לפני כך-וכך שנים כתבתי באיזה מקום, כשהייתי צריך להציג את עצמי: "גדלתי בקרית-ים, העיר שהעניקה לאנושות את רות חוצ'נר, ארקדי דוכין ושמואל ועקנין." היום צ"ל גם: שבי גביזון ועופר גלזר.
מתוך שער המקומון "ערי המפרץ", 15.8 שהתגלגל לידי. תמונה מגן דבורה. דבורה משמאל למעלה (מוסתרת.) גלזר בעיגול, אני בריבוע. |
זה אני. שים עלי משולש אדום, תהיה בנאדם.
(זאת מתחתיו)
ותראה, אלכסון למטה, שמאל – ילד עם הכרך הראשון של "חדשות הספנות". (ליד המעריצה). אגב, האשה הגבוהה מאחורה זאת אמילי דיקנסון.
בשורה האחרונה: אריק, בוגי, צ'הצ'ה, חיימון, שוּקה בזלת
יושבים: אדן, ברן, יה-יה, מוקה "חצרים", קותי
כורעים ליד הכדורגל: נח-נח, וולפקה, זכרוני, לפיד הרזה, שעיה
תראה זה, דרור, לא יאמן, אבל הוא זוכר הכל. דרור, איך קראו לה, למורה למשק? זאת עם ה"ערוגות חופרים בידיים או לא חופרים בכלל"?
תת-אלוף שעיה ("לאגר") ירקוני, למיטב זכרוני
זה דרור, דרור, שאני מעריצה
שכחת כמובן את לבקוביץ', בקסקט הסגול וכפפות השוער. אז מה אם באותו יום הוא לא הופיע, מחמת פציעה?
בתצלום. ביום שצילמו היה לי האנגאובר. אמא ליטפה את שערותי ולחשה, שה, אלכסנדר, שה. פעם הבאה אתה מורח חמאה על פרוסת לחם שחור, ושם פרוסת נקניק. אחר כך הוודקה מחליקה בגרון כמו קיאק של מיכאל קלגנוב בכנרת. אוי, זה לא קלגנוב שם למטה מימין?
זה אני, ג’ורג’.
חמוד, גלזר, לא?
לבקוביץ' עולה לשחק גם עם זריקה. מה אני מדבר, לבקוביץ' עולה לשחק גם עם אלצהיימר. מה אני מדבר, לבקוביץ' עולה לשחק גם עם כדור בראש. עובדה.
(מומלץ, בטיעונים מופרכים במיוחד כמו זה, לסיים את הארגומנטציה במילה "עובדה.")
ראשית, השם הוא גול, שועה גול. לא דה גול, שועה גול. שנית, לבקוביץ' אמנם עולה לשחק גם עם כדור בראש, פצצת אטום בעין וסיפיליס בחלחולת, אבל כאשר הוא סובל מפציעה, אני חוזר – פציעה, הוא לא עולה לשחק. ככה זה. פציעה – ספסל. ואכן, בפגישה הראשונה של לבקוביץ' עם האנליטיקן שלו (שלהי שנות ה-70, אופנה רווחת אצל כדורגלנים במשבר תחילת קריירת האימון) הציע לו הפרוידיאני את משחק האסוציאציות המפורסם. זה אמר: פציעה, לבקוביץ' אמר: ספסל. ואידך זיל גמור.
הייתי מעוניין להניח על שולחן המשא ומתן את הביטוי 'סוחב פציעה', שאולי אליו התכוונת.
סוחב פציעה, משמע הפציעה היא כביכול משקל שיש לשאתו, מטען שאין לפרוק באף נמל (וכאן אנו שבים וסוגרים מעגל עם אבנר שץ שלמעלה, איש הים). זהו משא מיסטי, שהנתון תחתיו הוא מין אטלס של ימות השבת ומשחקי הרדיוס, שנאמר: "קבורת חמור ייקבר, סחוב והשלך מהלאה לאצטדיון טדי, שערי ירושלים" (ירמיהו כ"ב, השינויים במקור)
"הרגע שבו נוגעת-לא-נוגעת נעל-הפקקים בצד הפנימי של הירך…"
מתוך מחברת הפרגמנטים
כפי שאמרתי אמש לאחד המשתתפים בתצפית השבועית במאדים, וכדי לסכם את הדיון ולתקן את הטעויות הנפוצות: מדובר בתמונה מהויעוד של אגודת הסופרים העבריים באודסה רבתי, 1905. עומדים מימין: הזז, שופמן, עזריאל אוכמני, פיירברג .יושבים: ברוידס, שטיינברג, אחמטובה, נומברג,. כורעים: שטיגליץ, ימפולסקי, קרת. שפט דובשני לעיני 12,000 צופים.
יש לציין כי בקריית הקדוש בודיוביצה התקיים אותה שעה טקס אזכרה צנוע, לעילוי נשמתו של המוציא והמביא בסניף "מכבי" המקומי, דב פייץ, קיצוני ימני בעל שליטה יוצאת מהכלל בכדור, יהודי נמוך קומה ("מראדונה") ומתקדם בדעותיו. את כדור-הרגל שספג במקלעת השמש והוביל למותו בטרם עת, הציבו כלאחר כבוד על מוט מחודד בבית הכנסת.
צ"ל כמובן קריית הקודש, ולא כפי שנכתב. המגיה נשלח למתקן 1391, ועם הקוראים הסליחה.
"אההההה…אחחחחחח…..אהההה…..ווייי ווייי וייי….אחחחחח"
(בני טבק אחרי המפגש הפטאלי בגבי לסרי. מתוך פנקס "Vרגעים הגדולים והשערים הגדולים")
נתקלתי בספר חדש שלה ומקסים
שנקרא –
כשאני מדברת ואתה עונה זה מפריע לדיאלוג בינינו
(איזה שם מעניין נכון?)
משהו שאהבתי משם
למשל:
אורית אמרה שהאג'נדה
שלה בהודו
חוץ מכמובן להתחבר לעצמה
היא –
לעבות גבות
מומלץ