קטגוריה: הערות שוליים

עוד משהו בעניין הונגרים. מכיוון שאני לא אוהב הכללות בנוסח "ההונגרים (או הצ'רקסים, היהודים, הטיבטים) הם ___" (השלם את החסר) נזכרתי – בעקבות שיר-הדיכאון ההונגרי של שֶרֶש, שלמרות השיר, והתרגומים החדשים מהונגרית, והעובדה שהמתאבד היחיד שהכרתי באופן אישי בילדותי היה גם הוא הונגרי – שכתבתי פעם על ספר הונגרי מצחיק ומוזר בהחלט, וחפרתי ומצאתי את מה שכתבתי ב-1993, ופורסם תחת הכותרת "להמציא את הנוסטלגיה":

הספר הזה הוא טעות! תולדה של מין מערבולת-זמן בדיונית. כי כך צריך היה להיות: אי אז, בראשית נערותנו, גילינו על מדף נידח בספרייה את הספר המוזר הזה, קראנו, נכבשנו בקסמו, התגלגלנו מצחוק וציטטנו ממנו ללא הרף (חשוב להקפיד על גוף ראשון רבים כשמדברים בגיל ההוא). אחר כך הלך ונשכח – אולי מדי פעם, בפגישת רעים, הועלה זכרו – עד ששנים אחר כך, בחנות של ספרים משומשים, הוא מתגלה שוב. ואז, לאחר ההתרגשות הראשונה וגל הזכרונות הגואה, שבים ומעיינים בו: הרבה אבד; מתגלים הפגמים, נחשפת הבוסריות והעילגות – אבל נותר משהו. אולי רק אוהבים את האהבה שהייתה.
אבל זה לא כך: נדפס בשנת 1993, כתוב בפירוש בשולי העמוד. חמישים שנה אחרי מות המחבר. מישהו צריך היה לתרגם אותו לעברית כבר אז, כדי שיזכה למעמד הנוסטלגי הזה. אבל הדרך הנכונה לקרוא את "קפטן פרד המלוכלך" היא ללא ספק לדמיין את כל התהליך האמור, אחרת יאבד הרבה מין הקסם.
העמודים הראשונים מזכירים – ואולי אין הדבר צריך להפתיע – פילייטון פוליטי של אפרים קישון.הנה כך:
"אדוני! באתי בשביל הסכין שלי!"
…"אין בעיות, הסכין נמצא!"
"איפה?"
"בגב שלי."
ואחר כך:
"עד שלא יבוא רופא, אשאיר את הסכין בפנים, כי אחרת אמות מאיבוד דם…"
"אבל אני ממהר, בבקשה! ואיך אפשר לדעת מתי יבוא הרופא? זה שתוקעים לך סכין, עוד אין לך זכות שתחזיק בו. זה לקיחת החוק בידיים!"
וכן הלאה. אבל כל קונוטציה פוליטית אינה במקומה. יינו רייטו, כפי שמעיד פתח דבר מאת המתרגם, היה יהודי הונגרי שחי חיים ססגוניים של הרפתקן ונווד ואחר כך כתב מחזות, רומאנים זעירים וספרי-הרפתקאות שחוויותיו האישיות היו להם רקע. ב-1943, בן 38, מת, כעובד כפייה של הצבא ההונגרי באוקראינה.
לספר עלילה גרוטסקית, דחוסה ומפותלת עד יאוש; הוא שורץ טיפוסים מוזרים ומאיימים, אבל הכל נכתב בנימה תמימה ומבודחת. הוא עמוס אלימות של סרטים מצויירים וקריקטורות של פושעים איומים ונסיכי כתר. רייטו משתמש בשבלונה מוכרת כשלד העלילה – משהו בנוסח בן-המלך והעני – ומקצין הכל עד אבסורד. ההומור הציני השחור שלו הולם נוער מתבגר ועם זאת מהלכת על הכל איזו תמימות בסיסית שאבדה: כבר אי אפשר לכתוב כך, אפילו לא פרודיה.

כשאין די נוסטלגיה, צריך כנראה להמציא אותה. זה בערך מה שעושה הספר הזה. העטיפה נראית כמו עטיפות של ספרים לבני-הנעורים משנות החמישים, וקשה לדעת אם זה תעלול מחוכם של ההוצאה או תולדה של תקציב דל. אבל אפילו שגיאות ההגהה והאיות האינסופיות (כל "סתירה" פרושה כאן "סטירה", ולהפך) מוסיפות נופך של חן לספר המוזר והמפתיע הזה.

קפטן פרד המלוכלך והרפתקאותיו המפתיעות של ג'ימי עד האוזן, מאת יינו רייטו. מהונגרית: ישראל אילת. הוצאת ירון גולן, 1993, 205 עמ'.

להשיג בחנויות הספרים המובחרות.

מאת רוברט ואלזר  *

אדונים נכבדים!

אני פקיד צעיר, עני, מובטל, בשם ונצל, המחפש משרה הולמת ומרשה לעצמי לשאול בכל הכבוד הראוי אם יש במקרה במשרדיכם המאווררים, הנוצצים והידידותיים מין מקום פנוי שכזה. ביודעי כי בית העסק המכובד שלכם הוא גדול, ותיק, גאה ועשיר, איני יכול להימנע מהמחשבה שודאי יש ברשותכם מקום עבודה קטן, נאה, נעים וקל שאליו אוכל להחליק, כמו אל תוך מאורה חמימה, בלי שירגישו בי. אני מתאים במיוחד, אם אתם חייבים לדעת, לאכלס בדיוק כזה מין מסתור רך וחמים, שכן אני בעל אופי מעודן, וכל-כולי כמין ילד שקט, מנומס ופזור-דעת, הלהוט להתענג על ההכרה המאושרת כי אחרים חושבים שדרישותיו קטנות, השואף רק לכך שירשו לו לקבל חזקה זמנית על פינה בלתי-נחשבת בעולם שבה יוכל, בדרכו הצנועה, להוכיח את יעילותו ולחוש איזו תחושה מעורפלת של שביעות רצון. מקום זעיר, מתוק ושקט באפלולית היה חלום חיי התמידי והנכסף מאז שחר נעורי; ובאם האשליות, שאני משתעשע בהן כעת בנוגע לעסק המצליח שלכם, התעצמו עד כדי כך שאני עשוי לקוות להגשמה נפלאה של חלומי הישן, אך המתחדש תמיד – אזי תמצאו בי את המשרת המסור ביותר, זה שמצפונו לא ישקוט עד שכל אחת מן החובות הפשוטות שתטילו עליו ימולאו בדייקנות ובקפדנות. אנא, הבינו שלא אוכל לקחת על עצמי אחריות גדולה או קשה, וחובות שאופיין מורכב יטילו עומס מופרז על מוחי. אינני נבון במיוחד – אבל חשוב מכך, אני מעדיף שלא להשתמש בתבונתי אלא אם הדבר נחוץ לחלוטין. אני, איך לומר זאת, יותר חולם מאשר חושב, יותר אפס מאשר בעל שאיפות, יותר טיפש מאשר נבון. אבל אין ספק כי בין הסניפים הרבים של מוסדכם הענק, שאני מדמיין בו אולמות עצומים של שולחנות ריקים, יש סוג של עבודה שניתן לעשותה בעת שחולמים בהקיץ. אני, אם לומר זאת בגלוי, הנני סיני: אדם המעדיף שדברים ילבשו חזות צנועה, קטנה, לא מאיימת, של מתיקות נלבבת, ואשר כל הדברים הגדולים או התובעניים מדי נראים לו נוראים ומחרידים. אני מכיר רק צורך אחד – לחוש מוגן די הצורך, כך שאוכל להודות יום-יום לאלוהים מתוך תחושת בטחון על הקיום היקר והמבורך הזה. מעולם לא התנסיתי בתשוקה להצטיין ולהבריק בפומבי. מדבריות אפריקה זרים לי יותר מן התשוקה הזאת. כתב ידי, כפי שתראו, רהוט למדי ומעודן, ואל לכם לחשוב אותי לחסר-דעת לחלוטין. המוח שלי צלול לגמרי: הוא פשוט מהסס לאחוז בכמה דברים ביחד – למען האמת, הוא מתעב זאת. אני ישר, אך מכיר בכך שהדבר אינו חשוב כלל בעולם שבו אנו חיים, ובכך, אדוני הנכבדים, אסיים, על מנת להמתין לתשובתכם,

שלכם, מוצף ברגשי מסירות והערצה,

– ונצל –

בתוקף תפקידי אני מקבל המון – אני מתכוון, ממש המון – דואר זבל, ובתוכו הרבה מכתבי הונאה נפוצים המכונים 'עוקץ ניגרי'. לפעמים הם מגיעים גם לתיבת הדואר הפרטית שלי. למדתי לזהות אותם בחלקיק שנייה: העין שלי נודדת מיד על גבי הטקסט ומחפשת סכום כסף – משהו כמו: (אני מצטט):

 "TWENTY-SIX MILLION, EIGHT HUNDRED UNITED STATES DOLLARS" והאצבע נשלחת מאליה אל כפתור ה-Delete.

אבל לא תמיד; לא כל הזמן. לאורך תקופה מסוימת אגרתי את המכתבים הללו, ותכננתי להתפנות ולעיין בהם יום אחד. הם מעוררים סקרנות והם מלמדים הרבה. אני חושב שהם אכן נשלחים מאפריקה, או לפחות מאפריקנים. מושקעת בהם מחשבה רבה; למרות הדמיון העקרוני ביניהם, שום מכתב אינו זהה למשנהו. כמות המכתבים, והעקשנות הבלתי נלאית הכרוכה בשליחתם, שוב ושוב, למי יודע כמה נמענים, מלמדת על משהו נואש. אני מנסה לדמיין איך נראה הכותב, או אלה שסביבו. הם מן הסתם צעירים אפריקנים עניים אבל משכילים, עם גישה למחשב, דוברי אנגלית טובה, נמלצת ומיושנת, שלמדו כנראה בבית-ספר לפקידות המשמר את הסגנון הקולוניאלי ישן. הם קוראים לעצמם אחמד זונגה, דיוויד אבּיולה, מְקוֹמְבּוֹ מְקוֹמְבּוֹ או קָמִי אבּוּבַּכְּר. "ראשית, ברצוני להפציר בך לשמור על סודיות מוחלטת בעניין העסקה שבדעתי להציע לך…" פותחים רבים מהם; אחרים יתחילו במעין התנצלות נמלצת: "ברור לי כי מכתב זה מגיע אליך בהפתעה גמורה, ועלי להתנצל על כך, אולם…" חלק ינקטו לשון רשמית: "אנא הרשה לי ליצור עמך קשר באורח כה בלתי רשמי. הדבר נובע מנסיבות דחופות ויוצאות דופן.." אחרים יפרטו על נימים של רגש: "אני כותבת אליך בלב מלא תקווה.." והכותרת עשויה להיות "קריאה נואשת לעזרה."

אפשר ללמוד לא מעט על הפוליטיקה המסוכסכת של אפריקה ממכתבי העוקץ הניגרי. לא עשיתי שום ניתוח סטטיסטי, אבל בראש מצעד הדמויות הנודעות, המגויסות לטובת ההונאה, ניצב ללא ספק סאני אבּאצ'ה האגדי, הדיקטטור הניגרי הברוטלי, שעלה לשלטון ב-1993 ומת בנסיבות לא-ברורות ב-1998 (רשמית מהתקף לב, על פי שמועות עקשניות וסבירות לגמרי, הוא היה אחד הקורבנות הראשונים של הויאגרה, ומת בשעה שבילה במיטה עם שתי זונות.) "אני אבא אבאצ'ה, בנו של סאני אבאצ'ה, מנהיג ניגריה המנוח", מציג את עצמו אחד הכותבים. ד"ר מרים אבאצ'ה, אשתו – או אחת מנשותיו – של הגנרל היא כבר מכרה ותיקה; גם אחותה פאטימה כתבה לי פעם, ובתו זַאינָבּ, אבל גם מקורביו של מובוטו ססה-סקו, נשיא זאיר לשעבר, מרבים לשלוח מכתבים, כמו גם בני משפחתו ומקורביו של יורשו המנוח, לורן ד. קאבילה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שמה החדש-ישן של זאיר. אחרים אינם דווקא קרובי משפחה אלא יועצים בכירים, שרים בממשלה, ולעתים יו"ר ועדת הסנאט לעניינים פיננסיים, ראש הועדה לחוזים ופיקוח של משרד הפיתוח העירוני והכפרי, מנהל רשות הנפט הניגרי, או סתם מנהל בנק צנוע.

רבים מהם מספרים סיפור של רדיפה: הם נמלטו בעור שיניהם מן הדיקטטור החדש, וכעת עליהם לחלץ כספים שהוחבאו לעת חירום באיזה חשבון בנק. אחרים מספרים לי בחשאי על הזדמנות בלתי חוזרת שנקרתה על דרכם: מנהל בכיר בחברה זרה נספה עם כל משפחתו בתאונת דרכים, ואין דורש למיליוני הדולרים שנותרו בחשבונו; הסיפורים חוזרים על עצמם בוריאציות שונות. הם צריכים רק סיוע טכני קל, על מנת לעקוף את תקנות המטבע הניגריות הנוקשות ולהוציא את הכסף אל המערב; בתמורה אקבל עשרה אחוזים משלושים ושניים מליון דולר.

סיפר לי פעם מישהו שעבד כמה שנים בלָגוס שהעיתונים הניגריים בשפה האנגלית יוצרים מראית עין של מדינה מתפקדת, של נורמליות שאננה, אירופית: הכותרות בעיתון עשויות לספר על דיונים פרלמנטריים, על ועדות-משנה סטטוטוריות, על תהליכי רפורמה פיסקלית הנידונים בממשלה…לכל אלה אין קשר, ולו קלוש, למציאות הברוטלית והמושחתת שבה מוצאים אנשים להורג ללא משפט, שבה עוני מחפיר הוא מציאות החיים הנורמלית של מיליונים, ושבה מקצות חברות זרות הפועלות במדינה סעיף תקציבי נכבד לצורך שוחד של פקידים רשמיים, מהזוטר ועד השר, שכן אין שום דרך אחרת לבצע פעולה כלשהי במדינה. "לגוס היא הגהנום", הוא אמר לי, ואני נוטה להאמין לו. אבל אפריקה אינה רק לגוס; היא ענקית, ומסתורית היום כמעט כפי שהייתה לפני מאה שנה, כאשר נכתבו עליה ספרי הרפתקאות תמימים, גזעניים ופופולריים (ריידר האגארד, טרזן של בורוז) או יצירות מופת שהשתמשו בה כמטאפורה (קונראד). לא מזמן קראתי ניסיון מרתק להתחקות אחרי המסתורין האפריקני הזה, מנקודת מבט עדכנית וצלולה – מוזונגו של יגאל סרנה, שעליו כתבתי (תוך גילוי נאות..); ולעומת זאת המשך מודרני של ספרי ההרפתקאות הפופולריים והבידוריים, מנקודת מבט שלא השתנתה הרבה במאה השנים שחלפו מאז ספורי בּוזמבו איש הנהר של אדגאר וואלאס (נסיכה אפריקנית של רם אורן).

פעם אספתי את כל ספורי לגוס ששמעתי ורקחתי מהם מין סיפור, שהיה לפרק בספר שכתבתי. אם אמצא את הקובץ, אולי אוסיף פה את הקישור. בינתיים אמשיך לעיין, ברגעים מתים, במכתבי העוקץ הניגרי, ואשתעשע במחשבה לענות לאחד מהם, לקבוע פגישה, ולשמוע כמה סיפורים אמיתיים משם.