::: על ספרים:  פורסם בידיעות אחרונות [יולי 2003] רן יגיל - נקישות ורמזי אור  

עמדה/ביתן הוצאה לאור. 139 עמ'.

 

השם "פרשת נח שטרן" לא מעורר הד-זיכרון מיידי גם אצל אלה שנקראו פעם "ותיקי הישוב". הפרשה נשכחת ושולית; בשנות הסער והפרץ של ראשית המדינה נבלעו פרשיות כאלה בלהט הכרוניקה השוטפת – ומן הסתם, זה עשוי להתרחש גם היום, או לחילופין לזכות בכותרת צהובה שתישכח לאחר שבוע.

לנח שטרן – משורר נידח, איש רוח שנותר בשולים בין השאר משום שהקדים קצת את זמנו ולא פרץ לו דרך בספרות המקומית – היה סיפור-חיים מוזר, צבעוני ומרתק; סיפור הראוי לרומן משלו. רן יגיל לקח את האמירה הבנאלית הזאת אל מסקנתה הסופית, וכתב רומן המסתמך, כנראה במידה רבה, על עובדות ואפילו מסמכים ותיעוד רשמי, אבל לא רק על אלה. בנקודות מסוימות, קריטיות, הוא מגניב פרטי-מידע נוספים, ובכך הופך, כמעט בחשאי, את "נקישות ורמזי אור" מתעוד לבדיון. בכתבה שפורסמה לא מכבר ב"הארץ" סיפר יגיל שקרא את שיריו של שטרן והתאהב בו, והוא שכתב, יחד עם עמוס אדלהייט, מבוא להוצאה מחודשת של שירי נח שטרן, "אגרוף גורלו המר." המשחק המתמיד בין העובדות הקשות ל"רכות" יוצר איזה מתח מעניין ומוסיף חריפות מסוימת לסיפור טעון ומושך בפני עצמו. גיבורי המשנה בעלילה מופיעים לעתים בשמם האמיתי, ואחרים בשם בדוי או ללא ציון שמם – יגיל מתאר, למשל, פגישת-אקראי של שטרן עם צעירה הקוראת ספר של וירג'יניה וולף -  על פי אותה כתבה, הצעירה הזאת הייתה הסופרת עמליה כהנא-כרמון. 

נח שטרן היה עילוי – יליד עיירה קטנה בליטא שיצא-נשלח, בלי לדעת מילה אנגלית, אל העולם החדש – וסיים לימודי ספרות אנגלית בהרווארד. אחר כך עלה ארצה וניסה לעסוק בספרות – כמשורר, מתרגם ועורך; התגייס לבריגדה בעת מלחמת העולם השנייה ושב וניסה את כוחו בעולם הספרות, וגם כמורה, אולם מכל מקום נדחק, נותר דחוי, לא-מוכר, לא שייך, עד שבאה ה"פרשה" הטראגית של 1953 – ניסיון רצח מסתורי ותמוה, שהעיד כמעט בודאות על אי-שפיות שאחזה בו – שאחריתה מאסר, אשפוז כפוי בבית-חולים לחולי נפש והתאבדות.

מסגרת העלילה של יגיל היא סיפורו של איש-ספרות בשם דוד עמית, מן הסתם בן-דמותו של יגיל, המתוודע, דרך לקט של מסמכים ישנים שמצא אצל "בוקיניסט" - האם אין מינוח עברי למשלח היד הזה? – לפרטים של פרשת שטרן, שאותו הכיר כמשורר, וממשיך לחקור אותה ולהתעמק בה; המסגרת הזאת נותרת רק מסגרת, מעין פיגום, שכן פרט לפרק קצר או שניים אין אנו לומדים הרבה על אותו דוד עמית, איש צעיר שתחביבו התמוה הוא ספרות עברית ישנה ונשכחת; (האם נרמזת כאן איזו אחוות-נידחים סמויה? העניין לא מובהר עד תום.) העלילה מתמקדת בנח שטרן ומנסה לפענח כמה מהתעלומות הכרוכות בסיפורו, ובו בזמן לשרטט רישום חפוז של החברה הישראלית הצעירה בימי התהוותה, ויחסה לחריג, לשוליים.

למען  האמת: שטרן העולה מספרו של יגיל - אף שנכתב, כעדותו, מאהבה -  מצטייר כדמות קשה, סגורה ועיקשת, שגם חברה סובלנית ופתוחה בהרבה תתקשה לעכל, שלא לומר לאמץ אל לבה בחום. על ערכן של יצירותיו אפשר להתווכח; על נכונותן בדיעבד של כמה מאמירותיו ותובנותיו, פחות. הבולטת בהן היא העובדה, פרי הביוגרפיה שלו, שתפס במלואה את חשיבותה ומרכזיותה של התרבות האנגלו-אמריקאית, וניסה להציג אותה לחברה שהייתה שבוייה, עדיין, בתרבות הרוסית. שטרן עסק בוירג'יניה וולף, תירגם לעברית את  "ארץ השממה" של טי. אס. אליוט, ועוד ספרות אמריקאית, וניסה לשאת את דברה אל הקהל הרחב.

פרשת ניסיון-הרצח התרחשה בקיבוץ, לשם התגלגל שטרן לא מסיבות אידיאולוגיות אלא כלכליות; טענתו בבית המשפט – שחטאות האנשים בקיבוץ "כבדים שבעתיים מבני העיר" (עמ' 90) – מקבלת אצל יגיל ממד-עומק נוסף, באמצעות פרטים שהוא מוסיף, ואשר חושפים מידע חדש, לכאורה, השופך אור אחר על המאורעות כפי שנפרשו בבית-המשפט. אבל אי אפשר לקרוא את הספר, או את הפרשה, כאיזה כתב-אישום נגד החברה הקיבוצית (את זה עושים בני הקיבוץ עצמם טוב יותר, בלי סיוע חיצוני.) זהו סיפור על גאונות המהלכת על סף השפיות, על אנשים קשים, ארץ קשה וזמנים קשים.

הטכניקה של יגיל – קטעי-דברים ממקורות שונים, פסק-דין ופרוטוקולים מן המשפט, קטעי יומן, ראיונות עם דמויות מעורבות בפרשה – הולמת את היטב את החומרים שבהם הוא עוסק: סיפור מסוכסך וקרוע על נפש מסוכסכת וחידתית; שברי דברים המצטרפים לתמונה גדולה יותר, אבל ברורה רק בחלקה. גם לאחר שטווה במיומנות רבה עלילה סמויה, שבה מקבלות העובדות היבשות, המשפטיות, משמעות שונה לחלוטין המעניקה מניע למעשיו של שטרן ולהתנהלותו התמוהה בבית-המשפט, עדיין נותרים רמזי-האור והנקישות – מסתורין כמעט מיסטי של נפש מיוסרת ולא מפוענחת.