::: על ספרים:  - פורסם בהארץ, פברואר 2004. 

 

אשר סיפרתי לנכדותי

אלי שרייבר (חתולי) הוצ' גוונים, 143 עמ'

קראתי כמה מספריו (חמישה-עשר עד כה, כתוב על הכריכה) של אלי שרייבר, ופעם, מזמן, החלה להתגבש אצלי, אמנם באופן מעורפל מאוד, איזו תזה על דבר ההתקבלות של סופרים במקומותינו; אני חושב שהיו בה בין השאר שני אלמנטים שנועדו לנבא אי-התקבלות, והם כללו א. הומור (אם כי יש חריגים לכלל) ו-ב. סופרים המוסיפים לשמם כינוי, היתולי-חברמני שכזה. אבל כנראה שלא נועדתי לכתוב תזות ארוכות ומנומקות על ספרות עברית.

כך או אחרת, כמה מהרומנים של שרייבר – את הראשון קראתי בגיל צעיר למדי - נחרטו בזיכרוני: אני זוכר הומור נשכני, אנרכיסטי, וגם קצת סקס, לפני שנכנס בדלת הראשית אל הספרות העברית; ואמירה ביקורתית חסרת-מורא, לצד ייאוש קיומי ואוירה חנוך-לוינית;  תמיד קיננה בי התחושה שנוכחותו ברפובליקה הספרותית לא זכתה כמעט להתייחסות, ולא בצדק; שלא עסקו ביצירותיו, מטוב ועד רע, בביקורת בעיתונות או באמצעי תקשורת אחרים. האם נכתבו עליו תזות מלומדות באקדמיה? אני חושד שלא. מה שלכאורה מחזק את התזה האפויה-למחצה שלי.

אבל, להוותי, בעידן הקלות הבלתי נסבלת של השגת מידע, העלה חיפוש קצר באינטרנט שאני רק מגלה בפעם המאה את אמריקה. הנה, למשל, מתברר שנתן זך מצוטט כאוהד מושבע של שרייבר ("הגלריה של שלומיאלים-נוכלים הנוצצת ביצירות מרומן לרומן...המזיגה של הומור, ציניות וראייה מפוכחת, עוקצנית וביקורתית"); ושיורם מלצר כתב על רומן קודם שלו שהוא מותח, מצחיק ומטריד, ושכתיבתו היא "מן המשעשעות והקריאות ביותר בספרות הישראלית בת-זמננו." כך שאף על פי ששרייבר, כפי שמצוין על דש העטיפה, "לא זכה בפרס ברנר, לא זכה בשום פרס, לא תורגם לצ'כית ולא הוזמן להרצות בגטינגן" – הוא זוכה למידה של הערכה וחיבה, ולו גם מחתרתית-משהו ובלתי ממוסדת.  

הרומן החדש של שרייבר, "אשר סיפרתי לנכדותי", מצטיין בחלק מהמאפיינים שציטטתי לעיל; זהו רומן מכתבים פיקרסקי – עלילת חייו של הגיבור מתגלית לקוראים מתוך מכתבים שהוא כותב לנכדותיו, ומכתבים שהוא מקבל, על פי רוב מעורכי-דין. אלא שבעצם שום דבר לא מתברר, כיוון שהגיבור-הסבא לוקה בחולשת זיכרון, ובנוסף לכך מסתבר שגרסתו להתרחשויות שונות מנוגדת בחריפות לגרסתם של אחרים.

אבינועם אשאש, הדובר, או הכותב, הוא דעתן, בדרכו הרגועה והמצטנעת, והוא מחזיק בכמה השקפות לא מקובלות. הוא איש משכיל והשפה העברית יקרה ללבו, ועם זאת יש בו מעין פשטות איכרית, ודבקות בערכים של אתמול, כצפוי אצל אדם בערוב ימיו. הוא מרבה לגלגל אפוריזמים ולחלוק את חכמת-החיים שלו עם נכדותיו. אני רוצה להתעכב על תובנה אחת שלו: הוא מספר על בנו הנעדר, שהיה משורר; אבל, הוא טוען, הוא כתב שירים מובנים מדי, במילים פשוטות, ישירות ויומיומיות מדי, ומכיוון שכך לא היה לו סיכוי להתקבל ולזכות בהכרה. "כשאני הייתי ילד, עוד אפשר היה להיחלץ מזה איכשהו. כיום, אם הקורא מבין אותך, הכל אבוד." הוא כותב. מיד, כמובן, מנקרת בירכתי המוח המחשבה ששרייבר עשוי לדבר כאן על עצמו. או לפחות שהעמדה הזאת, בוטה ואנטי-ממסדית בדרכה, מובאת כאן לא רק בשם אומרה, סבא רפה-הזיכרון הנחשד בפדופיליה (עוד נגיע לזה) אלא מייצגת את עמדת הסופר. זאת שאלה מעניינת, כיוון שאם כך הדבר הרומן הנוכחי, במהותו, מייצג עמדה אחרת לגמרי. שום דבר בו לא פשוט ולא ישיר, פרט ללשון. הוא גדוש, בעיקר, בסימני שאלה ופערי מידע, וסתירות מבלבלות לאין קץ.

בעוד גיבורו של שרייבר מדבר בשבח הפשטות הישירה, מתמלא הספר אלף ראשומונים: האם אם-נכדותיו, השופטת המכובדת, היא אכן מפלצת הרודפת אותו על לא עוול בכפו? האם אשתו הראשונה, אם בנו, היא רודנית מטילה-אימה שעצם נוכחותה כפתה עליו לנוס מן המפגש – שאליו הוא מייחל לאורך עשרות עמודים – עם נכדותיו? האם הוא פחדן בוגדני, או איש מובס ונואש שלא הותירו בידיו ברירה? כל זה, אגב, זה נשמע דרמטי ונגוע בפאתוס, אבל זה איננו הסגנון של שרייבר, או גיבורו.

ויש גם את עניין הפדופיליה: הדובר מעיד על עצמו שהוא סבא אוהב ומסור המתגעגע אל נכדותיו המתוקות. שונאיו, כך עולה מגרסתו, טפלו עליו אשמה נוראה, שהוא פדופיל שעשה בנכדותיו, ולא רק בהן, מעשים אסורים. ושוב, בעצם אופן העלאת הדברים, מסבך שרייבר את המצב והופך אותו עמום, מורכב ונעדר פתרון פשוט וחד-משמעי. אם לוקחים את דבריו של אבינועם אשאש כפשוטם, מתברר שהתיעוב המובן מאליו מן הפדופיליה, והחשיפה התקשורתית המוגברת לעצם עובדת קיומה, הפכו לכלי נשק בידי חורשי-רע: הם מעלילים מה שמעלילים, וההיסטריה-נוסח-אמריקה עושה את השאר. ומצד שני, הוא מפזר בלי משים רמזים מחשידים ומצמררים, ואתה, הקורא, לך דע מה בדיוק התרחש באמת. כמו בחיים. 

שרייבר כותב סיפור אישי ביזארי, אבל מתאר בתוך כך גם מצב ישראלי עדכני. הגיבור שלו הופך לקבצן חסר-בית, למשל – נדמה שאין גיבורים רבים כאלה בספרות העברית. פיגועי-התאבדות הם מין אלמנט של תפאורה, תירוץ לדאוס-אקס-מכינה קטן ומשעשע המקדם את העלילה; בעולם שלו שולטים חוסר אמון גמור, אפילו באנשים הקרובים ביותר, גם אלה שעל נדיבות לבם נסמך הגיבור; ההסתמכות מסתיימת על פי רוב בהפניית עורף ובוגדנות. עולמו של גיבור העלילה חרב עליו שוב ושוב, לרוב באשמתו. הוא מתאר מציאות פריכה, הפכפכה, מלאת סתירות, מייאשת, ועם זאת – אולי דווקא משום כך – יש בה משהו מצחיק – צחוק אכזרי, אולי, אבל צחוק.

אינני בטוח ש"אשר סיפרתי" הוא מיטבו של שרייבר; הבלבול המובנה ברומן הקצר הזה מותיר איזה בלבול עקרוני גם בלב הקורא: אי אפשר הרי להזדהות בלי סייג עם הגיבור, ועל כן נוצרת תחושת ניכור מסוימת; תורם לכך גם הריאליזם היחסי של העלילה התל-אביבית, הטבול בהפרזות קומיות פתאומיות ("עו"ד נטע בציר, בשם 'חורש, זורע, קוצר, עורכי דין ונוטריונים'.") ועם זאת יש לשרייבר –שכתב, כאמור, כבר 15 ספרים – מיומנות נינוחה ובוטחת בגלגול עלילה, וסגנון קולח וקריא שלעולם אינו מעליב את הקורא. יש לו נימה משועשעת, קצת אירונית, קצת מנידה בראשה ונאנחת על מצבו העגום של העולם, במיוחד עולמנו הקרוב והצר. זהו קול ייחודי וראוי לתשומת לב.