גיל הראבן כבר קיבלה גושפנקה רשמית להשתייכותה לזרם המרכזי של הספרות הישראלית, כשזכתה בפרס ספיר על הרומן "שאהבה נפשי," אבל בפועל כתיבתה פונה לא אחת אל ז'אנרים לגמרי לא-מרכזיים – בעברה אפילו קובץ (מצוין) של סיפורי מדע-בדיוני, רחמנא לצלן. גם "האיש הנכון" נקרא, לפחות בתחילתו, כרומן מתח השייך לתת-ז'אנר מסוים מאוד – כזה המתאר לפרטי פרטים התרחשות אפשרית מאוד, דחוסה ודרמטית, ומשתדל להעניק לקורא תחושה של אמינות מרבית ושל ראייה "מבפנים" של אירוע שיהפוך לכותרת ענק בעיתון של מחר. הראבן עושה זאת היטב: השתלשלות העניינים המהירה, הצגת הדמויות – בעיקר גיבור-הפעולה, אם כך יתורגם Action Hero - והירידה לאלמנטים טכניים מאוד של נהלי המו"מ עם החוטף, הערכות הכוחות המיוחדים וכן הלאה. הכול מהוקצע בהחלט ויכול לשמש בסיס לתסריט מצוין של סרט מתח הוליוודי, או לפחות פרק בסדרה "24". ויחד עם זאת מקפידה הראבן לקרוץ מדי פעם, ולרמוז לכך שיש לה כוונות אחרות: היא מרבה להזכיר בטקסט בדיוק את אותם סרטי-מתח הוליוודיים, שמהם אנו שואבים לא אחת את ראיית המציאות שלנו בנוגע להתנהלות ההרואיקה של הטובים נגד הרעים. הרמז הזה הופך להצהרת כוונות חד משמעית כאשר עלילת המתח מסתיימת הרבה לפני תום הספר: חיבוקיהם של בני-ערובה המשוחררים עם בני משפחתם, אחרי שעות של חרדה ופלצות, אמורים לשמש רקע לכתוביות הסיום, אבל ב"האיש הנכון" הם רק אמצע, או שמא תחילת הספור. זאת עשויה הייתה להיות חולשה מסוימת של הרומן: ההתנודדות בין חוקי הז'אנר לבין שבירתם. למי מיועד התסריט הזה - לברוס ויליס או לעמוס גיתאי? אבל הראבן משכילה להותיר את רמת העניין הגבוהה גם כאשר עשן הפעילות מתפזר. "האיש הנכון" יתפקד היטב הן כספר טיסה, הן כמועמד לפרס ספרותי אנין. לא הישג של מה בכך.

אין לי חיבה רבה לשם-התואר השחוק, "חתרני", אבל אפשר די בקלות למצוא אלמנטים כאלה ב"האיש הנכון." החל מהעובדה שפרשת בני-הערובה והאיום ברציחתם איננו, כמתבקש, אירוע טרור; החוטף המאיים לרצוח ילדים תמימים הוא אחד משלנו – קצין בצה"ל. מטורף על כל הראש, נכון, מסוכן ומרושע – אבל ציוני, אפילו אידיאליסט. ומה הוא רוצה בסך הכול – שיסדרו לו איזה סבך ביורוקרטי בעניין אישורי בנייה, ושיחזירו לו את הבן שלו. זה הרע; ואשר לטוב, לאיש הנכון במקום הנכון: ינאי כהנוב הוא מלח הארץ, זה ברור; הוא מבריק, אפילו גאון , בדרכו הייחודית. הוא מצליח בכל דבר שהוא נוגע בו. הוא גיבור רב תושייה שהציל עשרות ילדים ממוות. הוא אהוב על נשים. אבל תוך שהיא בונה את דמותו הנפילית של הגיבור הישראלי, הראבן דואגת גם לערער אותה ולנטוע בלב הקורא סימני שאלה מתרבים והולכים. בעניין הנשים, למשל. הנשים של ינאי כהנוב הגרוש נועדו לקשרי מין מזדמנים, בלי מחויבות, בלי אהבה. בהצלחותיו העסקיות למען המעביד שלו, מתברר, דאג תמיד לעשות גם לביתו, כמאמר הקלישאה. בהדרגה מתברר לנו כי מי שנחשב לפסיכולוג בחסד, שיכולת האמפתיה האינטואיטיבית שלו הקנתה לו הצלחות מדהימות, מחזיק בעצם בגישה לחיים שכולה קרה ואינסטרומנטאלית: סדרה של בעיות שיש לפתור. אסיה, אחת מבנות הערובה, היא עוד בעיה כזאת. אסיה היא בתו החורגת של החוטף, שננטשה ע"י האם שחזרה לרוסיה; במידה רבה היא מייצגת איזה תחום אפל שהגישה אליו חסומה לרובנו. אסיה איננה רק ניצולת טראומה, היא גם עולה מרוסיה ובת-עשרה. צירוף נפיץ, ועולם סגור שאינו מאפשר גישה קלה. ואם להמשיך בעניין האלמנטים הבלתי צפויים, ה'חתרניים', ברומן הזה, המייצרים איזה אי-שקט, מגיע המפגש בינה לבין אחייניתו של ינאי כהנוב, תום, גם היא ניצולת האירוע. תום, ילדת השמנת, זכתה - כמו רוב הקורבנות - לתמיכה ולטיפול צמוד, מקצועי ומסור; ובמקום שבו אמור הקורא לפתח, מדרך הטבע, הזדהות וחמלה, יוצרת הראבן תחושה אחרת לגמרי: משהו שגובל בבוז ולעג. תום הענוגה מסבירה לאסיה - הקורבן הכפול והמכופל, שלא זכתה לשום הגנה ותמיכה - ששתיהן סובלות מפוסט-טראומה. "פסטרמה.." לועגת אסיה, שהפכה לנערת-רחוב קשוחה ומרירה, המתמודדת לבדה מול עולם עוין, בלי מערך תומך ומשפחה מגוננת.

הקשר המוזר וההרסני בין אסיה לינאי הוא הציר המרכזי של הרומן; ואפשר כמובן לראות בשניהם דמויות מייצגות של זרמים בהווה הישראלי המשוסע. אבל בעניין הייצוג, יש ב"האיש הנכון" חוסרים ברורים. המשפחה הכול-ישראלית של ינאי - אחותו וילדיה, אמו – מתוארים היטב, אבל אינם מעוררים הרבה חיבה והזדהות; הבעיה היא שאי אפשר, כתחליף, להזדהות באמת עם אסיה: היא מרוחקת מדי. מה אנו יודעים עליה? שהיא אוהבת לקרוא קלאסיקה רוסית; אבל במקום נפש רוסית מלאה ערגה ותוגה, היא מלאה זעם אפל והרסני. כמו הפסיכולוג המשטרתי שניסה לגייס את עזרתה של אמה של אסיה בזמן החטיפה, הניסיון להבין את השונה והרחוק מותיר את אנשי "הזרם המרכזי" מותשים ומתוסכלים, והקורא שותף לכך, אבל לאן יוליך את תסכולו? וגם אם נחשף משהו מן הריקבון שמתחת לאנדרטה הלאומית, כלומר ינאי הגיבור, היא נותרת עומדת על תילה. השוליים מפסידים במאבק מול המרכז.