זמורה ביתן, 286 עמוד.

"יצר לב האדמה" מעמיד אתגר לא קטן בפני קוראיו: הוא מצייר בפניהם דמות נשית מלאה תיעוב עצמי בלתי מתפשר, מעוגן בחיים שלמים של נידחות, תחושת החמצה והערכה עצמית נמוכה - ואיתה הם אמורים לפתח מערך יחסים רגשי שיש בו חמלה, אהדה והזדהות, כפי שראוי שיתרחש בין דמות ספרותית לקוראיה. זה לא קל: תלמה של שהרה בלאו מעמיסה עלינו את תחושת הגועל הקיומי שלה באינטנסיביות נחרצת כל כך, עד שקשה, קשה מאוד לאהוב אותה.

זהו ספר שהולך בגדולות: הוא שואב השראה ישירה מאגדת הגולם ומפרנקנשטיין של מרי שלי; צל השואה מרחף מעליו ושאלות קיומיות ואמוניות מנסרות בחללו. מצד שני, הוא הולך בקטנות – זהו בסך הכול סיפורה של אישה צעירה אחת, מרת-נפש עד מאוד, ויחסיה העכורים והמסוכסכים עם בני משפחתה והגברים בחייה. האלמנט הפנטסטי-מיסטי, יצירת הגולם, מאהב שקורץ מעפר וכשפים, נותר מוגבל ושבוי בכלוב הצר של דירת שיכון, קנאות משפחתיות וטרגדיות בנאליות המתרחשות מסביב, לפחות במהלך רובו של הספר: אחר כך, בפיתול עלילתי שמצאתי אותו קשה למדי לעיכול, מתבררת מעורבותו במרד גטו וורשה. בכלל, במאבק בין ארוס ותנאטוס מנצח כאן המוות בכל סיבוב. מעט הארוטיקה שאפשר למצוא בספר - שהרי הגולם הוא בלי ספק יצור מיני מאוד, כולו גוף – בטלה בשישים נוכח ממשלתו של המוות, הנוכח בכל מקום; ואם לא הוא, תצנן את היצר - שגם הוא כולל ביטויים הרסניים, שכן הגולם, על פי רוב, "מועך" את תלמה בעת מעשה האהבה - שיחת טלפון דרמטית, או מנה גדושה של אמצעים ספרותיים פלסטיים העוסקים בדוחה ובמאוס.

במידה מסוימת, יצר לב האדמה הוא החטא ועונשו, גרסת הטרנס: החטא האיום הוא רצונה של תלמה להיות נאהבת, והעונש הוא סבל, מיתות משונות ואסונות היורדים על כל הקרובים לה. אלא שלעתים שמה המחברת בפיה או במחשבתה של הגיבורה אמירות מקוממות כל כך שרק ההכרות (שקשה להימנע ממנה) עם הפרסונה החוץ-ספרותית של המחברת שנחשפה לא אחת בתקשורת, מקלות על עיכולן: "האישה שבתוכי, זו שחשה את התשוקה הגדולה ביותר כלפי זה שמעורר בה את האימה הגדולה ביותר." "ככל אישה..ממהרת ליפול לזרועות זה שגורם לסבלך." (200-201) תלמה היא דמות תלותית, חלושה ואומללה, וניסיונה הנועז להיחלץ מן המלכודת הפרטית שלה לא משנה אותה באמת. כראוי לשורשיה הפולניים היא לא מסוגלת להתענג באמת על המרד ועל החירות המסוימת שיצרה לה במו ידיה, ומתמכרת רק למה שנדמה שהוא אהבתה האמיתית האחת – רגשי אשם מפלצתיים, הממהרים להגשים את עצמם ולהתממש בפועל.

את הדמות הזאת, שקשה כאמור לאהוב, יוצרת בלאו בפרוזה רהוטה שיש בה עוצמה אבל אין בה רגע של רגיעה: זהו ספר קצר נשימה, קדחתני, עמוס סימני קריאה ונעדר לשון-המעטה. הסגנון הזה, המעוטר לעתים קישוטי-לשון מהודרים, הולם את קצב העלילה ואת הלהט האפל שמניע את הספר; אבל נדמה שבלאו מפעילה את הארטילריה המילולית הכבדה ביותר מול כל מטרה, צנועה ככל שתהיה. היא לא רומזת, אלא מטיחה את הדברים ומסבירה אותם עד תומם. גם זה חלק מן האתגר ומן והמועקה שמטילה הקריאה בספר, שאין בו כמעט הפוגה ויש בו רק מעט נחמה.