The end is near

אשה חביבה ורכה למראה עצרה אותי הערב ברחוב שער הלבנון ושאלה אם אני מדבר אנגלית. חשבתי שהיא מבקשת הדרכה, אבל למעשה היא רצתה להדריך אותי. קשה לשחזר את כל מה שאמרה, למרות שזה מוכר למדי. היא דיברה ברכות ובנחת: היא באה עם קבוצה של "נוצרים", ככה היא הגדירה את זה, בלי פירוט מיותר – מוירג'יניה, לשבוע אחד בארץ הקודש. הם באו מפני שלפי כל הסימנים מלחמת גוג ומגוג ממש קרובה, מעבר לפינה, והם באו לחזק את עם ישראל ולומר לו שהם איתו. האויב, צריך לומר, יבוא מן הצפון. היא ציטטה את יחזקאל. הקשבתי לה דקות ארוכות, מהנהן בפנים חתומות ותוהה אם להסתלק תכף, או דווקא לפתח דיאלוג, סתם בשביל השעשוע. הלכתי על האפשרות השנייה. אמרתי לה שכלל ראשון בנבואה זה לא לציין תאריך. נבואה עם תאריך בדרך כלל תציג את הנביא במערומיו המטופשים. שאלתי אם היא זוכרת את נבואות סוף העולם של 1984. "מה קרה ב-1984?" היא שאלה. זהו, שכלום לא קרה. הזכרתי לה שסוף העולם כבר קרה פעם אחת, לפני 60 שנה בערך, וכמה מאלה שיצאו מזה נמצאים כאן. ושנות השישים עברו עלינו עם פחד מתמשך משואה אטומית וסוף העולם, אז מה זה כבר מלחמה קטנה באזור של קיבוץ מגידו? ושאני מעריך מאוד את ההזדהות שלהם עם ישראל, אבל אני עצמי לא ממש מזדהה עם ישראל והממשלה שלה – וכך המשכתי ופטפטתי לי, והיא הקשיבה בפנים רציניות והנהנה. הכלל הראשון של סהרורים דתיים הוא נימוס.

כך או אחרת, ארמגדון עלה בשיחתנו, ונזכרתי שפעם כתבתי קטע (באנגלית. אל תשאלו.) על ארמגדון ופלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו:

"…משכנות שאננים והאגודה הישראלית למד"ב ופנטסיה הודיעו על ביטול ועידה בנושא האפוקליפסה שנועדה להתקיים ב-28 בינואר 2001, בירושלים ובמגידו. לארי ניבן אמור היה להיות אורח הכבוד. הביטול היה "עקב המצב." מישהו ב"הארץ" חשב שזה משעשע מאוד. גם אני, אבל למען האמת הייתי רוצה להשתתף, או לפחות לסקר את האירוע. מגידו נמצאת במרחק 40 דקות נסיעה מחיפה.
בשנת 98 בערך תכננתי לכתוב מותחן רב-מכר. הרעיון היה לרכב על גל ההיסטריה של סוף המילניום. איבדתי את רשימות ההכנה אבל העלילה כללה אנשי ימין אמריקאיים מוטרפים וסהרורים יהודיים מקומיים המשלבים כוחות כדי לגרום לאפוקליפסה, במקרה שהיא לא תתרחש מעצמה. לרעים היה נשק ביולוגי אדיר: וירוס קטלני סלקטיבי שתוקף קבוצות אתניות מסוימות על פי מבנה גנטי. נדמה היה לי שהאפשרויות לפיתוח הנושא אינסופיות. היה לי שותף לכתיבה (סיפור ארוך בפני עצמו) וגם פתיחה לספר: ילד מקיבוץ מגידו מחפש כלבלב אבוד. ההמשך זוועתי. זהו הומאז', כמובן, ל"איה פלוטו" של לאה גולדברג (בנוסח האנגלי הסברתי בהרחבה במה מדובר.)
ישראלים מכירים את ארמגדון מסרטי שוורצנגר, וספק אם הם מקשרים את השם למגידו. מגידו מעורר היום אסוציאציות אחרות – כלא מגידו, למשל, שהוא חלק מה"המצב" שהביא לביטול הועידה על האפוקליפסה. עבורי, בכל אופן, האסוציאציה הראשונית של מגידו תישאר, כנראה לתמיד, שורות הפתיחה של "איה פלוטו".
סוף ציטוט.

המקור כאן

10 תגובות בנושא “The end is near”

  1. אויש, עוד פעם טעיתי. הטכניקה הכי טובה שפיתחתי כשמודיעים לי שסוף העולם קרב היא לבקש פרטים מדוייקים: תאריך ושעה. שעה מדוייקת. אם אני מתעקש מספיק שעניין השעה מאוד חשוב לי, "הנביאים" מבינים די מהר שממני לא יצא כלום ופונים הלאה. נוסה פעמיים בנחלת בנימין והצליח.

  2. סוף העולם התרחש כבר בתאריך 6 לפרוקטידור שנת CCXI.
    עכשיו אנחנו חיים במאטריקס או משהו.

  3. התמימות של האנשים האלה נוגעת ללב, שלי לפחות, הרצון הזה שיקרה משהו גם אם רק באופק, והרחוק, הוא רצון כן, ומעיד על תעוזה לחרוג מהמקוי המגבילים של המציאות, של האקטואליה. אינך חושב כך?

  4. התמימות נוגעת לב.
    לפעמים (לרוב אצל מנהיגי העדה) היא מכסה על תוקפנות עצומה, חשאית; על אטימות ועל שנאה קשה כשאול לכל מה שחורג מן המציאות שהם רוצים להכתיב.

    שיחה קצרה כל כך לא מאפשרת לתהות באמת על קנקנו של אדם, ונדמה שאצל בת-שיחי התמימות הכנה אכן הייתה אמיתית. ונוגעת ללב. אחרת הייתי מסתלק מיד.

  5. יש לי משהו אחד לומר: השיר הכי יפה בעולם זה השיר ארמגדון של אירוסמית'…
    מי שלא שמע שישמע מהררררררררררררררר תורידו מהקאזה

השאר תגובה