מאנגלית: עופר שור. 163 עמ'.

לא מכבר ביקר הסופר יאן מרטל בארץ, התראיין ונפגש עם קהל; "חיי פיי", הרומן זוכה פרס הבוּקר (תואר שנדמה שכבר אין מנוס אלא לחשוד בו במקצת) התחבב על קוראים רבים בארץ. די להעיף מבט בפורומים הרלוונטיים באינטרנט כדי להיווכח בכך. הייתי שותף לחיבה הכללית הזאת, בעיקר משום ש"חיי פיי" הוא ספר מפתיע, וגם הצלחתו המסחררת מפתיעה - גיבוריו אזוטריים, עלילתו ביזארית והוא בלתי צפוי לכל אורכו. אם לשפוט על סמך כמה משפטים שנמסרו בעיתונות, כזה יהיה גם ספרו הבא של מרטל.

יש זן של קוראים הנוטה להסתער בהתלהבות על כל פיסת טקסט של סופר אהוב, ולו רק על מנת להתוודע לעומק ליצירתו על כל היבטיה ושלבי התפתחותה. עבור אלה, "העובדות" וג'ו, שהוא לקט ערוך של יצירותיו המוקדמות של מרטל, לא זקוק להמלצה; ההקדמה של מרטל, מעין וידוי על תלאות התקבלותו הספרותית, מוסיפה עוד נדבך מעניין. אבל יש בו גם שמץ של נימה אפולוגטית.

לאחר שמסירים את כל העטיפות החוץ-ספרותיות הללו נותרים הסיפורים, ומתוכם בולט בלי ספק הראשון, שעל שמו נקרא הקובץ. הדובר בסיפור הוא סטודנט צעיר שחברו הטוב, פול, חלה באיידס, והוא מתמסר בכל מאודו ללוות את חודשי גסיסתו. האיידס כאן איננו מחלה דורית או סימבולית; הוא גורל אקראי ועיוור – החבר נדבק מעירוי של דם נגוע, כשנפצע בתאונת דרכים – ותיאור ההתמודדות של החולה ומשפחתו אינם ייחודיים לאיידס.
כפי שכותב מאטל בהקדמה, העיקר בסיפור הוא הרגש האנושי החשוף; ואכן, למרות הטון המאופק והסיגנוּן המרשים של הסיפור – השניים מספרים זה לזה לסירוגין פרקים מן הסאגה ארוכת שנים, והבדויה, של בני רוקאמאטיו מהלסינקי, בהשראת הכרוניקה היבשה של המאה העשרים – ואף שהסוף הטראגי ידוע מראש, מצליח מרטל ללפות את הגרון וליצור הזדהות וחמלה, בלי לגלוש ובלי לזייף.

אחר כך - בסדר יורד, לטעמי, מבחינת עצמתם ויכולתם להותיר את אותו רושם - באים שלושה סיפורים נוספים; השני מביניהם - בעל השם הארוך להפריז - עוסק בחוויה מוסיקלית מטלטלת ובלתי צפויה: היא מתרחשת בקונצרט קלאסי מוזר של "אנסמבל הבארוק הקאמרי של ותיקי מלחמת וייטנאם." אחד הכנרים – שנראה כמו שתיין חסר-בית - הוא גם מלחין, ויצירתו "קונצ'רטו לכינור צורם," שנכתבה לזכר חבר שנהרג במלחמה, היא חוויה רבת-עוצמה עד כדי כך שהמספר כמעט נכפה להתוודע למלחין, לשמוע על לרקע לכתיבת היצירה ולנסות לספר לו איך נגעה בנשמתו.

"דרכי מוות" – סדרת וריאציות על דו"ח ששולח מנהל כלא לאמו של אסיר שנידון למוות ונתלה - אינו אלא תרגיל ספרותי שחורג במהירות מפרופורציות ומחטיא את מטרתו, שהיא מן הסתם חשיפה אינטימית ומזעזעת של הוצאה להורג; "חברת המראות ויטה אטרנה" הוא מעין פנטסיה ענוגה על איש צעיר הרואה בזיכרונות ובנוסטלגיה של סבתו טרחנות, עד שהוא מגלה מכונה ביתית מוזרה לייצור מראות.

כל הסיפורים מעידים על שאיפתו הבריאה של יוצר צעיר לעסוק בשאלות הגדולות של החיים והמוות, אבל בדרך ייחודית ומקורית משלו. לעתים הצליח, ולעתים פחות, בשלב הזה של חיי היצירה שלו; אבל הקורפוס המלא של כתבי יאן מרטל הרי טרם נוצר. לקוראי העברית ממתין עוד ספרו SELF מ-1996, (איני יודע אם אליו מתכוון מרטל כשהוא כותב בהקדמה שכתב רומן "מביך"; ) לאוהבי "חיי פיי" אפשר לבשר שהקובץ המוקדם של כתבי מרטל ראוי בהחלט לקריאה, ובחוכמה שלאחר מעשה אפשר, אולי, לזהות בו את ניצני הברק והמקוריות שפרחו ב"חיי פיי".