(מקור: כתב העת "ים", 1946)
ראו גם http://www.adenairways.com/Mermaids2.htm
תשובה: בתולת-הים מעדן
שוב צדים את הסְנַרְק
| פרטים על הקונצרט:יום שבת 6.11.2004 11:00 בבוקרבשיתוף עם שגרירות נורבגיה בישראל: צלילי טרומבון אמה ג'ולייט בויד – טרומבון (הפילהרמונית הישראלית) עם יגאל מלצר – חצוצרה יוני פרחי – פסנתר מיצירות ובר, גרונדהל, נורדהיים ,סן-סנס כרטיסים: 40-60 ש"ח |
לפני שבוע בערך הזכירו לי לפתע את "ציד הסנרק" של לואיס קרול: קול המוזיקה מקליט קונצרט שייערך במרכז למוזיקה עין-כרם, בשבת הקרובה, ובו יצירה של מלחין נורווגי בשם נורדהיים, המבוססת על הסנרק; חלקים מן הפואמה הנצחית הזאת, יצירת-מופת של אי-גיון בריטי, יוקראו בקונצרט, והם משתמשים בתרגום שלי. אני קראתי לסְנַרְק "כַּרְנָש", ועל כך בהמשך.
[בסוגריים, למי שאינו מכיר: "ציד הסְנַרְק" הוא יצירה בחרוזים מאת מחבר "אליס בארץ הפלאות" המתארת חבורה מוזרה היוצאת למסע ימי על מנת לצוד סנרק, אשר למרות תיאורים די מפורטים בגוף הטקסט, מאוד לא ברור מהו בדיוק. ואם לא די בכך, מזהיר מנהיג החבורה, יש סנַרְקִים שהם בעצם בּוּגַ'מֶים, וזה כבר מסוכן – במיוחד עבור אחד הגיבורים. הם מגיעים לחוף שומם, ומתחילים בציד, בשיטות מסורתיות, כלומר בעזרת מזלגות ותקווה, מניות רכבת — ]
קיימים לפחות שלושה תרגומים לעברית של הסנרק. אני תירגמתי אותו באמת מזמן, וסביר להניח שהייתי ראשון, אבל עוד כשהיה התרגום רק כתב-יד יצא לאור התרגום של ניצה בן-ארי, ואני הטמנתי את התרגום שלי במגירה, בהנחה שאיש לא זקוק לשני סנרקים מתורגמים. מתברר שטעיתי, ומאז יצאו עוד תרגומים. מן המגירה הוצאתי אותו רק כדי להעלות אותו לרשת, ושם מצאו אותו אנשי קול המוזיקה.
ציידי הסְנַרְק
על קיומו של הסנארק נודע לי, אם אני זוכר נכון, מכתבה בעיתון הסטודנטים של הטכניון, שהתגלגל לידי כשהייתי בתיכון; כשתרגמתי, השתמשתי בסְנַרְק המוּעַר של מרטין גרדנר; באחרית הדבר שלו מובאות כמה פרשנויות משעשעות במיוחד ליצירה. רציתי לסכם אותן כאן בקיצור, אבל היום חיפשתי את הספר בבית, לשווא. טענו שהסנרק הוא פארודיה על מסעות-המחקר לקוטב הצפוני, על בתי-המשפט הויקטוריאניים, על מחלוקות בכנסייה האנגליקנית; אני זוכר פרשנות פילוסופית – לפיה מדובר בפרודיה על האסכולה הפילוסופיה הגרמנית, המחפשת – לשווא – אחר המוחלט; פרשנות כלכלית, המעמתת את היד הנעלמה של סמית עם תפיסות מרקסיסטיות (שהרי הציד מתבצע, בין השאר, בעזרת מניות) וכמובן פרשנות פרוידיאנית, שבה לשורות "הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,/ ואז, כעקוץ דבורה/ צלל, העמיק, לתוך הנקיק" יכולה להיות רק משמעות אחת: תיאור מטפורי של משגל. (בפועל, מדובר בחלק מפרשנות יותר מורכבת. מראה המקום הרלוונטי הוא
Beach, F. A. (1950), The Snark was a Boojum, American Psychologist 5, 115-124. ) מאז נכתב הספר של גרדנר הצטרפו לחגיגה, אני מניח, גם אנשי "התיאוריה" מצרפת – לאקאן, דרידה ושות'. הסנרק הוא בהחלט כוס-התה שלהם. יש כמה התייחסויות עקיפות לכך ברשת.
חלק מן הפרשנויות עוסקות בניתוח העלילה (למשל, זאת הטוענת שהבורסקי – boots – היה בעצם רוצח;) ועוד אחת, מעניינת לא פחות, טוענת שאחד הגיבורים הוא בן דמותו של לואיס קרול, ומביאה תימוכין לכך. לואיס קרול היה בן 42 כשכתב את הסנרק, והגיבור האלמוני, שיש לו כמה כינויים אבל תפקידו בצוות הוא אופה (אצלי הוא הבשלן), שבהגיעו לספינה שכח 42 ארגזים על החוף.
עכשיו מצאתי מאמר הטוען לפתרון חד משמעי של תעלומת הסנרק: Robert Wilfred Skeffington Lutwidge, דודו האהוב מצד אמו של לואיס קרול, היה עורך-דין ומפקח על המוסדות לחולי-נפש באנגליה. באחד מביקוריו במוסד בסליסברי התנפל עליו חולה ופגע בו בעזרת מסמר מחודד בראשו, והוא מת כעבור כמה ימים. לטענת בעל התיאוריה, הסנרק הוא חולה-נפש, אשר, כנאמר ביצירה, "על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק/חובתי להיות גלוי-לב: /בחלקם הם בּוגַ'מים – " וכאן הוא הפסיק/ כי פתאום הבשלן התעלף." חברי הצוות אינם אלא חברי ועדת הפיקוח על בתי-המשוגעים, עמיתיו של הדוד. מנהיג החבורה, הבלן, הוא בן דמותו של הלורד שפטסברי, יו"ר הועדה, רפורמטור חברתי חשוב אבל טיפוס די אנאלי. וכן הלאה: הסְנַרְק, לדעת הכותב, הוא, בדרכו הייחודית של קרול, ביטוי לאבל על מותו הטראגי של הדוד.
הסיבה לעיסוק הרב – יש יאמרו, האובססיבי – בסְנַרְק, היא כנראה אופיו האפל, החידתי: למרות שאני סבור ש"אליס בארץ הפלאות" נהנה מתדמית עליזה ובהירה שלא בצדק (הוא מלא יצורים אגרסיביים ועויינים) הנה בְסְנַרְק אין אפילו גיבור ילדותי אחד; מנהיג החבורה, שקראתי לו "הבָּלַן", הוא קצר-רוח, בור וחסר רגישות – למרות שאנשי צוותו מתארים אותו כ"רב-חן ועניו."
הסנרק, במפתיע או לא, מחייב החלטות תרגום לא קלות: ראשית כל, השם, שאותו החלטתי לעברת, אבל אני כבר לא זוכר למה (כאמור, המון זמן עבר.) אולי בגלל הקרבה המופרזת למילה "סמַרק", ואולי בגלל אובדן ההדהודים שיש למילה באנגלית (היא מזכירה כריש וגם נחש.) עוד החלטה עקרונית הייתה השמירה על האות בי"ת, שבה מתחילים כל משתתפי מסע-הצייד; חוץ מזה נצמדתי באופן נואש למקור, והשתמשתי ביתרון היחסי שלי, ידע מסוים בספנות וניווט. השורות החביבות עלי עוסקות במפה הימית שבה השתמשו משתתפי המסע –
הוא מפה של הים בפניהם שָטַח
בלי שום יבשה בקצותיה:
והצוות כולו עלז, כשנוכח
כמה קל להבין צפונותיה."מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,
קווי-אורך, חוּגִים וּתְחומים
שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה –
אלה סתם סימנים מוסכמים!מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת
שוניות ואיים מלוא שטחן!
אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית
חכמת הניווט: דף לבן"!זה היה מהולל ומקסים, אבל
חיש נודע – הקברניט המושלם
מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על
שום שיטה לשייט בים.
וכן הלאה. הרשת עמוסה קישורים סנרקיים ולא אביא אותם כאן; הרבה כלי שייט וטיס קרויים על שמו של הסנרק, כמו גם טיל גרעיני אמריקאי, תיאוריות במתמטיקה ועוד כהנה וכהנה. ויש כמובן שני סנרקים עבריים למהדרין –
israblog.co.il/3969
www.snark.co.il
ציד מוצלח.
יבול חדש של גראס
גינתר גראס
גבוה בדירוג שלא אעשה לעולם (אני מתעב דירוגים) של היוצרים והיוצרות החשובים והאהובים ביותר שלי, ניצב לו בהשקט ובבטחה גינתר גראס. לפני עשרים שנה, אני חושב, היה ספר חדש שלו מעורר איזה עניין ציבורי; זה קרה לאחרונה, אולי, כשיצא לאור "דג הפוט." מאז ממשיך גראס לכתוב, והספרים שלו מתורגמים לעברית, אבל נדמה שהוא נדחק לשולי התודעה – אפילו פרס נובל לא ממש חילץ אותו משם. לא בצדק, כמובן: אפילו גראס בינוני מעניק התעלות שאחרים, במיטבם, לא מסוגלים לתת.
ואם מישהו חושד שגראס לא רלוונטי, הנה זרועים דפיו הראשונים של ספרו האחרון באתרי אינטרנט, חדרי צ'אט ופורומים; חוץ מזה, "בהילוך של סרטן" עוסק בנושא חם בגרמניה של השנים האחרונות: הקורבנות הגרמנים, או שמא הגרמנים כקורבנות. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן דיברו על השואה – מן הסתם זה כבר ממש נמאס להרבה גרמנים – הם רוצים לדבר על מה שהושתק שנים רבות, הן בצד המובס והן אצל המנצחים: על הצבא האדום שאנס בשיטתיות כמעט מאורגנת אלפי נשים גרמניות, על האזרחים שמתו בהפצצות – ועל ה"וילהלם גוּסְטְלוֹף."
וילהלם גוּסְטְלוֹף
"וילהלם גוּסְטְלוֹף" הוא שם של אנייה. אם ישאלו אתכם פעם, באיזה חידון ידע כללי, על האסון הימי הגדול בהיסטוריה, אל תאמרו טיטאניק (1503 קורבנות) או לוזיטניה (רק 1198.) על "וילהלם גוסטולף", שנפגעה משלושה טורפדו של צוללת רוסית, ירדו למצולות בין 6000 ל-9,000 נפש, איש לא יודע בודאות. אבל הם היו גרמנים, והטביעה נחשבה לחלק מפעולות הלחימה. זהו בלי ספק אחד האסונות הימיים הנשכחים ביותר בהיסטוריה המודרנית. (בספר מוזכרים עוד שני אסונות דומים במימדיהם,"קאפ ארקונה" ו"גויה," באותה שנה, 1945.)
אלא שההיסטוריה היא מדע שימושי: כל אחד עושה בה שימוש לצרכיו. ואולי, במילותיו של המספר של גראס, ההיסטוריה היא בית-שימוש סתום, שוטפים ושוטפים אבל החרא חוזר וצף. ה"וילהלם גוּסְטְלוֹף," הקרויה על שמו של עסקן מפלגה נאצי שנרצח על ידי הסטודנט היהודי לרפואה דוד פרנקפורטר, ממשיכה לשוט ולעשות גלים וירטואליים במרחב הקיברנטי, כדברי המספר, המפנה אותנו מדי פעם לאתרי אינטרנט רלוונטיים. כמו שקורה לא אחת, חלקם כבר לא פעילים, חלקם מפנים למעצב בעל זכויות לספרים של גראס, ולפחות אחד הפך לאתר פורנו. (thulenet). אבל ברור שהאסון הנשכח מפרנס ניאו-נאצים שהאיטנרנט הוא עבורם מדיום מושלם – מהיר, אנונימי ורב-תפוצה.
במסלול אלכסוני, מהוסס, מצודד כהליכת סרטן, מספר אחד הניצולים המעטים את סיפורו; הוא איננו ניצול רגיל – הוא נולד בסירת הצלה. גם אמו שרדה, וייעדה את בנה לספר את הסיפור ולהעיד על מה שקרה בלילה ההוא. אמו שמה טוּלַה פוקריפקה, ולאביה היה כלב שאחד מגוריו, פרינץ, היה לכלבו האהוב של היטלר: קוראים נאמנים של גראס יזכרו ודאי את הדודנית טולה, הנערה הפרועה שרצתה ילד, דמות מרכזית ברומן "שנות כלב." טולה – שהייתה נאצית, וגם קומוניסטית, היא בלי ספק הדמות המרתקת והמורכבת ביותר ברומן שכולו מרתק ומורכב, קשה ופסימי .
יש האומרים שגראס הפך פתאום, בעקבות פירסום הספר שהביא את סיפור האנייה למרכז התודעה הציבורית, ליקיר הימין הגרמני. אם זה כך, זה כמובן טמטום גמור, אבל לא חסר תקדים. גראס עצמו מופיע בספר, ומצטער על כך שהנושא הופקר לימין הקיצוני.
ומלבד כל העניינים הגדולים, זהו ספר ימי, ובמרכזו סיפור על אסון טביעה מסמר שיער לא פחות מהטיטאניק, וסביר להניח שהרבה יותר. אגב, אני גאה מאוד על תרומתי (הזניחה לחלוטין) לתרגום: אני המלצתי להוצאה לפנות לשמחה בִּינוֹת, כדי שיערוך את מונחי הימאות הרבים בספר. שמחה דאג לכך ששגיאות מביכות שאפשר למצוא לעתים בסיפורת שיש בה אלמנטים ספנותיים, כמו "קשר לשעה," נעדרות מן התרגום הזה. אשר לתרגום: כל התרגומים שאינם של חיים איזק, המתרגם המיתולוגי של "תוף הפח," מציגים גראס קצת שונה – פחות גנדרני ומקושט, אולי. לא גראס השתנה, כמובן, אלא המתרגמים, והמקובל והנהוג בעברית הכתובה של ימינו. אבל הוא עדיין נוכח במלוא עוצמתו.
זבולון קרקוב וילדי תימן
שני מכתבים שהתגלגלו אלי בסמיכות זמנים:
מכתב ראשון: ד"ר עמנואל שטיין מזבולון קרקוב כותב לסוכנות היהודית בירושלים, אוגוסט 1938.
ד"ר שטיין ועוד עמית, שאת חתימתו קשה יותר לזהות, פונים לסוכנות היהודית בירושלים בכל מיני עניינים ביורוקרטיים ועקרוניים, באוגוסט 1938.
חיפוש בגוגל אחרי ד"ר שטיין או זבולון קרקוב לא מעלה דבר.
מכתב שני: מלכה ל. מחפשת מידע על נסיבות הולדתה, אוקטובר 2004.
שמי מלכה ל., (מקודם א.) נולדתי על האונייה "קוממיות." הורי ואחי עלו לאונייה בטרייסט, איטליה. הורי היו ניצולי שואה ורצו נואשות לעזוב את ביאליסטוק בפולין, ואמי, שהייתה בהריון מתקדם, עלתה לאוניה בתקווה שהלידה תתאחר והיא תלד בישראל. שני הורי כבר אינם בחיים, אבל אני זוכרת סיפורים שסיפרה לי אמי על צירי הלידה שהחלו מאוחר בלילה, ועל רופא האונייה, שהיה שיכור במקצת כשיילד אותי. הוציאו את התפוזים מתיבת עץ, ריפדו אותה
בעיתונים ושמיכות, וזו הייתה המיטה שלי למשך ארבעה ימים, עד שהגענו לישראל.
קיבלתי קופסה ורודה נחמדה עם סכין, כף ומזלג כמתנת הולדת מרב-החובל של "קוממיות."
גם דודי ודודתי היו על "קוממיות," דודתי גם היא בהריון, אבל התינוק שלה נולד בישראל.
תהיתי אם יש לכם מידע נוסף על "קוממיות"…"
תוצאות החיפוש בגוגל, לפי שם המשפחה של מלכה, הביא לכתבה על ילדי תימן, שפורסמה באתר יהודי-צרפתי. שם נכתב, כתיאור של תמונה, אבל התמונה עצמה לא נמצאה: "חווה א. ילדה בת יום לפני ההגעה לחיפה. מעניין שאמהות אשכנזיות הורשו לשהות עם ילדיהן בכל זמן בעוד שהתימניות והמזרחיות הופרדו מילדיהן שנשארו בחדרי ילדים. כלומר, אם התינוק שבתמונה הוא אכן שלה."
אחר-כך נאמר שם שהתינוקת נקראה מלכה-קומיה, על שם האנייה.
(הטקסט נכתב כנראה ע"י יחיאל מן ב-1997. הוא מוצג כ"תלמיד תיכון וכתב-חוקר של הארגון root & branch.)
ובינתיים, ברוסיה הקומוניסטית
סרטים רבים מוקרנים בפסטיבל בחיפה, ושוחרי התרבות נאלצים לבחור מתוך השפע, על פי טעמם האמנותי, תחומי העניין התרבותיים שלהם, או שיקולי לוגיסטיקה של הובלת ילדים לחברים ושעות עבודה, כמו במקרה שלי. ולכן החמצתי, למשל, את פיטר גרינאווי ואת הסרטים הפלסטיניים. אבל הצלחתי בכל זאת להגיע ללקט של סרטי אנימציה קצרים ועטורי פרסים, ול"מאגיה רוסיקה" של מאשה ויונתן צור, סרט תעודה מרתק על יוצרי אנימציה בעידן הסובייטי.
שמעתם על להקת רוק (מתקדם) ששמה "ובינתיים, ברוסיה הקומוניסטית"? אין לי מושג מניין לקוח השם – כנראה ציטוט מקומיקס – ובעברית, עלילון – כלשהו; אבל הוא בהחלט סוגסטיבי. המון דברים התרחשו שם, ברוסיה הקומוניסטית, ולא כולם נודעו ברבים, כמובן. אנימציה הייתה תעשייה פורחת, בפיקוח המשטר; הפיקוח, אומר אחד היוצרים המתראיינים בסרט, היה על התכנים, אבל גם על האיכות. מערכת משומנת הפיצה את הסרטים לעשרות אלפי בתי קולנוע. כשהתמוטט המשטר, נותרו היוצרים ללא יד מכוונת וללא מימון, והמערכת התפוררה; עכשיו נדמה שהם תוהים מה עדיף: הטמטום הברוטלי של הצנזורים הקומוניסטיים או הברוטליות המטומטמת של האוליגרכים החדשים. הם נוגעים ללב, כמובן, באופן רוסי כל-כך. פיודור חיטרוק, מן הותיקים שבהם, כמעט מזיל דמעה כשהוא מספר על הפעם הראשונה שבה ראה סרטונים של וולט דיסני במוסקווה, ב-1935, ולא ידע את נפשו: זה היה בעיניו מעשה קסמים מופלא. שנים אחר כך יצר גרסה של פו הדב, מבלי שראה את הסרט של דיסני. ב-1975 נפגש עם יוצרי "פו הדב" האמריקניים, והם ראו את הגרסה שלו. "לא העטיתי על עצמי כלימה", הוא אומר. הם אהבו את הגרסה שלו. נדמה שכולם נעים בין הערצה ורתיעה כלפי אימפריית האנימציה הרחוקה, לבין אמונה גדולה באיכות היצירה שלהם. הקשישים שבהם מתרפקים על העבר, הצעירים יותר מנסים לפלס דרך במציאות החדשה, ומדברים בפיכחון רב על הקשיים של העולם הקפיטליסטי – ההאנג-אובר שאחרי אופוריית-השחרור מן המשטר הטוטליטרי. "אהבנו לשתות קצת," אומר אחד המרואיינים, ומתאר תור לפתיחת החנות בבוקר, ובו שני שתיינים, הממתינים למנת האלכוהול ש"תשבור" את הזנֶבֶת שלהם, משווים את עצמם לגיבורי סרט מצוייר פופולרי של התקופה. אני נזכרתי כמובן מיד בוֶנֶדִיקְט ירוֹפיֶיב ובתחנות הרכבת האפופות אדי-אלכוהול שבין מוסקווה לפטושקי. אבל הלכתי מן הסינמטק אל תחנת גן-האם, הניצבת לה בפכחונה המוחלט, תוהה על המוני האדם המציפים פתאום את מרכז הכרמל.
הסרט הכחול של האטלנטי (ב')
מאת חיים בר-תקוה
הקבוצה השחורה
כאן המקום לכתוב מספר שורות על "הקבוצה השחורה" (Black gang) שתרמה לא מעט להשגת המהירויות המרביות של אניות הנוסעים בימים ההם. "הקבוצה השחורה" – כך קראו לעצמם צוותי המסיקים ועוזריהם, כאשר דוודי האניות הוסקו עדיין בפחם. תנאי העבודה של 
המסיקים היו רצחניים ובלתי אנושיים, כי בעלי האניות ואילי-הון משוגעים לדבר לחצו בלי הרף להשיג שיאים חדשים של מהירות. לכן נבנו עם הזמן אניות בעלות מכונות חזקות יותר, כיוון שלמהירות גבוהה יותר כוח משיכה גדול יותר לנוסעים רעבי הסנסציות.
מסיקים בעבודה [מקור]
על מנת שתשיג האנייה “קייזר וילהלם דר-גרוסה” שנזכרה לעיל את מהירותה הסנסציונית בשנת 1897, עבדו בחדר הדוודים שלה מאה מסיקים ומאה ועשרים עוזריהם, תחת השגחה של שנים-עשר מסיקים ראשיים, והכניסו כל יום 760 טון פחם לתוך 124 פתחי תנורים, שחיממו 31 דוודים. הקשר האחרון, שהעלה אז מהירות האניה מ-21 קשר ל-22, הצריך אותה כמות פחם כמו 11 הקשר הראשונים של מהירותה. המאוריטניה – האנייה המהירה ביותר בין השנים 1929-1907- "אכלה" כשמונה מאות וחמישים טון פחם ליום בהפלגותיה מערבה, וכתשע מאות ועשרים טון מזרחה.
אנייה אחרת של חברת האפאג העסיקה עד 900 איש בבטנה, לחימום 46 דוודים, אשר לכל אחד מהם היו 3 דלתות. צוות המסיקים היה מורכב מגברים שריריים וזריזים, שהיו מסוגלים להתמיד במשך שתי משמרות של 4 שעות כל אחת בעבודתם הקשה, שאורגנה לפי קצב צלצול פעמונים. במהלך משמרת של ארבע שעות עבדו המסיקים פרקי-זמן של 21 דקות, אשר חולקו לשלוש פעמים 7 דקות. בשבע דקות הראשונות זרקו פחם לתוך תנור, בשבע דקות הבאות הפרידו את גושי הפחם בעזרת מחתכות, ובמשך שבע הדקות הנותרות גרפו את הפחם לפתחי התנורים. אחרי 21 דקות נשמע צלצול פעמון, ומחזור חדש התחיל. כל מסיק הרים כחמישה טון פחם לתוך לועי התנורים. כשהים סער, היה על המסיקים לזרוק את הפחם ללוע התנורים בשעה שחרטום האנייה יורד, ולסגור במהירות את הפתחים כדי שבתנודה הנגדית לא ישפכו הגחלים החוצה עליהם.
המכונאים בחדר הדוודים היו שנואים על המסיקים, בגלל שתפקידם היה להאיץ בהם ללא הפוגה לעבוד מהר. מספרים על מקרים בהם נעלמו מכונאים מבלי להשאיר עקבות, ומנחשים ולוחשים שנזרקו לתנורים בזעם המסיקים.
על הדויטשלנד היו צריכים להתיז מים קרים על המסיקים בשעת עבודתם, כדי לקררם מן החום העצום של התנורים. לעיתים עבדה ה"קבוצה השחורה" עד להתמוטטות גופנית. ולא שעבודת המסיקים לא הייתה מקצועית: כאשר מרדו יום אחד אנשי ה"קבוצה השחורה" על אנייה בריטית, וצוותי הסיפון התנדבו למלא את תפקידם – לא השיגו, למרות כל המאמץ, את המהירות הממוצעת של האנייה.
במקרים אחדים התחרו המשמרות של אותה אנייה ביניהן על השגת מהירות השיא של המשמרת, וכך התפתח "מרוץ ההסקה". מי שהמריץ תחרויות מסוג זה היו המיליונרים מבין הנוסעים, אשר קבעו פרסים של משקאות למשמרת המסיקים המהירה ביותר.
"הקבוצות השחורות" פעלו עד לתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. עם המעבר להסקת דודי האניות בדלק, לבשו המסיקים סרבלים לבנים – לאות השחרור מימי הפחם.
התקופה המפוארת הנשכחת
ואלה בעלות "הסרט הכחול" לאחר שה"מאוריטניה” איבדה אותו, אחרי שהחזיקה בתואר במשך 22 שנה:
כפי שנראה מהרשימה לעיל, במשך תקופה של שבע שנים בלבד (1936-1929) השיגו חמש אוניות מארבעה לאומים את ה"סרט הכחול", ולכל אחת מהן היסטוריה משלה. להן מוקדש הפרק הזה.
שתי האחיות: ברמן ואירופה
בחודש דצמבר 1926 הודיעה חברת נורדויטשר לויד שהזמינה שתי אניות פאר בנות 50000 טון כל אחת, אשר עתידות להתחרות על ה"סרט הכחול", שהוחזק משך עשרים שנה בידי המאוריטניה האנגלית. שמות האוניות היו ברמן (על שם האוניה הראשונה שנבנתה על-ידי החברה בשנת 1858) ואירופה. ההחלטה על בניית שתי האוניות האלה סימלה את שיבתם של הגרמנים אל התחרות בים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הופעת שתי האוניות הביאה להתחרות בינלאומית על פני האוקיאנוס בממדים שלא נודעו עד אז בדברי ימי הספנות.
א.ק. ברמן [מקןר]
שתי האוניות האחיות נבנו בשתי מספנות שונות, והיו מוכנות להשקה באותו יום, אך כדי לאפשר לנשיא גרמניה דאז להשתתף בשני המאורעות, נדחתה ההשקה של הברמן ביום אחד. לפי התכנון היו האוניות אמורות להתחיל את שירותן בקיץ 1929, אך גמר הבנייה של ברמן נדחה בחודש בגלל שביתת עובדי המספנה, ועל ה"אירופה” פרצה שריפה בשעת התקנת הציוד הפנימי בעוגנה על-ידי הרציף, והתיקונים אחרי השריפה ארכו כשמונה חודשים.
האוניות הגרמניות הצטיינו בשני חידושים מהפכניים שלא היו ידועים עד אז: בפעם הראשונה הייתה אניית נוסעים מצוידת בסירות הצלה שהופעלו על-ידי מנועים ולא על-ידי משוטים וכוח ידני, והחידוש האחר היה מתקן לשילוח מטוס קל (catapult) בין שתי הארובות של האניות. באמצעות המטוסים האלה, ששוגרו מסיפוני האניות, נשלח הדואר ליעדו כאשר האניות התקרבו למרחק 500 מייל מהחופים בשני צידי האוקיאנוס, וכך הקדימו דברי הדואר להגיע ליעדם ביום אחד לפני הגעת האניות לנמל מבטחים. זה היה כעין אות מבשר לדואר האוויר של היום. הטיסה לחוף ארכה בערך ארבע שעות.
א.ק. ברמן בניו-יורק [מקור]
נחזור לאנייתנו ברמן. היא חצתה בהפלגת הבכורה שלה את האוקיאנוס האטלנטי משרבורג בצרפת עד לספינת האור אמברוז בנמל ניו-יורק בזמן שיא של ארבעה ימים, 17 שעות ו-42 דקות במהירות ממוצעת 27.83 קשר. ההפלגה המהירה ביותר של המאוריטניה ארכה ארבעה ימים ו-18 שעות ו-38 דקות. הברמן הקדימה לכן את המאוריטניה בחמישים ושש דקות בלבד, וכך זכתה ב"סרט הכחול". אין לתאר את הטירוף שאחז את אוכלוסיית גרמניה וארצות הברית אחרי ההישג הזה. כל צוות האנייה, ובראשם רב חובל ליאופולד ציגנביין, הובלו ב"מסע ניצחון" דרך הברודווי וול סטריט בניו-יורק. העיתונות העולמית הייתה מלאת שבחים לאנייה הגרמנית שחטפה, אחרי עשרים ושתיים שנה, את "הסרט הכחול" מידי בריטניה. כותב שורות אלו עדיין זוכר היטב כיצד הוקסם כל העולם מאוניית הפאר אשר יתרונותיה ומותרותיה היו בפי כל במשך תקופה ארוכה.
יסופרו כאן מספר קוריוזים שלא ידועים גם לוותיקים שזוכרים את הימים ההם:
בין המשתתפים בהפלגת הבכורה היה המנהל הכללי של חברת נורדויטשר, וגם בונה מטוס-הדואר, שהיה צריך להפגין את יכולתו לפני חופי ארצות הברית. המנהל הכללי התנגד בחריפות לשיגור המטוס מסיפון האוניה, שמא תתרחש תקלה, והפלגת הברמן תופסק כדי לבוא לעזרת המטוס במצוקה; הוא לא האמין במתקן ההטסה, ומטרתו הייתה אחת ויחידה: להשיג את "הסרט הכחול". הוא נתן בחשאי הוראה להפסיק את זרם הקיטור שהיה צריך להפעיל את המתקן; רק כ-180 מייל לפני החוף של ניו-יורק, כאשר היה ברור כבר שהברמן תזכה במרוץ, הסכים להפרחת המטוס.
שני מטבחים ה
יו על הברמן – מטבח כללי ומטבח כשר (אולי זה מזכיר למישהו את האונייה הישראלית "שלום"). באחת ההפלגות יצאה משלחת של נוסעי האנייה לרב-החובל, בטענה שלפי השמועות שהגיעו לאוזניהם, היה האוכל שהוגש על-ידי המטבח הכשר טוב יותר מאשר האוכל שהוכן על-ידי המטבח הכללי. תשובת רב-החובל הייתה: לא נמנע מאף אחד מנוסעי האנייה להצטרף לאוכלים ממעדני המטבח הכשר. וכך קרה שחלק מהנוסעים הלא יהודיים עברו לחדר אוכל של מטבח כשר. הסיפור נמסר לכותב שורות אלה על ידי דודו, שהיה טבח ראשי במטבח הכשר של האנייה ברמן.
אירופה בשמה החדש, ליבֶּרטֶה.
אך שמחת הברמן לא ארכה ולא ניתנה לה האפשרות לנוח על זרי הדפנה. האירופה יצאה להפלגת הבכורה שלה ב- 25.3.1930 ועברה אותו קטע בין שרבורג ואמברוז בארבעה ימים שבע עשרה שעות ושש דקות, כלומר בשלושים ושש דקות יותר מהר מאשר האחות.
במשך שלוש השנים הבאות התחרו שתי האניות-האחיות על "הסרט הכחול", ולרוב גברה הברמן. מעתה השתמשו כל הסלבריטיס של החברה הבינלאומית רק בשתי אניות אלה, והתעלמו מן האניות בדגל ארצות הברית או בריטניה. אישים כמו הנרי פורד, רוקפלר, השחקן אמיל ג'אנינגס, זמר הטנור בנינו ג'יגלי, ראשי ערים, אילי הון וכו' – היו להוטים אחרי לגימת קוקטיל עם קברניטי אוניות הענק. העולם היה מוקסם מן הפאר הצף עלי האטלנטי בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת.
הסקירה הזאת לא תהיה שלמה אם לא נזכיר את גורל בעלות "הסרט הכחול", עד סוף חייהן על פני המים:
בהפלגתה האחרונה בתור אניית נוסעים, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזבה הברמן את נמל ניו-יורק ב-30.8.1939 (יומיים לפני התחלת מעשי האיבה) בלי נוסעים, ומאחר שמפקדת הצי הגרמני השאירה לרב-החובל את הבחירה כיצד לתכנן את הפלגתו, הופצו על ידי אמצעי התקשורת העולמיים שמועות משמועות שונות על מקום המצאות האנייה. ידיעה אחת אמרה שלפי הסכם בין גרמניה ואיטליה החליפה ה"ברמן” את דגלה לאיטלקי, כדי להמשיך את הפלגתה כאוניה של ארץ נייטרלית; שמועות אחרות אמרו ש"ראו" את האנייה במקסיקו, או באיסלנד, או בספרד. עיתון הולנדי כתב שהאנייה "נלקחה בשבי" האנגלי.
אך למעשה בחרה
הברמן במסלול צפונה מאיסלנד לנמל הרוסי מורמנסק. לעזרתה באו מזג אויר גרוע, ראות לקויה וערפל. האנייה חצתה את האוקיאנוס באורות כבויים ונצבעה בצבע שונה, וכך נעלמה מעיני העולם. בנמל מורמנסק הניפה האנייה, כנהוג בקודקס הבינלאומי, את נס הנמל המקומי – דגל סובייטי – בתורנה הקדמי.
ברמן בסוף דרכה
בחודש דצמבר של אותה שנה נמלטה הברמן מנמל מורמנסק והפליגה לנמל ברמן, בו נתקבלה על-ידי משמר כבוד של הצי הגרמני וע"י שר התחבורה. התעמולה הנאצית קראה להפלגה הזאת: "מסע הניצחון של הברמן”.
היא הייתה מיועדת להשתתף בפלישה לאגליה, אך הגורל רצה אחרת: באביב 1941 פרצה על האנייה דליקה שהרסה אותה כליל. בדיקת משטרה העלתה שהשריפה התחילה במחסן מזרנים, ונער סיפון בן חמש עשרה הודה באשמת ההצתה – כנקמה על סטירת לחי שקבל מאחד הקצינים. הנער שילם על מעשהו בחייו הצעירים, בידי תליינים גרמניים.
לפי מקור אחר, ניזוקה הברמן קשות בשעת הפצצה בשנת 1941 בעוגנה בנמל ברמן, ואחר כך הועברה לגרוטאות. האירופה, שעגנה על יד הברמן, נמסרה בשנת 1946 כשלל מלחמה לצרפת, וה-French Line הפעיל אותה עד לשנת 1961 תחת השם ליבֶּרטֶה.
ה"רֶקְס" ומתחרתה ה"קוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה."
למתחרים המסורתיים על הסרט הכחול, גרמניה ובריטניה, הצטרפו בתחילת שנות השלושים איטליה וצרפת. על מנת להרים את היוקרה של השליט האיטלקי דאז, מוסוליני, החליטה ממשלת איטליה להשתתף בבניית אוניות פאר גדולות ובהפעלתן על פני האוקיאנוס האטלנטי. שתי אוניות – "רקס" ו"דוקס" – נבנו על ידי שני בעלים בשתי מספנות שונות, והיו האניות הגדולות שנבנו אי פעם במספנות איטלקיות, ובכוונה ברורה להשיג את "הסרט הכחול". האניות, שנבנו בעזרת סובסידיות לא מבוטלות של ממשלת איטליה, התחרו לא רק על ה"סרט הכחול" אלא גם על התואר האנייה המפוארת ביותר. לפי הוראות מוסוליני, שונה שמה של ה"דוקס" לפני השקתה לקוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה, ושתי החברות היו צריכות להתמזג בתחילת שנת 1932 ל-Italia Line. קוֹנְטַה דִי סַאבוֹיַה הייתה אוניית הנוסעים הראשונה בה הוכנסו מייצבים (stabilizers) במשקל כולל של 750 טון, כדי להקטין את האפשרות שנוסעים יחלו במחלת הים. אך מאחר שההקונטה די סאבויה לא פגעה אף פעם בסערה הגונה, לא הוכחה אז היעילות של המיצבים.
מכונות שתי האניות התקלקלו בהפלגות הבכורה שלהן, למרות שעברו את הפלגת הניסיון שלהן בהצלחה גדולה ובמהירות שהבטיחה רבות. הרקס השיגה את הסרט הכחול רק שנה אחרי הפלגת הבכורה שלה, בחודש אוגוסט 1933, כשחצתה את המרחק מגיברלטר לאמברוז בארבעה ימים, שלוש עשרה שעות ושלושים ושמונה דקות, במהירות ממוצעת של 28.92 קשר. זאת הייתה הפעם היחידה שאנייה איטלקית החזיקה ב"סרט כחול".
הרקס הייתה בעלת "הסרט הכחול" מחודש אוגוסט 1933 עד לחודש יוני 1935, כאשר הנורמנדי נכנסה למרוץ וזכתה בו. רקס טובעה בחודש ספטמבר 1944 בשעת הפצצה בסביבת נמל טרייסט, שם עגנה. היא נמשתה ממצולות ים ונמכרה לגרוטאות אחרי מלחמת העולם השנייה. הקונטה די סאבויה" – שכונתה "האנייה החמודה ביותר של צי הסוחר האיטלקי"- לא זכתה אף פעם באות המיוחל.
[X=nextPage=X]
הנורמנדי והקווין מרי
הקטע המרתק ביותר בסיפור תחרות "הסרט הכחול" הוא המרוץ בין הענקים, הנורמנדי הצרפתית והקווין מרי הבריטית, אשר נקראה בפי יודעי דבר "הבניה מספר 534 של קונארד" על המבדוק של מספנת John Brown and Company על גדת הנהר קלייד – כי השם המיועד לאנייה הבריטית נשמר בסוד עד להשקתה. הבניה של הנורמנדי, אניית הנוסעים הגדולה ביותר שנבנתה אי פעם, החלה ביום 26 בינואר 1931, ולשם בנייתה במספנת בסנט. ניזאר, על החוף האטלנטי של צרפת, הוכן במשך שנתיים מבדוק מיוחד באורך של האנייה, 313 מטר.2000 ניסיונות נעשו בעזרת מודל באורך של עשרה מטר באגם ניסיוני, כדי לבדוק מהי צורת הגוף המתאימה ביותר בשביל האנייה החדשה. האנייה הושקה ביום 29.10.1932 בנוכחות נשיא הרפובליקה הצרפתית, ורעייתו נתנה לאנייה את שמה. אך גמר הבנייה התאחר בשנתיים כתוצאה מסכסוכי עבודה ובעיות מימון.
בשעת הפלגת הניסיון באפריל 1935 השיגה האנייה מהירות של 32 קשר, וכל העולם היה מוקסם מצורת האנייה, החיצונית והפנימית. נוצרה ציפייה גדולה לתוצאות המרוץ מעבר לאטלנטי. לא היה גבול להתפעלות לנוכח המותרות והפזרנות שהשקיעו בוניה באדריכלות הפנימית. חידוש מהפכני בהפעלת האנייה הייתה העברת הקיטור, שנוצר ב-29 דוודים שהוסקו על ידי דלק נוזלי, לגנרטורים אשר יצרו חשמל למנועים שהפעילו את המדחפים.
בסוף חודש מאי 1935 יצאה הנורמנדי להפלגת הבכורה שלה וסיימה את החצייה של האוקיאנוס במשך ארבעה ימים, שלוש שעות וארבע עשרה דקות, במהירות ממוצעת של קרוב לשלושים קשר, וכמובן השיגה את "הסרט הכחול". הבריטים לא יכלו להשלים עם הישג זה.
עבודות הבנייה של הקווין מרי התחילו כששה שבועות לפני אלה של הנורמנדי אך חברת קונארד, בעלת האנייה, לא יכלה להתמיד בבנייתה בגלל קשיים כספיים, והעבודות הופסקו בדצמבר 1931 לשנתיים. העבודה על "בנייה מספר 534" המשיכה ב-3 באפריל 1934, אחרי שחברת קונארד התמזגה עם ה- Ocean Steam Navigation Company, והאוצר הבריטי הסכים לתת לחברה החדשה הלוואה שתאפשר לה להתגבר על הקשיים הכספיים. בסוף ספטמבר של אותה שנה זרמו כמאתיים אלף איש בגשם שוטף למספנת קלייד, כדי לקבל את פני מלכם והמלכה מרי, שהייתה אמורה לתת לאנייה את שמה בשעת השקתה.
[מקור]
קווין מרי [מקור]
על בחירת שם האנייה מספרים את המעשייה הבאה: כאשר יצאו יום אחד מלך אנגליה ג'ורג' החמישי והמנהל הכללי של חברת קונארד לצייד, שאל האחרון את המלך אם בית המלוכה היה מסכים אם האנייה החדשה של החברה, שכעת בתהליך בנייה, תקבל את שמה של "מלכה אנגליה בולטת". המנהל הכללי של חברת קונארד חשב על המלכה ויקטוריה, אשר שמה, התאים גם למנהג החברה לכנות את כל אוניותיה בשמות אשר הברתם האחרונה היא :ia . המלך ג'ורג' הבין את השאלה אחרת וענה באופן ספונטני: "המלכה וודאי תתלהב מהרעיון ואין צורך לשאול אותה". לא הייתה לאנשי קונארד הברירה אלא לתת לאנייה החדשה את שם אשת מלך בריטניה, קווין מרי. בזמן השקת האנייה נשמעה השאלה ההססנית מפי מלכת בריטניה: "האם עלי ללחוץ כעת על הכפתור?" – טכנאי הרדיו האחראי פתח בטעות את המיקרופון הלא-נכון. בניית האנייה ארכה עשרה חודשים, ובתקופה זו מת המלך שבחר בלי יודעין את של האנייה- הגאווה של בריטניה דאז.
הפלגת הבכורה של הקווין מרי התחילה ביום 27.5.1936, ובריטניה קיוותה שהיא תחזיר לממלכה המאוחדת את ה"סרט הכחול". האנייה חצתה את האוקיאנוס מערבה בהפלגת הבכורה שלה בארבעה ימים, שתיים עשרה שעות עשרים וארבע דקות, וזכתה לקבלת הפנים המסורתית בנמל ניו-יורק. את ה"סרט הכחול" השיגה רק כחודשיים לאחר מכן בחצותה את "האגם הגדול" בארבעה ימים, עשרים ושבע דקות, ובדרכה בחזרה בשלושה ימים עשרים ושלוש שעות ועשרים ושבע דקות. מהירותה הייתה מעל לשלושים קשר.
מעכשיו התחרו הקווין מרי והנורמנדי על ה"סרט הכחול" וזכו בו לסירוגין, אך בסופו של דבר הוא נשאר בידי האנייה הבריטית אשר כונתה, החל מאוגוסט 1938, "אניית הסוחר הדגולה בעולם". השנה הזאת ראתה צי של שש אניות הנוסעים המפוארות והגדולות ביותר, אשר חמש מהן זכו בזו אחר זו, ב"סרט בכחול".
הקווין מרי נשארה בשרות בלי הפסקה עד שנת 1967. בזמן מלחמת העולם השנייה הפליגה כמובילת גייסות לאירופה וצפון אפריקה, או שבויי מלחמה גרמניים לאמריקה – והיא חצתה את האוקיאנוס בדיוק אלף פעם. בהפלגותיה בזמן המלחמה נסעה לבדה, בלי ליווי ובלי להצטרף לשיירות, בסומכה על מהירותה בלבד, ורק בהתקרבה לחופי אירלנד באו שייטות אנגליות לקראתה לשם אבטחה. קווין מרי צוותה להפליג במסלול עקלתוני ובאחד התמרונים האלה, בשנת 1942, פגעה באחת הספינות ובקעה אותה, בגורמה לאבדן של 329 איש. המקרה הזה נשמר בסוד עד לאחר המלחמה, וועדת החקירה שהוקמה לבדיקת המקרה המצער הזה לא הגיע למסקנה ברורה של קביעת האשמה. אך בצי הבריטי מספרים עד היום שקצין אחד של ספינת המלחמה, אשר שמה היה "Curacao”, רצה לצלם את קווין מרי מכיוון החרטום – ואנייתו לא הספיקה לפנות את דרכה.
הקווין מרי הוצאה מהשירות בחודש אוקטובר 1967, נמכרה לעיר לונג ביץ' בקליפורניה תמורת 3 מיליון דולר, ומשמשת כעת כמוזיאון ימי ואתר לתצוגות בעיר זו. פרוץ מלחמת העולם השנייה הפתיע את הנורמנדי בניו יורק, ורצה הגורל שהיא לא תעזוב עוד את נמל זה. אחרי ההתקפה היפנית על פרל-הרבור החליטה ממשלת ארצות הברית להפוך את האנייה למובילת גייסות, ושמה הוסב ללאפאייט. העבודות המתוכננות התקדמו יפה עד שב- 9.2.1942 פרצה דליקה על האנייה, שנגרמה בגלל חוסר זהירות בשעת עבודות הריתןך. כבאי האש שאבו כשמונים אלף טון מים לבטן האנייה לכיבוי השריפה, וכתוצאה ממשקל יתר התהפכה האנייה על יד הרציף בו עגנה וטבעה. ועדת החקירה שמונתה לבדיקת האסון קבעה בין השאר שאחת הטעויות של הרשות המוסמכת בניו יורק הייתה שלא שיחררו את כבאי האנייה מהמחנה בו היו כלואים עם שאר הצוות של הנורמנדי מאז תחילת מעשי האיבה על הפיליפינים, כדי שאלה, כ"בני בית" יוכלו לעזור בכיבוי דליקה. האנייה נשארת כאניית מתים מחלידה על יד הרציף בנמל ניו יורק עד לחודש ספטמבר 1946. אז נמכר הענק הגאה, שעלה לממשלה הצרפתית כמאה מיליון דולר, תמורת 161,680 דולר, לגרוטאות.
על האבסורדיות של המרוץ
כל קווי אניות הנוסעים הגדולים, מרוב הלאומים הימיים, השתתפו במהלך השנים בתחרות על ה"סרט כחול", והמרוץ הניע כל העת לבניית אוניות גדולות ומהירות יותר. ה"סרט הכחול" הפך לעניין של יוקרה לאומית שלא הייתה מוצדקת ברוב המקרים מבחינה כספית. לכן היו החברות זקוקות לסובסידיות של המדינות שתחת דגליהן הפליגו אוניותיה.
מקור: www.oldadvertco.com/ transport.html
התחרות בין חברות הספנות השונות – כנראה תחת השפעת הלאומיות שלהן – קיבלה לפעמים ממדים אבסורדיים, כפי שמסתבר מהעובדות הבאות:
הנורמנדי הייתה כידוע האנייה הראשונה שעברה את הטונג' של 80,000 GRT והייתה גם הראשונה שאורכה היה גדול מאלף רגל. כאשר נודע לבריטים על הישג זה, הם חדשו את בניית הקווין מרי. (הבנייה הופסקה בזמנו בגלל קשיים כספיים של חברת קונארד). גם לאונייה זו היה אורך של למעלה מאלף רגל, והיא הייתה קצת יותר גדולה מאשר הנורמנדי : 80774 GRT . בעלי הנורמנדי לא השלימו עם העליונות האנגלית, והם הוציאו את אנייתם לתקופת מה מהשרות כדי לבצע בה שינויים במבנה. כאשר שבה הנורמנדי לשירות הייתה הקיבולת שלה 82799 טון – כאלפיים טון יותר מאשר מתחרתה, הקווין מרי .
ה"דו-קרב" האנגלי-צרפתי לא הסתיים כך. האנגלים הזמינו אנייה חדשה בת 83,000 GRT, הקווין אליזבט, אשר בנייתה אמנם לא נגמרה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
חבר בית הנבחרים הבריטי, הארולד היילס, תרם בשנת 1935 פסל כסף, וקבע שתזכה בו האנייה המהירה ביותר על האוקיאנוס האטלנטי. הפסל נקרא "גביע היילס" והוענק מעתה ביחד עם ה"סרט הכחול". הזוכה הראשונה הייתה האנייה האיטלקית רקס אך המזכרת לא הוענקה לה באופן רשמי, כי בטרם הספיקו לבצע את טכס ההענקה, "חטפה" הנורמנדי את הסרט מידיה, וכך הייתה נורמנדי האנייה הראשונה שנשאה פרס זה על סיפונה. אגב, אנשי חברת קונארד סרבו להכיר במדליית ניצחון זו בטענה שאות ציון זה אינו מעניין אותם (גם כאשר קווין מרי זכתה בו) והם טענו ששיאי המהירות של אניותיהם מקריים בהחלט, והם לא השקיעו שום מאמץ מיוחד או תכנית מכוונת להשגת ה"סרט הכחול" .
ה"סרט הכחול" עובר לארצות הברית
בעקבות הניסיון בהעברת חיילים במספר גדול ובמהירות על ידי חברות ספנות בעלות אניות נוסעים ענקיות, החליטה ממשלת ארצות הברית בשנת 1949 לבנות אנייה שתוכל לשמש שתי מטרות: בעת שלום כאניית פאר לתיירות, ובשעת חירום להובלות ציוד צבאי ואנשי צבא. לצורך בניית אנייה זו נבנה מבדוק מיוחד בממדים הדרושים, והתחלת בניית האנייה הייתה מלווה ברוב פאר וגינוני טכס, לפי מיטב המסורת האמריקנית. אמדן עלות הבניה היה שבעים ושיבעה מיליון דולר.
יונייטד סטייטס – [מקור]
בגלל התפקיד הכפול שהיה מיועד לאנייה לא פורסמו פרטי האנייה, וגם אחרי טקס ההשקה שהתקיים ב23.6.1951 בנוכחות נשיא ארצות-הברית ורעייתו, לא פורסם המידע, כמקובל בהזדמנויות כאלה. ה-GRT שלה נמסר לסירוגין כ-50,924 ולפעמים כ-53,329 ומהירותה המתוכננת צויינה בין 30 ל-33 קשר. האנייה נקראה בשם "United States” ובהפלגת הבכורה שלה השתתפה בתו של נשיא ארצות הברית. היא עברה את המרחק בין ספינת האור "אמברוז" לבין בישופ-רוק בדרום-מערב אנגליה בזמן שיא של שלושה ימים, עשר שעות וארבעים דקות, במהירות ממוצעת של 35.59 קשר, ובפעם הראשונה בהיסטוריה זכתה אנייה בדגל ארצות הברית ב"סרט הכחול" (מידי הנורמנדי – כי מנהלי חברת קונארד סרבו לקבלו מטעמים שהוסברו לעיל.)
האנייה לא השתדלה לשפר את מהירותה, וחצתה במשך 17 שנה את האוקיאנוס האטלנטי, עד שהפסיקה ביום 15.11.1969 את שרותה בגלל חוסר רווחיות, ומאז הייתה מרותקת לנמל Newport news בוירג'יניה ללא תעסוקה. היא נמכרה בשנת 1973 לממשלת ארצות הברית תמורת 4.6 מיליון דולר. ה-United States הייתה האנייה האחרונה בתולדות ה"סרט הכחול".
אם השיגה ה-United States בהפלגת הבכורה שלה, בשנת 1952, את שיא-השיאים של המהירות, כשחצתה את האוקיאנוס בפחות משלשה ימים וחצי, ידוע היום שהיא הפליגה אז "בנחת", כדי להסוות את יכולתה האמיתית.
בבטנה היו טמונות מכונות בעלות 240,000 כוח-סוס, שאפשרו לאנייה להשיג מהירות של 42 קשר בשעת חירום, להובלת אנשי צבא.
מאז שמטוסי הסילון חוצים את האוקיאנוס האטלנטי במשך שעות ספורות בלבד, איבדו אניות הנוסעים את מטרתן ואת יוקרתן, ואין לבעלי האניות עוד עניין להתחרות על ה"סרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי". מיתוס בן מאה שנה ויותר הלך לעולמו תוך זמן קצר מאוד. הרדיפה אחרי ה"סרט הכחול" היא נחלת העבר.
"כך חולפת תהילת עולם."
מילון סמבטיון, או טלוויזיה עם ירח.
עוד בשולי הביקור בפראג:
ידיד אנגלי שלנו מצא פעם, בעת שלמד עברית בלונדון, עותק ישן של מילון אנגלי-עברי עלום שם. זה היה מילון מתקופת ההשכלה, והוא היה דק מאוד, ומלא מילים מסתוריות, מוזרות ונשכחות. את חלקן המציא כנראה המחבר. הידיד שלנו צהל על כל תגלית חדשה במילון המוזר, והבלתי-שימושי בעליל, שאותו כינה "מילון סמבטיון," על שום אחד הערכים בו.
חלפו שנים, ונראה שהמילון ההוא התגלגל אל הרפובליקה הצ'כית, ואולי היה עותק שלו חבוי שם, מאז ומעולם, באיזו עליית-גג ברובע יוספוב; ואיזה צ'כי דל אמצעים, אולי סטודנט שמשלים הכנסה, תרגם בעזרתו עלון פירסומי של מלון מכובד באזור מרחצאות-המרפא, עבור המגזין של חברת התעופה הצ'כית. דקות של נחת עברו עלינו בעת שפענחנו את הטקסט המרנין הזה:
סנטוריום *** משתייך למקומות שלהם החנחות הטוֹבות ביותר ללן מספק. עוֹזר לזה המקום שמביא יתרוֹן במקום טיול בקרלובי ברי וממֹשוּת שקרוֹב לשֹּדרות עמודים עם מעיינות מינרליים…כל החדרים מצוּידים בחדר אמבטיה, 15 ֹשּירותים, טלפוֹן וּבחלקוֹ במכֹשּיר יבוֹשּ לשֹּער. מקרר, טלוויזיה עם ירח.
ריפוּי – מובטח פה למשל עיסוֹת תוֹך – מימי, שטיפות סקוטיות, מרחצים תוֹססים, מרחצים מכרכרים, םדרים באמבטים מיוחדים…דקוּר מחתים של חמֹשּל, אויר, ֹשּמיעה ושּל שּרֹף חלתית, ריפוי על ידי קוֹר, ריפוי במגנט, סדרים של ריפוי חמֹשּלי, שּטף של קרבים, תחבֹשּת מכוסה-עשֹּב, מרכז לכֹשּירוּת….
סימן – מחלות עיכל ותרסרין, מחלות תורת הגידורים, מחלות מרה, מחלות כבד, מחלות לבלב, מחלות של קרבים, סוכרת אמתית, פודגרה, מחלות התנועעות (ראשית עמוד השדרה ופרקים אצבע גדולים), תכניות ריפוי מיוחדות ובאופן לא-רגיל לילדים.
שרותים נוספים: בתי מרזח, חנות ממתקים, חנויות, במקום יש גם טרסה קיץ עם מוסיקה לריקוד, פדיקיר ומניקור ואפשרות ללן במשך הפסחה.
הניקוד – במקור. אין לי מושג למה כל השיני"ם דגושות.
אבל, למען האמת, סביר יותר שמאן-דהוא השתמש באחת מאותן תוכנות-תרגום אוטומטיות, שכמותן יש גם באינטרנט, המוכיחות חדשות לבקרים שעדיין יש לאן לשאוף בתחום הבינה המלאכותית. דוגמה מרהיבה במיוחד: המשפט הגרמני der Regisseurin Angela Burger, כלומר הבמאית אנג'לה בורגר, מתורגם כך:
the rain eating urine Angela citizen.
נסו לפעמים את האופציה translate this page. ההנאה מובטחת.
פראג, סימני דרך
ביקור בפראג, אוגוסט 2004
אין ברירה, ביום מן הימים תהיה חייב לנסוע ולהסתכל לפחות באחדים מן המקומות בעולם שבהם אתה חש עצמך בבית; או אז תימלא נפשך פליאה ותמיהה.
[קארל צ'אפק, מסעות בצפון]
< קברו של קארל צ'אפק וישהראד, פראג
"…ולפתע חשתי קינאה עזה, אדון בּוֹהוֹמִיל היקר,בשיעורי הנהיגה שלך באופנוע יאווה, כי אתם בטח חלפתם, אתה והמורה שלך, אדוני, על פני המקומות היפים ביותר בעולם; עלו בזכרוני קַמִפֶּה, מאלָה סְטְרָנָה, הראדָצָ'נִי, סְטארֶה מֶסְטוֹ, יוֹזְפוֹב, וינוֹהְרַאדי, הגנים המוצלים בקיץ של המסבאות ובתי הבירה, הסֶצֶסיוֹן המתחרה בקלאסיציזם והבארוק כמעט בכל פינה…"
[פַּאבֶל הילֶה, מרצדס-בנץ. תרגום מירי פז.]
"…למעשה, כשביל קלינטון הגיע לפראג, הרי זה רק כדי ללגום בירה בנמר הזהב יחד עם בּוֹהוֹמיל הראבַּאל, כי הבאדוויזר האמריקאית היא פשוט שתן בהשווה למשקה האלים הנושן הזה."
"שעה לפני עלות השחר ב-7 במרץ 1974, מת קספר יוֹאכִים אוּץ משבץ שני וצפוי-מזה-זמן, בדירתו שברחוב שירוֹקה מס' 5, הצופה אל בית הקברות היהודי הישן בפראג."
["אוּץ", מאת ברוס צ'טווין. תירגם דורי פרנס.]
"..דיון על מעלותיו (או להיפך) של קפקא, שאוּץ סגד לו כבורא עולמות ואורליק ביטל אותו בתור זיוף. לפי הצדק צריך לבטל את ספריו.
"לאסור, אתה מתכוון?" אמרתי. "לצנזר?"
"אני לא מתכוון," אמר אורליק. "אמרתי לבטל."
"פאף! פאף! " הניף אוץ את ידיו. "איזו מין טפשות זאת?"
טענתו של אורליק כנגד קפקא הייתה מבוססת על מעמדו האנטומולוגי המפוקפק של החרק. בסיפור הגלגול…"
"בילינו את שארית אחר-הצהריים בשוטטות ברחובות דלילי-האוכלוסין של מאלה סטראנה, משתהים מדי פעם להתפעל מחזיתו המעוטרת של בית-סוחר, או מארמון בארוק או רוקוקו – הורטבה, הפלאפי, הלובקוביץ': הוא נקב בשמותיהם כאילו היו הבנאים חברים אינטימיים."
"…התיישבנו בגן מתחת למזר סטראהוב. גבר בתחתונים השתזף על הדשא. אניצי הצפצפות ריחפו ונחתו על בגדינו כפתיתי שלג."
"…המוזיאון, מבנה גרנדיוזי מהימים הטובים ההם של פראנץ-יוזף, נקרא על שם הקיסר רודולף בכדי להנציח את תשוקתו לאמנויות הדקורטיביות.
"תגידי לי," שברתי את השתיקה, "למה המוזיאון שלכם תמיד סגור?"
"למה אתה חושב?" היא פלטה צחוק חפוז, גרוני. "כדי שאנשים לא יכנסו!"
"למטה, עמוק מתחתיו, זוהרת פראג הלילית, מלאה נהגי מוניות חסרי אחריות, בתי קפה ובארים מפוקפקים…"
[מיכאל ויווג, רושמי אהבת אב, תרגום רות בונדי]
"..אני לוגמת תה ומביטה בו מהצד. הוא תופס את מבטי ומחייך אליי חיוך קטן. זה שוב אותו חיוך יפה.
"את רוצה לשמוע מה התגלית האחרונה שגילו תחקירי הכתבים של לידובה נוביני?" הוא שואל.
אני מהנהנת.
"התיירים נמשכים אל אתרי העבר של פראג," הוא קורא באוזניי כותרת גדולה. "האם העלית דבר כזה על דעתך?"
"..אני שוכבת עם כמה בנות מהכתה, על המזח של קמפה, אנחנו משתזפות ומפטפטות. הוולטאווה הומה ברקע."
"…פינצ'ר פראגאי אופייני. כזה יצור גמדי ערמומי, שנראה כמו מיזעור כושל של איזו איילה חולה מאד, אבל אחותי הייתה מאוהבת בו עד הגג."
"…שווייק פנה אליה:
תסלחי לי, גברת, איך הולכים מפה לז'יז'קוב?"
נעצרה והסתכלה בו כדי לראות אם הוא מדבר בכנות ופניו הטובים של שווייק אמרו לה, כי אכן חייל זה רוצה, כנראה, באמת להגיע לז'יז'קוב.
…אחר כך אמרה לו שהיא באה לכאן עם הכלב גם כל ערב בשעה שש, שהיא לא מאמינה לשום גבר בפראג, שפעם נתנה מודעה לעתון לצרכי נישואין וענה רק מסגר אחד והוציא ממנה שמונה מאות כתר בשביל איזו המצאה ונעלם."
[יארוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק, שווייק כמשרת לסרן לוקאש, תרגום רות בונדי וחיים איזק]
"..צ'יזיק עשה עוד נסיון אחד להוסיף לו חזות מאיימת. מכיוון שהכלב היה צהבהב ולבן, בעצם אפור, הוא צייר לו פסים שחורים גדולים על פני הגוף, כך שהיה דומה לתן.
האיש, שבא למחרת לקחת אותו, נסוג מבועת כשראה אותו.
"זה כלב נורא!" קרא."
[יארוסלב האשק, המכון הקינולוגי, מתוך מפקד העיר בוגולמה, תרגום רות בונדי]
"..אני לא מכניס את האף שלי לעניינים כאלו. שישקו לי כולם בתחת!" ענה בנימוס מר פאליבץ והצית את מקטרתו. "בימינו אדם שמתערב בעניינים כאלו יכול לשבור את הראש. אני בעל עסק וכשבא מישהו ומזמין בירה, אני מוזג לו. אבל איזו סארייבו, פוליטיקה או איזה ארכידוכס, נשמתו עדן, זה לא בשבילנו. מזה לא יצא שום דבר חוץ מפַּאנְקְרַאץ.* "
[יארוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק, התערבות החייל הטוב שווייק במלחמת העולם. תרגום רות בונדי וחיים איזק]
* פַּאנְקְרַאץ – בית כלא.
"בפראג חיים למעלה ממיליון בני-אדם, ואין בדעתי למנות כאן את כולם בשמותיהם."
[לודביק ואצוליק, חזירי-הים. תרגום צבי ארד. ]
חמשיר
חבורה די ביזארית החליטה:
מילון – זה לא רק לאליטה
בניגוד לתקשי"ר
הם כותבים כחמשיר
את כל מילון אוקספורד. הביטו!
ולפעמים יותר מחמשיר אחד לכל מילה – למילה הנודעת aardvark יש שבע גירסאות.
ומה עם אבן-שושן? מי ירים את הכפפה?
[קרדיט: לינק לכתבה על היוזמה המופרכת נשלח היום ברשימת התפוצה של ASMI ע"י ד"ר גבי דותן, ראש המגמה ללימודי מידע במכללת בית ברל ]
חתולים וציונות Redux (+ בונוס)
המשך לפולמוס הציבורי הלוהט בדבר מקומם של חתולים בציונות. א. חפרי כותב לי כך:
"לגוף העניין, אני חושב שנחרדתי למקרא קביעתך כי בין החתולים והציונות אין דבר וחצי דבר, משום שהתפיסה הציונית שלי היא אופטימית-בהירה: בעינַי הציונות אינה רק כור היתוך, עיירות פיתוח, מלחמות וכיבוש, אלא גם יצירה של תרבות חילונית, צעירה וצוהלת במקום שהיו רק אלפי שנים של פדנטיות תלמודית וחיי-גלות טפיליים. לא רק שאני דוגל ב"שלילת הגלות", אלא שלתפיסתי "הציונות" – ואפשר לקרוא לזה גם "מה שאִפשר את תל-אביב וחיפה ורעננה" – היא הישג כה גדול ומרשים, וכה מפתיע (על רקע המסורת היהודית מחד, והתנאים האובייקטיביים הלא-אידיאליים בחלק זה של העולם, מאידך), וכל-כך חיובי ומתקדם (מן המונח "קִדמה", שאת הביקורת הקשה שהוטחה בתפיסה שביסודו אני דוחה), עד שכל היבט חיובי אחר של העולם, כגון החתולים, נדבק אליה מיידית בבחינת מצא מין את מינו."
עמדה ברורה וצלולה מאוד, שקשה לי להתווכח איתה,בעיקר עכשיו בחודש יולי, אבל בקצרה עניתי לו שאף על פי שאני מבין ללבו, והשקפתי על הציונות (והחיים) גם כן הייתה בדרך כלל בהירה ואופטימית, הנה בשנים האחרונות הכל – כולל ההשקפות שלי – התעכר והתכער בעיני. אולי זה רק עניין של גיל. או הלך רוח.
אלא שבתוך כך גיליתי את הפנינה שלהלן, פרי רוחו של חפרי, שפורסמה כבר כאן. הוא שלח לי גירסה ערוכה:
חתול לכל שופט להלן רעיון שישפר ללא הכר את איכות החיים בבית-המשפט ואת נועם העבודה בו. הרעיון ניתן להבעה בשלוש מלים – חתול לכל שופט. בחזוני אני רואה כיצד לכל אחד ואחת משופטי בתי-המשפט יוצמד חתול לשכתי. הזנת החתול תיעשה על חשבון המדינה. מספר השופטים הוא כה נמוך, שאין המדובר בפרויקט יקר. הוטרינרים שמטפלים בסוסי וכלבי המשטרה יוכלו לטפל גם בבעיות הבריאות של חתולי השופטים. התועלת שברעיון רבת-פנים –
ראשית, השופטים יפסיקו לסבול מעומס העבודה הנורא ומשעות עבודה שאינן נגמרות לעולם, כיוון שתמיד לפני טיפול בתיק מסוים או בחוות-דעת של מתמחה נלהב-מדי, החתול יירדם על התיק או חוות-הדעת וכך תימנע לפרק-זמן לא קצר הגישה אליהם. בסופו של דבר יינתנו במרבית התיקים החלטות בנות שלוש שורות במקום הפתשגנים הארוכים הנהוגים כעת, מה שיועיל לכל המעורבים: לשופט וצוותו, שילכו הביתה תמיד עם תום שעות עבודתם הרשמיות בשעה ארבע וחצי אחרי-הצהריים; לצדדים לתיק, שיקבלו במהירות הכרעה ברורה בסכסוך שביניהם; ולציבור עורכי-הדין, המבקש להבין את הפסיקה ולגזור ממנה הלכות ברורות.
שנית, החתולים ישירו שערות בכל רחבי בתי-המשפט, מה שירכך (בעיקר לאחר הצטברות מאסה נאה של שערות) את קושיו וחדותו הבלתי-סימפטיים לעתים קרובות של המשפט. ידועה האמרה: Hard cases make bad law, אך לאחר השרת שערות רצינית לא יוותר עוד שום "מקרה קשה" בבתי המשפט: כל התיקים יהיו רכים, צמריריים ונעימים. ההשלכה על איכות השיפוט וההכרעות, ברורה. שלישית, לחתולים חוש-צדק שאינו טועה, מה שיקל על ההכרעות ויקצר את ההתלבטויות, בעיקר במשפטים פליליים. בראותו אדם אשֵם, מקמר החתול את גבו באופן אינסטינקטיבי ונוהם בפראות. המדובר ב"דבר מה נוסף" קלאסי ואין ספק שהחתולים יקלו מאוד על עבודת הפרקליטות. תרומתם הגדולה של החתולים למשפט החוקתי ברורה. אין כמוהם בזיהוי שלוש זכויות היסוד הבסיסיות של כל אדם ו/או חתול – הזכות שיהיה לך מה לאכול, הזכות שיהיה לך מחסה מפגעי החוּץ המאיים, והזכות לכך שמישהו ילטף אותך. כניסתם לעולם המשפט תמקד את תשומת לבם של השופטים בחירויות יסוד אלה וכך תבור את התבן מן המוץ. חמישית, החתולים יקלו על השופטים לחזות, בתיקי נזיקין, את מספר שנות החיים שנותר לניזוק פוטנציאלי לחיות, את רמת ההשתכרות אליה היה מגיע לולא נפגע בתאונה וכיוצא באלה שאלות קשות, שהרי החתולים יודעים את העתיד. הצעתי, אם כן, היא, כי לכל חתול יוכן מקום על שולחנו של השופט. השופט יצוייד בשמיכות, סלסלות וכריות כדי לארגן לחתול מושב נוח. בעת העדתם של עדים שקרנים או כאשר יבואו בפניו עורכי דין עילגים וחוצפנים במיוחד, יוכל השופט ללטף את החתול, שיעזור לו לשמור על מזגו. מאידך, לכל חתול יש שלב בו נמאס לו מליטופים והוא מתחיל להתפרע; כשמגיע שלב זה יֵדע כל שופט, כי בשלה העת לסיום הדיון. עם התקבלות החתולים כחלק בלתי נפרד מכל בית-משפט שמכבד את עצמו יווצרו ללא ספק במשך הזמן שינויים מסוימים בדין עצמו עקב נוכחותם המרגיעה והמעודדת של החתולים. כך למשל, ניתן לצפות לשינוייםמספר בדין הדיוני: תקופות הייחום ייחשבו לפגרות בית-משפט שאינן נספרות במניין הימים. גם הדין המהותי ישתנה. ידועה האמרה, כי המשפט אינו דורש כי אדם יהא לאדם – מלאך; אך המשפט אינו מוכן להתיר, כי אדם יהא לאדם – זאב. אמור מעתה: אדם לאדם – חתול!
וזו רק תחילת הדרך. כיום ניתן להתנבא כי לא יארכו הימים עד להעברתו בכנסת בשעה טובה ומוצלחת של חוק בית המשפט לחוקה. בית-המשפט לחוקה שעל-פי הצעתו של ח"כ צ'יטה (וההקשר ברור) יכלול, בניגוד למקובל כיום, לא שופטים בלבד, אלא גם סוציולוגים, רבנים, פילוסופים ועוד ועוד, לשם יצירת פאנל המשלב פרספקטיבות מקצועיות רבות ושונות על השאלות הרות-הגורל שחיי האומה כרוכים בהן, שיידונו בבית-המשפט לחוקה (לבית-המשפט העליון תישאר הסמכות להכריע בסכסוכי-שכנים על מזגנים מרעישים, חלוקת החניות בבתים משותפים ושאר נושאים מלהיבים). ההצעה היא יפה וניתן לשפרה עוד על-ידי שילובו של חתול, הפעם, במותב בית-המשפט.