נדמה לי שהבעיה העיקרית של הספר "נוברדוק" מאת שמואל בן-ארצי מסתכמת בכך שקורות חייו של המחבר על דש העטיפה מצטיירות כמרתקות יותר מסיפוריו. התיאור הלקוני של מי שחי בתוך עולם הישיבות הליטאי, ויצא ממנו לחיים חילוניים בהשראת הציונות, מרמז על "סיפור" עשיר ומושך יותר לאין ערוך בהשוואה לוריאציות על סיפורי הצדיקים שבספרו.

 בן-ארצי כותב כמי שכלל לא יצא "משם": ספרו הוא עדות-מבפנים על פרשייה רחוקה ולא נודעת (לציבור החילוני, לפחות) - "תנועת המוסר" של נוברדוק. גיבוריו חיים, מתלבטים ועוברים ייסורים בתוך דל"ת האמות של עולמם המוגדר והתחום, ובן-ארצי בוחר, בלי ספק במודע, לתאר אותם במנותק ומתוך ריחוק מן ההתרחשויות הדרמטיות והסוערות של העולם החיצון, המוזכר לעתים באיזו הערת-אגב – כמו אזכורם של "הקומו-נישטים", כינוי גנאי מזלזל למחוללי המהפכה ברוסיה. בולטות לא פחות בהעדרן התהפוכות ההיסטוריות העמוקות שעוברות על העולם היהודי באותה תקופה– אלה קיימות לעתים בשוליים, כמו במקרה של אותו תלמיד ישיבה המצטרף לתנועת "גורדוניה" בעקבות אהבתו, והולך ומתפקר.

 ברור, כאמור, שהמחבר נטל על עצמו, מבחירה, לספר את סיפוריהם של אנשי "תנועת המוסר" מנקודת מבטם, הרחוקה עד מאוד ככל הנראה מזו של רוב קוראיו המשוערים של הספר; אבל הבחירה הזאת מכבידה מאוד על המעשה הספרותי והופכת אותו מצומצם ודל, ונעדר כל מידה של תעוזה, גילוי או חידוש. גם שפת הספר, המלא וגדוש ציטטות מן המקורות, ולעתים איזה הד רחוק לביאליק או לאידיליות של טשרניחובסקי, יכולה לעורר לכל היותר נוסטלגיה מחויכת, אבל יותר מכך רצון לנער את האבק. רוחו של שלום עליכם, דרך משל, שעשויה הייתה להשרות כאן קצת שאר-רוח, אין לה זכר.

 לא שאין עניין בתופעה שמתוארת ב"נוברדוק" – יהודים נזיריים וסגפניים, השואפים לבטל את רצונותיהם ותאוותם באורח כמעט בודהיסטי, תוך שימוש בטכניקות מדוקדקות, חלקן מוזרות למדי; המחפשים איזו התעלות רוחנית, אף על פי שאינם חסידים ואינם מבקשים הארה-מיסטית-אקסטטית, אלא משהו אחר. אבל הטלטלות הנפשיות הקיצוניות של גיבוריו של בן-ארצי גורמות לכל היותר למשיכת כתפיים: הלא אפילו בתוך עולמה של העיירה היהודית ועולם הישיבות, מדובר בצעירים הבוחרים בדרך קיצונית מאוד, הפונה עורף לעקרונות מרכזיים של היהדות האורתודוכסית. הם בוחרים לוותר על נישואין והקמת משפחה, לנתק את הקשרים עם בית הוריהם למען אידיאל של סגפנות והתעלות לימודית, ובמקרה של רבי יוסף יוזל, "סבא מנוברדוק",  – אפילו לנטוש משפחה התלויה בו ו"לגלות למקום תורה". אם בתוך עולמם-הם נתקלת התנהגותם בהסתייגות, הנה הקורא החילוני הממוצע, נדמה לי, יפתח כלפיהם בעיקר התנגדות עוינת – למרות ניסיונותיו של המחבר לפתוח לנו צוהר אל עולמם הפנימי ואל הפסיכולוגיה המורכבת המניעה אותם.     

 לצד הסיפורים הליטאיים מופיע גם סיפור "ירושלמי" על  ר' זונדיל סלנטר ואשתו החולה, שאינו קשור ישירות לתנועת המוסר, ואינו אלא מין סיפור-צדיקים נעדר עומק של ממש. העובדה שמדובר בנובלות קצרות ונפרדות, שלפחות אחת מהן היא ניסיון לתיאור ספרותי פשטני למדי של פרשת חייו של יוסף יוזל, ממובילי תנועת המוסר, אינה מקלה על הקורא. לכל הפחות