קטעים מתוך הקובץ "מה יש."
[פורסם כדוא"ל-שרשרת, תחת הכותרת "ספר במתנה."]
סחלבים נסתרים
אברהם דן, בעבודתו הגדולה על הסחלבים (1985)1, מגדיר מצב שהוא קורא לו "התאיינות המרכז", שלב בינים בתהליך הטרנספיגורציה שעוברים כמה (לא יותר משניים-שלושה, לפי דן, ומן הנדירים שבהם) מזני הסחלבים בדרכם אל הבגרות. במצב זה יראה הצופה מבחוץ את הפרחים כדלי חיים, על סף הנבילה כמעט, והוא יאוץ אל מקור המים הקרוב ויספיגם, עתים עד מחנק, בלחלוחית. אבל המבין יבין אחרת: עוד בתקופה השלושים ושתים, מעיד דיוסקורידס (Dioscorides) עצמו,2 נודעו אורכידים במצב עדין זה היטב בין חבריהן של כיתות רוּחִיוֹת ידועות, במיוחד אלו המכונים "הכנרים", ואֵלו השתמשו בשרידיהם המיובשים והטחונים של הסחלבים-המִתאַיינים-במרכזם לשטיפת העכוז לאחר טכסי הרִילְמֵה של ימי רביעי, ולעיתים אף שלבו אותם בגִ'רְפְחְ, התערובת הצהובה-כהה, הקדושה-למחצה, שנסכה למתים ולסוחרי הצינורות.
אין, ולא תהיה כמובן, כל עדות נחרצת לגורלם של הסחלבים שעברו שלב זה במחזורי חייהם. לנו, שאיננו יודעים, הם נראים כָּמתים, ואנו מפזרים את שרידיהם (אם אף נשים אליהם לב) בין הערוגות, או מאכילים בהם את תולעי המחמד החדשות שלנו. אחר כך אנחנו מקערים כפות ידינו כפקעת, שואפים עמוק ומשהים האוויר בִּפנים, אולי ייטמע בקרַבינו מעט מן הריח.
"הן איננו מן היודעים", אנו מבקשים עכשיו סליחה ומַפְנים צווארנו אל המצליף. הדם הנוזל מעורפנו, רצועות הבשר הנשרכות מגבנו מטה, הכאבים הנוראים: כל אלו, אנו מקווים, יעידו עלינו שמשהו ערג בתוכנו בכל זאת אל החכמה, אל הסגולה. אל האהבה האמיתית, הו —
הו, חרקים! הו, ציפורים קטנות! הו, צרעות המולדות ממעי הפרחים! הו, נשים! הו, קוף פטפטן ועליז! הו, מוקיון המעורר בנו שחוק וגם אימה! הו, לוחם קטן ומרושע! הו, גברים! הו, לטאה עצובה! הו, אשכים נסתרים! .
(Bryne, 1678: 73-74)
1. דן, אברהם. סחלבים נסתרים. באר שבע ואבנסטון: הוצאה משותפת של אוניברסיטת בן-גוריון ו- Northwestern University, 1985.
2. שם, 35.
כך התאהבנו
ישבנו משני צדי השולחן (השולחן היה חום), מחליפים בינינו רוֹרשאכים. לפני כל אחד מאתנו היו שלושה כרטיסים: כתם, תיאור וניתוח. בדרך כלל הכרטיסים לא התאימו, כלומר: הניתוח היה של תיאור אחר לגמרי, והכתם לא היה שייך לאף אחד משניהם. בלי משים – עכשיו אני אומר, מרוב הבלבול של האהבה – החלפנו בינינו כרטיסים: התיאור שלי עם הניתוח שלו. הכתם שלו עם הניתוח שלי.
הרבה זמן לקח לי להתרגל לנוכחותו. הרבה זמן לקח לי להרגיש בנוכחותו. לאחר הרבה זמן נתקלו כפות רגלינו (נעלינו היו חומות) זו בזו. עכשיו, לאחר הרבה זמן, אני יכול לומר: זה היה הרגע.
קטע מקורות חייו, כתובים בידי עצמו
הפקיד, שטרוד היה מאד, הביא אותי אל העיר הקטנה ג__, שם השאירני למשמרת אצל מ__, מי שהיתה שנים רבות המנקה בבית המרזח "אלומת הפשתן" שסמוך לרחוב הראשי. מ__, שקיבלה רק שלושה דינרים לשנה עבור הטיפול בי, לא התאמצה במיוחד. היא הביאה לי בכל בוקר קערית מים, ממנה ליקקתי ככלב, שתי פרוסות של לחם עבש, ולפעמים, בשיאו של הקיץ, גם קליפת אבטיח, שאת צידה הפנימי, הלבן, גירדתי בשיני בתאווה (הייתי כבר בן עשרים ושלוש, ולי שני ילדים, בן ובת, כשגיליתי שתוכו של האבטיח לא לבן הוא, אלא אדום.).
שמונה שנים עברו עלי כך. לדבֵּר למדתי מבאי בית המרזח, ומדיירותיו של בית הבושת הסמוך (גם הוא נקרא "אלומת הפשתן") שבאו להינפש בו מעמל הלילה. אחת מהן, שהייתה צעירה מאד ויפה למרות עין שמאלה השתומה, נתנה פעם דף נייר בידי ואמרה לי "כתוב." תחילה העתקתי את השלטים שעל הקירות, כשאיני מבחין עדיין בין מילה, ציור, או טביעת כף רגלו של מלח שיכור. במיוחד אהבתי להעתיק שלט עגול ואדום שעליו נערה, שמלתה מתנופפת ברוח עד מעל לברכיה, והיא חוזרת ואומרת "לנצח, אהובי" ומפריחה נשיקה אל השמים. השלט היה קרוע באמצעיתו, ושנים הרבה אחר כך למדתי ממישהו שחציו הנעלם שימש פעם לניגוב דמו של א__, ממש בעת ש
47
התכנית הייתה לכתוב ולשלוח את הרומן דפים דפים, לאו דווקא לפי הסדר, לאנשים שלא התוודעו זה לזה ובוודאי שלעולם כבר לא יפגשו, שהרי הוא, והחלטתו לשלוח את הדפים אליהם דווקא, היה הקשר היחיד ביניהם. איש מהם, כמעט, לא הכיר בעצמו: כמה היו חברים של חברים, ובתואנה זו או אחרת, רומנטית בדרך כלל או מינית ולפעמים מקצועית, לקח מהם את כתובותיהם. את הרוב מצא באקראי אבל תמיד בנסיבות שסימנו עצמן כמיוחדות או נכונות באופן נסתר, אפילו פלאי, כמו למשל דף תלוש מספר טלפונים ישן של עיר רחוקה, במדינה אחרת, שמצא דווקא כאן, מאחורי איזה קוץ פורח כשהלך להשתין, ודווקא עמוד ארבעים וארבעה: והרי היה זה עמוד ארבעים וארבעה ששלח אתמול, ודווקא למישהו שהכיר, חבר ותיק מימי השמירה בבנק, מן העשור שעבר.
השם הבולט ביותר על גבי הדף היה שמו של קצב סיני זקן, שלפעמים עסק גם בשחיטה כשרה, ואפילו למהדרין, כך טען וכתב לפחות פעמיים, אך הוא בחר דווקא בהפניה הקטנה יותר שמתחתיו: שרברב ונגר. את כתובתו לא פרסם, אלא רק מספר טלפון ומעליו, בתוך מסגרת מעוגלת, ציור של שולחן שברז ישן מטפטף מעליו, אבל במודיעין דווקא ידעו למסור אותה במדויק, ואף מסרו שעבר לעיר אחרת, ומזמן כבר, עיר שכנה, ושעכשיו זהו רק מספרו שלו, שכן לאשתו ולילד, שכבר הוא בן ארבע, מספרי טלפון אחרים לגמרי, ובכתובת שונה, וגם אותה מסרו.
הוא שלח לשניהם, לו את עמוד ארבעים וחמישה ולה את העמוד הבא אחריו, ארבעים ושישה, שהיה קצר מאד, שלוש או ארבע שורות, שכן הכיל את סופו של הפרק החמישי. את שני הדפים עטף לפני שהכניס למעטפה וסגר, את הראשון בניר לבן פשוט (אלא שגדלו מוזר היה, שונה במקצת מזה המקובל שם), ואילו את השני, שלא כמנהגו אבל משום מה הרגיש רצון להיות כן ופתוח יותר, רגשני אפילו, וכמעט להתגלות או לפחות להסביר את עצמו, עטף בדף ההוא מספר הטלפונים, ואפילו התחיל לרשום עליו את שמו שלו, כמובן רק הפרטי, אבל מייד התחרט והוסיף לשֵם שתי אותיות מכל צד וסגר אותו בסוגריים מרובעים רחבים, ומחוץ לסוגריים כתב, במילים ולא בספרות, בכל זאת רצה להסביר איזה דבר, "ארבעים ושבעה."
עוד של זהר איתן:
Four postcards/ What Happened
הליקון
שו האי מתאמן בהטלת כידון
