתנים – הוא קונן – החירות המופלאה של החיים על הסירות, שאותה הילל כל כך עכברוש המים ב"הרוח בערבי הנחל", נעלמה, והכל הפך ממוסד, מורשה ורשום; רשות נתיבי המים הבריטית מעניקה רשיון לכל סירה ואינסוף כללים וחוקים חלים עליהם. לא שאלתי אותו על אודות החתולה. כשהעליתי את התמיהה על העדר החתולים אמרה לי מישהי שלדעתה האנגלים מחסלים בקפדנותאת כל החתולים המשוטטים. "האנגלים?" התנגדתי. האנגלים, עם "בית החולים לחיות", והזקנים שמורישים את כל הונם לחתוליהם, האנגלים שהמציאו את צער בעלי חיים – הם ודאי אוספים כל חתול משוטט ומעניקים לו בית חם ומשפחה אוהבת. הרי האנגלים לא ישמידו בעלי חיים במין ג'נוסייד המוני, אלא אם כן – נזכרתי תוך כדי דיבור – מדובר בעניין חמור של בריאות הציבור, כמו הפה והטלפיים. "הם נורא פוחדים מכלבת", אמרה בת שיחי. לא רק בעלי החיים מעטים ונחבאים אל הכלים. בכפר עצמו, שהוא מין כפר שמריהו צנוע ונאה, יש שעות שבהן אין נפש חיה ברחוב. ברכיבה קצרה על האופניים שלי, ובעצם גם בהליכה, אפשר להגיע ללאמאמץ למרחבים פתוחים וירוקים, ולהביט סביב אל נוף יפה עד דמעות, כמעט בלי שום וולפגנג לייב, בשדה פרחי שן-הארי, 1999. "מחסור מתמשך במרחבים פתוחים. סימן לציוויליזציה למלוא רוחב העין. השהות בחיק טבע מסתברת כעניין קל, טבעי ושגרתי. שדות, אפרים, טלאים של יער על גבעות נמוכות, ואין אדם או עקבות אדם: אפשר ללכת שעות במשעולים מסומנים בין השדות, בלי לראות פחיות בירה ריקות או בקבוקים, בלי שקיות במבה נישאות ברוח או מצבורי חיתולים משומשים. משהו ורדרד ודמוי נייר שהרוח מעיפה איננו, כצפוי, טישו משומש, אלא עלה כותרת של ורד. נדמה שהאפשרות הזאת – להיות לגמרי לבד בלב נוף ירוק ומסביר פנים ובחיקו של טבע מתון ובלתי עוין – אפשרות שאיננה פתוחה לפני האזרח הישראלי – היא מרכיב בעל חשיבות מסוימת לבריאות הנפש. כמו ויטמינים ותרכובות-קורט אחרות, צריך רק מעט ממנו, אבל העדרו עלול לגרום לתופעות חמורות, מעין צפדינה של הנפש. נדמה שכל ה"ישראליות" הזאת, שהרבה ישראלים מדברים עליה בשאט נפש ובוז מריר, נובעת ממחסור מתמשך במרחבים פתוחים, ריקים ונקיים מפסולת אנושית. אפילו נוכחותם המתמדת של חתולים בישראל לא מחפה על כך.

אולי תרצו לקרוא גם את: