התייסרות בשמונה חנקים

חנק ראשון: הנחיתה

חנק שני: נאום הבלן

חנק שלישי: ספורו של הבשלן

חנק רביעי: הציד

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

חנק שישי: חלומו של הבורר

חנק שביעי: גורל הבנקאי

חנק שמיני: ההעלמות

An agony in eight fits

Fit the First: THE LANDING
Fit the Second: THE BELLMAN’S SPEECH
Fit the Third: THE BAKER’S TALE
Fit the Fourth: THE HUNTING
Fit the Fifth: THE BEAVER’S LESSON
Fit the Sixth: THE BARRISTER’S DREAM
Fit the Seventh: THE BANKER’S FATE
Fit the Eighth: THE VANISHING

Fit the First: THE LANDING

בדיוק המקום לכַּרְנָש!" קרא

הבָּלָן, והנחית בזהירות

את צוותו; אוחזם בקצה-שערה

מעל גובה גלי הגיאות.

“Just the place for a Snark!” the Bellman cried,
As he landed his crew with care;
Supporting each man on the top of the tide
By a finger entwined in his hair.

"בדיוק המקום לכַּרְנָש!" שנית

זאת אמרתי, וזה מעודד.

"בדיוק המקום לכַּרְנָש! בשלישית:

כל משפט כפול-שלוש הוא אמת."

“Just the place for a Snark! I have said it twice:
That alone should encourage the crew.
Just the place for a Snark! I have said it thrice:
What I tell you three times is true.”

הצוות הושלם: הוא כלל בּוּרְסְקִי

בּעל מפעל בָּרְדַסִים -

בּוֹרֵר, אשר בא ליישב סכסוכים -

וּבּרוֹקֶר, שמאי-נכסים.

The crew was complete: it included a Boots—
A maker of Bonnets and Hoods—
A Barrister, brought to arrange their disputes—
And a Broker, to value their goods.

בּילְיַארְדֶר אחד, עצום-כּשרון

קיבל את חלקו, ועוד זֶרֶת -

אך בּנקַאי, ששכר טרחתו כְּמִיליון

החזיק בכספם למשמרת.

A Billiard-marker, whose skill was immense,
Might perhaps have won more than his share—
But a Banker, engaged at enormous expense,
Had the whole of their cash in his care.

היה גם בּוֹנֶה. תחרה הוא רקם

או צעד לו מצד אל צד:

ותכופות (כך נטען) מטביעה הצילָם -

אם כי איש לא ידע כיצד.

There was also a Beaver, that paced on the deck,
Or would sit making lace in the bow:
And had often (the Bellman said) saved them from wreck,
Though none of the sailors knew how.

היה שם אחד לו יצאו מוניטין

כי שכח, כשעלה לספינה,

מטריה ושעון, טבעות, תכשיטים

ובגדים שלדרך קנה.

There was one who was famed for the number of things
He forgot when he entered the ship:
His umbrella, his watch, all his jewels and rings,
And the clothes he had bought for the trip.

על מעל ארבעים ארגזים ארוזים

בקפידה, שמו הודפס בבירור:

אבל הוא שכח זאת לומר, ואז הם

השאירום על החוף בלי הרהור.

He had forty-two boxes, all carefully packed,
With his name painted clearly on each:
But, since he omitted to mention the fact,
They were all left behind on the beach.

אבדן הבגדים לא היה כה נורא

כששבעה מעילים על שכמו,

ושלושה מגפיים - אך רע מכל רע

 הוא לגמרי שכח מה שמו.

הוא ענה ל"אתה!" או לסתם צעקה כמו

"טַגֵּן לי!" או "קְלֵה לי פֵּאַה"!

ל"איך 'תה קורא לו?!" ו"נו, זהו, מה שמו"!

ובעיקר ל"בֹּא הנה, אַה"?"

The loss of his clothes hardly mattered, because
He had seven coats on when he came,
With three pairs of boots—but the worst of it was,
He had wholly forgotten his name.

 He would answer to “Hi!” or to any loud cry,
Such as “Fry me!” or “Fritter my wig!”
To “What-you-may-call-um!” or “What-was-his-name!”
But especially “Thing-um-a-jig!”

ולמי שחפץ במילים קצת בוטות

היו עוד שמות בם כּוּנַה:

חבריו הקרובים קראו לו "פָּמוֹט",

ואויביו "טוּגַנֵי גבינה".

While, for those who preferred a more forcible word,
He had different names from these:
His intimate friends called him “Candle-ends,”
And his enemies “Toasted-cheese.”

"צורתו גמלונית - בינתו עמומה - "

(הבּלָן כך העיר, נרגש)

"אבל אֹמץ-לִבּוֹ מושלם! וזה מה

 שצריכים כדי לצוד כרנש"!

“His form is ungainly—his intellect small—”
(So the Bellman would often remark)
“But his courage is perfect! And that, after all,
Is the thing that one needs with a Snark.”

הוא צחק עם צבועים וטלטל בחוצפה

ראשו מול מבטם האכזר,

ויצא לטייל, כף-בכף, עם דובה,

"רק למען הספורט," כך אמר.

He would joke with hyenas, returning their stare
With an impudent wag of the head:
And he once went a walk, paw-in-paw, with a bear,
“Just to keep up its spirits,” he said.

הוא היה הבַּשְלַן; התברר אחר כך

הבלן התפלץ, האומלל -

שאפה רק עוגות חתונה, ולכך

לא היו חומרים בכלל.

He came as a Baker: but owned, when too late—
And it drove the poor Bellman half-mad—
He could only bake Bridecake—for which, I may state,
No materials were to be had.

 

לאחרון ספנים נייחד הערה:

הוא נראה כשוטה הכפר,

אבל מחשבה יחידה בו ניקרה:

"כרנש" - ולכן נִשכַּר.

The last of the crew needs especial remark,
Though he looked an incredible dunce:
He had just one idea—but, that one being “Snark,”
The good Bellman engaged him at once.

הוא היה מין שוחט-ובודק; והצהיר

אחרי כשבוע בַּיָם,

שידע להרוג רק בּוֹנִים; אז החוויר

הבּלן וקולו נדם.

He came as a Butcher: but gravely declared,
When the ship had been sailing a week,
He could only kill Beavers. The Bellman looked scared,
And was almost too frightened to speak:

אחר כך הסביר, מרעיד קולו,

שעל הסיפון, בעצם,

מתגורר הבונה המאולף שלו

ומותו יגרום לו רוב-עצב.

But at length he explained, in a tremulous tone,
There was only one Beaver on board;
And that was a tame one he had of his own,
Whose death would be deeply deplored.

הבּוֹנֶה זאת שמע ועינו מחה,

ומחה וכולו נרעש:

הפתעה מדכאת שכזו מבריחה

כל עונג מציד הכרנש!

The Beaver, who happened to hear the remark,
Protested, with tears in its eyes,
That not even the rapture of hunting the Snark
Could atone for that dismal surprise!

הוא בתוקף דרש כי אותו הברנש

בספינה נפרדת יוסע

אבל הבלן התנגד כי חשש

לקלקל את תוכנית המסע.

It strongly advised that the Butcher should be
Conveyed in a separate ship:
But the Bellman declared that would never agree
With the plans he had made for the trip:

הניווט הוא חוכמה מסובכת מאוד

גם כשיש רק ספינה יחידה,

וחושש הוא שלא יוכל לעמוד

בעוד משימה כה כבדה.

Navigation was always a difficult art,
Though with only one ship and one bell:
And he feared he must really decline, for his part,
Undertaking another as well.

אשר לבונה - אין ספק, הוא חייב

לרכוש בגד חסין-סכין -

כך אמר הבּשלן - ולבטח חייו

בחברה בעלת מוניטין;

The Beaver’s best course was, no doubt, to procure
A second-hand dagger-proof coat—
So the Baker advised it—and next, to insure
Its life in some Office of note:

זאת אמר הבנקאי, ומיד ביקש

למכור (במבצע מיוחד)

שתי פוליסות: אחת נגד אש

ושניה לנזקי ברד.

This the Banker suggested, and offered for hire
(On moderate terms), or for sale,
Two excellent Policies, one Against Fire,
And one Against Damage From Hail.

ובכל זאת, מאז אותו יום קודר,

כשבודק לצדו הפסיע,

הביט הבונה לכיוון האחר

ונראה ביישני להפתיע.

Yet still, ever after that sorrowful day,
Whenever the Butcher was by,
The Beaver kept looking the opposite way,
And appeared unaccountably shy.

חֶנֶק שני:  נאום הבָּלָן

 Fit the Second: THE BELLMAN’S SPEECH

הבלן זכה בשבחים עד בלי די -

כה גמיש הוא, רב-חן ועניו!

וכזאת רצינות! הוא חכם, בודאי

זה תכף ניכר מפניו!

The Bellman himself they all praised to the skies—
Such a carriage, such ease and such grace!
Such solemnity, too! One could see he was wise,
The moment one looked in his face!
 

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח

בלי שום יבשה בקצותיה:

והצוות כולו עלז, כשנוכח

 כמה קל להבין צפונותיה.

He had bought a large map representing the sea,
Without the least vestige of land:
And the crew were much pleased when they found it to be
A map they could all understand.

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,

קווי-אורך, חוגים ותחומים

שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה  -

אלה סתם סימנים מוסכמים!

“What’s the good of Mercator’s North Poles and Equators,
Tropics, Zones, and Meridian Lines?”
So the Bellman would cry: and the crew would reply
“They are merely conventional signs!

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת

שוניות ואיים מלוא שטחן!

אך תודות לקברניט - לנו יש את עילית

חכמת הניווט: דף לבן"!

Other maps are such shapes, with their islands and capes!
But we’ve got our brave Captain to thank”
(So the crew would protest) “that he’s bought us the best—
A perfect and absolute blank!”

זה היה מהולל ומקסים, אבל

חיש נודע - הקברניט המושלם

מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על

שום שיטה לשייט בים.

This was charming, no doubt; but they shortly found out
That the Captain they trusted so well
Had only one notion for crossing the ocean,
And that was to tingle his bell.

הוא היה קצת כעוס, אך חילק בלי היסוס

הוראות מביכות עד בלי די.

כשקרא: "הגה שמאלה! שמור על הקוּרְס"!

מה אמור לעשות ההגאי?

He was thoughtful and grave—but the orders he gave
Were enough to bewilder a crew.
When he cried “Steer to starboard, but keep her head larboard!”
What on earth was the helmsman to do?

לעתים מוט-ההגה הסתבך בתרנים

הבלן, מהורהר-ארשת,

ציין - זה נפוץ: באקלים משווני

הספינה, איך לומר, "מתכרנשת".

Then the bowsprit got mixed with the rudder sometimes:
A thing, as the Bellman remarked,
That frequently happens in tropical climes,
When a vessel is, so to speak, “snarked.”

אך עיקר הצרה התגלעה בהכרח

כשאמר, מצוברח ומאוכזב

שציפה, לפחות, עם רוחות ממזרח,

 לא לשוט לכיוון מערב!

But the principal failing occurred in the sailing,
And the Bellman, perplexed and distressed,
Said he had hoped, at least, when the wind blew due East,
That the ship would not travel due West!

אך בתום התלאות הם הגיעו לחוף

עמוסי מזוודות ותיקים:

והצוות היה די אומלל מהנוף

שכלל רק נִקְרוֹת וצוקים.

But the danger was past—they had landed at last,
With their boxes, portmanteaus, and bags:
Yet at first sight the crew were not pleased with the view,
Which consisted of chasms and crags.

הבלן, שהבחין במורל ששקע

סיפר, בקול בַּרִיטוֹן

בדיחות ששמר לתקופת מצוקה

אך הצוות המשיך לרטון.

The Bellman perceived that their spirits were low,
And repeated in musical tone
Some jokes he had kept for a season of woe—
But the crew would do nothing but groan.

הוא חילק להם גרוג בנדיבות, מלוא הכף

וביקש שישבו למולו

אז הודו שנראה נאדר ונשגב,

 כשעמד ונשא משלו:

He served out some grog with a liberal hand,
And bade them sit down on the beach:
And they could not but own that their Captain looked grand,
As he stood and delivered his speech.

"ידידים, רומאים, בני ארצי - האזינו"!

(כמוהם, חובב ציטוטים היה:

הם הריעו "הידד!" ולחייו כוס שתו

 כשחילק לכולם עוד מנה.)

“Friends, Romans, and countrymen, lend me your ears!”
(They were all of them fond of quotations:
So they drank to his health, and they gave him three cheers,
While he served out additional rations).

"הפלגנו חודשים, הפלגנו שבועות

(ארבעה באחד, בערך)

ועד כה, ידידי, לא ראינו שום אות

או סימן לכרנש בדרך.

“We have sailed many months, we have sailed many weeks,
(Four weeks to the month you may mark),
But never as yet (’tis your Captain who speaks)
Have we caught the least glimpse of a Snark!

הפלגנו שבועות, הפלגנו ימים

(שבעה לאחד, בממוצע)

אך כרנש, שאליו לבותינו הומים -

 לא קצה חוטם ולא נוצה!

“We have sailed many weeks, we have sailed many days,
(Seven days to the week I allow),
But a Snark, on the which we might lovingly gaze,
We have never beheld till now!

שמעו, אנשי: ברצוני בו לתת

חמישה סימנים מובהקים

על פיהם תזהו בכל שתפנו את

הכרנש המקורי, החוקי.

“Come, listen, my men, while I tell you again
The five unmistakable marks
By which you may know, wheresoever you go,
The warranted genuine Snarks.

אציגם כסדרם: הטעם, כידוע

הוא קלוש וחלול, אך פַּריך;

עם ניחוח עדין של אורות-תעתוע,

 כמו מכנס שקצת צר בַּיָרֵךְ.

“Let us take them in order. The first is the taste,
Which is meagre and hollow, but crisp:
Like a coat that is rather too tight in the waist,
With a flavour of Will-o’-the-wisp.

הרגלו לאחר בשינה, הן תודו,

מופרז בהחלט. די לומר

שאת פת-הערבית בין ערביים סועד הוא:

צהריים, ביום המחר.

“Its habit of getting up late you’ll agree
That it carries too far, when I say
That it frequently breakfasts at five-o’clock tea,
And dines on the following day.
 

הסימן השלישי: תפישתו קצת איטית

ואם תספרו לו בדיחה,

יאנח, כנתון במצוקה אמיתית,

וחידוד ימלאו מבוכה.

“The third is its slowness in taking a jest.
Should you happen to venture on one,
It will sigh like a thing that is deeply distressed:
And it always looks grave at a pun.
 

רביעית, הוא חובב תאי-מלתחה

ונושאם על גבו בלי הפסק.

זה מוסיף - הוא טוען - ליפי הזריחה -

טענה בה ניתן לפקפק.

“The fourth is its fondness for bathing-machines,
Which it constantly carries about,
And believes that they add to the beauty of scenes—
A sentiment open to doubt.

חמישית: שאפתנות. ונפנה בהמשך

את שני הסוגים לפרט:

ולהבדיל בין הזן המנוּצֶה, שנוֹשֵךְ

והזן המשֹוּפָּם, ששורט.

“The fifth is ambition. It next will be right
To describe each particular batch:
Distinguishing those that have feathers, and bite,
And those that have whiskers, and scratch.

כי על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק,

חובתי להיות גלוי-לב:

בחלקם הם בּוגַ'מים - "  וכאן הוא הפסיק

כי פתאום הבשלן התעלף.

“For, although common Snarks do no manner of harm,
Yet, I feel it my duty to say,
Some are Boojums—” The Bellman broke off in alarm,
For the Baker had fainted away.

חֶנֶק שלישי: סיפורו של הבַּשְלָן

 Fit the Third: THE BAKER’S TALE

העירוהו בתופין, העירוהו בקרח

העירו בחרדל ובצנון –

העירו בריבה ובעצות של תרח -

חדוּ לו חידות הגיון.

They roused him with muffins—they roused him with ice—
They roused him with mustard and cress—
They roused him with jam and judicious advice—
They set him conundrums to guess.

כשחזר לחושיו, הזדקף בגניחה

וסיפר את סיפור היגון;

הבָּלָן קרא: "הַס!" דממה, אף צווחה"!

ודנדן, כולו נרגש, בפעמון.

When at length he sat up and was able to speak,
His sad story he offered to tell;
And the Bellman cried “Silence! Not even a shriek!”
And excitedly tingled his bell.

היה שקט מוחלט! בלי צווחות ויבבות

אף לא נהימה או שיעול

כשסיפר אותו "הוֹ!" את סיפור היגון

בסגנון של לפני המבול.

There was silence supreme! Not a shriek, not a scream,
Scarcely even a howl or a groan,
As the man they called “Ho!” told his story of woe
In an antediluvian tone.

"אבי היה איש ישר, אך רש" --

"תדלג!", הבלן כה  זירז -

"אם החושך ירד, אין סיכוי לכרנש -

אין לנו שנייה לבזבז!"

“My father and mother were honest, though poor—”
“Skip all that!” cried the Bellman in haste.
“If it once becomes dark, there’s no chance of a Snark—
We have hardly a minute to waste!”

הוא יבב: "על כל ארבעים השנים

אעבור בשתיקה, עד לעת

בה לקחתם אותי אליכם לספינה

בציד הכרנש יד לתת.

“I skip forty years,” said the Baker, in tears,
“And proceed without further remark
To the day when you took me aboard of your ship
To help you in hunting the Snark.

דודי היקר (שעל שמו אני נקרא)

העיר, כשנפרד לשלום – "

"דלג על הדוד!" הבלן קרא

ובכעס עִנבֵּל בפעמון.

“A dear uncle of mine (after whom I was named)
Remarked, when I bade him farewell—”
“Oh, skip your dear uncle!” the Bellman exclaimed,
As he angrily tingled his bell.

"הוא אמר לי אז כך" - העניו מכל שח,

"אם כרנש הוא כרנש, זה בסדר.

הוא כלל אינו רע - בתור צלי בקדירה

וטוב להסיק בו החדר.

“He remarked to me then,” said that mildest of men,
“ ‘If your Snark be a Snark, that is right:
Fetch it home by all means—you may serve it with greens,
And it’s handy for striking a light.

הוא ניצוד בגביעון - ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה ירדפוהו;

מאיימים על חייו במניה של רכבת;

בחיוך וסבון יכשפוהו - "

“ ‘You may seek it with thimbles—and seek it with care;
You may hunt it with forks and hope;
You may threaten its life with a railway-share;
You may charm it with smiles and soap—’ ”

("בדיוק השיטה,"
 הבלן הנועז

להעיר בסוגריים חש,"
בדיוק זו הדרך - כך אמרו לי אי-אז

שבה יש ללכוד כרנש"!)

(“That’s exactly the method,” the Bellman bold
In a hasty parenthesis cried,
“That’s exactly the way I have always been told
That the capture of Snarks should be tried!”)

"אבל, בני הקוֹרֵחַ, שמור נפשך:

כי אם כרנשך הוא בּוּגָ'ם -

פתאום, ברכות, תיעלם ואינך,

ושוב לא תיראה לעולם"!

“ ‘But oh, beamish nephew, beware of the day,
If your Snark be a Boojum! For then
You will softly and suddenly vanish away,
And never be met with again!’

"וזה הדבר המייסרני בצוּץ

זכר מה שאמר עם מותו:

ולבי - הוא כמו סיר שחלב חמוץ

עולה וגולש משפתו!

וזה הדבר" - " כבר שמענו את זאת"!

אמר הבלן בחימה.

אבל הבשלן ענה: "בכל זאת

זה מה שמטיל בי אימה!

“It is this, it is this that oppresses my soul,
When I think of my uncle’s last words:
And my heart is like nothing so much as a bowl
Brimming over with quivering curds!

 “It is this, it is this—” “We have had that before!”
The Bellman indignantly said.
And the Baker replied “Let me say it once more.
It is this, it is this that I dread!

"בלילות, על דרגש, אחלום: הכרנש

נאבק ונלחם בי בסתר!

אבשלו בקדירה, באותו חלום רע

ואסיק אתו את החדר."

“I engage with the Snark—every night after dark—
In a dreamy delirious fight:
I serve it with greens in those shadowy scenes,
And I use it for striking a light:

"אך אם פעם אפגוש בּוּגָ'ם, אני

מיד (לי ברור בהחלט)

פתאום, ברכות, אעלם ואיני

ואת זאת לא אוכל לשאת"!

“But if ever I meet with a Boojum, that day,
In a moment (of this I am sure),
I shall softly and suddenly vanish away—
And the notion I cannot endure!”

חנק רביעי: הציד

 Fit the Fourth: THE HUNTING

הבָּלַן נראה אוּפִי, את גביניו הוא קימט

"לו רק הקדמת דְבַרֵיךָ!

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת

כשכרנש כבר ממש בפתח!

The Bellman looked uffish, and wrinkled his brow.
“If only you’d spoken before!
It’s excessively awkward to mention it now,
With the Snark, so to speak, at the door!

"אם אתה תיעלם, ידידי, האמן,

זה לנו יגרום צער עז -

אך ודאי זאת ידעת כשלדרך יצאת –

יכולת לומר זאת כבר אז"?

“We should all of us grieve, as you well may believe,
If you never were met with again—
But surely, my man, when the voyage began,
You might have suggested it then?

זה כל כך לא מוצלח להזכיר זאת כעת -

נדמה לי שזאת כבר אמרנו".

והאיש ששמו "היי" אז ענה לו בדווי:

"הודעתי לך כשיצאנו".

“It’s excessively awkward to mention it now—
As I think I’ve already remarked.”
And the man they called “Hi!” replied, with a sigh,
“I informed you the day we embarked.

"קרא לי רוצח - קרא לי אדיוט -

(לכולם יש חולשות, בוַדאי)

אך אף שמץ ממה שניתן לכנות

התחזות - אינו בין חטאי"!

“You may charge me with murder—or want of sense—
(We are all of us weak at times):
But the slightest approach to a false pretence
Was never among my crimes!

אמרתי בעברית, אמרתי בהולנדית

וגם בגרמנית ויוונית:

אבל (זה מביך עד מאד) שכחתי

שאתה מדבר אנגלית"!

“I said it in Hebrew—I said it in Dutch—
I said it in German and Greek:
But I wholly forgot (and it vexes me much)
That English is what you speak!”

"מעורר רחמים"! הבלן אמר

פניו נפולות מצער;

"אך כעת, כשסיפרת את שיש לספר

הויכוח הזה מיותר".

“ ’Tis a pitiful tale,” said the Bellman, whose face
Had grown longer at every word:
“But, now that you’ve stated the whole of your case,
More debate would be simply absurd.

"את המשך נאומי (הוא הסביר) אאלץ

לשאת בעת פנאי, במחילה.

אך כעת הכרנש לפתחנו רובץ,

 ולצודו - זו חובה נעלה"!

“The rest of my speech” (he explained to his men)
“You shall hear when I’ve leisure to speak it.
But the Snark is at hand, let me tell you again!
’Tis your glorious duty to seek it!

לצודו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה לרדפו;

לאיים על חייו בִּמְנָיָת-רכֶּבֶת;

בסבון וחיוך לכַשְפוֹ.

“To seek it with thimbles, to seek it with care;
To pursue it with forks and hope;
To threaten its life with a railway-share;
To charm it with smiles and soap!

הכרנש הוא יצור משונה, שלא

יתפס בדרכים פשוטות.

עשו מה שתדעו, ונסו מה שלא:

היום שום סיכוי אין לשמוט"!

“For the Snark’s a peculiar creature, that won’t
Be caught in a commonplace way.
Do all that you know, and try all that you don’t:
Not a chance must be wasted to-day!

אנגליה מצפה...- אתאפק. אכן:

זה פתגם אדיר, אך שדוף;

מוטב שלקרב תחגרו נשקכם

ותכונו בנפש וגוף.

“For England expects—I forbear to proceed:
’Tis a maxim tremendous, but trite:
And you’d best be unpacking the things that you need
To rig yourselves out for the fight.”

הבנקאי אז הסב המחאה פתוחה

(לא סחירה) והמיר שטרות.

הבשלן - מעיליו ניער בחטף

וסרק פאותיו ושערו.

Then the Banker endorsed a blank cheque (which he crossed,
  And changed his loose silver for notes.
The Baker with care combed his whiskers and hair,
And shook the dust out of his coats.

הבורסקי והברוקר עשו יד אחת

והשחיזו יחדיו את האת;

אבל הבונה רק רקם תחרה

בחוסר עניין בולט:

The Boots and the Broker were sharpening a spade—
Each working the grindstone in turn:
But the Beaver went on making lace, and displayed
No interest in the concern:

אז ניסה הבורר רגשותיו לעורר,

וציטט פסקי-דין בם נכתב,

כי יִצוּר תחרה מהווה הפרה

של זכויות הפרט - אך לשווא.

Though the Barrister tried to appeal to its pride,
And vainly proceeded to cite
A number of cases, in which making laces
Had been proved an infringement of right.

הבַּרְדְסָן זמם תוכנית די שטנית

מערך חדשני של קידות:

הביליארדר, ביד עצבנית

פיזר גיר לבן על אפו.

The maker of Bonnets ferociously planned
A novel arrangement of bows:
While the Billiard-marker with quivering hand
Was chalking the tip of his nose.

הבודק-השוחט התגנדר עת רבה:

כפפות גדי, צוארון מרשרש  -

ואמר שהוא חש כמו לפני מסיבה,

הבלן ביקש: "אל תקשקש"!

But the Butcher turned nervous, and dressed himself fine,
With yellow kid gloves and a ruff—
Said he felt it exactly like going to dine,
Which the Bellman declared was all “stuff.”

"הכר נא ביננו," הוא אמר בתחינה,

אם נפגוש בו יחדיו - תהיה בחור טוב"!

הבלן רק הנהן כזקן רב-בינה:

"לא במזג אויר רטוב".

“Introduce me, now there’s a good fellow,” he said,
“If we happen to meet it together!”
And the Bellman, sagaciously nodding his head,
Said “That must depend on the weather.”

למראה הבודק במצב כה שפוף,

הבונה פשוט השְתַּנְחֶץ.

אפילו הבשלן - האוויל עב-הגוף –

לקרוץ בעינו התאמץ.

The Beaver went simply galumphing about,
At seeing the Butcher so shy:
And even the Baker, though stupid and stout,
Made an effort to wink with one eye.

"תהיה גבר!" זעף הבָּלָן למשמע

הבּוֹדֶק שהחל מתייפח.

"אם נפגוש את הגָ'בּ-גָ'בּ, ציפור נואשה,

נצטרך כל טיפה של כוח"!

“Be a man!” said the Bellman in wrath, as he heard
The Butcher beginning to sob.
“Should we meet with a Jubjub, that desperate bird,
We shall need all our strength for the job!”

חנק חמישי: שיעורו של הבונה

 Fit the Fifth: THE BEAVER’S LESSON

צדוהו בגביעון ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על במנייה של רכבת;

בסבון וחיוך כישפוהו.

They sought it with thimbles, they sought it with care;
They pursued it with forks and hope;
They threatened its life with a railway-share;
They charmed it with smiles and soap.

אז תיחבל הבודק ברוב שכל תכנית:

לבדו יבצע גיחה

אל עמק רחוק ועלום בתכלית,

שבו רגל אדם לא דרכה.

Then the Butcher contrived an ingenious plan
For making a separate sally;
And fixed on a spot unfrequented by man,
A dismal and desolate valley.

אך על כך בדיוק חשב גם בּוֹנֶה

ונתיבם הצטלב לבלי שוב.

שניהם לא פלטו אף אות או מילה,

רק עטו הבעה של תעוב.

But the very same plan to the Beaver occurred:
It had chosen the very same place:
Yet neither betrayed, by a sign or a word,
The disgust that appeared in his face.

הם ניסו לחשוב אך ורק על כרנש,

מתמכרים לתשוקה לצודו,

כל אחד העמיד פנים שלא חש

בשני ההולך לצדו.

Each thought he was thinking of nothing but “Snark”
And the glorious work of the day;
And each tried to pretend that he did not remark
That the other was going that way.

אך העמק הלך וצר, והלילה 

האפיל, וצינה התעטף,

ומתוך עצבנות (לא חיבה, חלילה)

צעדו הם כתף אל כתף.

ולפתע - צווחה את העמק פילחה.

הם ידעו כי קרבה סכנה:

הבונה החוויר מזנב עד נחיר,

הבודק חש תחושה משונה:

But the valley grew narrow and narrower still,
And the evening got darker and colder,
Till (merely from nervousness, not from goodwill)
They marched along shoulder to shoulder.

 Then a scream, shrill and high, rent the shuddering sky,
And they knew that some danger was near:
The Beaver turned pale to the tip of its tail,
And even the Butcher felt queer.

הוא חשב על ימי ילדותו המתוקה -

זמן מאושר ושכוח -

כי הצליל ששמע, לו הזכיר חריקה

של גיר המחליק על לוח!

"זה קולו של הגָ'בּ-גָ'בּ!" הוא פתע קרא

(אותו איש שכונה "מטומטם")

"הבלן" הוא הוסיף, בנימת יוהרה

"יעיד - כבר אמרתי זאת פעם."

He thought of his childhood, left far far behind—
That blissful and innocent state—
The sound so exactly recalled to his mind
A pencil that squeaks on a slate!

“ ’Tis the voice of the Jubjub!” he suddenly cried.
(This man, that they used to call “Dunce.”)
“As the Bellman would tell you,” he added with pride,
“I have uttered that sentiment once.

"אכן, זה הגָ'בּ-גָ'בּ! זכור את הכלל:

ספור היטב: פעמיים חזרתי.

כן, זהו שירו של הגָ'בּ-גָ'בּ! מש"ל,

כי שלוש פעמים זאת אמרתי."

הבונה לדברים את אוזנו היטה,

לכל הגה לבו הֵשִית  -

אך צִפְשֵףְ ביאוש ורוחו כלתה

כששמע את האות בשלישית.

“ ’Tis the note of the Jubjub! Keep count, I entreat;
You will find I have told it you twice.
’Tis the song of the Jubjub! The proof is complete,
If only I’ve stated it thrice.”

The Beaver had counted with scrupulous care,
Attending to every word:
But it fairly lost heart, and outgrabe in despair,
When the third repetition occurred.

מכיוון שלמרות שכל כך התאמץ

אל סוף הספירה לא הגיע,

וכעת את מוחו האומלל יאלץ

במיני חישובים להוגיע.

"אחת ועוד שתיים - לו ניתן" הוא זעק,

"לפתור זאת עם בוהן וזרת!"

הוא זכר, מדוכדך, שחיבור, כדרדק,

לא גרם לא טירחה מיותרת.

It felt that, in spite of all possible pains,
It had somehow contrived to lose count,
And the only thing now was to rack its poor brains
By reckoning up the amount.

“Two added to one—if that could but be done,”
It said, “with one’s fingers and thumbs!”
Recollecting with tears how, in earlier years,
It had taken no pains with its sums.

"סבורני" - אמר הבודק - "שאפשר

לעשות זאת. חייבים לעשות!

הדבר יעשה! הב לי דיו ונייר  -

המיטב שאפשר כאן למצוא."

הבונה הביא נייר, עטים וספרים 

וּדְיוֹ בכמות מפתיעה:

ויצורים מוזרים זחלו מחורים

והביטו בהם בפליאה.

“The thing can be done,” said the Butcher, “I think.
The thing must be done, I am sure.
The thing shall be done! Bring me paper and ink,
The best there is time to procure.”

The Beaver brought paper, portfolio, pens,
And ink in unfailing supplies:
While strange creepy creatures came out of their dens,
And watched them with wondering eyes.

הוא כלל לא כִּהַהּ בָּם; שקוע כליל 

כָּתָב, בכל יד קולמוס,

והסביר כל העת, בסגנון קליל

שאפילו בונה יתפוס:

"אם ניקח את שלוש כנושא התרגיל - 

הדבר על צרכינו עונה   -

נוסיף שבע, ועשר, וכל זאת נכפיל

באלף חסר שמונה.

So engrossed was the Butcher, he heeded them not,
As he wrote with a pen in each hand,
And explained all the while in a popular style
Which the Beaver could well understand.

“Taking Three as the subject to reason about—
A convenient number to state—
We add Seven, and Ten, and then multiply out
By One Thousand diminished by Eight.

את מה שקיבלנו נמשיך ונחלק 

בתשע מאות תשעים ושתיים,

ונחסיר שבע-עשרה - התשובה, בלי ספק

תהיה נכונה כשמיים.

את כל זאת להסביר הייתי שמח,

ראשי כה צלול כעת,

אילו לי היה זמן ולך היה מוח -

אבל אין זה הכל. הסכֵּת:

“The result we proceed to divide, as you see,
By Nine Hundred and Ninety Two:
Then subtract Seventeen, and the answer must be
Exactly and perfectly true.

“The method employed I would gladly explain,
While I have it so clear in my head,
If I had but the time and you had but the brain—
But much yet remains to be said.

לי ברגע הובהר כל אשר בעבר

נעטף מיסתורין דרך קבע,

וכעת, בחינם, אעניק לך גם

שעור במדעי-הטבע."

אז המשיך ואמר בדרכו הכנה 

(את כללי הנימוס הוא שכח:

להרביץ בו בינה בלי כל הכנה -

זה לא מקובל בחברה)

“In one moment I’ve seen what has hitherto been
Enveloped in absolute mystery,
And without extra charge I will give you at large
A Lesson in Natural History.”

In his genial way he proceeded to say
(Forgetting all laws of propriety,
And that giving instruction, without introduction,
Would have caused quite a thrill in Society),

"הגָ'בּ-גָ'בּ מטבעו הוא מין עוף נואש

מעונֶה בתשוקה נושנה:

טעמו בלבוש מגוחך - הוא לובש

 אופנה של בעוד כשנה.

לעולם לא ישכח ידידי אמת,

ואיש לא יוכל לשחדו;

בכנסי-צדקה הוא בפתח עומד

ומתרים - אך קופץ ידו.

“As to temper the Jubjub’s a desperate bird,
Since it lives in perpetual passion:
Its taste in costume is entirely absurd—
It is ages ahead of the fashion:

“But it knows any friend it has met once before:
It never will look at a bribe:
And in charity-meetings it stands at the door,
And collects—though it does not subscribe.

טעמו, מבושל, טוב יותר מארנב 

מבשר כבש, צדפות, קָנֶלוֹנִי:

משתמר הוא היטב בכדי-שנהב

יש אומרים: חביוֹנוֹת מהגוני.

בנסורת ירתיחוהו, בדבק ימליחוהו,

יסמיכו בארבה ובסרט.

אבל העיקר, אין לשכוח, הוא

לשַמֶר צורתו הסימטרית."

“Its flavour when cooked is more exquisite far
Than mutton, or oysters, or eggs:
(Some think it keeps best in an ivory jar,
And some, in mahogany kegs:)

“You boil it in sawdust: you salt it in glue:
You condense it with locusts and tape:
Still keeping one principal object in view—
To preserve its symmetrical shape.”

הבודק היה שש להמשיך, אבל חש 

שחובה לסיים, וניסה להגיד

בגיל וּבדמע, נפעם ונרגש

שראה בבונה ידיד.

הבונה התוודה, מבטיו מבליחים 

כי בעשר דקות קנה

בּינה שספרים לא היו מצליחים

ללמדו בשבעים שנה.

The Butcher would gladly have talked till next day,
But he felt that the lesson must end,
And he wept with delight in attempting to say
He considered the Beaver his friend.

While the Beaver confessed, with affectionate looks
More eloquent even than tears,
It had learned in ten minutes far more than all books
Would have taught it in seventy years.

הם חזרו חבוקים. הבלן (רק לרגע)

הוצף רגשות נעלים,

ואמר: "אכן, זה פיצוי על היגע

שידענו בינות לגלים"!

חברות שכזו בין בודק ובונה 

עוד אחת שתשווה לה אַיִּן;

קיץ או חורף, זה לא משנה

דבר לא הפריד בין השניים

They returned hand-in-hand, and the Bellman, unmanned
(For a moment) with noble emotion,
Said “This amply repays all the wearisome days
We have spent on the billowy ocean!”

Such friends, as the Beaver and Butcher became,
Have seldom if ever been known;
In winter or summer, ’twas always the same—
You could never meet either alone.

ואם פעם רבו - גם אם לא נרצה

הדבר לעתים מתרחש -

זכרו את שירו של הגָ'בּ-גָ'בּ, אשר

חישל חברותם באש!

And when quarrels arose—as one frequently finds
Quarrels will, spite of every endeavour—
The song of the Jubjub recurred to their minds,
And cemented their friendship for ever!

חנק שישי: חלומו של הבורר

 Fit the Sixth: THE BARRISTER’S DREAM

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

הבורר, שעייף מלחפש ראייה

כי יִיצוּר תחרה הוא עווׁן,

נרדם וחלם על אותה הברייה

שראה רק בעין הדימיון.

They sought it with thimbles, they sought it with care;
They pursued it with forks and hope;
They threatened its life with a railway-share;
They charmed it with smiles and soap.

But the Barrister, weary of proving in vain
That the Beaver’s lace-making was wrong,
Fell asleep, and in dreams saw the creature quite plain
That his fancy had dwelt on so long.

הוא חלם על בית-דין אפלולי. הכרנש

בפאה וגלימה ושנצים,

הגן על חזיר שערק מן הדיר  -

על אפו משקפיו נוצצים.

העדים הוכיחו, בלי שום פקפוק

שהדיר עוד קודם ננטש:

השופט כל העת בֵּאֵר את החוק

בקול-רקע כבוש ומטושטש.

He dreamed that he stood in a shadowy Court,
Where the Snark, with a glass in its eye,
Dressed in gown, bands, and wig, was defending a pig
On the charge of deserting its sty.

The Witnesses proved, without error or flaw,
That the sty was deserted when found:
And the Judge kept explaining the state of the law
In a soft under-current of sound.

את אשמת החזיר הכרנש לא פירש:

כשלוש שעות, בלי שביתה,

הוא נאם - אבל איש לא ידע לנחש

במה בדיוק הוא חטא.

כל מושבע כבר גיבש דעה משלו

(זמן רב טרם הוקרא כתב-אשמה)

וכולם דיברו יחד, ואיש מהם לא

שמע את השאר במהומה.

The indictment had never been clearly expressed,
And it seemed that the Snark had begun,
And had spoken three hours, before any one guessed
What the pig was supposed to have done.

The Jury had each formed a different view
(Long before the indictment was read),
And they all spoke at once, so that none of them knew
One word that the others had said.

"דע - " אמר השופט - "הו, אל תפטפט - "

קרא הכרנש: "זו פסיקה

שבַּטְלַה! שמעו לי: הכל פה תלוי

בחזקת-בעלות עתיקה.

לעניין הבגידה: נראה שמרשי

רק סייע. אשר למעילה

אם נטען "אין מה להשיב" –

ברור, שגם היא בְּטֵלַה.

“You must know—” said the Judge: but the Snark exclaimed “Fudge!
That statute is obsolete quite!
Let me tell you, my friends, the whole question depends
On an ancient manorial right.

“In the matter of Treason the pig would appear
To have aided, but scarcely abetted:
While the charge of Insolvency fails, it is clear,
If you grant the plea ‘never indebted.’

לא אחלוק על אשמת עריקה, אך זו

תיפול, שום ספק לא עולה בי

(בכל הקשור להוצאות תביעה זו)

לאחר שהוכח האליבּי.

"מרשי האומלל - מעתה גורלו

"מסור" כך אמר "בידיכם"

והורה לשופט לפשפש בניירות

ואת הדיון לסכם.

“The fact of Desertion I will not dispute;
But its guilt, as I trust, is removed
(So far as relates to the costs of this suit)
By the Alibi which has been proved.

“My poor client’s fate now depends on your votes.”
Here the speaker sat down in his place,
And directed the Judge to refer to his notes
And briefly to sum up the case.

השופט התאמץ, אך לא ידע איך;

הכרנש התנדב למשימה,

וסיכם בצורה מעולה - מסתמך

על דברים ששום עד לא אמר!

באה עת לפסק-דין, אך המושבעים

התקשו לאיית בלי שגיאות

מילה כה מסובכת, ובקשו, נכנעים

שכרנש גם לפסוק-דין יֲאוֹת.

But the Judge said he never had summed up before;
So the Snark undertook it instead,
And summed it so well that it came to far more
Than the Witnesses ever had said!

When the verdict was called for, the Jury declined,
As the word was so puzzling to spell;
But they ventured to hope that the Snark wouldn’t mind
Undertaking that duty as well.

מתלאות היום הכרנש קצת נשחק

את הפסק - "אשם!" הוא קרא

וכל חבר המושבעים נאנק

וחלקו אף איבד הכרה.

ומכאן הכרנש המשיך בפסיקה

שכן בשופט אחז בַּעָת,

היה שקט כשקם: לו נפלה שם סיכה

כרעם היתה נשמעת.

So the Snark found the verdict, although, as it owned,
It was spent with the toils of the day:
When it said the word “GUILTY!” the Jury all groaned,
And some of them fainted away.

Then the Snark pronounced sentence, the Judge being quite
Too nervous to utter a word:
When it rose to its feet, there was silence like night,
And the fall of a pin might be heard.

וזה גזר-הדין: הגלייה לחיים,

אחר כך ארבעים לירות קנס.

והריעו הכל - אך השופט הטעים

גזר-הדין על שום חוק לא בוסס.

אבל חיש מהר דעכה החדווה

הסוהר הודיעם בדמעות

שלעונש הזה אין שום טעם, כיוון

שחזיר כבר היה מת מאוד.

“Transportation for life” was the sentence it gave,
“And then to be fined forty pound.”
The Jury all cheered, though the Judge said he feared
That the phrase was not legally sound.

But their wild exultation was suddenly checked
When the jailer informed them, with tears,
Such a sentence would have not the slightest effect,
As the pig had been dead for some years.

בַארֶשֶת של גועל פרש השופט:

הכרנש היה קצת המום,

שהרי לא היה סנגור למופת -

וגעה במין צליל עמום.

כך חלם הבורר. ואותו השאון

עלה וגבר כרעם:

עד אשר התעורר, ולצדו הבלן

מצלצל באוזנו בזעם.

The Judge left the Court, looking deeply disgusted:
But the Snark, though a little aghast,
As the lawyer to whom the defence was entrusted,
Went bellowing on to the last.

Thus the Barrister dreamed, while the bellowing seemed
To grow every moment more clear:
Till he woke to the knell of a furious bell,
Which the Bellman rang close at his ear.

חנק שביעי: גורל הבנקאי

Fit the Seventh: THE BANKER’S FATE

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

הכל שמו לב שידידם, הבנקאי,

מונע במין אומץ חדש,

אץ כמטורף, עד אבד מן העין,

להוט לגלות כרנש.

They sought it with thimbles, they sought it with care;
They pursued it with forks and hope;
They threatened its life with a railway-share;
They charmed it with smiles and soap.

And the Banker, inspired with a courage so new
It was matter for general remark,
Rushed madly ahead and was lost to their view
In his zeal to discover the Snark
 

ובעודו משחר בעזרת אצבעון,

עט עליו חֳטַפְקוֹף, ובכוח

אחז בו; הוא זעק כאחוז שגעון

כי ידע שאין טעם לברוח.

הוא נתן הנחה, וגם צ'ק על סך

כשבע לירות (למוכ"ז)

אבל חטפקוף צוארו רק מתח

וביתר עוז בו אחז.

But while he was seeking with thimbles and care,
A Bandersnatch swiftly drew nigh
And grabbed at the Banker, who shrieked in despair,
For he knew it was useless to fly.

He offered large discount—he offered a cheque
(Drawn “to bearer”) for seven-pounds-ten:
But the Bandersnatch merely extended its neck
And grabbed at the Banker again.

הניבים הרוֹצְפִים נקשו, נִיקְפָּצִים

מסביבו - והוא רגע לא נח:

הוא קפץ וניתר ופִירכֵּס ופִרפֵּר

עד אשר מתעלף צנח.

חטפקוף ברח כשהצוות גח

בעקבות אותו קול-זוועות:

הבלן ציין: "חששתי מכך"

וצלצל בפעמון כאות.

Without rest or pause—while those frumious jaws
Went savagely snapping around—
He skipped and he hopped, and he floundered and flopped,
Till fainting he fell to the ground.

The Bandersnatch fled as the others appeared
Led on by that fear-stricken yell:
And the Bellman remarked “It is just as I feared!”
And solemnly tolled on his bell.

חזותו הושחרה כשולי הקדירה

עד שלא הכירוהו כלל;

מאימה ומגוֹר מעילו השחור

החוויר - מראה מהולל!

לבוש בגדי שרד, ולחרדת כולם

הוא קם, וניסה למצוא

מלים -  ובמקום זאת חייך כמטומטם

כי את פיו לא יכול עוד לפצות.

He was black in the face, and they scarcely could trace
The least likeness to what he had been:
While so great was his fright that his waistcoat turned white—
A wonderful thing to be seen!

To the horror of all who were present that day,
He uprose in full evening dress,
And with senseless grimaces endeavoured to say
What his tongue could no longer express.

הוא שקע בכסאו, ידיו בשערו

ובנימה צַבְרִירִית זִמְרֶר

מין מלמול ריקני של אובדן-שפיות

ובזוג עצמות טִרְטֶר.

"נשאירו מאחור - השעה מאוחרת"

קרא הבלן בחשש.

"חצי יום אבד. נזדרז, אחרת

לא נתפוס טרם לילה כרנש".

Down he sank in a chair—ran his hands through his hair—
And chanted in mimsiest tones
Words whose utter inanity proved his insanity,
While he rattled a couple of bones.

“Leave him here to his fate—it is getting so late!”
The Bellman exclaimed in a fright.
“We have lost half the day. Any further delay,
And we sha’nt catch a Snark before night!”

חנק שמיני:  ההעלמות

 Fit the Eighth: THE VANISHING

הם צדו בגביעון, ובדעה מיושבת;

במזלג ותקווה רדפוהו;

איימו על חייו במניה של רכבת;

בסבון ובחיוך כשפוהו.

הכל חששו מכשלון המרדף,

הבונה סוף כל סוף נדרך,

וקפץ וניתר על קצה הזנב

כי האור כבר כמעט דעך.

They sought it with thimbles, they sought it with care;
They pursued it with forks and hope;
They threatened its life with a railway-share;
They charmed it with smiles and soap.

They shuddered to think that the chase might fail,
And the Beaver, excited at last,
Went bounding along on the tip of its tail,
For the daylight was nearly past.

"איך קוראים לו" צועק! אמר הבלן

הוא זועק כמטורף ממש!

הוא מניף את ידיו ומטלטל את ראשו -

הוא בטח מצא כרנש!"

הצוות עלז. "את הכל הפַשְלַן

יעשה בשביל הבדיחה"!

סח הבודק. הם הביטו בו שם

על ראשה של גבעה סמוכה.

“There is Thingumbob shouting!” the Bellman said,
“He is shouting like mad, only hark!
He is waving his hands, he is wagging his head,
He has certainly found a Snark!”

They gazed in delight, while the Butcher exclaimed
“He was always a desperate wag!”
They beheld him—their Baker—their hero unnamed—
On the top of a neighbouring crag.

הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,

ואז, כעקוץ דבורה

צלל, העמיק, לתוך הנקיק  -

הם הקשיבו ברוב מורא.

"זה כרנש!" שמעו אוזניהם בתחילה,

זה היה טוב ממה שקיוו.

ואז - מטח צחוק ותרועות, ומילה

מבשרת רעות: זהו בּוּ"-...

Erect and sublime, for one moment of time.
In the next, that wild figure they saw
(As if stung by a spasm) plunge into a chasm,
While they waited and listened in awe.

“It’s a Snark!” was the sound that first came to their ears,
And seemed almost too good to be true.
Then followed a torrent of laughter and cheers:
Then the ominous words “It’s a Boo—”

ואז שקט. היו שדימו ששמעו

מין הגה אבוד ועייף

מעין "-גָ'ם!" אך השאר טענו

שהיה זה משב חולף.

הם צדו עד חושך, אך לא מצאו כלום

לא כפתור, לא נוצה, לא סימן

שיעידו כי הם נמצאים במקום

בו פגש הכרנש בבשלן.

Then, silence. Some fancied they heard in the air
A weary and wandering sigh
That sounded like “—jum!” but the others declare
It was only a breeze that went by.

They hunted till darkness came on, but they found
Not a button, or feather, or mark,
By which they could tell that they stood on the ground
Where the Baker had met with the Snark.

כי בעוד מילותיו על לשונו,

באמצע צחוקו רב-החן,

פתאום, ברכות, נעלם ואינו -

הכרנש היה בּוּגָ'ם, אכן.

In the midst of the word he was trying to say,
In the midst of his laughter and glee,
He had softly and suddenly vanished away—
For the Snark was a Boojum, you see.