::: על ספרים:  - פורסם בידיעות אחרונות, אוגוסט 2004. 

 

רצח, מצלמים

בתיה גור

פעם, בתקופת החלוצים והאנופלס, היו כאן דיונים בעניין מעמדם של ז'אנרים בלתי-קאנוניים, כאלה שאפילו הומצא עבורם שלט מיוחד בחנויות הספרים – "פנאי." (רוצה לומר, קריאת דוסטוייבסקי, נניח, אינה דורשת פנאי. אותה עושים בשעות העבודה. ריגול, בלש וכיוצא באלה קוראים על כסא נוח בחופשה.) הדיונים הללו, למרבה השמחה, כבר מאחורינו. אבל ראוי לזכור אולי כי הדבר שנדמה היום טבעי לגמרי גם במקומותינו – כלומר, שספר-בלשי עשוי להיות בידור קליל, אבל יתכן בהחלט שיהיה גם ספרות טובה על פי כל קנה מידה – הוא במידה רבה תולדת החלוציות של גור והדמות שיצרה, מיכאל אוחיון, הבלש בעל-דמות-היגון.

 

"רצח, מצלמים", השישי בספרי הבלש מיכאל אוחיון, הוא כמובן הרבה יותר מאשר ספר-פנאי, "בלש" גרידא, למרות שהוא נענה ברצון לכללי הז'אנר ומוסכמותיו. הגוייות צונחות בזו אחר זו וסודות אפלים נחשפים בהדרגה, עד הפענוח הסופי. אבל בתוך כך עוסקת גור באנטומיה (ושמא פתולוגיה) של מוסד ישראלי מרכזי, הערוץ הראשון של טלוויזיה, ודרכו בשאלות יסוד הרות-חשיבות של המציאות הישראלית. ושני הדברים דרים להם יחד בכפיפה אחת ללא שום קשיים. 

 

בספרים הקודמים בסדרה עסקה גור בקהילות ישראליות קטנות ומסוגרות – קיבוץ, פקולטה אקדמית, החברה הפסיכואנליטית; הייחוד של "רצח, מצלמים" הוא העיסוק בקהילה סגורה, אבל כזאת החשופה תמיד לאור הזרקורים ונמצאת במוקד ההתרחשויות הציבוריות בארץ. הערוץ הראשון, שהיה פעם יחיד, הפך אמנם לערוץ-נישה כמעט ביזארי; מדורת השבט כבתה מזמן, אבל הגחלים העוממות שלה עוד מתלקחות לעתים, בהשראת משבים היסטוריים עזים. כפי שמתארת אותו  גור, הערוץ ואנשיו הם גם התגלמות בזעיר-אנפין של ה"ישראליות", תכונה חמקמקה ומרובת-פנים אבל די קלה לזיהוי. נדמה לי שקטע ארוך ומשובח בספר, שניתן לקוראו כסאטירה מאופקת ומדויקת, מאפיין יותר מכל את הישראליות הזאת. זהו תיאור של ישיבת מערכת בטלוויזיה: מהומה בלתי פוסקת, חסרת סדר, דיון שכולו הפרעות, סטיות מהנושא, חוסר  הקשבה, חוסר תקשורת, צלצולי טלפונים ניידים-  רעש רקע בלתי פוסק, חוסר שקט קיומי.

 

אל תוך הרעש והמהומה המתישים הללו, המתוארים לעילא, פוסע באצילותו הטבעית מיכאל אוחיון, מתנשא בלי מאמץ מעל קהל הדמויות הגדול המאכלס את העלילה. והעלילה, צריך לומר, מפותלת ומורכבת למדי, ועמוסה פרטי-התרחשות צדדיים -  כמו כתב טלוויזיה ההופך למתווך במאבק של עובדים, ואחר כך מנהל רומן עם שרה בממשלה -  פרטים שגם אם לא היו מעולם, קל לדמיין את התרחשותם ולמקם אותם במציאות החיים של השנים האחרונות. וגם אם הדמיון לדמויות אמיתיות מקרי, כמוצהר, הוא בלי ספק קיים ומוחשי. תעלומת הרצח ברומן, לעומת זאת, סובלת כנראה מחולשה יחסית, ואני אומר זאת מפני שחשדותי שלי כלפי אחת הדמויות ברומן התאמתו -  ואני אינני חשוד בבקיאות רבה בז'אנר הבלשי ובאמות המידה הפנימיות שלו, בהשוואה לחובבים אמיתיים של הז'אנר. לצד האמינות המוחלטת של דמויות המשנה הרבות, האמינות של מקרי הרצח מצריכה, בכל זאת, את "השעיית אי-האמון" של הקורא. 

 

אבל "רצח, מצלמים", כאמור, אינו עוד בלש "whodunit "  נוסחתי. החל מן הפרשנות לא-אורתודוכסית ליצירה של עגנון וכלה בתיאורים של כת דתית אפוקליפטית, השאלות האמיתיות שמעסיקות את גור אינן זהותו של הרוצח, אלא הרקע – ההיסטורי, החברתי, הפוליטי – שהביא את הרצח לעולם; יותר מאשר בפרט שסרח, עוסקת גור בכלל. וההילה המלנכולית-משהו האופפת את מיכאל אוחיון הופכת כאן למלנכוליה כללית יותר, טורדנית ומכרסמת. פענוח התעלומה רחוק מלהוות קתרזיס ולהביא הקלה. במקום זאת מעמתת גור את הקורא עם שאלות עקרוניות של הזהות הישראלית והציונות. היא לא נרתעת מדיאלוג סיום (שהקשר שלו לעלילה עקיף, אבל ברור) שבו נתבע מיכאל אוחיון על ידי בנו  לשטוח בפניו את משנתו בעניין הציונות – ואוחיון, כדרכו, לא מתחמק.

 

בסופו של דבר, אני בטוח שעבור חסידיו מושבעים של אוחיון, פיצוח התעלומה, כמו גם הסוגיות כבדות-המשקל המנסרות בחלל הרומן, אינם העיקר. העיקר הוא הופעותיו המדודות והנוקבות של אוחיון בסיפור, אבחנותיו החדות, מאבקיו עם הפסקת העישון, יחסיו עם צוות החוקרים שלו, קידומו המקצועי והקשר שלו עם בנו. ואוהדי מיכאל אוחיון יבואו על סיפוקם, כמו גם קוראים מזדמנים המחפשים ספר-פנאי לחופשת אוגוסט שלהם.