::: על ספרים פרידה מברלין מאת כריסטופר אישרווד  

 

מאנגלית: שאול לוין, הוצאת מחברות לספרות

[פורסם גם ב-YNET ]

"פרידה מברלין" של כריסטופר אישרווד הוא אחד מאותם ספרים הנושאים עמם מטען כבד, חוץ ספרותי: הוא קנה לו מעמד קנוני, עיצב בתודעתם של רבים את דמותה של תקופה היסטורית מכריעה, רגע לפני האסון; זכה לעיבוד קולנועי מרשים וזכור בסרט "קברט" של בוב פוסי, עם לייזה מינלי כסאלי בולס; והיה יצירה פורצת דרך וחלוצית מעוד סיבות רבות (בין השאר כתיבה חושפנית יחסית על הומוסקסואלים, הקדמה לספרים מאוחרים יותר בהם הפך לדובר חשוב של הקהילה. אבל לכל אלה אין בעצם כל חשיבות, כי "פרידה מברלין" - והתרגום החדש לעברית מחדד את העובדה הזאת - הוא טקסט כל כך משובח, צלול ואנושי, עד שאין כל צורך להגיש את הרזומה הנכבד שלו לבחינתו של קהל המתוודע אליו לראשונה. הפשטות הישירה והמאופקת שלו מייתרת במידה רבה את הצורך בתיווכים פרשניים. נקי מקישוטי סרק, פשוט ומורכב כאחת, מודרני לעילא, זהו ספר שאותות הזמן שחלף מאז נכתב כמעט אינן ניכרות בו.

"אני מצלמה", כותב אישרווד בפתח הספר משפט שמרבים לצטטו, "קולט בלבד, רושם, מבלי לחשוב", (11) וזהו אמנם דימוי יפה, אבל גם מאוד בלתי מדויק, כי אישרווד איננו כלי חסר אישיות, כמובן. הוא צלם-אמן, הבוחר בקפדנות את נושאיו, את זווית הצילום והתאורה לפני הלחיצה על הכפתור. יותר מכך, הביטוי "אני מצלמה" (זהו גם שמו של אחד העיבודים לתיאטרון של הספר) מעלה על הדעת מבט בלתי שיפוטי, איזו סובלנות אדישה - אלא שהסובלנות של אישרווד נעצרת בדיוק במקום שבו מתחיל חוסר הסובלנות כלפי השונה והזר; אותו חוסר סובלנות שראשיתו הערות-אגב גזעניות, כמו אלה של בעלת הבית הציורית שלו, פראו שרדר, וסופו רצח ומחנות ריכוז.

במאמר מוסגר ייאמר כי ייתכן שקורא ביקורתי מדי, האמון על רוח-הזמן, יצקצק בשפתיו באי-נחת לנוכח מה שנדמה כשוויון-הנפש של אישרווד לתופעות כמו נערים המוכרים את גופם בברלין-של-מטה (לאישרווד עצמו היה מאהב בן שש-עשרה) אבל תהיה זאת בלי ספק החמצה של העיקר. אישרווד, כותב לי ידיד בריטי שמעריץ את הספר, ראוי לקבל מעמד של קדוש; מעטים הסופרים הכותבים כמוהו על התיאטרון האנושי, מתוך ריחוק-לכאורה שיש בו מידה רבה כל כך של חמלה ואמפתיה.

למרות האיפוק (הבריטי עד כאב) ואף שהוא נמנע בקנאות מעמדת המספר הכול-יודע, העוצמה, הרגש והמצוקות של דמויותיו כובשות את הלב. הנובלות ב"פרידה מברלין" מציגות סדרת דיוקנאות בלתי נשכחת, בו בזמן ייחודית מאוד אבל גם מייצגת וטיפוסית; הדמויות של אישרווד משחקות את עצמן על הבמה שהוא מעניק להן, על רקע התפאורה של ברלין בעת עליית הנאצים, והוא נותן להן לומר את דבריהן בלשונן. לבד מסאלי בולס הסוערת, הגחמנית והמצחיקה, קשה להיוותר אדיש בפני הקסם הדקדנטי של הנער פיטר, המוכר שרותי-מין לגברים אבל חולם להינשא לגבירה עשירה, ואוהב את אמו קשת-היום יותר מכל; או המסתורין המלנכולי של ברנרד לנדאואר, צעיר יהודי עשיר ומשכיל, שקדרותו הנואשת והמסתגרת מבטאת להפליא את אותו מצב נפשי של חרדה מודרנית, אשר קיבל בגרמניה של שנות השלושים מימד נוסף, מיידי ומטיל אימה - שגם התגשמה במלואה. ומנגד, החן הנערי הנמרץ של דודניתו נטליה לנדאואר, בעיקר בפגישתם האחרונה, כשמתברר לפתע למספר, מבלי שתאמר לו דבר, שהיא מאוהבת. אישרווד מפליא לתאר סצנות בלתי נשכחות - המסע ההזוי אל הסנטוריום בו מאושפזת אמו של פיטר, או מסיבת-הגן של הלנדאוארים, שבה הוא מביט באורחים וכותב "דינם של כל האנשים האלה כבר נגזר. הערב הוא החזרה הכללית לאסון." שנים רבות לאחר האסון נותר הספר "פרידה מברלין" אחת מהיצירות הספרותיות המרשימות ביותר שתיעדו את סימניו המבשרים.
 

פורסם בידיעות אחרונות, יולי 2007