תרוצים אפשריים לרשימה הזאת: קמפיין מחודש המפרסם את תערוכת הפיראטים במוזיאון הימי הלאומי בחיפה – התערוכה מתאימה במיוחד לילדים: גוייסו אליה כמה אומנים עולים מוכשרים, והם יצרו תפאורות נחמדות, לפי מיטב כללי הז'אנר, המקימות לתחייה את כל מה שנדמה לנו שאנו יודעים על פיראטים; ועוד מעט יגיע לכאן סרט מצליח בכיכובו של ג'וני דפּ, שמן הסתם נועד להמשיך ולחזק את התדמית הנפוצה של הפיראטים: נבלים עליזים וססגוניים, קצת מפחידים, אבל לא ממש.
פיראטיות בעצם איננה מקצוע שמת, וגירסאות מודרניות של משלח-היד העתיק הזה פורחות בימינו, בעיקר במימי סין, אינדונזיה (מיצרי מלאקה), הודו, מערב אפריקה, תימן, סומליה ועוד. לפי דו"ח מלפני חודשיים, של ארגון המנטר את התופעה, בעשור האחרון שולש מספר התקיפות הפיראטיות; במימי אינדונזיה, האזור המסוכן ביותר, התרחשו 28 תקיפות של פיראטים בין ינואר למרץ השנה. 145 ימאים נהרגו, הותקפו, נחטפו או דווחו כנעדרים ברבעון הראשון של 2003. אניות-צובר הן היעד המועדף על הפיראטים. הדיווח האחרון, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, הוא מה-20 ביולי: קבוצת אנשים בסירה מהירה ללא אורות ניסתה לעלות על אניית צובר שחצתה את מיצרי מלאקה. הצוות שהבחין בהם הדליק את אורות הסיפון והסירה נסוגה ופנתה לעבר אנייה אחרת; ניסיון כושל נוסף נעשה כעבור שעה. במקרה של הגוררת "בּינטאן 1200", לצוות היה פחות מזל: ב-10 ביולי, ליד האי האינדונזי סינקֶפּ, נצמדה סירה מהירה אל כלי השייט וקבוצת פיראטים חמושים עלתה לסיפון. הפיראטים כבלו את אנשי הצוות וקשרו את עיניהם, והורידו אותם אל אי סמוך. דייג מקומי הציל אותם כעבור יומיים. כלי השייט – הגוררת ודוברה נגררת – עודם נעדרים, וכל היודע דבר על מקום הימצאם מתבקש לדווח לרשויות.. במקרים אחרים, כאמור, הצוות נעלם, או נהרג. הפיראטים מוכרים את הסחורה שמוביל כלי השייט, וגם את כלי השייט עצמו.
אבל כשמדברים על תור-הזהב של הפיראטיות, מתכוונים בדרך לכלל לאזור הקריבי במאה
ה-18. במידה רבה אחראי לתדמית המקובלת של הפיראטים ספר אחד: "הסטוריה כללית של מעשי השוד והרצח של הפיראטים הנודעים-לשמצה ביותר" (*) מאת קפטיין צ'רלס ג'ונסון. הספר פורסם ב-1724, ועד לא מזמן רווחה הסברה שמאחורי שם-העט של המחבר מסתתר דניאל דפו, מחבר רובינזון קרוזו; ההשערה הזאת כבר אינה מקובלת על החוקרים. בספר מתוארים בפרוט מעלליהם של ויליאם קיד, שחור-הזקן, הפיראטיות אן בּוֹני ומרי ריד ופיראטים נודעים נוספים – ואלה הוו את ההשראה לספורי-פיראטים נודעים ובדויים שנכתבו אחר כך, בראש ובראשונה אי-המטמון של סטיבנסון, עם פּיוּ האיום וג'ון סילבר הארוך, טבח-הים; וגם קפטיין הוק, יריבו של פיטר-פן. אבל בספר של ג'ונסון, שהוא אמין למדי ומבוסס על מקורות היסטוריים, משולב גם סיפור אחד על פיראט שלא היה ולא נברא – צרפתי בשם מיסיון, שעל אניתו, "ויקטואר" קיים קומונה בעלת עקרונות אוטופיים, רכוש משותף, ובין השאר שחרר עבדים שחורים ולימד את צוותו לנהוג בהם שוויון מוחלט. [רעיונות המהפכה הצרפתית כבר ריחפו כנראה באוויר- תיקנתי את הטקסט, המקור כאן.]
וזה מביא אותי לספר שאפשר לקרוא לו 'מרחיב תודעה' (ע"ע) מכיוון שהוא מציג תופעה שנדמית מוכרת, ידועה ולא נתונה לפרשנות, באור כל כך שונה, עד שמושגי יסוד משתנים לפתע: הרעים הופכים לפחות-רעים, הטובים למפוקפקים, והעולם בכלל נראה קצת מורכב יותר. קוראים לו Between the devil and the deep blue sea – ביטוי אנגלי שמשמעותו, בערך, "בין הפטיש והסדן." (יש הטוענים שמקור הביטוי ימי, וה"שטן" אינו הסיטרא-אחרא, אלא חלק של ספינה, חיבור בצד החיצוני של גוף האנייה, שימאים ירדו אליו לביצוע עבודה מסוכנת בזמן הפלגה.) כך או אחרת, הספר מנתח את הרקע התרבותי, החברתי והכלכלי של הפיראטים, ומסביר איך ומדוע הפכו אנשים – על פי רוב, ימאים מן השורה – לפיראטים. אנסה לסכם, בקיצור נמרץ מאוד, את מה שאומר המחבר, מרכוס רדיקר.
כשקולומבוס הפליג בדרכו לגלות את אמריקה לעולם הישן, הוא פעל על פי דפוס שהיה מקובל בספנות הים התיכון במשך מאות שנים: אנשי צוות שהצטרפו להפלגה היו שותפים-לעסק. ההפלגה נועדה להשיג רווחים, וחלוקתם נעשתה על פי הסכם מראש, בהתאם לתרומה והניסיון של כל שותף. היה מנהיג לצוות, אבל הוא היה רק ראשון בין שווים: כל פעולה נעשתה מתוך הסכמה כללית, צוות האנייה היה מין קולקטיב, ללא דרגות וחלוקת תפקידים מוגדרת במדויק, ורב-החובל נזקק להרבה כריזמה וכושר שכנוע כדי להנהיג את צוותו.
הדפוס הזה עבר שינויים מהותיים בצפון אירופה, ובמאה ה-18 כבר התקבע בצי הסוחר, כמו גם בציי-המלחמה, דפוס פעולה שונה לחלוטין, שעל פיו רב-החובל (שימו לב למשמעות השנייה של המילה "חובל") שני רק לאלוהים; נוצרה היררכיה קפדנית ומוגדרת היטב, שבתחתיתה המלחים הפשוטים. אלה לא בחרו בחיי הרפתקאות עליזים על פני הגלים, אלא נחטפו, פּותו במרמה, או נאלצו בכורח נסיבות של עוני מחפיר לעלות לאניות ולהשתלם באחד המקצועות המפרכים, הקשים והמסוכנים ביותר שנוצרו אי-פעם. בנסיבות אלה נזקקה הקצונה לאמצעי שכנוע קיצוניים למדי: כליאה בצינוק, הרעבה, ובעיקר "החתול בעל תשע הזנבות" – פרגול קטלני שבו הלקו מפירי-משמעת, לא אחת עד מוות. המניע היה על פי רוב פשוט: רווח. הסחר הבינלאומי הלך והתפשט, רבי החובלים והקצינים היו לעיתים גם בעלי האניות והמטען, או נציגי הבעלים, והם עמדו בתחרות קשה ובלחץ להיות יעילים וזריזים. הם לא בחלו באמצעים כדי להשיג את מטרתם.
פיראטים מציגים מחזה השם ללעג את בית-הדין של האדמירליות. מתוך http://www.piratehaven.org/~beej/pirates |
מתוך תנאי חיים קיצוניים, ומתוך מציאות של אומללות, זוהמה, עבודת פרך, אכזריות, התעללות ורצח, צמחו הפיראטים. המלחים פיתחו טכניקות שנועדו להתמודד עם מצבם: הם יצרו מעין מוסדות וכלים חברתיים קולקטיביים, שנועדו להבטיח את אחדות-השורות ואחדות-המחאה, מול המרוּת חסרת-הגבולות של רב-החובל וקציניו; ימאים, לדעת רדיקר, היו הראשונים שגילו את הפוטנציאל, ולעתים ההכרח, בפעולת מחאה מאורגנת. הפער בין הפיקוד לצוות היה גם מעמדי, כמובן – ולא פלא שמרד בים היה עבירה שדינה מוות. פיראטיות הייתה המקרה הקיצוני של רוח המרד של הימאים הפשוטים. לא אחת הפכה ספינה רגילה לספינת-פיראטים כאשר מלחיה מרדו ברב-חובל רודני, הרגו אותו ולעתים חלק מן הקצינים, והמשיכו להפליג בה. במקרים אחרים הם נמלטו בנמלים רחוקים מן האנייה והתקבצו לכנופיה שהשתלטה על אנייה אחרת. רוח המרי, ויותר מכך, רוח הנקם של המלחים הפשוטים, התבטאה בין השאר בעובדה הפשוטה שהשם הנפוץ ביותר לאניות פיראטים היה Revenge – נקמה. לא אחת, כשהשתלטו פיראטים על אניית סוחר, תיחקרו את הצוות, ועל פי חוות-הדעת שלו גזרו את דינו של צוות הפיקוד, לשבט או לחסד. לימאים הציעו להצטרף אליהם. חשוב מכך: על אניית הפיראטים נוצרו חוקים חדשים. בניגוד לתדמית ההוליוודית, מפקד הפיראטים לא היה רודן כל-יכול, שכן אחרת לא היה טעם למרידה: באניות הפיראטים חזר, במידה מסוימת, הדפוס העתיק של הקולקטיב, והמנהיג היה נתון תחת איום מתמיד של הדחה. הוא חייב היה לשמור על צוות שמח ומרוצה, (חלוקה סדירה של רום הייתה אמצעי יעיל במיוחד) אחרת עשוי היה למצוא את עצמו במצב בלתי נעים, בלשון המעטה ו"לצעוד על הקרש" – Walk the plank, כנהוג בסרטים הוליוודיים על פיראטים (אם כי לא כל כך במציאות.)
זה לא כל הסיפור כמובן, והפיראטים לא היו בני-אדם נחמדים במיוחד, יש להניח. ועם זאת, יותר מאשר נבלים רצחניים ופראיים, חומדי-זהב ואנסים, הפיראטים היו אנשים נואשים; הם היו בני-מוות, כיוון שהיו לא סתם פושעים, אלא מורדים בסדר החברתי ובהיררכיה החברתית המקובלת – איום רציני ביותר שדרש צעדי-מניעה וענישה חמורים. ואלה אכן לא אחרו לבוא. זה לא היה קל, ולא התרחש מהר, אבל תופעת הפיראטיות הקלאסית הלכה ודעכה; לא רק באמצעות המקל – כלומר, הגרדום, שעליו נתלו כמעט כל הפיראטים הנודעים – היו כמה גזרים, כלומר רבי-חובלים ואדמירלים שנקטו בדרך אחרת וניסו לתת לצוותם יחס הוגן ואנושי יותר; ראש וראשון להם הוא קפטן קוק, אבל זה כבר סיפור אחר.
—————————————————————————————————————-
Captain Charles Johnson, A General History of the Robberies and Murders of the Most Notorious Pyrates. 1724
Marcus Rediker, Between the Devil and the Deep Blue Sea: Merchant Seamen, Pirates and the Anglo-American Maritime World, 1700-1750 (CANTO)
.1993 ,Cambridge University Press
){kind=link}
){kind=link}
