::: על ספרים:  - הים שמעלינו מאת אמנון רובינשטיין. פורסם בידיעות אחרונות,נובמבר 2007. 

 

הים שמעלינו מאת אמנון רובינשטיין
הוצאת שוקן, 253 עמ'.

סיפור (בדוי, כנראה) גורס שהמלכה ויקטוריה התפלאה מאוד כשהתברר לה שספרו הקודם של מחבר הפנטסיה הקסומה על אליס בארץ הפלאות הוא מחקר כבד-ראש על קבועים מתמטיים. יש משהו מסקרן באותה מידה בכך שמחברו של "המשפט הקונסטיטוציוני בישראל", ועוד מחקרים חשובים מסוג זה, כותב פנטסיה עתידנית, פוסט-אפוקליפטית – או "אקו-קליפטית" - שבה שקועים שרידי תל-אביב מתחת למים. במקרה של אמנון רובינשטיין זוהי כבר גיחה שלישית למחוזות הבדיון, ועל כן אין להתפלא אלא לנסות לקרוא את היצירה, עד כמה שניתן, במנותק מהפרסונה הציבורית והפוליטית של רובינשטיין.

"הים שמעלינו" הותיר אותי בתום הקריאה במבוכה מסוימת: סיפור עלילה קולח וססגוני, פסימי-לכאורה אבל אופטימי בטווח הארוך, שיש בו אלמנטים משעשעים ומרתקים, אבל חלקים רבים מתוכו נראים כטיוטה גולמית לרומן – רעיונות המתפזרים להם בקלות ממוח שופע, כאילו הוכתבו בקול למכונת הקלטה, אבל לא עברו עיבוד מספיק, ולעתים ההקשר שלהם לעלילה המרכזית רופף ואקראי. גם השעשועים הספרותיים (פרקים שכותרתם "זמן הווה" אכן נכתבים בהווה דקדוקי; שמות הגיבורים, ועוד) אינם פוגעים במטרתם, לטעמי.

זאת ועוד, בולט בספר האלמנט הימי (שיש לי כלפיו איזו זיקה, ואולי בשלה נשלח הספר דווקא אלי): בעתיד הרובינשטייני מכסה הים, הגואה עקב התחממות כדור הארץ והתמוססות הקרחונים, חלקים ניכרים משפלת החוף: "מפת ישראל השתנתה ללא הכר, ומפרץ חיפה בלע שליש מעמק יזרעאל, עד שקיבל את צורת לשון הים המוכרת לנו כיום, שנמל נהלל בקצה." (238) בהווה של הספר, ואף יותר מכך בעבר, מטעים רובינשטיין את מרכזיותו וחשיבותו של הים וחוף הים – בעיקר התל-אביבי – להוויה הציונית והישראלית; זוהי תפיסה לא שכיחה במיוחד (כפי שמראה ניתוח נרחב של תפיסת הים, המטאפורי והמציאותי, בכתיבה העברית והציונית, שערך לא מכבר חנן חבר בספרו "אל הים המקווה".) רובינשטיין מנסה לעמוד על מרכזיותו של הים בחיים התל-אביביים, בין השאר באמצעות זיכרונותיו של יצחק חלמיש, הגיבור המרכזי, המאירים מחדש שתי פרשיות ימיות נודעות-אך-נשכחות: אוניית המעפילים טייגר היל ופרשת כ"ג יורדי הסירה, שאבדו בפעולה חשאית על הסירה "ארי הים". בשתיהן מופיעה דמותו הגדולה-מהחיים של כתריאל יפה, מפקד הכ"ג, שכלפיו מפתח גיבור הספר יחס כמעט אובססיבי, והוא ממשיך להתאבל על מותו כל חייו.

גיבור מרכזי נוסף, לצד חלמיש המסרב לעזוב את תל-אביב המוצפת וכותב יומן עד רגע מותו במטרה להותיר זכר וסימן לנכדיו הקטנים, הוא המטפל שלו, ג'מבו, פליט מרואנדה המטפל בקשישים סיעודיים, שגם כלפיו מפתח חלמיש קירבה ותלות כמעט אובססיביים, למגינת לבו של בנו. לצדם מופיעה שרשרת צבעונית של "טיפוסים" ישראליים, שחייהם נוגעים לרגע זה בזה על חוף ימה של תל-אביב: חבורת טראנסג'נדריות, נער ערבי מיפו, טייס של מטוס קל הגורר ניסי-פרסומת מעל החוף, צוערים מבית-הספר הימי בעכו ועוד. אלה נועדו לצייר תמונת-פסיפס אנושית של ישראל, אבל הדמויות, כמו גם סיפורי החיים שלהן, נדמות שרירותיות ומקוטעות, ובעלות פואנטה מעורפלת: מדוע נוטש הצוער את הנערה האילמת? לאן בדיוק מוביל סיפור מצוקתו המשפחתית של טייס המטוס הקל? קשה לראות איך מתגבשים הרסיסים הללו לכלל אמירה משמעותית הקשורה לציר העלילתי הראשי.

יותר מאשר כרומן או סיפור בדיוני מתפקד אם כן "הים שמעלינו" כמעין קלחת של הרהורים, רעיונות, תמונות בזק קטנות, תובנות ותזות מחכימות על המצב הישראלי, הגלובלי והאנושי. ואשר לחזון העתיד: רובינשטיין רואה שחורות לטווח קצר – שינויי האקלים מביאים להצפת ערי החוף בארץ ובעולם – אבל אופטימי לטווח ארוך. האסונות האדירים שיתחוללו, מהם יסבלו מיליונים אין-מספר באזורנו, ישנו מעיקרו את האקלים הפוליטי וישפרו ללא הכר את מצבה של מדינת ישראל, הממשיכה לתפקד למרות הכול כישות פוליטית ולאומית גם בעתיד הרחוק. התסריט העתידני הזה, שאותו משרטט רובינשטיין בקיצור נמרץ, נראה גם הוא בעיקר כשעשוע אינטלקטואלי קל-משקל – ואופטימי, כאמור, בתנאי שדוגל אדם בהשקפה לפיה יכול העולם ללכת לעזאזל, העיקר שמדינת ישראל תשרוד ותשגשג.