שרצים ויצורים עוקצים

אנחנו גרים בעיר אבל די קרוב לטבע – לפעמים קרוב מדי. איכשהו הצלחתי לצלוח נתח נכבד של חיי בלי להתקל בעקרב שלא היה מאחורי זכוכית – של מסך טלויזיה, או אקווריום של פרוקי-רגליים בגן-חיות. עד היום בערב: החתולה שיחקה במשהו בשרותים, הבת הגדולה חשבה שזה ג'וק, ואחר כך הייתה מהומה ופחד אלוהים ופעולת חיסול ממוקדת. עקרב – עכשיו, שראיתי אותו מקרוב – הוא מבחינתי מין שראוי שייכחד מעל פני האדמה ואני אשמח לתרום את חלקי לעניין. אבקש את סליחת הטהרנים שבין חובבי בעלי-החיים. אני עדיין מזועזע.

הפוסט-טראומה כללה את אחד החיפושים המתסכלים ביותר שחוויתי אחרי מידע באינטרנט. לא שאין מידע על עקרבים, אבל הוא דל, חבוי ולא מספק. השאלה המרכזית שלא מצאתי תשובה עליה הייתה, כמובן, האם הם באים בזוגות. אשמח על כל מידע, רצוי מרגיע, בעניין.

נזכרתי במפגשים אחרים, המעוררים פחד קמאי, שכתבתי עליהם בעבר. חפרתי ומצאתי שניים מהם:

צרעה (Vespa Orientalis)

א. רצתה לתלות על הקיר כרזה מגולגלת של מכבי חיפה; אני הייתי אוהד של הפועל כשהייתי נער, אבל הזמנים משתנים. מתוך הכרזה פרחה צרעה ועקצה אותה בזרת. הכאב היה נורא, אם לשפוט על פי עוצמת הצעקות שלה. שניות ארוכות של חוסר אונים עברו עלינו. ניסיתי לשווא להיזכר בטקטיקה המתאימה להתמודדות עם עקיצת צרעה, אבל יכולתי להיזכר רק בפרטים מרתקים אחרים מתוך "הצרעה המזרחית" שיצא באוניברסיטה המשודרת: למשל, העובדה שהצרעות בונות את הקן שלהן במאונך לפני הקרקע, כי הן מכוונות בהתאם לשדה הכבידה של כדור-הארץ, כפי שהוכח בניסוי שבו נשלחו קני-צרעות פעילים לחלל, במעבורת "אנדיבור", וכושר הבנייה שלהן הושפע בבירור מתנאי חוסר המשקל. בכל האמור בטיפול ראשוני לנפגעי עקיצה, המוח שלי היה מרוקן לחלוטין. הצעתי לה לשים את היד הפגועה תחת זרם מים, ואז התחלתי להתלבט האם עדיפים מים קרים או חמימים. התשובה, אגב, היא שמומלץ לקרר את אזור העקיצה בקרח, אבל זה התברר רק אחרי שמצאנו את העמוד המתאים בספר "יש מוצא – מדריך להישרדות.".

א. המשיכה לבכות ולהתלונן בקול על הכאבים, וגם שטחה טרוניות פילוסופיות ("למה אני? מה עשיתי לה?") בפני האלוהות הנעלמה של הצרעות. באותה נשימה איחלה מוות איטי ומיוסר לצרעה שעקצה אותה. יכולתי להבין ללבה, ואפילו לא ניסיתי לצטט לה את המשפט הרלוונטי מן הספר, לאמור: "הצרעות עוקצות להגנתן." אחר כך הלכתי לחדר וביעילות רצחנית התזתי קוטל חרקים רב-תכליתי על היצור המאיים בצבעי בית"ר ירושלים. הצרעה צנחה לשטיח ואז אספתי אותה בזהירות, עדיין מפרפרת בעוויתות מוות, בעזרת נייר טואלט, והכנסתי לשקית ניילון. א. הביטה בה בשנאה, עיניה עדיין אדומות מבכי. כשקמה בבוקר סיפרה לנו על החלום שחלמה: עקצה אותה צרעה, ואז נסענו כולנו לבית-קברות כדי שתבחר לה מצבה. כולנו שרנו, ואנשים היסו אותנו. היא בחרה מצבה עם חתול, והחתול שעל המצבה התנועע וחייך. אחר כך נסענו משם.

צפע

לחצר האחורית שלנו מגיעות מדי פעם נמיות, ואנו מביטים מהן מלמעלה, נהנים מן התנועות הזריזות ורבות-החן שלהן שעה שהן משתעשעות על הדשא. הנמיות הן חיות יפות-פרווה, והן מתחרות עם החתולים על מזון. אבל נמיות אינן רק מחזה משובב נפש להביט בו מן החלון. כפי שיודע כל מי שקרא את "ריקי תיקי תווי" של קיפלינג, נמיות הן אויבותיהן הגדולות של נחשים. זאת מחשבה מעודדת, בעיקר מאז אותו בוקר יום שישי שבו התקשרה אלינו השכנה מלמטה כדי להזהיר אותנו שיש נחש על המדרגות. למען האמת, היא התקשרה כדי לברר אם יש די כסף בקופת הועד כדי להזמין לוכד נחשים, שכן העירייה לא מטפלת במה שמתרחש מחוץ לתחום השיפוט הציבורי. ירדתי למטה עם א. ועם מצלמה. כבר ראיתי נחשים בטבע – בדרך כלל זעמנים שנדרסו על כביש ירושלים-עין-גדי. לנחשים המדבריים שראיתי היה גוון אפור דל, כיאה לסביבת המחייה שלהם, והם לא נראו גדולים או מאיימים מאד. הנחש שראינו כעת, כרוך סביב החלק התחתון של מעקה הברזל, במקום בו הוא מתחבר לבטון, היה עבה, ארוך, גווניו ירוקים-כהים ועל גופו קישוט מפוספס מרהיב. הוא נראה כמו נחש-שעשועים יקר ערך שנמלט מן האקווריום של מישהו. כשה. ירדה למטה לראות, היא אמרה "נון", וצדקה כמובן: בספר התמונות החביב עליה מצוייר תמנון מבעית, בגוונים ירוקים כהים, וזרועותיו נראות ממש כמו נחשים.

הבזק המצלמה גרם לנחש להרים את ראשו וללחוש באיום, והראש היה משולש, כך שניחשתי שהוא צפע. החתולות טיילו מסביב והעמידו פנים שאינן רואות אותו. זבל, חתולתנו האהובה ממגדל-העמק הרגה פעם נחש: אורכו היה 15 ס"מ בערך. הוא נראה כמו שרוך נעל. אבל הנחש שלפנינו היה באמת מפחיד. חששתי שיזחל וימלט לו לאיזו פינה נסתרת ומעתה והלאה נבלה את ימינו בחרדה מתמדת מפני הירידה במדרגות בחושך.

בסופו של דבר הגיעו לוכדי הנחשים, הכניסו אותו לתוך שק, אמרו שזה אכן צפע – מהסוג שאיש אינו מגדל בבית, כך שהוא הגיע היישר מן הטבע – וגבו 450 שקל. הם אמרו שהוא חיפש מקום חמים לשנת החורף. הוא חיבק בחיקו עכבר מת.