כאשר אבק המלחמה שוקע מסביב, מתגבר, מדרך הטבע, העניין בספרות שיש לה נגיעות אקטואליות, ו"אבק" יכול להתברך ברבות כאלה. אפילו מקומות ומושגים שהיו בראש כותרות המלחמה, כמו בינת ג'בייל וטנק המרכבה, מופיעים בו; אבל כמו גיבורו, דודי תורג'מן, זה איננו ספר "קרבי" – ולמרות זאת הוא מסקרן לא פחות, ואולי יותר, משום שהוא עוסק במכניזם הצבאי האפור והפרוזאי, לא בהרואיקה; ובפוליטיקה ובהתנהלות של אנשי הצבא ביום-יום המייגע, לא בקרב. אם לא די בכך, מתוך אחרית הדבר עולה כי לעלילה הבדויה יש רקע מציאותי קונקרטי לחלוטין.

 גיבור "אבק", דודי תורג'מן, הוא נער אשדודי המגשים את שאיפתו להיות "נהג בוס" בצה"ל. דודי עונה על רוב הסטריאוטיפים שאותם נהוג לקשר לג'וב הצבאי הזה. ועם זאת ברור לנו מן ההתחלה שהוא בחור טוב, במובן הטוב של המילה, ואין בגופו אף עצם זדונית או שפלה. חמדני מציב את גיבורו בעמדה ייחודית, שבה יש ביכולתו להכיר את המערכת הצבאית משני קצותיה – חיילי השירות שבתחתית הפירמידה, שעליהם הוא משתייך, מצד אחד, והפיקוד, שאליו הוא מתוודע באמצעות הבוס שלו, המג"ד בועז, מצד שני. עם המג"ד הוא רוקם יחסי קירבה ואמון יוצאי דופן. הנהג הוא עד שמיעה תמידי לשיחות הטלפון של מפקדו, הבוקעות מן הדיבורית שבג'יפ, והופך בהדרגה גם לאיש אמונו הקרוב, ולמעין שוליה, תלמיד ומעריץ.  

 ההצלחה העיקרית של "אבק" היא ביכולתו ליצור קול אותנטי, אמין ובהחלט לא סטריאוטיפי. המונולוג של דודי תורג'מן נקרא בקלות, בלשון שאינה משתדלת יותר מדי להיות עממית, נמנעת מהפרזה בשימוש בז'רגון וסלנג כמו גם מהגבהות מיותרות. דודי הנבון, המתלבט, הרציני, מעורר על פי רוב כבוד ואמפתיה. הכיתוב על גב הספר לא יכול היה להימנע, עם זאת, משימוש במילים "חתרני" ו"אירוני". האומנם יש חתרנות או אירוניה במבט שמציע דודי תורג'מן על הצבא?

 ככל שמתקדמת העלילה מתחזק הרושם שזהו דווקא מבט של התבטלות והערצה ריקה. דודי תורג'מן בא לכאורה מהשוליים, ונשאב, בהשראת המג"ד הנערץ שלו, אל איזה "מיינסטרים" ישראלי כמעט בדוי, מוזר ונאיבי, שכמו קפא אי שם בשנות השבעים. עולמו הרוחני של המג"ד מורכב בעיקר מהיסטוריה צבאית ומורשת גבורה, ומשירי חווה אלברשטיין, "לפני שנעשתה שמאלנית"; הוא מעניק לגיבורנו השראה והשכלה באמצעות זיכרונותיו של אביגדור קהלני. במאמץ מסוים אפשר לראות אירוניה חתרנית במוזרויותיו של המג"ד, כמו מנהגו לצפות בקנאות בשמות כל הנופלים המרצדים על המרקע ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מצדו של גיבורנו, לעומת זאת, הופכת התמיהה להתפעלות, וההסתייגות להזדהות וחיקוי. הרושם הוא שחמדני מנסה להציג את המג"ד כדמות טראגית – מין קאובוי מהאסכולה הישנה, השומר על מערכת אמונות וערכים שסביבתו כבר זנחה מזמן; אלא שבשום מקום בספר לא נעצר מישהו – המחבר או אחת הדמויות - לבחון לרגע את ערכן ותוקפן של האמונות הללו. לקראת הסוף כבר נדמה שבדרכו המעודנת, זהו בעצם ספר מיליטריסטי המתרפק על קלישאות הצבאיוּת הישראליות -  אלה שהועמדו לאחרונה במבחנים כה קשים.

פורסם בידיעות אחרונות 2006