ידיעות אחרונות-ספרי חמד, סדרת "קראתי" בעריכת חיים פסח. 199 עמ'

הבחירה בספר ראשון בסדרה חדשה עשויה להיות, במידה מסוימת, הצהרת כוונות. אם אכן כך הדבר, נדמה שהקובץ "לחווה לא הייתה אמא" מעיד על חזרה לספרות סולידית, נעדרת גימיקים, פרובוקציות או ניסיוניות מופגנת; ספרות זרם-מרכזי 'כמו פעם', המתמקדת בפסיכולוגיה של הדמויות ובקו סיפורי לינארי וברור.

מושקוביץ-וייס כותבת לרוב על דמויות נשיות, מתוך אוריינטציה פסיכולוגיסטית-משהו – לעתים היא עורכת להן אנליזה של ממש במהלך הסיפור - אבל בו-בזמן היא שואפת לפואנטה מחודדת ומפתיעה, לתפנית שעשויה להתרחש בשורה האחרונה ממש, כמעט בנוסח או. הנרי. נדמה לי ששתי המגמות הללו קצת מכשילות זו את זו: מצד אחד הרצון לשרטט, בתוך גבולותיו של סיפור קצר מאוד, דמות בעלת עומק שמניעיה הנפשיים נרמזים, או מוסברים באופן גלוי – לא אחת גלוי יתר על המידה - לקורא; ומצד שני, הכל בעצם משועבד לשורת-המחץ שנועדה להפתיע, לזעזע, לטלטל. בחלק מן הסיפורים – כמו "המשורר והשושנה," שבו מזמינה מרצה נשואה באוניברסיטה משורר צעיר לביתה מתוך כוונות רומנטיות, או "פאב משלה," על המצוקות והפנטזיות של אשה לא-אהובה שבעלה המנוכר הפך לנכה התלוי בה – יש משהו לא בשל. הסיפור ודמויותיו כמו נבנו לקראת הפתעת הסיום – במקרה אחד, אירונית-קומית, ובמשנהו אכזרית וטרגית – אלא שההפתעות הללו יש בהן משהו קלישאי וצפוי. מה גם שמלכתחילה לא בדיוק נעצרת הנשימה למקרא הסיפור, למרות הרמיזות הספרותיות (פאב "מולי בלום".) במקרים אחרים הנוסחה פועלת טוב יותר – כמו בסיפור "הדיוקן."

שונים, נוגעים יותר, הם הסיפורים בהם נמנעת מושקוביץ-וייס מן התבנית הזאת ומניחה לעצמה מידה של חירות מן הצורך להסביר הכל בפרטנות-יתרה לקורא: כזה הוא למשל הסיפור "זה," העוסק באלה שיש להם, או אין להם, את "זה", דרך עיניה של אשה מן הישוב, מרירה מאכזבות ומהעדרו של "זה" – ואותו "זה" בלתי מוסבר מעניק, בלי ספק, תנופה ורעננות לסיפור שאחרת עשוי היה להשאר בנאלי מדי. כך גם בסיפורים החורגים מן הריאלי כמו "עיסקת חייה" הפותח את הקובץ, או מהלכים על גבול הריאלי, כמו "אחרת", בו מחפשת אשה צעירה את אחותה התאומה: גם כאן מזומנת הפתעה, אלא שהיא מפתיעה פחות, וצומחת באורח אורגני מן הסיפור ומן הדמות המעורערת והסובלת שבמרכזו.

השאלה – והיא מופיעה על גב הספר, בשמו של עורך הסדרה, אף כי בנימה אחרת – היא מה עושה את הסיפורים הללו שונים מרבים אחרים. רבים מאוד, בעידן כמעט אינפלציוני של יצירה – עיינו-נא באתרי האינטרנט הרלוונטיים, המהווים תחליף לאותן מגירות מיתולוגיות שרבים כל כך כתבו אליהן בימים פחות דיגיטליים ורחבי-פס. התשובה לשאלה הזאת, נדמה לי, היא "לחווה לא הייתה אמא" – הסיפור שעל שמו קרוי הקובץ כולו. סיפור ארוך מן האחרים, כמעט נובלה, והוא בעיני גם המוצלח ביותר בספר. מושקוביץ-וייס טווה סיפור טוב, במובן הפשוט הישיר – עלילה מרתקת, תפניות, וגילויים שאינם מביישים טלנובלה – וגם מציגה תמונת נפש מורכבת ורבת-גוונים של יחסי אם ובת. קל להזדהות עם הגיבורה שלו, הצלמת גליה: הסיפור ריאלי, אמין ונפרש במיומנות בין העבר הנסתר לבין ההווה, שרישומו של העבר נותר בו במידה גדולה מן הגלוי לעין. נעדרות ממנו לחלוטין החולשות שיש בחלק מן הסיפורים האחרים בקובץ. זהו הסיפור שעם הקריאה בו קל להסכים עם דברי העורך, על דבר קיומו של אותו יסוד ספרותי חמקמק, המעורר בקורא תחושה של הזדהות אינטימית.