::: על ספרים:  פורסם בידיעות אחרונות [אוגוסט 2003] עדה פגיס, כריך גלותי

הקיבוץ המאוחד/ ספרי סימן קריאה 171 עמ'.

 

אנו חיים כידוע בתקופה מעניינת למדי, כמאמרה של אותה קללה סינית עתיקה ("מי ייתן ותחייה בתקופה מעניינת") ועדיין רמת העניין שלה קטנה בכמה סדרי גודל בהשוואה לאירופה בזמן מלחמת העולם השנייה ולאחריה. חלק מסיפוריה של עדה פגיס בקובץ הנוכחי עוסקים באותה תקופה של טירוף תופתי, וחלק אחר בגרורותיה ותולָדותיה. הדמויות שעליהן היא כותבת, חלקן דמויות היסטוריות אמיתיות  (אחד מהם הוא קפקא, אחר הוא משורר וסופר פולני, אלכסנדר ואט) וכולן כאחת מציאותיות מאוד.

חלק מהסיפורים הם כמעט כרוניקה היסטורית – סיפורים על אנשים קטנים המטלטלים בסערה הגדולה: כאלה הם "בדרך", על אם ובנה המנסים לשרוד את המלחמה ברוסיה הסובייטית אליה נמלטו מפולין. זוהי סאגה מוכרת, שפרטיה שונים תמיד אבל קוויה הכלליים קבועים וידועים: צעידה תמידית על סף המוות, ואחר כך, עבור מי שניצל, ההעפלה, הגירוש לקפריסין ולבסוף העלייה ארצה. "היסטורי" הוא גם סיפורם של ארליך ואלתר, מנהיגים יהודיים מפולין שנרצחו בזמן המלחמה ע"י המשטר הסטליניסטי, ופגיס מנסה לתהות על הלכי נפשם  בימיהם האחרונים. 

אבל רוב הסיפורים אינם עוסקים ישירות במלחמה אלא בהתמודדות מאוחרת עמה. "כריך גלותי," שעל שמו נקרא הקובץ, הוא אחד מהם, ובפתיחתו אומרת המספרת: "זהו סיפור שלא התכוונתי לספרו והוא קפץ עלי משולי תודעתי, לשם דחקתי אותו ברוב עמל.." (16) כמה וכמה סיפורים עוסקים בנשים צעירות שניצלו מן המלחמה ומנסות לשקם את חייהן בארץ. הן מתמודדות עם עברן כמיטב יכולתן, אבל לפעמים הוא צץ ועולה ברגעים הפחות צפויים, מכריז בהתרסה על נוכחותו שאין להמלט ממנה. פגיס מאתרת כמה מהזוויות הפחות צפויות, כמה תובנות מפתיעות על תודעתם של ניצולים: למשל, "התיקון" בו משקרת אשה צעירה בדבר עברה, כיוון שלא חוותה "זוועות ממש" (127) – "רק" שהתה בבית יתומים סובייטי, ולא כל קרוביה הושמדו – חלק הוגלו לגולאגים, נאסרו ומתו בקור ורעב... אבל כיוון שלא היו בלב האפלה, במחנות ההשמדה הנאציים, היא חשה מעין אשמה וצורך להתנצל. ההתנצלות וההדחקה מופיעים אצל עוד דמויות. איך נשארת בחיים, נשאלת הדמות בסיפור "אמיליה". "הסתתרתי אצל משפחה נוצרית," אמרה, כמצטדקת." (143) ומתוך אלה עולה גם התגובה המצמררת של רבים מן היישוב הותיק, ש"חשדו" בניצולים – שמא ניצלו בזכות עורמה מפוקפקת, שחיתות, או שיתוף פעולה על הרוצחים. המפלט של כמה מן הדמויות של פגיס: הדחקה, והפניית כל המשאבים לרכישת השכלה, שהם האמינו באמונה שלמה שהיא המפתח לגאולה. כך גם גיבור "סיפור פולני", רופא בכיר שזיכרונות המלחמה שלו אינם "זיכרונות שואה" כי אם הקרב הנודע על מונטה-קסינו שבו איבד יד; לכאורה, הוא חלק מן הגבורה, לא השואה; מייצג של הדר פולני למהדרין – אבל גם יהדותו פורצת לעתים פתאום, בהשפעת האלכוהול, במפגש עם אחיו של חבר לנשק.

הרושם החיצוני כאילו מעיד, אם כן, שההדחקה הצליחה; אבל לעתים פני השטח נבקעים פתאום מבפנים, כמו בסיפורים "חופשה בפריס" או "זהבה בארץ הפלאות", שבו מדענית מצליחה יוצאת להרצות בכנס, אבל העולם הבטוח והיציב שבנתה לעצמה מאיים להתפורר. עוד זווית לא צפויה, אולי אפילו מוזרה, עולה בסיפור "העלמות והמוות" שבו מפתחת הגיבורה עולם פנטזיה שלם המבוסס על אלבום תמונות משפחתי ישן של ובו נשים צעירות שכנראה נספו בשואה; האלבום גורם לה לנסות ליצור קשר עם אישה צעירה הגרה בסמוך, שתווי פניה מזכירים לה את הנערות שבאלבום, בעלות ה"מבט האובד, רצוף זיקי עגמומיות ואירוניה." (157) אבל כאשר אכן נוצר הקשר והיא נאלצת להתייצב מול המציאות, היא נרתעת.

רבות מהדמויות שפגיס מתארת נעות בין ייאוש להיאחזות עיקשת בחיים, ולא אחת הנשק החזק ביותר שלהן הוא ההדחקה והשכחה. כשמתרופף השריון שבנו סביב עצמן, צצים הזיכרונות ומכרסמים. אחת ההתלבטויות שבפניה ניצבה, אני מניח, הכותבת, היא כיצד לעצב סיפורים אישיים-אנושיים ועולם רגשי כאשר חלק מחומרי הגלם שלה הם בעצם סיפורי מתח ואימה מסמרי שיער, סיפורי שרידה מן המלחמה ההיא; אין היא עוסקת בזוועות, אלא בעיבוד המאוחר שלהן; היא כותבת על ניואנסים פסיכולוגיים דקים, שעה שמאחוריהם מסתתרת האימה הגדולה מכולן. כתיבתה של פגיס זהירה, מדודה, מחושבת. האיפוק הכמעט-אקדמי שהיא גוזרת על עצמה, כמין מנגנון נגדי לחומרים הבוערים שהיא אוחזת בהם, יוצר לעתים רושם כמעט קר ומנכר. דומה לפעמים שכמו גיבוריה, הרחיקה פגיס לכת בניסיון להשיג מראית-עין של נורמליות, של שלווה, של התעסקות בלחישות, לא בזעקות. ועם זאת מרחף מעל הכל "ייאוש ענק כזה", שאי אפשר להתהלך אתו בעולם – כמו בסיפור "טיוטה לדיוקן אישה עם אביה המנוח" (148) - ייאוש הנובע מן  הזיכרונות, "החומרים בפראות בעורקיה" של הגיבורה, ובעצם בכל אחד מן הסיפורים בקובץ.