תשובה לרב-חובל איטלקי

לפני יומיים נערכה הלוויתו של רב-חובל אנריקו לוי, ולמרות שלא הכרתי אותו היטב, נזכרתי בשיחת הטלפון האחרונה שלי אתו וחשבתי שכדאי לספר עליה. אנריקו לוי היה קצין ים איטלקי מפדואה, שנקלע כמעט במקרה למערבולת של תקופת ההעפלה, התגייס לעניין והחל לעסוק ברכש של כלי שייט ובפיקוד עליהם; הוא פיקד על אוניית המעפילים הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה, "דלין", (נדמה לי שהוא זה המופיע בתמונה); שימש רב-חובל בצי הסוחר הישראלי בראשיתו, ואחר כך הפך לדמות מפתח בענייני חינוך ימי וספנות בכלל. הוא ניהל את בית-הספר לקציני-ים מ-1951 עד 1960; אחר כך מילא עוד שורה של תפקידים בכירים.

על כל אלה ידעתי מעט מאוד, או כמעט כלום, כשפגשתי אותו, בהקשר די מוזר, אפילו משעשע: פעמון גנוב. הסיפור בקצרה: בשנת 1997 נערך מפגש ותיקים של האוניה "קדמה", אחת הראשונות של צי הסוחר, שאנריקו לוי היה רב-החובל שלה בשנת 1949. לוי הגה חיבה נוסטלגית רבה לאוניה הזאת, ובשנת 1955, כשפיקד על אוניה אחרת, ראה אותה, לגמרי במקרה, נגררת בדרכה האחרונה לחצר הגרוטאות, אי שם באנגליה. הוא הצליח להשיג את הפעמון שלה ומסר אותו לבית הספר הימי בעכו, שם נתלה אחר כבוד על ראש התורן במגרש המסדרים; אבל ברבות השנים – לא ברור בדיוק מתי – נגנב הפעמון, אולי בשל ערכו האספני ואולי כמעשה קונדס, קשה לדעת. שנים חלפו, ובוקר אחד הגיעה שיחה מוזרה משגרירות ישראל בבריטניה. איזה ג'נטלמן בריטי קשיש מטריד אותם בסיפור משונה על פעמון; בירור מהיר העלה שבגזוזטרת ביתו תלוי היה פעמון-אוניה ישן, שבאמצעותו הכריזה רעייתו על זמני הארוחות כשעבד בגינה. על הפעמון היה חרוט שמה הישן של קדמה. בבוא עידן האינטרנט חיפש האיש את השם החרוט על הפעמון ברשת, גילה את מקורו, והחליט להחזירו לבעליו החוקיים. הפעמון הגיע ארצה ואנריקו לוי הוזמן כדי לבחון אותו. הוא הביט בו משועשע ונרגש ואישר שלמיטב זכרונו כך בדיוק נראה הפעמון הישן. איך הגיע מעכו לפרברי לונדון? ובכן, כנראה שלא הגיע, ומדובר רק בהעתק זהה, ישן יותר, שנמסר לאחד מקציני האוניה עוד לפני שהפכה לאונייה העברית הראשונה.

מאז פגשתי את אנריקו לוי עוד כמה פעמים, אבל אחד הדברים שסירב להם תמיד היה להתראיין ולספר על הביוגרפיה הצבעונית והעשירה שלו; הוא היה צנוע וחסר מניירות במידה שקשה לתאר. היה לו עניין מסויים בהנצחת ההיסטוריה של הספנות, אבל את הסיפור האישי שלו נדמה שהצניע, כמעט החביא.

לפני כשנתיים, בדצמבר 2004, הגיעה שיחת טלפון פתאומית, נרגשת ומפתיעה; מיד לאחר שהכה אסון הצונאמי באסיה טלפן אנריקו לוי. הוא רצה רק ליצור קשר, להעביר מסר – שיחה אינסטרונמטלית לגמרי – אבל השיחה הזאת לימדה עליו יותר מכל הפגישות הנוסטלגיות אחרת. "מאז ששמעתי על מה שקרה אני לא ישן בלילה, בגלל הילדים," הוא אמר. "אני יודע מה קורה כשמתרחשים אסונות כאלה. אלה שנפגעים הכי קשה, אלה שחשופים לסכנות יותר מכולם, הם הילדים; הם הכי פגיעים, ולהם צריך לעזור, ומהר. אי אפשר לחכות לארגוני סיוע שייקח להם שבועות להגיע לשם." היה לו רעיון – להפנות כלי שייט, בתי-חולים צפים של ציים שונים, בעיקר של ארה"ב, לאזור האסון, ולפנות אליהם נפגעים, בעיקר ילדים, כדי שיהיו בסביבה מוגנת לפחות בתקופה הראשונה, עד שהרשויות באזור יחזרו לתפקד. אולי אתם זוכרים שממדי האסון הובהרו באיטיות יחסית, ושהסיוע הראשוני שהציע ממשל בוש היה מגוחך; אנריקו לוי דיבר כמי שהבין מיד מה קרה באמת, ומה צריך לעשות. 

ניסיתי להעביר את המסר הלאה; אני מניח שאנריקו לוי דיבר עם עוד אנשים, ואין לי מושג אם מישהו התייחס אל הרעיון שלו ברצינות, ואם יושם; לא החזרתי לו צלצול וזמן מה ניקרה בי תחושה לא נוחה, כאילו לא מילאתי איזו חובה ולא עשיתי מספיק, כאילו הפרתי את אמונו. אחר כך שכחתי מהעניין, עד ששמעתי שנפטר, ונזכרתי שוב בשיחה הזאת. אני מרגיש כאילו אני עדיין חייב לו תשובה.

 

אנריקו לוי ליד הפעמון האבוד של "קדמה", 2001.

 

מכתב של אנריקו לוי מ-1948, עם הצטרפותו לצוות הקדמה.

 

 

(אגב, אין לי חיבה מיוחדת לכתיבת הספדים, והרצף הזה הוא תולדה מקרית של הנסיבות.)

 

 

השאר תגובה