אזור אפור

יהודי על-פי ההלכה, למקרה שתהיתם. וויל סלף – תמונה מאתר הבי.בי.סי.

לפני יומיים חזרתי לספר שזנחתי לפני די הרבה זמן, בגלל תוכנית טלוויזיה. בשעשועון הטלוויזיה הבריטי הביזארי "כוכבים נופלים" ראיתי פתאום את קלסתרו החצוב-בסלע של וויל סָלף – אני מתנצל בפני מי שאלה חדשות ישנות עבורו, אבל מנחש שרוב מכריע בציבור לא יודע על מה מדובר. תקציר האירועים: בשנת 1998, בערך, סיפרה לי מישהי בהתרגשות על כוכב ספרותי חדש הנושא שם מוזר: וויל סָלף; עד אז לא שמעתי עליו, אבל בלונדון הוא כבר עשה הרבה רעש, הרבה זמן.

 

סלף נע בקלילות בתחום האפור שבין סלבריטאיות תקשורתית לבין ספרות רצינית, שאליה הוא משייך את עצמו, בלי ספק. הוא מרבה לכתוב בעיתונים ולעורר שערוריות, ולהופיע בטלוויזיה וברדיו, כולל השעשועון הפסיכי בעליל של ריבס ומורטימר – מתברר שהוא חבר קבוע בצוות, לא סתם אורח לרגע. מישהו התלונן שהשניים מתייחסים אליו ביראת כבוד מוגזמת (רוב הזמן הם מעליבים בלי הכרה את אורחיהם, ובעיקר מתייחסים לפגמים גופניים שלהם.) אולי לחשש שלהם יש סיבה. הנה דוגמה קטנה: סלף באולפן רדיו עם סופר אחר, ריצ'רד ליטלג'ון, החשוד כבעל דעות ימניות קיצוניות. הם מדברים על הספרים שלהם:בשנה שעברה הייתי באנגליה, וסָלף, שהוציא רומן חדש, עמד להרצות עליו; קניתי את הספר בחנות המופלאה "בּוֹרדֶרְס" (קונספט אמריקאי דווקא, שתפס בממלכה המאוחדת) באוקספורד, והלכתי להרצאה שהתקיימה ב"יוניון", מין מרכז סטודנטיאלי עתיק ומרהיב, אבל נסתר מהעין. דרך שער קטן ברחוב צדדי נכנסים אל מערך ענק של בניינים ובהם ספריות, פאבים ואולמות, ומאות סטודנטים צעירים, אדומי לחיים, אולי אחרי כמה בירות, נלהבים, נעים בו ללא הרף בין המבנים והקומות; וויל סָלף הרצה באולם שבאחת הקומות העליונות, אבל כבר לא היה שם מקום. נכנסתי לאולם ענק אחר שבו התאספו מאות סטודנטים; צעיר אחד ביקש את תשומת לב הקהל, והבהיר שכאן מתקיים מועדון הויכוחים, ושהמפגש עם וויל סָלף מתקיים במקום אחר. מיד קם ממקומו חלק הארי של הקהל והחלה נהירה גדולה החוצה, אל האולם האחר, שכבר ידעתי שאין בו מקום. כך התבהרה לי העובדה שסָלף נהנה מפופולריות של כוכב-רוק. הוא נראה כמו מישהו שיכול לככב בסרט של טרנטינו – פרצוף של גנגסטר עם הבעת פנים קשוחה-מתריסה-לועגת. והוא לובש חליפות עור שחורות.

סלף: "…קראתי 200 עמודים, וזה עלון-פרסומת ל-BNP." (הימין הסהרורי הבריטי.)
ליטלג'ון: טוב, אתה לא יכול העיר הערות לפני שקראת את 200 העמודים הנותרים."
סלף: "למה? זה פתאום הופך להיות טולסטוי?"

אבא של סלף היה פרופסור למדע המדינה, סוציאליסט אוטופי וסרבן-מצפון; הוא עזב את אמו כשסלף היה בן תשע. אמו הייתה יהודיה (אהה!) אמריקאית, שאותה הוא מתאר כסוערת, נלהבת, חריפה וכפייתית. היא השפיעה, לדבריו, על דמותה של לילי בלום, גיבורת הרומן האחרון שלו, זה שקניתי בבורדרס, "איך חיים המתים."

אבל סלף הוא בעיקר סופר, והכתיבה שלו בלי ספק מרשימה ורבת עוצמה, אלא שאחרי קריאה בשלושה וחצי ספרים שלו – אחד, "אזור אפור", בתרגום עברי, – אני עוד לא בטוח מה דעתי עליו. אני מרגיש שאני מתנהל באזור אפור ומעורפל; סוג של משיכה-דחייה ברמות קיצוניות. השפה שלו דשנה, דחוסה, מלאה סלנג מצד אחד, ומצד שני מפורסמת בשימוש נרחב במילים אזוטריות ונדירות, שהקורא הממוצע, ואפילו מיטב מבקרי הספרות, נבוכים למולן. הפעילו את הבבילון שלכם: lithopedion ;anfractuous; anaphylaxis; kohl; penumbra;  אבל לא זאת הסיבה שבגללה לא סיימתי (עדיין) את הרומן האחרון שלו, "איך חיים המתים." שמות-התואר שמצמידים מבקרים לספרים שלו כוללים, בין השאר: "חסר-לב", "אכזרי", "קשוח", "נבזי" "פיקח באופן מפחיד" – אתם רואים כבר לאן זה הולך. סקס, סמים ופסיכוזות הם הנושאים המרכזים שבהם הוא עוסק. יש לו הרבה ניסיון אישי, לפחות בתחום הסמים. הוא מבריק, מלא דימיון, תזזיתי, ועושה כל מה שהוא יכול כדי לזעזע, להבעית, להחריד וסתם להגעיל את קוראיו; אולי זה עניין של גיל, אבל זה קטע שכבר לא עובד עלי. מצד שני, הוא יכול לתאר, לפתע פתאום, סצנה קורעת-לב של ילדות אמריקאית (ילדה עם אומנת שחורה על כסא נדנדה; הילדה אוהבת אהבת-נפש את האומנת, הקולעת לה צמות; היא מנשקת אותה על לחיה; ואז: "אמא סטרה לי כמו ששחקנים בריטיים בתפקיד קציני-גסטפו סטרו, מאוחר יותר, לנחקרים שלהם..")

יש עוד סצנות רכות כאלה, לצד הבוטוּת, הציניות וההומור השחור משחור. הגיבורה, לילי, קשישה עם פה גדול וילדים בעייתיים – אחת נרקומנית כבדה – גוססת בחלק הראשון (לרומן שלושה חלקים : Dying-Dead-Deader ) ואחר כך מתה. אבל הרומן ממשיך, ולילי – יהודיה אנטישמית, כהגדרתה, ואתיאיסטית גמורה, נאלצת להתמודד עם החיים שלאחר המוות, כי מתברר שהגרסה הבודהיסטית של ספר-המתים הטיבטי היא הנכונה. מפינצ'לי רואד היא עוברת לדאלסון, פרבר לונדוני שבו גרים המתים, מלווה בדמויות אקסצנטריות למדי. קורא אחד טוען באמאזון שהספר רק הולך ומשתפר. נחיה ונראה.

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שנת הפלאות של פיליפ לארקין

לפני זמן רב ניסיתי לתרגם, בהצלחה מפוקפקת, שיר קטן שמצא חן בעיני. שמו Annus Mirabilis וכתב אותו המשורר האנגלי פיליפ לארקין. למען האמת, האנגלית של השיר די פשוטה, דבר שכמובן אינו מקל על התרגום. למטה מובא השיר וניסיון התרגום הקלוש שלי. נדמה לי שהיו עוד תרגומים לשיריו, אבל אני בספק אם בשנים האחרונות יש פריחה בתחום ההתמחות המסוים הזה, ומיד תבינו למה.

לארקין היה, בחייו וקצת גם לאחר מותו ב-1985, משורר אהוב ובכיר, וגם ידוע מאד לציבור הרחב; מין יהודה עמיחי, נניח, של השירה הבריטית החדשה. אבל בדיוק כאשר גיליתי אני את השיר הדברים החלו להשתנות. מתוך מסמכים ומכתבים שפורסמו לאחר מותו צצו אמיתות מכוערות; עלה מהן שלארקין היה שמרן, קמצן חולני, שונא נשים, גזען סמוי; לא הכרתי את הפרטים, רק שברי-דברים שקראתי באקראי. זה לא שינה את חיבתי לשיר המסוים הזה.

בעצם מדובר בדילמה ישנה: אם האמן הוא חרא של בנאדם, האם האמנות שלו שווה משהו? שאלו אותה לגבי רבים, כולל דמויות כמו פיקסו, או הסופר הצרפתי סלין; אני משער שלכל אחד תשובה משלו – תשובה שמשקללת גורמים כמו עד כמה היצירות דגולות ובמה בדיוק התבטאה העובדה שהאיש (לרוב מדובר באיש) היה חרא. לא מזמן מצאתי ברשת טקסט של הרצאה שנשא הסופר הבריטי מרטין איימיס – דברים חדים כתער, אבל גם מאוזנים והוגנים, לפחות בעיני מי שאינו בקיא לגמרי בפרטי פרשת לארקין. אני מסכם כאן כמה מהדברים שאמר:

לארקין המשורר הענוג עם מייב ברנאן, אחת הנשים בחייו.

כשלארקין – ספרן שמן וקרח באוניברסיטת האל – מת ב-1985, הוא היה אהוב האומה, אם כי בשל שיריו, ולא בשל אישיותו. עשר שנים לאחר מכן, לארקין הפך טמא. פעם הוא העלה על הדעת איזו אנגליות מכובדת, מתונה, מאופקת; סגפן ממושקף העמל שעות על כתבי-יד בספרייתו הישנה. תדמיתו הנוכחית היא של שתיין קמצן וקנאי, מפיץ עננת-צחנה של אלכוהול, אנליות ועיתוני-מין. וגם מייצג של הימין הקיצוני.

המהפך התחיל עם פרסום מכתביו, ב-1992. מבקר נודע בשם טום פאולין כתב שהמכתבים חושפים את הביוב שמתחת לאנדרטה הלאומית. פאולין נתן את הטון, והאתוסים החדשים הכו במלוא עוצמתם בלארקין המת. פורסם ספר על חייו, ודימויים גדושי אינסטלציה – ביוב, חלאה וצחנה – הציפו את מדורי הספרות. מכתביו של לארקין עצמו סיפקו את הדלק:

"…אתה לא חושב שזה פשוט מחפיר שגברים חייבים לשלם עבור נשים בלי שיורשה להם, כמובן מאליו, לזיין אותן אחר כך? זה פשוט מגעיל. זה מרגיז אותי. כל מה שקשור ליחסים בין גברים ונשים מרגיז אותי. זה מין בלגן דפוק, נראה כאילו תכנן את זה הצבא או מיניסטריון המזון." או: "אני לא אוהב לצאת עם בחורה ולבזבז כמעט חמש לירות, בזמן שאני יכול לעשות ביד בחמש דקות, ויש לי את שאר הערב לעצמי."

בפעם אחרת סיפר לחבר על איזה סוג של דברי דואר הוא מפנטז: "מר לארקין היקר, לי ולחברה שלי יש ויכוח, החזה של מי מאתנו גדול יותר, ורצינו שתשפוט.." "מר לארקין היקר, הבת שלי בת הארבע-עשרה מטורפת על השירים שלך – היא מאוד מפותחת – " וכ'. הוא חיבב מאוד מגזין בשם "ספאנק", שהתמחה בהצלפות.יש עוד לא מעט: גם רמזים לאנטישמיות ושנאת זרים – אביו היה כנראה תומך נסתר של היטלר.

אבל מרטין איימיס מנסה לראות את הדברים מזווית קצת אחרת. לארקין היה, יותר מכל, אומלל; תוצר אופייני של זמן ומקום. זיכרונותיו העיקריים מילדותו, כתב פעם, היו "פחד ושעמום." ביחסיו עם נשים היה בעיקר קורבן למבוכה כאוטית אופיינית; איימיס מציין שכל סוקרי הביוגרפיה שחשפה את לארקין היו גברים: האם נתקפו עורכי-הספרות במין הלך רוח של "זה עסק מכוער, חמודה, זוזי הצידה ותני לגברים לטפל בזה"? נדמה לאיימיס שנשים היו נבוכות פחות לנוכח המהומה הפנימית של לארקין. שונא-נשים אמיתי לא מקדיש את חייו הפנימיים לנשים, אומר איימיס. חבריו הגברים של לארקין התכתבו אתו; רק עם נשים חלק רגעים אינטימיים. (לארקין היה נשוי וניהל כמה רומנים, וכתב שירי אהבה שלא פורסמו מסיבות של דיסקרטיות.) הזוהמה הרוחנית של מכתביו הפרטיים מעולם לא מצאה את דרכה אל דמותו הציבורית או אל יצירתו, אומר איימיס. המכתבים שלו היו גם דרך להיטהר מפסולת מחשבתית, ויש בהם הרבה לעג עצמי.

לארקין האשמאי החולני, מתוך The Angry Corrie 18: Apr-Jun 1994

הסלחנות היחסית של של מרטין איימיס נובעת אולי גם מהעובדה שהכיר אישית בילדותו את לארקין (מרטין איימיס הוא בנו קינגסלי איימיס, סופר בריטי בולט. הנה קטע מהיומן של לארקין, שבו מוזכר איימיס האב.) מרטין איימיס מביא דברים ששלח לו מילאן קונדרה באותו עניין: אנשים מתקדמים בערפל…במבט לאחור לא רואים את הערפל. מן ההווה הנתיב נראה ברור והראות טובה. במבט לאחור רואים את הדרך, רואים את האנשים המתקדמים בה ואת הטעויות שלהם, אבל לא רואים את הערפל. והוא מסיים: "מדוע שלא נרחיב את הנדיבות הרב-תרבותית שלנו גם למימד הזמן? העבר גם הוא ארץ אחרת. רוחות הרפאים שלו עשויות להראות מפחידות ומעוותות במקצת, בגוף או בנפש, אבל זאת רק סיבה נוספת לקדם אותן בברכה על חופינו."

ואולי גם כמה שירים של לארקין מהווים נסיבות מקלות; כולל אלה שבהם הוא מסביר אולי, מנין צמח כל זה: אבא ואמא. (This Be The Verse – למטה.)

שנת הפלאות

בשנת שישים-ושלוש
התחילו יחסי-המין
(היה די מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

עד אז הייתה רק התשה
מין התמקחות צולעת
הריב על הטבעת
ומגיל שש-עשרה – בושה
שאת הכל בולעת.

ואז פתאום הקרב שכך;
כולם הרגישו כך
והעולם הפך
למין משחק שובר-קופות
עם נצחון מובטח.

בשנת שישים ושלוש
אם כן, החיים היו נפלאים
(אם כי קצת מאוחר בשבילי)
כשבוטל האיסור על "צ'טרלי"
והביטלס הוציאו תקליט.

Annus Mirabilis

Sexual intercourse began
In nineteen sixty-three
– (which was rather late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
.And the Beatles' first LP

up to then there'd only been
,A sort of bargaining
,A wrangle for the ring
A shame that started at sixteen
.And spread to everything

: Then all at once the quarrel sank
,Everyone felt the same
And every life became
,A brilliant breaking of the bank
.A quite unlosable game

So life was never better than
In nineteen sixty-three
– (Though just too late for me)
Between the end of the "Chatterley" ban
. And the Beatles' first LP

This Be The Verse

.They fuck you up, your mum and dad
.They may not mean to, but they do
They fill you with the faults they had
.And add some extra, just for you

But they were fucked up in their turn
,By fools in old-style hats and coats
Who half the time were soppy-stern
.And half at one another's throats

.Man hands on misery to man
.It deepens like a coastal shelf
,Get out as early as you can
.And don't have any kids yourself

אולי תרצו לקרוא גם את:

קפטן פרד המלוכלך

עוד משהו בעניין הונגרים. מכיוון שאני לא אוהב הכללות בנוסח "ההונגרים (או הצ'רקסים, היהודים, הטיבטים) הם ___" (השלם את החסר) נזכרתי – בעקבות שיר-הדיכאון ההונגרי של שֶרֶש, שלמרות השיר, והתרגומים החדשים מהונגרית, והעובדה שהמתאבד היחיד שהכרתי באופן אישי בילדותי היה גם הוא הונגרי – שכתבתי פעם על ספר הונגרי מצחיק ומוזר בהחלט, וחפרתי ומצאתי את מה שכתבתי ב-1993, ופורסם תחת הכותרת "להמציא את הנוסטלגיה":

הספר הזה הוא טעות! תולדה של מין מערבולת-זמן בדיונית. כי כך צריך היה להיות: אי אז, בראשית נערותנו, גילינו על מדף נידח בספרייה את הספר המוזר הזה, קראנו, נכבשנו בקסמו, התגלגלנו מצחוק וציטטנו ממנו ללא הרף (חשוב להקפיד על גוף ראשון רבים כשמדברים בגיל ההוא). אחר כך הלך ונשכח – אולי מדי פעם, בפגישת רעים, הועלה זכרו – עד ששנים אחר כך, בחנות של ספרים משומשים, הוא מתגלה שוב. ואז, לאחר ההתרגשות הראשונה וגל הזכרונות הגואה, שבים ומעיינים בו: הרבה אבד; מתגלים הפגמים, נחשפת הבוסריות והעילגות – אבל נותר משהו. אולי רק אוהבים את האהבה שהייתה.
אבל זה לא כך: נדפס בשנת 1993, כתוב בפירוש בשולי העמוד. חמישים שנה אחרי מות המחבר. מישהו צריך היה לתרגם אותו לעברית כבר אז, כדי שיזכה למעמד הנוסטלגי הזה. אבל הדרך הנכונה לקרוא את "קפטן פרד המלוכלך" היא ללא ספק לדמיין את כל התהליך האמור, אחרת יאבד הרבה מין הקסם.
העמודים הראשונים מזכירים – ואולי אין הדבר צריך להפתיע – פילייטון פוליטי של אפרים קישון.הנה כך:
"אדוני! באתי בשביל הסכין שלי!"
…"אין בעיות, הסכין נמצא!"
"איפה?"
"בגב שלי."
ואחר כך:
"עד שלא יבוא רופא, אשאיר את הסכין בפנים, כי אחרת אמות מאיבוד דם…"
"אבל אני ממהר, בבקשה! ואיך אפשר לדעת מתי יבוא הרופא? זה שתוקעים לך סכין, עוד אין לך זכות שתחזיק בו. זה לקיחת החוק בידיים!"
וכן הלאה. אבל כל קונוטציה פוליטית אינה במקומה. יינו רייטו, כפי שמעיד פתח דבר מאת המתרגם, היה יהודי הונגרי שחי חיים ססגוניים של הרפתקן ונווד ואחר כך כתב מחזות, רומאנים זעירים וספרי-הרפתקאות שחוויותיו האישיות היו להם רקע. ב-1943, בן 38, מת, כעובד כפייה של הצבא ההונגרי באוקראינה.
לספר עלילה גרוטסקית, דחוסה ומפותלת עד יאוש; הוא שורץ טיפוסים מוזרים ומאיימים, אבל הכל נכתב בנימה תמימה ומבודחת. הוא עמוס אלימות של סרטים מצויירים וקריקטורות של פושעים איומים ונסיכי כתר. רייטו משתמש בשבלונה מוכרת כשלד העלילה – משהו בנוסח בן-המלך והעני – ומקצין הכל עד אבסורד. ההומור הציני השחור שלו הולם נוער מתבגר ועם זאת מהלכת על הכל איזו תמימות בסיסית שאבדה: כבר אי אפשר לכתוב כך, אפילו לא פרודיה.

כשאין די נוסטלגיה, צריך כנראה להמציא אותה. זה בערך מה שעושה הספר הזה. העטיפה נראית כמו עטיפות של ספרים לבני-הנעורים משנות החמישים, וקשה לדעת אם זה תעלול מחוכם של ההוצאה או תולדה של תקציב דל. אבל אפילו שגיאות ההגהה והאיות האינסופיות (כל "סתירה" פרושה כאן "סטירה", ולהפך) מוסיפות נופך של חן לספר המוזר והמפתיע הזה.

קפטן פרד המלוכלך והרפתקאותיו המפתיעות של ג'ימי עד האוזן, מאת יינו רייטו. מהונגרית: ישראל אילת. הוצאת ירון גולן, 1993, 205 עמ'.

 

להשיג בחנויות הספרים המובחרות.

אולי תרצו לקרוא גם את:

חיפוש משרה

מאת רוברט ואלזר  *

אדונים נכבדים!

אני פקיד צעיר, עני, מובטל, בשם ונצל, המחפש משרה הולמת ומרשה לעצמי לשאול בכל הכבוד הראוי אם יש במקרה במשרדיכם המאווררים, הנוצצים והידידותיים מין מקום פנוי שכזה. ביודעי כי בית העסק המכובד שלכם הוא גדול, ותיק, גאה ועשיר, איני יכול להימנע מהמחשבה שודאי יש ברשותכם מקום עבודה קטן, נאה, נעים וקל שאליו אוכל להחליק, כמו אל תוך מאורה חמימה, בלי שירגישו בי. אני מתאים במיוחד, אם אתם חייבים לדעת, לאכלס בדיוק כזה מין מסתור רך וחמים, שכן אני בעל אופי מעודן, וכל-כולי כמין ילד שקט, מנומס ופזור-דעת, הלהוט להתענג על ההכרה המאושרת כי אחרים חושבים שדרישותיו קטנות, השואף רק לכך שירשו לו לקבל חזקה זמנית על פינה בלתי-נחשבת בעולם שבה יוכל, בדרכו הצנועה, להוכיח את יעילותו ולחוש איזו תחושה מעורפלת של שביעות רצון. מקום זעיר, מתוק ושקט באפלולית היה חלום חיי התמידי והנכסף מאז שחר נעורי; ובאם האשליות, שאני משתעשע בהן כעת בנוגע לעסק המצליח שלכם, התעצמו עד כדי כך שאני עשוי לקוות להגשמה נפלאה של חלומי הישן, אך המתחדש תמיד – אזי תמצאו בי את המשרת המסור ביותר, זה שמצפונו לא ישקוט עד שכל אחת מן החובות הפשוטות שתטילו עליו ימולאו בדייקנות ובקפדנות. אנא, הבינו שלא אוכל לקחת על עצמי אחריות גדולה או קשה, וחובות שאופיין מורכב יטילו עומס מופרז על מוחי. אינני נבון במיוחד – אבל חשוב מכך, אני מעדיף שלא להשתמש בתבונתי אלא אם הדבר נחוץ לחלוטין. אני, איך לומר זאת, יותר חולם מאשר חושב, יותר אפס מאשר בעל שאיפות, יותר טיפש מאשר נבון. אבל אין ספק כי בין הסניפים הרבים של מוסדכם הענק, שאני מדמיין בו אולמות עצומים של שולחנות ריקים, יש סוג של עבודה שניתן לעשותה בעת שחולמים בהקיץ. אני, אם לומר זאת בגלוי, הנני סיני: אדם המעדיף שדברים ילבשו חזות צנועה, קטנה, לא מאיימת, של מתיקות נלבבת, ואשר כל הדברים הגדולים או התובעניים מדי נראים לו נוראים ומחרידים. אני מכיר רק צורך אחד – לחוש מוגן די הצורך, כך שאוכל להודות יום-יום לאלוהים מתוך תחושת בטחון על הקיום היקר והמבורך הזה. מעולם לא התנסיתי בתשוקה להצטיין ולהבריק בפומבי. מדבריות אפריקה זרים לי יותר מן התשוקה הזאת. כתב ידי, כפי שתראו, רהוט למדי ומעודן, ואל לכם לחשוב אותי לחסר-דעת לחלוטין. המוח שלי צלול לגמרי: הוא פשוט מהסס לאחוז בכמה דברים ביחד – למען האמת, הוא מתעב זאת. אני ישר, אך מכיר בכך שהדבר אינו חשוב כלל בעולם שבו אנו חיים, ובכך, אדוני הנכבדים, אסיים, על מנת להמתין לתשובתכם,

 

שלכם, מוצף ברגשי מסירות והערצה,

– ונצל –

 

* הקטע הוא תרגום של תרגום, כלומר מעשה ראוי לכל גנאי, אבל החלטתי שהוא בכל זאת שווה. רוברט ואלזר הוא סופר שוויצרי. שני ספרים שלו תורגמו לעברית: "עוזר לכל עת" ו"יאקוב פון גונטן", אבל אומרים לי שהם אינם מייצגים את כלל כתיבתו. מקשרים אותו לקפקא, מוסיל וקאנטי. משנת 1929 היה מאושפז בסניטריום (תחילה מרצון, אחר כך בכפייה) ובשנת 1956 נמצא מת בשלג ליד הריסאו במזרח שוויץ. לפי כמה עדויות המשיך לכתוב בזמן אשפוזו, אבל לא פרסם דבר, ולא נמצא שום עזבון ספרותי שלו.
מגרמנית לאנגלית תרגמה נל זינק. עוד קצת עליו אפשר למצוא כאן:
http://www.centerforbookculture.org/context/no7/taylor.html 
http://www.nybooks.com/articles/13878

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

מכתבים מאפריקה

 

בתוקף תפקידי אני מקבל המון – אני מתכוון, ממש המון – דואר זבל, ובתוכו הרבה מכתבי הונאה נפוצים המכונים 'עוקץ ניגרי'. לפעמים הם מגיעים גם לתיבת הדואר הפרטית שלי. למדתי לזהות אותם בחלקיק שנייה: העין שלי נודדת מיד על גבי הטקסט ומחפשת סכום כסף – משהו כמו: (אני מצטט):

 "TWENTY-SIX MILLION, EIGHT HUNDRED UNITED STATES DOLLARS" והאצבע נשלחת מאליה אל כפתור ה-Delete.

אבל לא תמיד; לא כל הזמן. לאורך תקופה מסוימת אגרתי את המכתבים הללו, ותכננתי להתפנות ולעיין בהם יום אחד. הם מעוררים סקרנות והם מלמדים הרבה. אני חושב שהם אכן נשלחים מאפריקה, או לפחות מאפריקנים. מושקעת בהם מחשבה רבה; למרות הדמיון העקרוני ביניהם, שום מכתב אינו זהה למשנהו. כמות המכתבים, והעקשנות הבלתי נלאית הכרוכה בשליחתם, שוב ושוב, למי יודע כמה נמענים, מלמדת על משהו נואש. אני מנסה לדמיין איך נראה הכותב, או אלה שסביבו. הם מן הסתם צעירים אפריקנים עניים אבל משכילים, עם גישה למחשב, דוברי אנגלית טובה, נמלצת ומיושנת, שלמדו כנראה בבית-ספר לפקידות המשמר את הסגנון הקולוניאלי ישן. הם קוראים לעצמם אחמד זונגה, דיוויד אבּיולה, מְקוֹמְבּוֹ מְקוֹמְבּוֹ או קָמִי אבּוּבַּכְּר. "ראשית, ברצוני להפציר בך לשמור על סודיות מוחלטת בעניין העסקה שבדעתי להציע לך…" פותחים רבים מהם; אחרים יתחילו במעין התנצלות נמלצת: "ברור לי כי מכתב זה מגיע אליך בהפתעה גמורה, ועלי להתנצל על כך, אולם…" חלק ינקטו לשון רשמית: "אנא הרשה לי ליצור עמך קשר באורח כה בלתי רשמי. הדבר נובע מנסיבות דחופות ויוצאות דופן.." אחרים יפרטו על נימים של רגש: "אני כותבת אליך בלב מלא תקווה.." והכותרת עשויה להיות "קריאה נואשת לעזרה."

אפשר ללמוד לא מעט על הפוליטיקה המסוכסכת של אפריקה ממכתבי העוקץ הניגרי. לא עשיתי שום ניתוח סטטיסטי, אבל בראש מצעד הדמויות הנודעות, המגויסות לטובת ההונאה, ניצב ללא ספק סאני אבּאצ'ה האגדי, הדיקטטור הניגרי הברוטלי, שעלה לשלטון ב-1993 ומת בנסיבות לא-ברורות ב-1998 (רשמית מהתקף לב, על פי שמועות עקשניות וסבירות לגמרי, הוא היה אחד הקורבנות הראשונים של הויאגרה, ומת בשעה שבילה במיטה עם שתי זונות.) "אני אבא אבאצ'ה, בנו של סאני אבאצ'ה, מנהיג ניגריה המנוח", מציג את עצמו אחד הכותבים. ד"ר מרים אבאצ'ה, אשתו – או אחת מנשותיו – של הגנרל היא כבר מכרה ותיקה; גם אחותה פאטימה כתבה לי פעם, ובתו זַאינָבּ, אבל גם מקורביו של מובוטו ססה-סקו, נשיא זאיר לשעבר, מרבים לשלוח מכתבים, כמו גם בני משפחתו ומקורביו של יורשו המנוח, לורן ד. קאבילה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שמה החדש-ישן של זאיר. אחרים אינם דווקא קרובי משפחה אלא יועצים בכירים, שרים בממשלה, ולעתים יו"ר ועדת הסנאט לעניינים פיננסיים, ראש הועדה לחוזים ופיקוח של משרד הפיתוח העירוני והכפרי, מנהל רשות הנפט הניגרי, או סתם מנהל בנק צנוע.

רבים מהם מספרים סיפור של רדיפה: הם נמלטו בעור שיניהם מן הדיקטטור החדש, וכעת עליהם לחלץ כספים שהוחבאו לעת חירום באיזה חשבון בנק. אחרים מספרים לי בחשאי על הזדמנות בלתי חוזרת שנקרתה על דרכם: מנהל בכיר בחברה זרה נספה עם כל משפחתו בתאונת דרכים, ואין דורש למיליוני הדולרים שנותרו בחשבונו; הסיפורים חוזרים על עצמם בוריאציות שונות. הם צריכים רק סיוע טכני קל, על מנת לעקוף את תקנות המטבע הניגריות הנוקשות ולהוציא את הכסף אל המערב; בתמורה אקבל עשרה אחוזים משלושים ושניים מליון דולר.

סיפר לי פעם מישהו שעבד כמה שנים בלָגוס שהעיתונים הניגריים בשפה האנגלית יוצרים מראית עין של מדינה מתפקדת, של נורמליות שאננה, אירופית: הכותרות בעיתון עשויות לספר על דיונים פרלמנטריים, על ועדות-משנה סטטוטוריות, על תהליכי רפורמה פיסקלית הנידונים בממשלה…לכל אלה אין קשר, ולו קלוש, למציאות הברוטלית והמושחתת שבה מוצאים אנשים להורג ללא משפט, שבה עוני מחפיר הוא מציאות החיים הנורמלית של מיליונים, ושבה מקצות חברות זרות הפועלות במדינה סעיף תקציבי נכבד לצורך שוחד של פקידים רשמיים, מהזוטר ועד השר, שכן אין שום דרך אחרת לבצע פעולה כלשהי במדינה. "לגוס היא הגהנום", הוא אמר לי, ואני נוטה להאמין לו. אבל אפריקה אינה רק לגוס; היא ענקית, ומסתורית היום כמעט כפי שהייתה לפני מאה שנה, כאשר נכתבו עליה ספרי הרפתקאות תמימים, גזעניים ופופולריים (ריידר האגארד, טרזן של בורוז) או יצירות מופת שהשתמשו בה כמטאפורה (קונראד). לא מזמן קראתי ניסיון מרתק להתחקות אחרי המסתורין האפריקני הזה, מנקודת מבט עדכנית וצלולה – מוזונגו של יגאל סרנה, שעליו כתבתי (תוך גילוי נאות..); ולעומת זאת המשך מודרני של ספרי ההרפתקאות הפופולריים והבידוריים, מנקודת מבט שלא השתנתה הרבה במאה השנים שחלפו מאז ספורי בּוזמבו איש הנהר של אדגאר וואלאס (נסיכה אפריקנית של רם אורן).

פעם אספתי את כל ספורי לגוס ששמעתי ורקחתי מהם מין סיפור, שהיה לפרק בספר שכתבתי. אם אמצא את הקובץ, אולי אוסיף פה את הקישור. בינתיים אמשיך לעיין, ברגעים מתים, במכתבי העוקץ הניגרי, ואשתעשע במחשבה לענות לאחד מהם, לקבוע פגישה, ולשמוע כמה סיפורים אמיתיים משם.

אולי תרצו לקרוא גם את:

הדברים מאת ז'ורז' פרק

מצרפתית: דן דאור. הוצאת בבל, 124 עמ'.

הוקסמתי מז'ורז' פרק עוד טרם קראתי מילה אחת שלו: זה התחיל מהתמונה המפורסמת עם החתול השחור, עם רעמת התלתלים והזקן, ועם המבט המשועשע; והמשיך בתאור, שנשמע בדוי מתחילתו ועד סופו, על אודות הספרים שכתב, ובהם "ההעלמות", ספר בן 300 עמודים שבו נעדרת לחלוטין האות E , הנפוצה ביותר בצרפתית. ואולי יותר מכל עשה זאת הציטוט הבא: "שאיפתי כסופר היא לתור ברחבי הספרות בת-זמני מבלי לחזור ולו פעם אחת על עקבותי, ולכתוב את כל מה שיכול אדם בן ימינו לכתוב….רומנים ושירה, מחזות…רומאנים בלשיים, ספרי הרפתקאות, מדע בדיוני, רומנים בהמשכים, ספרי ילדים…" (המובאה היא מתוך המאמר "התוודעות" מאת דפנה שניצר, ב"סימן קריאה" 22; היא מופיעה גם בסיום התרגום הנוכחי של "הדברים", באחרית דבר מאת פרק). התמוגגתי ממש, מתוך הזהות והשתאות – הרי לכם שאיפה נאצלת באמת לסופר בן זמננו! הצהרה מפתיעה ומקורית ומשובבת נפש, נקיה מיומרנות איסטניסית וחדורה חדוות-הכתיבה והקריאה במובנה הבסיסי, הילדותי והזך. אחר כך קראתי את "W, או זכרון הילדות", וההקסמות נותרה בעינה, ונוספה לה כל קשת התחושות שמעורר הספר הזה, בהם האימה והאכזריות הבלתי נתפסים, והעצב והכאב העצומים שבו.

כעת תורגם לעברית "הדברים", הקודם, כרונולוגית, לכל האמור לעיל; הוא אינו מהווה בהכרח איזו הדגמה לפרקטיקה של ההצהרה האידיאולוגית שכל כך מצאה חן בעיני; אבל יש בו משהו מכל אלה, בהיותו, בברור, קטע אחד בפסיפס – מבריק, מלוטש ובעל סגנון מובהק ככל שיהיה.

נדמה לי שהשתמשו במונח "משל סוציולוגי" לתאור הספר הזה, ששני גיבוריו, ז'רום וסילבי, חסרי שם המשפחה, הם אכן במידה רבה מין שקלול סטטיסטי, סך-כל התשובות על שאלון במחקר חברתי-שימושי, יותר מאשר דמויות בשר ודם; אולי גלגול חדיש של "כלאדם" הימי-ביניימי, דמות מטאפורית המסמלת את מכלול תכונותיהם, ובעיקר חולשותיהם, של בני האדם. ויחד עם זאת הסיפור עמוס פרטי-פרטים, טובל בשפע של נתונים קונקרטיים, שמות מקומות, מאכלים עיתונים, ובעיקר חפצים – הדברים, דברים רבים כל כך היוצרים את העולם של גיבוריו.

"הדברים" הוא אם כן מופת וירטואוזי של אחדות ניגודים: כל דבר בספר הזה הוא בו בזמן יחודי, חד פעמי, קונקרטי, וגם כללי, מייצג, השתקפות של דפוס חברתי נפוץ. שני גיבוריו הצעירים של פרק הם בעלי זהות מוגדרת היטב, מורכבת מאינספור רכיבים של רקע, זכרונות ילדות, דעות, ויותר מכל תשוקות ושאיפות – ועם זאת ברור לגמרי לקורא שהם דומים דמיון נואש לעוד מיליונים שהיו לפניהם ואחריהם, אותם המונים המהווים את תשתיתה של חברת הצריכה המערבית.

ז'רום וסילבי צועדים במסלול כבוש היטב של חיים עירוניים בורגניים: לימודים, ואחר כך חיפוש עבודה; ואחר כך, מדרך הטבע, נישואין, התבססות, רווחה. אורח חיים ידוע מראש; אפילו החריגות מהמסלול שהותווה להם הן רק חריגות-לכאורה: כאילו מישהו, שם למעלה, כבר לקח את החריגות האלה בחשבון, וערך את הקיזוזים והשקלולים הדרושים, כך שהתמונה המאוזנת הכוללת תוותר בעינה.

פרק מדגים בעצם הכתיבה שלו כי כמו מוצר צריכה צריכה נחשק, העובדה שמוצאו של דבר מה הוא מפס-יצור, ושיש עוד אלפים או מיליונים כמותו, אינה מורידה דבר מיחודו עבור מי שאחוז בתאווה אליו. "הדברים" עמוס גם אפוריזמים והגיגים, אמירות שאפשר לכנותן בלי היסוס דברי-חכמה, והם נכתבים באותה סמכותיות חסרת מאמץ המאפשרת לקרוא אותם מבלי שתתעורר כל התנגדות.

בתרגומו האנגלי הוסיפו לספר הזה את כותרת המשנה "סיפור של שנות השישים". זה אינו מפתיע, וקל להבין מדוע זכה "הדברים", כשיצא לאור, להצלחה לא מעט בזכות ה"רלוונטיות" שלו, האבחנות החדות על מה שהיה אז תרבות ההווה, תרבות הצעירים וכ'. מה שאולי כן מפתיע הוא שכל אותן אבחנות "רלוונטיות", "עכשוויות" וכן הלאה לא רק שלא התיישנו, כי אם אולי זכו עם השנים לאישוש יתר: מרקס אולי כבר לא באופנה, ומי יסיים ביום ספר עם ציטוט ממנו;

אולי תרצו לקרוא גם את: