ספר, זכרון

על "אטיודים למורגנה" מאת איתמר לוי. הוצ' כתר, 184 עמ'.

מישהו, איני יודע מי, אמר שאילו נמחקה דבלין מעל פני האדמה, אפשר היה לשחזר אותה, אבן-אבן, באמצעות "יוליסס" של ג'יימס ג'וייס. האמירה המפליגה הזאת, ביטוי להתרשמות מהגודש התיאורי העצום, המפורט עד טרוף, של ג'ויס, עלתה בדעתי בעת הקריאה ב"אטיודים למורגנה". לא רק מקום אפשר לשחזר כאן לפרטיו – רמת-גן של לוי קונקרטית ומדויקת-עד-אובססיה לא פחות מדבלין של ג'ויס – אלא זמן. שנות השישים הישראליות, עידן שבזמן האחרון יש נטיה פופולרית להתרפק עליו, נפרשות כאן בדקדקנות מעוררת השתאות. את כל תכולתם של אותם אלבומי נוסטלגיה חביבים, עם תמונות בשחור-לבן, פכים קטנים מן העתונות ופרסומות ישנות ותמימות, אפשר למצוא בשלושה-ארבעה עמודים של "אטיודים למורגנה". אלא שספרו של לוי הוא במידה רבה אנטי-נוסטלגיה, בהעדר העדשה המרוחה בווזלין שבה מציירים הגעגועים את העבר. בין השאר כיוון שנקודת המבט המאוחרת כמעט איננה מורגשת כאן כלל. סדרת הסקיצות  המסיימת את הספר, בהן נאמר בין השאר "אני הוא הוא הוא הילד שיחזור בעוד 24 שנה, ושלושה שבועות, וחמש וחצי שעות, אל העץ שלי." – רק מדגישה זאת: "אטיודים למורגנה" הוא צלילה חושית ורגשית מוחלטת למחוזות ההם. וכל העושר הזה אינו אלא רובד אחד, אמנם יסודי, של הספר.

קולו של הילד-הנער איתמר הדובר כאן הוא קול שהוא בו זמנית מרוכז בעצמו, בתחושותיו ובפנטזיות שלו, וגם פעור עד כאב אל העולם החיצוני, מרותק אל המציאות החיצונית, קולט ברגישות עצומה את הריאליה הסובבת אותו. והעולם החיצוני מצטייר ?עדיין – כמקום יציב ומוגדר היטב, גם אם אינו תמיד מסביר פנים: עולם שבו ברור למדי מי הטוב ומי הרע, מי לנו ומי לצרינו. הבלבול והערפול שייכים לעולם הפנימי, הנאכל בתשוקות מיניות אסורות, ובכאב ופחדים שהם חלק 'טבעי' של ההתבגרות ושל החיים.  מעוף התודעה של איתמר נאחז לכן ללא הרף ב'עובדות', בפרטי מציאות, ברשימות-מצאי מדויקות, מפורטות עד להבהיל, המעניקות לספר מימד מדהים, כמעט מסחרר, ולא פעם גרוטסקי ומצחיק מאד.  איתמר-עם-האקורדיון, הנשקף מן העטיפה במין נקיון פשוט ותמים של שנות השישים הנוסטלגיות, מרקיד באחת הסצנות את כל גיבורי התקופה, לצלילי ה"פולקה וההורה והצ'רדש והקרקוביאק" ממחברות-התווים הישנות של תלמידי הקונסרבטוריון: "שר העבודה יגאל אלון, ומר אבא אבן, שרקד לחי אל לחי עם הנשיא דה-גול, ועם דוקטור גונאר יארינג, ועם ניקיטה חורצ'וב (sic) ועם שר הסעד דוקטור בורג…קירק דוגלס עם ספיר, מזכיר האו"ם או תאנט עם ראש המשלה אלכסיי קוסיגין…חוזליטו הזמיר עם שר החקלאות מר חיים גבתי."

אל תוך הקליידוסקופ הזה של אקטואליה בת-הזמן, החודרת ללא הפוגה לעולמו הפנימי של איתמר המספר, נוסף עולם הספרות, ולשון הספרים, הנמהלת בטבעיות אל אותה פנטזיה עצמה. כך מופיעים מיד אחרי נשף הריקודים המתואר לעיל "כרכרת-זהב וצמד רמכים", ו"כל מיני מאכלות מצוינים", דוגמת קוף צלוי כמנהג האינדיאנים משבט המוסקיטי, ובשר דוב מיובש, ושלוש לשונות תמימות בחרדל, ומשרת גלמושים ועוזרדים צלויים; המטעמים הללו, המיועדים לחוש השמיעה יותר מאשר לחוש הטעם, מרמזים על אפשרות קיומית נוספת העומדת ברקע: זו של עמיחי, "הסגן", חברו הטוב של איתמר, שמחליף כל יום שני ספרים בספריה, וקורא תוך כדי הילוכו ברחוב, ודיבורו מורכב מציטוטי-ציטוטים של ספרי הילדות הנודעים והפחות נודעים שלנו. הספרות כבריחה טוטאלית, כמציאות חלופית: כאן היא מסתיימת במוות.

 

הבדיון הספרותי אצל לוי הוא חלק מן החיים, חלק מן התודעה; התודעה הקוראת אינה יכולה להפריד הפרדה חותכת וחדה באמת בין המציאות לבין  ה'מציאות' של הטקסטים; בין הילד "שאוכל את הציפורניים בידיים.שמחזיק לא נכון עפרון. שמקבל פריחה בעור מסוודרים" לבין הילד ש"יכול לדלג על אופנוע צבא גרמני מעל גדרות התיל של הפרדס כמו סטיב מקווין. יש לי צלקת מתחת לעין, שקופצת מעט לפני שאני הורג. אני קולע סכינים וגרזנים ויורה מאחורי הכתף." אי-ההפרדה הזאת מוגשמת באורח מבריק בלשונו של הדובר בספר, הנעה בין ספק-גמגום נרגש ומתלעלע, ושפת-דיבור ישראלית של חולין, לבין לשון ציטוטים מגובבת, לעתים גבוהה ולעתים אזוטרית ומגוחכת. לשון הספרים, על מוזרויותיה, הארכאיוםת שלה והריחוק שלה, משולבת לבלי הפרד בדיבורם של הילדים הקוראים בהם. אין היררכיות: עמיחי מצטט את מתוך "בן-חור" את המשפט הנמלץ, הנבואי ומעורר-המחשבה "את כל אשר תכבשו בשישה ימים, תאבדו בשביעי !" ובנשימה אחת גם את "גיבור אמיתי מתגבר על פחדיו וממלא תמיד את חובתו למולדת !" מתוך "דנידין במשימה בלתי אפשרית".

רק פעם אחת, לקראת סיום, מתעורר ספק, מתערערת האבחנה בדבר חוסר האבחנה בין מציאות לבדיון. אולי זהו אקט תודעתי של התבגרות; בדרכו לביתה של מאיה, האהובה שעזבה את העיר, מופיע מונולוג נחרץ שראשיתו במילים "הכל נגמר!", והמשכו ביטול  חד-משמעי של משחקי הדמיון. "אני לא ביל קרטר, ולא טאראס בולבה, ולא בן חור. אני ילד בן 12. אני תלמיד כתה ו' ראשונה בבית הספר הממלכתי 'תל-גנים'." אבל זהו אקט קצר-מועד ומוטל בספק. כי המשך המונולוג חוזר כמעט בלי-משים אל הערוב, הטבעי כל כך בהגיונו של הספר, של המציאות והדמיון.

ומיהי מורגנה? עוד פנטזיה, ההופכת את ה'בובע יאכנע' השכונתית, הדרה במקלט, שהיום יקרא שמה 'הומלסית', למכשפה אדירת כוח, המניעה אפילו את גלגלי ההיסטוריה והכיבוש? אולי משל על כוחם האפשרי של טקסטים מעצבי מציאות?

בתוך כך, "אטיודים למורגנה" מעלה אצל הקורא מערך שלם של אסוציאציות ספרותיות. לא רק אלה המוזכרות באופן ישיר, כחלק מעולמם של הגיבורים, דוגמת "מחניים" המיתולוגי ורבים אחרים. ("ילדים שכרתו בדמם בריתות לוחמים…שמחליפים ז'ול ורן ו"אוליבר טוויסט" ו"לסי שובי הביתה" בספרייה הציבורית בקריית בורוכוב…) למשל, איתמר ה"ממופף", כמו אוסקאר מאזארט הקטן מ"תוף הפח" של גראס, מלווה בצלילי תוף ואקורדיון את המציאות שהוא משקיף עליה, לעתים, מתוך תמיהה מרוחקת. (אלא שכאן מסתיים הדמיון בין אוסקר הציניקן לאיתמר חדור הפאתוס). קרוב יותר לכאן, ההתרחשויות של "מורגנה" – מלחמות-נקם מורכבות של כנופיות ילדים, אהבות נעורים ותאוות נעורים, פשעים קטנים ואלימות קטנה וסודות איומים-לכאורה – מתהוות על רקע מלחמת ששת הימים. חוויות המלחמה הקרובה-רחוקה הן מוזיקת הרקע של המציאות הזאת. "אטיודים למורגנה" מצטרף כאן לעוד ספרים המתייחסים למלחמת ששת הימים כאל נקודה ארכימדית בזמן, קו פרשת-מים. עולים בזכרוני שני ספרים המסתיימים באותו תאריך – "עת הזמיר" של חיים באר, ו"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. הרבה פרשנויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות אפשר ודאי לדלות מן העובדה הזאת, אבל כדאי להשאיר זאת לעבודות-מסטר אקדמיות; שלא תטעו – "אטיודים למורגנה" אינו חוויה אינטלקטואלית, כי אם חוויה רגשית, לעתים מתישה: אשד בלתי פוסק ורב עוצמה של זכרונות ורגשות שוצף מכל דף בספר. האיזכורים הספרותיים, הישירים והעקיפים, יוצרים אצל הקורא אפקט של מערבולת, של רסיסים והבזקים שמתוכם מתבהר, כמעט בדוחק, ספור-המעשה – ספור האהבה הנכזבת למאיה, וספור מותו האמיתי – להבדיל ממיתותיו המדומות – של עמיחי, ומלחמת הכנופיות בחורשות, ומתבהרת דמותו של איתמר, הילד האחוז תשוקות מרקיעות ותזזית של פעילות, מצוקותיו וקשריו עם הוריו – כל מה ש"ספר" או "רומן", במשמעותו הקונבנציונאלית, אמור לתת לנו.

איתמר לוי מוכר כ"מחפש הספרים". הוא מאתר עבור המבקשים זאת ספרים שהפכו לחלק מאותו עולם אבוד, לעתים נוסטלגי, ש"אטיודים למורגנה" מתעד אותו, כארכיון חובק-כל ובלתי מקוטלג. הספר הזה של לוי, כמו יצירותיו האחרות, שונה מאד מהספרים שאותם הוא מחפש, הספרים שהם תשתית עולמו של הילד איתמר; ספרים השייכים לעולם קרוב לכאורה, אך רחוק ובלתי מושג כמו העולם המיתי שבו משוטטת מורגנה, לצד וינטו ויד הנפץ, השביעיה הסודית ונילס הולגרסן, פטריק קים וילדי "מחניים": העולם של זכרון העבר.