שלוש זוטות מן העולם הגדול

חיפושיות

אני יודע שיש רבים שנמאס להם מן המיחזור האינסופי של הביטלס, אבל זה רעיון מבריק שעוד לא נתקלתי בו: ספנסר לי מבי.בי.סי. ליברפול עורך את האלבום האחרון של הביטלס, זה שמעולם לא נעשה. קוראים לו 'Finishing School' והוא מבוסס על שירי סולו מהתקופה שמיד לאחר הפירוק. הכנתי לי עותק אחד במזקקה הביתית שלי, והתוצאה, לדעתי, נפלאה. בעיקר האריסון. מן הסתם רק לחסידים מובהקים.

 

פרושים 

אתמול היה יום ההולדת של צ'רלס דארווין. אמנם מנחם בן ודרעי לא מחזיקים ממנו, אבל אחרים דווקא כן. אחד מהם הוא פיטר סינגר, (אבי זכויות בעלי החיים.) כמה אירגונים הכריזו על מסע לקידום דמותו ורעיונותיו. בויכוח, שלמרבה התמיהה עדיין מתנהל פה ושם, אפילו בלהט, בין דארוויניסטים ל"בריאתנים", יש שתי נקודות יתרון לדארווין. האחת, שהוא צודק. השנייה, שנותרה מוצנעת משום מה, חשובה לדעתי לא פחות – שסיפור החיים-עלי-אדמות שהוא סיפר הרבה יותר מעניין מכל השאר. הנאראטיב, זה כל העניין.   

לוויתנים

לפני כמה ימים נסחף לוויתן מת לחוף חיפה. כנראה שהסתבך ברשת דייגים. נסעתי לראות אותו אבל אחרתי – לקחו אותו לביופסיה במכמורת. זאת היה לוויתנית מן הסוג "מינקה" (Minke). אלה הקטנים ביותר, הנפוצים ביותר, ובין הניצודים ביותר מכל הלוויתנים. מסתבר שיפן ונורווגיה, ציידות הלוויתנים הגדולות, טוענות שהן צדות רק אותם; אבל כשעושים בדיקות די.אן.איי. לבשר לוויתני "מינקה" שנקנה בשווקים ביפן מוצאים שבעצם הבשר שייך לזנים אחרים, נכחדים. ציטוט ממכתב שקיבלתי: "גם דולפינים הם בעצם לוויתנים. וגם רוב האנשים שאתה פוגש היום – מתבודדים, נמצאים בסכנת הכחדה, ולא יכולים למצוא בן-זוג בגלל הרעש המחריש של מכונות הסחר."

אמן אורח: חתולים ישֵנִים של איילת

רישומים מאת איילת

(שהיום יש לה יום הולדת)

 

 

 
 
 
 
 
 
 

 

בַּאדוֹלִינוֹ

השם עשוי ליצור בלבול מסוים במחוזותינו, אבל אין קשר לרב-המכר ההוא: בַּאדוֹלִינוֹ הוא הרומן האחרון של אומבּרטו אֶקוֹ, והוא חוזר בו לטריטוריה מוכרת – ימי הביניים. שנת 1204, למען הדיוק, שבה מספר באדולינו את עלילותיו, בפרברי קונסטנטינופול הבוערת.  

כשהייתי סטודנט תרגמתי (השלמת הכנסה) ספר על המסדרים הנזיריים בימי הביניים באירופה. קצת אחר כך ראיתי בחנויות הספרים בטוטנהאם קורט-רואד ערימות-ערימות של "שֵם הורד", וכשעלעלתי בו ראיתי שיש לי, בזכות אותה עבודת תרגום (קלוקלת) יתרון יחסי: ידע בסיסי בכל הממבו-ג'מבו הקתולי-לטיני ההוא. כך הצלחתי לצלוח את הרומן שלוקח בהליכה את התואר "רב-מכר ענק שרוב קוניו לא ממש קראו אותו." נכבשתי, אף על פי שבמבט מרחוק "שֵם הורד" על כל קסמו, הוא מעין ספרות-פנאי לאקדמאים-ברוחם; יותר בידור אינטליגנטי מאשר ספרות דגולה. בַּאדוֹלִינוֹ, אני חושב, קריא יותר. אבל גם כאן, המסע שאומברטו אקו מזַמֶן לקוראיו הוא יותר אינטלקטואלי מאשר רגשי. וזה בסדר גמור; אלא שנדמה לי שהגיבור הראשי, שאת דמותו יצר אקו בעזרת גודש עצום של ידע, מקוריות, ותחכום, לא מעורר הזדהות אמיתית; ששום קורא לא יזיל דמעה כשהוא מאבד את אשתו הצעירה או כאשר פוקדות אותו טרגדיות אחרות. (למען האמת, שיניתי קצת את דעתי לקראת הסוף, כשבאדולינו מוצא אהבת-אמת, בפיתול עלילתי מפתיע באמת – אחד מרבים בספר. אבל לא אקלקל לאף אחד את ההנאה.)

 

בכל זאת, בכמה מילים: באדולינו, שהוא בן איכרים איטלקי בעל כישרון מופלא לשפות, ולבדיית שקרים צבעוניים ומשכנעים, הופך לבנו המאומץ של הקיסר פרידריך בַּרְבָּרוֹסַה, לומד בפאריס ויוצא למסע מופלא מזרחה, אל ממלכתו של מלך-כהן אגדי. כרגיל אצל אֶקוֹ, יש לא מעט סטיות-עלילה (מרנינות או משמימות – תלוי בקורא) ובהן דיונים מפליגים בפילוסופיה, מדע ותיאולוגיה של ימי הביניים. צריך להוסיף לכך קו-עלילה פרודיאני בעליל, וניסיון לתאור מעמיק של הפסיכולוגיה של אנשי המאה ה-12. ואיך אפשר בלי זה – גם תעלומה בלשית נוסח שרלוק הולמס – או, בעצם, נוסח ג'ונתן קריק, למי שמכיר.  

 

 שלא כמו בעולם הזר והמוזר של הנזירוּת, קורא עברי (התרגום, אני משער, בדרך) ימצא כאן כמה מכרים: אֶלְדָד הֳדָנִי, למשל, הנוסע האגדי, הוא מקור מידע חשוב למסעו של באדולינו. מצטרף אליו גם רב יהודי, וכשהם מגיעים לנהר הסמבטיון, המתואר כאן בפרטי-פרטים, הוא ניצב בפני אותה דילמה עתיקה – איך לחצות את הנהר הנרגע מזעפו רק בשבת. לבאדולינו יש פתרון (פשוט וברוטלי, כדרכו.) גם הגביע הקדוש מככב כאן (בעצם, זה גביע היין הישן של אביו של באדולינו) ועוד ועוד.

 

חוץ מזה, כצפוי, הספר שופע רעיונות, ידע, הומור, רמזים והקשרים תרבותיים שאין סיכוי לקלוט את כולם, ואין גם טעם לתקצר כאן את העלילה; נדמה לי שאקו כתב את הספר כשבראשו מתוכנן לפרטיו גם תסריט, וההפקה צריכה להיות יקרה למדי, מכיוון שהוא מפיח חיים ביצירי הדמיון הפרועים ביותר של ימי-הביניים.

 

ופגשתי עוד מכרים ותיקים. הבסטיאריה של ימי-הביניים קורמת עור, גידים וקשקשים. במסע מזרחה פוגשים באדולינו וידידיו את הבַּאזִילִיסְק (המוכר גם לקוראי הארי פוטר): "בדיוק כפי שתארו הסיפורים שסוּפּרו לרוב…הוא הגיח מן הצוק, מפצפץ את הסלע, כפי שכתב פְּלִינְיוּס. היו לו ראש של תרנגול וטפרים, ובמקום רעמה, מעין גידול בצורת כתר, עיניים צהובות בולטות כשל קרפדה, וגוף כשל נחש. צבעו היה ירוק כאיזמרגד, עם נצנוצי-כסף, ובמבט ראשון נראה כמעט יפהפה, אבל כולם ידעו שנשימתו עשויה להרעיל אדם או חיה." באדולינו קוטל אותו בעזרת תרגיל ישן הזכור עוד מן המיתולגיה היוונית.

 

בהזדמנות אחרת נתקלים באדולינו וחבריו בשלוש מפלצות בבת אחת. המפחידה ביותר היא חיה בעלת פרווה סמורה, שגבה קמור ועיניה בורקות; הם מבינים שזהו לא אחר מאשר החתול, הידוע כשליחו של השטן וחיית-המחמד של מכשפים. אפשר להתגונן נגד כל מפלצת, אבל לא נגד החתול, המזנק אל פניך ובצפורניו עוקר את עיניך. הרב סלומון (אחד החברים למסע) ממלמל ששום דבר טוב לא יכול לצאת מחיה שאינה מוזכרת בתנ"ך. המפלצת השנייה היא הכימרה, שיש לה ראש של אריה, גוף של עז, אחוריים של דרקון, זנב שהוא נחש וראש נוסף, בעל קרניים. המפלצת השלישית היא המאנְטִיקוֹר, שמקורו, על פי הבסטיאריה, בהודו, יש לו "גוף של אריה בצבע אדום

כדם, פני-אדם כחול עיניים, וזנב הדומה לעוקץ העקרב. הוא יודע לזנק למרחק גדול והוא אוכל בשר אדם. קולו הוא שריקה, כמו מנגינת חלילים. יש אומרים שהוא מסוגל לירות עוקצים מזנבו." על שתי המפלצות הראשונות מתגברים הנוסעים, אבל המאנטיקור הורג את אחד מחבריו הטובים של באדולינו לפני שגם הוא מחוסל.

 

הם פוגשים גם היפופוטם אוכל-אדם ועטלפי-ענק ועוד חיות איומות; וגם בעלי חיים נעימים יותר, כמו החד-קרן המופלא. על כל אלה מספר באדולינו להיסטוריון ניקֶטַאס מקונסטנטינופול, שכתב על נפילת העיר, אבל השמיט בסופו של דבר את סיפורו של באדולינו מן ההסטוריה שכתב, בעצת חכמים. באדולינו, חושב ניקטאס, "דומה לאותה חיה מוזרה, שעליה שמע ניקטאס רק שמועות, אבל יתכן שבאדולינו ראה אותה ממש, במו-עיניו: חיה המכוּנה 'זיקית', הדומה לעז זעירה, ומשנה את צבעיה בהתאם למקום בו היא נמצאת. היא עשויה לשנות את צבעה משחור לירוק בהיר; אבל הצבע הלבן, צבע התום, הוא הצבע היחיד שאינה יכולה לעטות."

 

 

קפה?

קפה, כמו כל דבר, הוא עניין פוליטי. בארצות המערב הנאור אפשר לקנות קפה משובח מחוות קואופרטיביות שבהן, כך לפחות רוצים שנאמין, נהנים העובדים מתנאים טובים, שותפות ברווחים ופנסיה. בארץ טרם נתקלתי בקפה אתי, ולכן אני קונה תערובת "סופר-מוקה" בקפה אווא בעיר התחתית ומקווה שרמת הניצול והשעבוד שאני שותף לה בעל כורחי מדוללת ומוחלשת במקצת, מפני שהקפה מגיע מארצות שונות.

אבל הסבל האנושי הוא נושא שכבר מוצה, כידוע. ועם זאת, אין גבול להפתעות: לפני שנה ומשהו נחשפתי להיבט מרתק נוסף הקשור לקפה. כמו כל פריק של קפה התנאיתי בידיעה שהקפה הטוב – והיקר – ביותר צומח על מורדות ההרים הכחולים של ג'מייקה; ואז הגיעה לאזני השמועה שהיאפים העשירים באמת בקליפורניה שותים קוֹפִּי לוּוַאק אינדונזי ב-5-6 דולר לספל.

(Common Palm Civet (Paradoxurus hermaphroditus

הסיפור נשמע כמו אגדה אורבנית לכל דבר: בסומטרה, יאווה וסולאווסי שבאינדונזיה חי לו בעל חיים דמוי חתול, סיבט [civet] שמו. Palm civet ליתר דיוק. השונר הזה ניזון מפירות הקפה, והוא ידוע בבררנות האנינה שלו: רק הפירות הבשלים ביותר, בשלים בדיוק במידה הנכונה, ייכנסו אל פיו. החיה המתוקה מעכלת את ציפת-הפרי ומותירה את הגלעין, שאינו אלא פול-הקפה, המוכר לנו ממכונות האספרסו המהבילות של בתי-הקפה החביבים עלינו. פולי הקפה נפלטים להם בדרך הטבע, בתוך גללי הסיבט, נאספים ע"י אינדונזים חדורי תשוקת נקם במנצלים הקולוניאליים, (ראו תיבה) נשטפים, ונמכרים תמורת עד 300 דולר לפאונד בחוף המערבי של ארה"ב.

הדבר ששכנע אותי, כמעט מעבר לכל ספק, שמדובר בבדיה משעשעת כששמעתי על כך לראשונה, היה ציון שמו המדעי של היצור שהתסיסה בתוך מיצי-המעיים שלו גורמת לקפה להפוך "סירופי, עשיר, מתקתק": Paradoxurus hermaphroditus. ואז עשיתי חיפוש בגוגל, הגעתי לאתר של מוזיאון הסמית'סוניאן, וכמעט בניגוד לרצוני השתכנעתי שהכל אמת לאמיתה.

קוֹפִּי לוּוַאק נידון, ברמות שונות של שעשוע, עויינות, פליאה וחוסר אמון, באתרים שונים של חובבי קפה; כמות הבדיחות סרות-הטעם שעניין כזה יכול להפיק היא כמובן אינסופית. עדויות אישיות קובעות שהקפה אכן משובח, אבל איש אינו בטוח בעניין בקרת-האיכות של המוצר: האם הוא טהור לחלוטין, וכל גרם אכן חלף דרך פי-הטבעת של הפרדוקסורוס הרמאפרודיטוס? הסוחרים טוענים שהם עובדים על פי עקרונות של אמון. אגב, חובב קפה אחד טוען שמדובר בפולי קפה מזן רובוסטה, שהוא בפירוש זן נחות בטיבו בהשוואה לזני הערביקה, מה שמגביר את החשד שמדובר בהייפ (יש כבר מילה עברית?) ולא באיכות אמיתית.

לא מצאתי הרבה התייחסויות ללואק עצמו, פרט לעובדה שזוהי חיה חשאית שרק מעט ידוע עליה, והיא אינה ממשפחת החתוליים, אלא קרובה לנמיה. האם על מנת להשיג את גלליו צריך לכלוא אותו? והרי ללא ספק הוא חייב להוותר חופשי ללקט את דובדבני-הקפה, כפי שמכונים הפירות בעגה מקצועית. על כן סביר להניח שגורלו שפר עליו, בהשוואה להתעללות שהיא מנת חלקו של קרוב משפחה, הסיבט האתיופי: בחוות מיוחדות מוחזקות החיות הללו בכלובים, בתנאים איומים, על מנת לחלוב מהן את ההפרשה, תסלחו לי, שהן מפיקות מבלוטת חיץ-הנקבים שלהן, בתהליך מכאיב ואכזרי במיוחד. מייצרים מזה שאנל 5. וגם בשמים של קארטייה ולאנקום. אני לא צוחק.

עוד שתי אסוציאציות חופשיות באותו עניין, כלומר קפה-אינדונזיה-ניצול: "מקס האוֶלָר, או מיכרזי הקפה של חברת-הסחר ההולנדית" מאת מוּלְטָאטוּלִי (שם-עט של אדוארד דאווס דֶקֶר, שפרושו "סבלתי רבות" בלטינית) נחשב לאבן דרך בספרות ההולנדית, אבל הוא גם טקסט יסוד בתולדות הקולוניאליזם, וספר מעולה באופן כללי (תרגום רן הכהן, הוצאת הספרייה החדשה.) חיפשתי שם לשווא את קוֹפִּי לוּוַאק – מצאתי רק קוֹפִּי דאהוּן, שהוא תה הנחלט מעלי קפה, השומר על עירנותם וזריזותם של הסבלים בדרכי-ההרים; מקס האוֶלָר הוא היום שמו של ארגון המקדם סטנדרטים של סחר הוגן.


אסוציאציה ב': גניבתה של סיטה – מופע מרשים מאוד שראיתי פעם, הפקה אוסטרלית המבוססת על תיאטרון-הצלליות המסורתי מיאווה ובאלי. די מדהים מה שהחברה האלה עושים עם צלליות של מגזרות-נייר; אבל העיקר הוא הסיפור, עיבוד מודרני לאפוס ההודי "ראמאיאנה." הוא עוסק בין השאר בהשלכות הגלובליזציה וההרס הסביבתי באינדונזיה. אם הוא יגיע לכאן פעם, כדאי ללכת.

מרד התרנגולות

ראיתי בשבת את הסרט "ציפורים נודדות", ונזכרתי (נפלאות דרכי הזיכרון) באפיזודה הזאת: פעם גרתי בעיר השואפת להפוך לעמק-סיליקון מקומי, ויש בה גם תכונות של ריאליזם-מאגי שלא היו מביישות את מַקוֹנְדוֹ של מרקֶס. ומה הפלא – מרחק כמה דקות נסיעה עמדה פעם, כך אומרים, הנגרייה של יוסף הנצרתי, וקצת הלאה משם שוכן הכפר שבו התחולל נס היין.

הרבה מהגרים תורמים לאקזוטיקה של המקום, אבל השכן שלנו היה דווקא יליד הארץ. היו לו מנהגים מעניינים – לפני פסח הוא הדליק מדורה על המדשאה שמול הבית ושרף בה דברים שאין לי חשק לפרטם; אלא שהחגיגה האמיתית החלה כשהביא כמה תרנגולות, ותרנגול-גבר אחד, לחצרו האחורית. זה לא הפריע לנו. חשבנו שזה נחמד, ואפילו חינוכי לילדים, למען האמת; לגור בעיר ולהרגיש בכפר.

תרנגולות, כידוע לכל, אינן יודעות לעוף. ליתר דיוק, שום תרנגולת אינה יכולה לנסוק לגובה ולדאות על זרמי האוויר החמים מעל מרחבי האוקיינוס, כדוגמת היסעורים והאלבטרוסים. אבל כשהן נדחקות לפינה הן מסוגלות לנפנף בכנפיהן ולנתר לגובה – גבוה יותר מן הגדר שהקיפה את החצר של השכן. הוא בנה מין לול מאולתר אבל חסר גג, והן יצאו ממנו והידסו להן בחופשיות בחצר, כמו בחוות נאורות, אורגניות ומודרניות. ואט-אט, באין רואים, חמקו החוצה אל העולם העוין והקר שמחוץ לגדר, אולי מפני ההצקות של ילדים נלהבים שרדפו אחריהן בחצר.

השכן שלנו יצא להחזיר לעצמו את הרכוש האבוד. בעזרת ילדיו ועוד מתנדבים נערך מדי פעם צייד גדול אחר התרנגולות שנסו. יכולנו לשבת ולצפות במרדף מבעד לדלת הזכוכית הגדולה של הסלון שלנו. אבל משנתפסו, שבו לסורן בתוך יום או יומיים. אחר כך גילו מקום מסתור נפלא: עץ אורן גדול שצמח מול חדר השינה שלנו. בקצת מאמץ טפחו והכו בכנפיים, והתייצבו להן על הענפים הנמוכים, משם המשיכו וטיפסו. מבט כלפי מעלה מבעד לעלוותו של האורן חשף לעין המתבונן מחזה מופלא: שבע או שמונה תרנגולות נחות להן בשלווה על ענפי העץ, והתרנגול השחור-אדום משגיח על הרמונו מן הענף הגבוה ביותר. בחזרה לטבע, אם כי מעולם לא שמעתי על תרנגולות המקננות בעצי אורן.

כל זה יכול היה להיות משעשע למדי אלמלא התרנגול, שדבק במסורת הטיפשית לפיה עליו לקדם בקריאתו את פני השחר העולה. מוקדם – מוקדם מאוד – יורד היה מן העץ שלו, מהדס, עודו מנומנם, אל מתחת לחלון חדר השינה שלנו, ותוקע תרועה חדה. זה נשמע כאילו הוא נמצא בתוך חדר השינה שלנו – כאילו הוא במיטה שלנו. קוקוריקו תוקפני, חד וצורם שפלש אל חלומותינו כמו אזעקת-שוא. בכל לילה היה חרוץ יותר וקם מוקדם יותר, כאילו השתתף בתחרות מסתורית בה ניצח המשכים לקום. השכן שלנו הפגין אהדה למצוקתנו, אבל מה יכול היה לעשות? לא קל היה לטפס על עץ האורן. התרנגולות, והתרנגול הזכר, נעשו זריזים וחמקניים יותר וקשה היה לצוד אותם ולהשיבם למקום.

איך הסתיים הכל? קשה לי לזכור. האם נלכדו התרנגולות ונמסרו לבית חם, או, סביר יותר, סיימו חייהן כמו רוב תרנגולות ארצנו, מעונות בכלוב צר, לאחר שכבר טעמו את טעם החופש? ברור לי שהלהקה נעלמה לבסוף, ושנת הלילה שלנו חזרה להיות בלתי מופרעת לזמן מה, עד שהתכנסה ליד ביתנו להקה של כלבי-פרא לילל לירח, אבל זה כבר סיפור אחר.

 

 

http://www.beautyoflife.net/

 

חתול ועכבר

לילה. דממה וחושך. 

משהו חודר מבעד למסך השינה: טפיפות-רגליים יחפות, פתאומיות ומהירות, חולפות על-פני הדלת בדרך אל המטבח.

ואז זעקה פתאומית. "היא שוב תפסה אותה!"

מהומת אלוהים.

יש לנו כמה עכברים בבית. רובם מפלסטיק. אחד אופטי. ועכברה אחת, לבנה עם כתמים שחורים, בשם מוֹ. היא דרה בכלוב מהודר ויש לה קן חמים מצמר-גפן בתוך מלונה אליפטית מפלסטיק אדום, בעיצוב מודרני. יש לה גלגל צהוב, נסורת טרייה ומזון מובחר. לרוב היא נחה בקן, ולעתים נתקפת פרצי-פעילות קדחתניים, ומסובבת את הגלגל שלה כאילו יש בדעתה לספק חשמל למטרופולין גדולה. היא לא מתנגדת לבלות זמן-איכות בכפות הידיים של חובביה. 

עוד שתי דיירות ותיקות יותר גרות בבית, החתולות שיפרה ושיפרה-ג'וניור. הן היו טיעון המחץ שלנו כשהתנגדנו, לשווא, להביא את מוֹ לביתנו. (הטיעון השני היה שאנו לא אוהבים חיות בכלוב.)

החתולות הפגינו סקרנות מסויגת ומנומנמת מאד כלפי העכברה. מוֹ הפגינה אדישות כלפיהן. הכל התנהל כשורה עד לפני כמה ימים. הזעקה הפתאומית ההיא, בחשיכה: "ג'וניור תפסה את מוֹ!"

 

באישון לילה, בלי התראה, כמוֹ פעולת קומנדו מיומנת, חטפה ג'וניור – חתולה עמומת-שכל ובעלת הפרעות-אישיוּת קשות – את מוֹ העכברה, ועמדה לבצע בה את זממה, יהיה אשר יהיה. רק ערנותה של א' מנעה ממנה מוות נורא.

"איך היא יצאה מהכלוב? השארת את הכלוב פתוח?"
"לא! הכלוב סגור! תראה!"
"אבל אני רואה שהוצאת את הגלגל."
"כן, כי מוֹ רצה עליו ועשתה רעש."
"נו, אז ברור מה קרה. פתחת את הכלוב, העכברה יצאה החוצה בלי ששמת לב, והחתולה תפסה אותה."
"לא נכון! מוֹ הייתה בפנים! החתולה הוציאה אותה איכשהו. היא פתחה את הכלוב!"
"ג'וניור מטומטמת מדי, היא לא מסוגלת לפתוח כלוב כזה. מוֹ ברחה החוצה בלי ששמת לב."

כמה טוב שיש הסבר לכל דבר. סוף דיון ולילה טוב. ויומיים אחר כך, שידור חוזר. הפעם נמלטה מוֹ בכוחות עצמה מן המלתעות המשחרות לטרף. היא מצאה מסתור מתחת למכונה הכביסה.

"אמרתי לךָ שהכלוב היה סגור! זאת ג'וניור, היא מצאה דרך לסחוב את מוֹ מהכלוב שלה!"
"אבל איך?"

אין לנו מושג איך, אבל עובדות הן עובדות. כמו שאמר המומחה למתמטיקה של כֵּאוֹס בפּארק-היוּרַה, החיים מצאו דרך. הכלוב של מוֹ, שנראה כה יציב וחסון, לא תוכנן, מסתבר, להתמודד עם חתולות שאינסטינקט קדמוני מניע אותן. ג'וניור לא מזכירה טי-רקס, זה נכון, ומעולם לא טרפה יצור גדול מיתוש. אבל כנראה – הכל בגדר השערה – שהצליחה לתחוב את כפותיה אל בין הסורגים ולגרור את מוֹ האומללה החוצה.

ולמה דווקא בלילה, ולא במשך שעות היום הארוכות שבהן הבית ריק מאדם? אולי מפני שביום מוֹ רואה אותה, ונסה אל מקומות מוגנים בכלוב שלה; אבל בלילה בא לידי ביטוי יתרונה היחסי של ראיית-הלילה הנודעת של החתולים. אולי.

אלתרנו משהו – סרט דביק וחזק על אזורים אסטרטגיים בכלוב. הפרדת כוחות בשעות היום. אבל הטבע הפראי ממשיך ואורב לנו ככל שנדכא אותו. מי יודע באיזה לילה ירים שוב את ראשו.

 

 

עידכון חם, כמה ימים אחרי: הובהר באופן שאינו משתמע לשתי פנים שמוֹ גילתה איך להמלט מהכלוב. היא עושה זאת לגמרי לבדה ובכוחות עצמה, ויודעת גם איך להכנס בחזרה. ג'וניור לא בעסק.

 


שיפרה האם. שומרת על נייטרליות מרוחקת


עכברה אלמונית מגוגל. די דומה למוֹ.

 

 

.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אנתולגיה קטנה של חתולים (II)


"..ומיני קולות משונים עולים עד לשמים: קולות קטועים ומבולעים, פגומים ומגומגמים, וקשה להכיר למי הם ולמה הם? חתולים בזמן שמתאספים על הגגות והומים, אף-על-פי שאין אתה מהם ולא תדע לשונם, מיד אתה מכיר בין חתול לכלב ויודע שחתולים הם ולהזדווג הם באים. ובהתאסף בני-אדם פעמים אתה עומד תוהא ומשתומם ואינך יודע מי הם, האסיפה למה והקולות מה הם?! כולם כאחד פותחים את פיהם ומהגים ומלהגים ומדובבים."

(מסעות בנימין השלישי – מנדלי מוכר-ספרים)


– "יִרְאֶה נָּא אֲדוֹני" – הִמְשִיךְ פַּרְנַס הַחֲתוּלִים –  הוּא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר אֶת הַחַיוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל רוֹפְאֵי הַחַיוֹת וְהַבְּהֵמוֹת בִּמְקוֹמֵנוּ. הַסֵּפֶר, אֲשֶר כָּתַב על הַחֲתוּלִים, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוא! אני אָמְנָם אֵינֶנִי יוֹדֵע קְרֹא וּכְתֹב – לוּ יָדַעְתִּי, כִּי אָז כָּתַבְתִי מִכּבַר כּמה וְכַמָּה סְפַרִים! וְאוּלָם אִשְתִּי תֵיאוֹדוֹסִיָּה הִיא אִשָּה מְלֻמֶּדֶת וְהִיא קָרְאַה לְפַנַי אֶת סִפְרוֹ. אָמְנָם כֵּן, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוּא סִפְרוֹ, אַחֶרֶת אֵין לְהַגִיד – הַפְלֵא וָפֶלֶא! כּאִילוּ הוּא עַצְמוֹ הָיַה חָתוּל – כֵּן יוֹדֵע הוּא אֶת נֶפֶש הַחֲתוּלִים. וְעַתָּה לוּ יִשְמָעֵנִי: אוֹצְרוֹת זָהָב וָכֶסֶף נָכוֹנוּ לו, אִם יַתְחִיל לְרַפֵּא אֶת הַחַיוֹת. הַהֵבִין לִדְבָרָי? אֶת כָּל הַנָּשִים, אֲשֶר חַתוּלֵיהֵן אוֹ כַלְבֵיהֶן חָלוּ, אֶשְלַח אֵלַיו. וְאִם לֹא יֶחֱלוּ, וְשַמְתִּי בַּבָּשָר, אֲשֶר אֶמְכֹּר לַהֶן, דְבַר-מָה מְעוֹרֵר כּאֵב".

 

"לֹא, לֹא!" – קָרָא הַרוֹפֵא – "כֵּן לֹא יֵעַשֵה!"…

 

– לֹא כּאֵב-בֶטֶן גָדוֹל" הֵשִיב פַּרְנַס הַחֲתוּלִים – "כִּי אִם כְּאֵב קַל… אָמְנָם הָצֶדֶק אִתּוֹ: כֵּן לֹא יֵעַשֵה לַחַיוֹת. אַךְ בֵּין כֹּה וָכֹה תִּתְקְפֵן הַמָּחֲלָה, כִּי הַנָּשִים מַרְבּוֹת לְהַאֲכִילַן."

(דוליטל הרופא ומארעותיו – ה. לופטינג תרגום א. סולודר – הוצ' מסדה תשט"ז)


 

"…למשל, הנשים הללו… חה־חה, הַנֵי נַשֵׁי… החיוֹת היפות הללו, חיות הבית הנחוצות, המגוּדלוֹת בבית תבשילה של האנושוּת, הפטומות מדוֹר דוֹרוֹת ורכוֹת הבשר, הנרפּות, כחתולים המגוּדלים הללו הבאים מארצות סיביריה, כשהם רובצים כלפּי חמה בצהריים ולוֹקקים בחלומם את בשרם להנאתם, והדרסניות ופתלתליות כחתולים הללו גופם, כשבבשר נרפה ומטוּפּח זה מתחיל פתאום תוסס דם הפּרא היסודי, שדורות שלמים של חיי היישוּב לא ניצחוהו, והוא שוֹחר לבשׂר ומתאַוה תאוָה…"

(אצל – א"נ גנסין)

"את חתולי הבר שוכני-היער יש להבדיל מאחיהם בני-החיל המתרוצצים על גגות הבתים…ימים רבים היו אותם חתולים באים אל החור שמתחת למחסן ומרחרחים בעדו את חתולתה הצנועה של פולכריה איוואנובה, ואף החתולה רחרחה אותם. לבסוף פיתוהַ לבוא עמם, כשם שכתת חיילים מפתה בת איכרים פתייה. ראתה פולכריה איוואנובה שאבדה החתולה ושלחה לחפשה, אך החתולה לא נמצאה. עברו שלושה ימים…ופתאום יצאה מתוך סבך העשב חתולתה האפרפרת, צנומה ותשושה. ניכר בה שזה ימים אחדים לא בא אוכל אל פיה. פולכריה איוואנובה המשיכה לקרוא לה, אבל החתולה עמדה לפניה, יללה ולא העזה לגשת. לבסוף…נתרצתה גם להיכנס אל הבית. מיד ציוותה פולכריה איוואנובה שיגישו לחתולה חלב ובשר, והיא עצמה ישבה להתענג על מראה הרעבתנות של חביבתה המסכנה…
פולכריה איוואנובה פשטה את ידה ללטף את החתולה אך דומה שהברייה כפוית-הטובה כבר הסכינה יותר מדי עם החתולים הטורפים, ושמא נטה לבבה אחר הצו הרומנטי, שיאה העוני לאהבה ונאה לה מארמונות מלכים – ואותם חתולים אכן היו עניים מרודים; אם כך ואם כך – היא זינקה מבעד לחלון, ואיש מן המשרתים לא הצליח לתפסה.
הישישונת שקעה בהרהורים: "זה מותי שבא לקחתני!" אמרה בלבה, ושוב לא יכלה להסיח דעתה מן הדבר. "

(ניקולאי גוגול, סיפורים אוקראיניים, תרגום נילי מירסקי)

 

 


"…הוא הוסיף גם לצפות בדמויות החביבות עליו. רשימותיו מספרות שהזקן הגוץ שהיה מתעסק עם החתולים ידע אף הוא צער גדול. שהנה, בוקר אחד נשמעו יריות וכמה יריקות עופרת, כלשונו של טארו; הרגו את רוב החתולים, וכל השאר נבהלו וברחו מהרחוב. ביום ההוא יצא הזקן בשעה הרגילה אל המרפסת, הופתע מעט, גחן מטה, סקר את קצות הרחוב ובלית ברירה חיכה. ידו הקישה קלות על מעקה המרפסת. הוא הוסיף לחכות, פורר מעט נייר, נכנס פנימה, שב ויצא, וכעבור זמן מה הסתלק במהירות וסגר אחריו בכעס את הדלתות הזכוכית. כך היה גם בימים הבאים, אבל בפניו של הזקן ניכרו יותר ויותר העצבות והמבוכה. כעבור שבוע חיכה טארו לשוא למחזה היומי, הדלתות סגרו בעקשנות על צער מובן היטב, ולא נפתחו עוד."

(הדבר – אלבר קאמי. מצרפתית: אילנה המרמן)

 


"..לפרקים נראתה גם דמותה של רוסלה מציצה מאחורי כפות רגליו,פתלתולה וכחושה, בטנה התפוחה קצת כמעט לא מורגשת, והיא מתמתחת לאחר תנומה ומהלכת על רגליו באין מפריע. לאמיתו של דבר היה הצעיר טרוד יותר מדי במחשבותיו ולא נתן דעתו לחתולה; אלא שהיא, בלי ספק, השתכנעה שיש לה כבר חשיבות רבה בחייו; די היה שישנה את תנוחתו, או יזוז על יצוע הקש, ומיד הייתה מזדקפת על רגליה הקדמיות, מותחת את פרצופה ומייללת: "מויהי!" שהיה קול תשובתה המיוחד, כמי שעונה "נוכח!" לקריאה בשמו; ואילו הוא, למעשה, כלל לא ראה אותה ולא חשב עליה, כאילו אינה קיימת, ורק לעתים נדירות היה מניח עליה את ידו באקראי ובלי משים ומלטפה. אז הייתה עוצמת את עיניה בהתפעמות ומחזירה לו המהום של קירבה בשפת החתולים: "אהה, כן, זה ממש הרגע הטוב, בדיוק הליטוף הזה היה נחוץ להשלמת שביעות רצוננו מכך שאנו כאן יחד, שנינו, קרובים זה לזה ולבד."

(אלזה מורנטה, אלה תולדות. מאיטלקית: עמנואל בארי)

 

 


"מבעד לגבעולי העשב הציג חתולו השחור של השרת סינר לבן. מַאלקֶה ישן. הרוח באה ממזרח, והקרמטוריום שבין בית העלמין המאוחד ובית הספר להנדסה פעל. אדון מאלנבראנדט, המורה להתעמלות, שרק במשרוקיתו: להחליף צדדים. החתול התאמן. מאלקה ישן, או נראה ישן. אני הייתי לידו, עם כאב השיניים שלי. החתול, עדיין מתאמן, התקרב. גרוגרתו של מאלקה משכה תשומת לב, שכן גדולה הייתה, תמיד בתנועה, והטילה צל. ביני ובין מאלקה התמתח חתולו השחור של השרת לקראת זינוק. יצרנו משולש. השן שלי דַממה וחדלה לקצוב את הזמן: שכן גרוגרתו של מאלקה הפכה לעכברו של החתול. היה זה חתול כה צעיר, והמה-שמו של מאלקה כה פעלתן – כך או אחרת, החתול זינק אל גרונו של מאלקה; או שאחד מאיתנו תפס את החתול והביא אותו אל צוארו של מאלקה; או שאני, עם או בלי כאב השיניים שלי, תפסתי את החתול והראיתי לו את עכברו של מאלקה: ויואכים מאלקה פלט צווחה, אבל סבל רק שריטות קלות. "

(גינתר גראס – חתול ועכבר)

 

"שווה בנפשך שנשמתך, לאחר מותך, נתגלגלה בחתולה. והנה חתולה זו מזדמנת לחצר ביתך. יצא בנך אהובך לשחק כדרך הילדים, קראת לו בקול יללה חרישית – גער בך. קראת לו ארוכות, נשתלחה מפיך יללה מסתלסלת – זרק אבן לעברך, ואתה פנית לדרכך, ובלבך כהרגשתו של האביר הערבי "שִעְבּ בֻּוואן" – "נוכרי פנים וידיים ולשון."
זה המצב שבו אני שרוי עשרים שנה, מִתְחַתֶּל ומילל עד כי היה בי גלגול-נשמות זה לודאות מוחלטת. בראותי חתולה מכרסם בי הספק: שמא אמי-יולדתי היא זו, יהי זכרה ברוך! על כן אשוש לקראתה, ופעמים אף נחליף יללות."
(אמיל חביבי, האופסימיסט. מערבית: אנטון שמאס)

 

 

אנתולוגיה I

שלושה חתולים

עוד שלושה חתולים

 

עוד חתולים ברשימות –

http://www.notes.co.il/benbasat/2741.asp
http://www.notes.co.il/ronit/2779.asp
http://www.notes.co.il/gil/archive.asp?cat=143

http://www.notes.co.il/carmel/1416.asp
http://www.notes.co.il/carmi/2443.asp

ודאי יש עוד, אשמח להוסיף.

חסידה וטווס, יונה וכלב, ולאמיה

עוד כמה בעלי חיים, ויצורים אחרים, מתוך הבסטיאריה של אברדין וממקורות נוספים.

 

חסידה

החסידות משמיעות קולות על ידי הקשה במקוריהן, בדומה לצרצרים. החסידה היא אויבת הנחש – היא מכּה במקורה בנחש, שהוא מחשבות החטא, כפי שהצדיקים נוזפים באחיהם החוטאים בדברים חדים ומשוננים.
החסידות עפות אל מעבר לים בלהקות אל אסיה. עורבים מדריכים אותן בדרכן. החסידה מבשרת את האביב; לחסידות רגש קהילתי חזק. החסידות מסורות לצאצאיהן עד כדי כך שנוצותיהן נושרות בעת הדגירה. חסידות צעירות מבלות בטיפול בהוריהן את אותו זמן שבילו ההורים בגידולן-הן.

טווס

שמו של הטווס, pavo, נגזר מ-pavor, פחד, שכן קריאתו הפתאומית מטילה פחד בשומעיה. בשרו כה קשה שכמעט אינו נרקב, וקשה מאוד לבשל אותו. הצי של שלמה המלך הפליג לתרשיש בכל שלוש שנים והביא משם זהב, כסף, שנהב, קופים וטווסים. תרשיש היא החיפוש אחר האושר של העולם הזה, שהוא מוגבל…כשנגזלים ממך כבודך או נכסיך, או כשמת מי מידידיך, מגיע הצער; האושר בעולם הזה מהול תמיד בצער.

הטווס החי בתרשיש מסמל את החלש והמנוון, אך כאשר מביא אותו הצי לירושלים, הוא מסמל את מורי-ההלכה החכמים: אי אפשר לבשל את בשרו – וכך גם רוחם של המורים, להבת-התאווה אינה שורפת אותם. קולו של הטווס מטיל פחד כמו קולו של הדרשן המדבר על אש הגיהנום; צבע הספיר על חזהו מסמל את ערגת המטיף לגן-העדן. הצבע האדום שבנוצותיו מסמל את אהבת ההרהורים. העיניים שבנוצותיו מסמלות את ראיית הנולד ומגוון הצבעים את הסגולות הטובות הרבות שלו.

כשהטווס מתעורר בפתאומיות, הוא קורא בקול, כי הוא פוחד שיופיו אבד לו. רגליו מכוערות מאוד ולכן הוא מסרב לעוף גבוה, על מנת שרגליו ישארו מוסתרות.

יען

ליען כנפיים ככנפי הבז והנץ, המהירים מכל העופות, אבל הוא אינו מהיר כמותם במעופו; למעשה, אינו יכול להתרומם כלל מעל האדמה, והוא רק פורש את כנפיו כאילו בכוונתו לעוף, אך לעולם אינו מתרומם…כמו הצבועים המתחזים לאדוקים בדתם ויוצרים רושם של קדושה שאין לה אחיזה במעשיהם. ליען נוצות מעטות וגוף ענקי, וגם לו ניסה לעוף, לא היו אברותיו נושאות את משקל גופו הגדול; כנפיו צבען כשל הבז והנץ, אולם הן חלשות ורפויות והאוויר, שאותו הן אמורות לדחוס על מנת לעוף, חולף מעליהן.
רגלי היען הן כשל גמל. היען יכול לעכל הכל, אפילו ברזל. היען מטיל ביצים כאשר עולה הכוכב וירגילה שבמזל שור. הוא מזניח את ביציו המכוסות בחול, ומשאיר אותן לבקוע בחום השמש.

 

ינוארי

 

הינוארי הוא בעל חיים קטן ועירום מפרווה החי ביערות-עד. הוא משנה את צבעו, אולם שלא כמו הזיקית הוא אינו עושה זאת כדי להסתתר, שכן הינוארי הוא חיה לילית. כשאוחזים אותו בכף היד משתנה צבע העור שלו על פי הלך הרוח של האוחז בו.. מי שמשקר, צובע את הינוארי בגוונים סגלגלים, ירוק או ירוק בהיר, תלוי בסוג השקר. צעירים מוכיחים זה לזו את אהבתם כשהם מלטפים ברכות ינוארי המונח בכף-ידם, ועורו לובש צבע תכלת ענוג, המתכהה ומעמיק כשצומחת תשוקת הבשרים.

כלב

כלבים אינם יכולים לחיות ללא האדם. יש כמה סוגי כלבים: כלבי שמירה, כלבי ציד וכלבי רועים. הכלב מרפא את פצעיו על ידי ליקוק, וכלב צעיר הנקשר לחולה מרפא פצעים פנימיים. הכלב תמיד שב על קיאו. כשכלב שוחה בנהר ובפיו בשר, אם יראה את בבואתו במים ישמוט את הבשר על מנת לקחת את הבשר שבפיה בבואת-דמותו.

אין חיה נבונה מן הכלב, החיה היחידה המזהה את שמה ואוהבת את בעליה. יש כלבים שיקריבו את חייהם למען בעליהם, ואם ימות לא יעזבו את הגוויה. המלך גרמנטס, שנלכד על ידי אויביו, ניצל בעזרת 200 כלבים אשר חדרו מבעד לקווי האויב. אומרים שכאשר התרחש רצח ללא עדים, הצביע כלבו של הנרצח על הרוצח בקהל; כלבו של יאסון סירב לאכול ומת מרעב אחרי מות בעליו. כאשר היו אפיוס ויוניוס פיקטיניוס קונסולים ברומא, ליווה כלב אחד, שסרב להיפרד מאדוניו, את בעליו אל תא הכלא; כאשר הוצא האיש להורג, ואנשי רומא, מתוך רחמים, נתנו לו אוכל, הביא הכלב את האוכל אל גוויית אדוניו; כשהושלכה הגופה אל הטיבר שחה אליה הכלב וניסה להצילה מטביעה.

לאוקריטה

הלאוקריטה היא חיה זריזה החיה בהודו. זוהי חיה מורכבת, גודלה כשל חמור, אך ראשה כשל סוס, חזה ורגליים כשל אריה, רגליים אחריות כשל צבי, והיא שסועת פרסה. פיה רחב במיוחד הוא נמתח מאוזן עד אוזן. אין לו שיניים נפרדות כי אם עצם אחת במקום בו אמורות להיות שיניים. היא יודעת להשמיע קולות כשל האדם.

 

לאמיה *

[…הרמס, רגליו מכונפות, דאה דומם ]

 

סביב יער ועצים במעוּפוֹ נחפָּז

על עשב ופרחים רִפְרֵף, ואז

מצא שם גוף-נחש רובץ בסבך אפֶל

נוצץ-פועם, כְּפקעת מתכּרבֶּל

 

סבך-פיתוליה מסָנְוור וססגוֹני

ומנוּקד ירוק, כחול, זהב, שָנִי

פסים-של-זברה, בֶּהָרוֹת-נָמֶר

עיני-טווס, פס-ארגמן זוהר;

ושלל סֲהַרוֹנִים כְּסוּפים אשר בְּעֵת

שהתנשמה נמוגוּ, או זרחו בְּיֶתֶר-ֹשאת

וחגוּ, התמזגו כטבעות עשן

בָּרֶקע הקודר כמעשה-רִקמה נושן

רַבַּת-צבעים, למודת-סבל נראתה

כמו פייה מקוּלָלַה; כאשת-אהבים

של שד – כמו שד ממש; על כּרבּולתה

כְּנֶזֶר-אריאדְנֶה, זְרוּעַ-כוכבים,

ענדה שלהבת מחוִירָה. ראשה

כראש נחש, אבל אבוי – פֶּה של אשה

היה לה: פניני-שיניים, ולעיניה הזכּוֹת

מה כבר נותר מלבד לבכּוֹת, לבכּוֹת?

 

(* מתוך "לָאמִיָה", ג'ון קיטס, , 1819)

 

 from John Keats' "Lamia" (1819)

 

The God, dove-footed, glided silently

Round bush and tree, soft-brushing, in his speed,
The taller grasses and full-flowering weed,
Until he found a palpitating snake,
Bright, and cirque-couchant in a dusky brake.

She was a Gordian shape of dazzling hue,
Vermilion-spotted, golden, green, and blue;
Striped like a zebra, freckled like a pard,
Eyed like a peacock, and all crimson barr'd;
And full of silver moons, that, as she breathed,
Dissolv'd, or brighter shone, or interwreathed
Their lustres with the gloomier tapestries –
So rainbow-sided, touch'd with miseries,
She seem'd, at once, some penanced lady elf,
Some demon's mistress, or the demon's self.

Upon her crest she wore a wannish fire
Sprinkled with stars, like Ariadne's tiar:
Her head was serpent, but ah, bitter-sweet!
She had a woman's mouth with all its pearls complete:
And for her eyes: what could such eyes do there
But weep, and weep, that they were born so fair

?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרצים ויצורים עוקצים

אנחנו גרים בעיר אבל די קרוב לטבע – לפעמים קרוב מדי. איכשהו הצלחתי לצלוח נתח נכבד של חיי בלי להתקל בעקרב שלא היה מאחורי זכוכית – של מסך טלויזיה, או אקווריום של פרוקי-רגליים בגן-חיות. עד היום בערב: החתולה שיחקה במשהו בשרותים, הבת הגדולה חשבה שזה ג'וק, ואחר כך הייתה מהומה ופחד אלוהים ופעולת חיסול ממוקדת. עקרב – עכשיו, שראיתי אותו מקרוב – הוא מבחינתי מין שראוי שייכחד מעל פני האדמה ואני אשמח לתרום את חלקי לעניין. אבקש את סליחת הטהרנים שבין חובבי בעלי-החיים. אני עדיין מזועזע.

הפוסט-טראומה כללה את אחד החיפושים המתסכלים ביותר שחוויתי אחרי מידע באינטרנט. לא שאין מידע על עקרבים, אבל הוא דל, חבוי ולא מספק. השאלה המרכזית שלא מצאתי תשובה עליה הייתה, כמובן, האם הם באים בזוגות. אשמח על כל מידע, רצוי מרגיע, בעניין.

נזכרתי במפגשים אחרים, המעוררים פחד קמאי, שכתבתי עליהם בעבר. חפרתי ומצאתי שניים מהם:

צרעה (Vespa Orientalis)

א. רצתה לתלות על הקיר כרזה מגולגלת של מכבי חיפה; אני הייתי אוהד של הפועל כשהייתי נער, אבל הזמנים משתנים. מתוך הכרזה פרחה צרעה ועקצה אותה בזרת. הכאב היה נורא, אם לשפוט על פי עוצמת הצעקות שלה. שניות ארוכות של חוסר אונים עברו עלינו. ניסיתי לשווא להיזכר בטקטיקה המתאימה להתמודדות עם עקיצת צרעה, אבל יכולתי להיזכר רק בפרטים מרתקים אחרים מתוך "הצרעה המזרחית" שיצא באוניברסיטה המשודרת: למשל, העובדה שהצרעות בונות את הקן שלהן במאונך לפני הקרקע, כי הן מכוונות בהתאם לשדה הכבידה של כדור-הארץ, כפי שהוכח בניסוי שבו נשלחו קני-צרעות פעילים לחלל, במעבורת "אנדיבור", וכושר הבנייה שלהן הושפע בבירור מתנאי חוסר המשקל. בכל האמור בטיפול ראשוני לנפגעי עקיצה, המוח שלי היה מרוקן לחלוטין. הצעתי לה לשים את היד הפגועה תחת זרם מים, ואז התחלתי להתלבט האם עדיפים מים קרים או חמימים. התשובה, אגב, היא שמומלץ לקרר את אזור העקיצה בקרח, אבל זה התברר רק אחרי שמצאנו את העמוד המתאים בספר "יש מוצא – מדריך להישרדות.".

א. המשיכה לבכות ולהתלונן בקול על הכאבים, וגם שטחה טרוניות פילוסופיות ("למה אני? מה עשיתי לה?") בפני האלוהות הנעלמה של הצרעות. באותה נשימה איחלה מוות איטי ומיוסר לצרעה שעקצה אותה. יכולתי להבין ללבה, ואפילו לא ניסיתי לצטט לה את המשפט הרלוונטי מן הספר, לאמור: "הצרעות עוקצות להגנתן." אחר כך הלכתי לחדר וביעילות רצחנית התזתי קוטל חרקים רב-תכליתי על היצור המאיים בצבעי בית"ר ירושלים. הצרעה צנחה לשטיח ואז אספתי אותה בזהירות, עדיין מפרפרת בעוויתות מוות, בעזרת נייר טואלט, והכנסתי לשקית ניילון. א. הביטה בה בשנאה, עיניה עדיין אדומות מבכי. כשקמה בבוקר סיפרה לנו על החלום שחלמה: עקצה אותה צרעה, ואז נסענו כולנו לבית-קברות כדי שתבחר לה מצבה. כולנו שרנו, ואנשים היסו אותנו. היא בחרה מצבה עם חתול, והחתול שעל המצבה התנועע וחייך. אחר כך נסענו משם.

צפע

לחצר האחורית שלנו מגיעות מדי פעם נמיות, ואנו מביטים מהן מלמעלה, נהנים מן התנועות הזריזות ורבות-החן שלהן שעה שהן משתעשעות על הדשא. הנמיות הן חיות יפות-פרווה, והן מתחרות עם החתולים על מזון. אבל נמיות אינן רק מחזה משובב נפש להביט בו מן החלון. כפי שיודע כל מי שקרא את "ריקי תיקי תווי" של קיפלינג, נמיות הן אויבותיהן הגדולות של נחשים. זאת מחשבה מעודדת, בעיקר מאז אותו בוקר יום שישי שבו התקשרה אלינו השכנה מלמטה כדי להזהיר אותנו שיש נחש על המדרגות. למען האמת, היא התקשרה כדי לברר אם יש די כסף בקופת הועד כדי להזמין לוכד נחשים, שכן העירייה לא מטפלת במה שמתרחש מחוץ לתחום השיפוט הציבורי. ירדתי למטה עם א. ועם מצלמה. כבר ראיתי נחשים בטבע – בדרך כלל זעמנים שנדרסו על כביש ירושלים-עין-גדי. לנחשים המדבריים שראיתי היה גוון אפור דל, כיאה לסביבת המחייה שלהם, והם לא נראו גדולים או מאיימים מאד. הנחש שראינו כעת, כרוך סביב החלק התחתון של מעקה הברזל, במקום בו הוא מתחבר לבטון, היה עבה, ארוך, גווניו ירוקים-כהים ועל גופו קישוט מפוספס מרהיב. הוא נראה כמו נחש-שעשועים יקר ערך שנמלט מן האקווריום של מישהו. כשה. ירדה למטה לראות, היא אמרה "נון", וצדקה כמובן: בספר התמונות החביב עליה מצוייר תמנון מבעית, בגוונים ירוקים כהים, וזרועותיו נראות ממש כמו נחשים.

הבזק המצלמה גרם לנחש להרים את ראשו וללחוש באיום, והראש היה משולש, כך שניחשתי שהוא צפע. החתולות טיילו מסביב והעמידו פנים שאינן רואות אותו. זבל, חתולתנו האהובה ממגדל-העמק הרגה פעם נחש: אורכו היה 15 ס"מ בערך. הוא נראה כמו שרוך נעל. אבל הנחש שלפנינו היה באמת מפחיד. חששתי שיזחל וימלט לו לאיזו פינה נסתרת ומעתה והלאה נבלה את ימינו בחרדה מתמדת מפני הירידה במדרגות בחושך.

בסופו של דבר הגיעו לוכדי הנחשים, הכניסו אותו לתוך שק, אמרו שזה אכן צפע – מהסוג שאיש אינו מגדל בבית, כך שהוא הגיע היישר מן הטבע – וגבו 450 שקל. הם אמרו שהוא חיפש מקום חמים לשנת החורף. הוא חיבק בחיקו עכבר מת.

 

הבֶּסְטִיַארְיָה של אָבֶּרְדִין ‏‏‏ ‏‏‏- ‏המשך

הדֹב

הדֹב, (urso) כך אומרים, מקבל את שמו מפני שהנקבה מעצבת את גוריה שאך נולדו בעזרת פיה (ore) וכך מעניקה להם את ראשיתם. אומרים שהן יולדות עובר חסר-צורה, גוש בשר. האם יוצרת את חלקי הגוף שעה שהיא מלקקת אותו. הגור חסר צורה הוא מפני שנולד טרם זמנו. הוא יוצא לאוויר העולם רק שלושים יום לאחר ההתעברות, וכתוצאה מן החופזה הזאת הוא נולד חסר-צורה. ראשו של הדב אינו חזק; עיקר כוחו בזרועותיו ובחלציו; זאת הסיבה שדובים מזדקפים לעתים ועומדים על שתיים. כאשר מוכים הדובים מכת-מחץ או נפצעים, יודעים הם כיצד לרפא את עצמם. הם נוגעים בפצעיהם בעשב המכונה מולאין – פלומוס, כפי שמכנים אותו היוונים – ומגע העשב לבדו מעלה להם ארוכה. כאשר הוא חולה, אוכל הדב נמלים. דוביה של נומידיה נבדלים מן השאר בפרוותם העבה והסבוכה. כל הדובים, תהא מכורתם אשר תהא, מזדווגים באותה דרך: שלא כמו שאר הולכי על ארבע, הם מחבקים זה את זה בעת ההזדווגות, כמעשה בני-אנוש. החורף מגביר את תשוקתם. הזכרים מכבדים את הנקבות ההרות ומניחים אותן לנפשן. זמן ההריון מואץ – אכן, בתוך שלושים יום יוצא העובר מן הרחם…הוא נולד כגוש בשר, צבעו לבן, ללא עיניים. אלה צומחות בהדרגה, והנקבות מחזיקות בגורים סמוך לחזה כך שהגורים מתחממים על ידי החיבוק המתמיד ושואבים מן האמהות את רוח-החיים. בזמן זה אין הדובים אוכלים כלל במשך שבועיים; הזכרים ישנים שינה כה עמוקה עד שאינם מקיצים אפילו אם פוצעים אותם, ואילו הנקבות, לאחר שהמליטו, מסתתרות משך שלושה חודשים. לאחר מכן, כשהן יוצאות אל אוויר העולם, אין הן רגילות לאור השמש ונדמה כי התעוורו. הדובים תוקפים כוורות דבורים ומנסים בכל כוחם להשיג חלות-דבש. אין דבר שיתאמצו כל כך להשיגו כמו דבש. אם יאכלו מצמח הדודא, ימותו. אולם הם מונעים את האסון ואוכלים נמלים כדי להחלים. אם הם תוקפים שוורים, יכוונו תמיד אל הקרניים ואל האף: האף הוא המקום העדין ביותר והכאב בו חד יותר.

 

ההידרה

ההידרה היא חיה השוכנת בנהר הנילוס. היא אוייבת לתנין היאור. כשהיא רואה תנין ישן ופיו פתוח, מתגלגלת ההידרה בבוץ כדי להפוך חלקלקה, ואז נכנסת לפיו של התנין על מנת שיבלע אותה. אחר כך היא אוכלת את התנין מבפנים ויוצאת מבטנו של התנין, וכך הורגת אותו.

 

הזאב

השם הלטיני לזאב, לופוס, נובע מן היוונית. כי היוונים קוראים לו ליקוס, מן המילה היוונית "נושך", שכן, מטורפים מתאווה, קוטלים הזאבים את כל מי שימצאו. אחרים אומרים שהמילה לופוס באה מלאופוס, שכן כמו האריה, לאו, כוחם בכפותיהם – פוס. כל מה שנופל לידם אינו שורד. הזאבים זכו בשמם בשל חמסנותם: בשל כך אנו קוראים לזונות lupae, זאבות, שכן הן מפשיטות את מאהביהן מכל רכושם. הזאב הוא חיית-טרף צמאה לדם. כוחו טמון בחזהו ובמלתעותיו, ובמידה הפחותה ביותר בחלציו. הוא אינו יכול לסובב את צוארו לאחור. אומרם שהוא מתקיים לעתים על טרפו, לעתים על עפר ואדמה ולעתים, אפילו, על הרוח. נקבת הזאב ממליטה רק בחודש מאי, שעה שיש רעמים. ערמומיותו של הזאב גדולה ולכן אינו לוכד טרף לצאצאיו סמוך למאורתו, אלא הרחק ממנה. אם נאלץ הוא לצוד בלילה הולך הוא, ככלב מאולף, אל מכלאת הכבשים, ומגיע אליה במעלה הרוח, פן יריחו אותו הכלבים ויעירו את הרועים. ואם יתפצפץ זרד תחת כפותיו וירעיש, נושך הוא את כפו כדי להענישה. עיני הזאב בוערות בלילה כפנסים. אחת מתכונותיו היא שאם הבחין ראשון באדם, גוזל הוא מן האדם את כוח הדיבור, והזאב מביט באדם בשאט-נפש, כמנצח המביט בחסר-הקול. אם חש שהאדם הבחין בו קודם, מאבד הוא את פראיותו ואת כוח ריצתו. סולינוס, שיש לו רבות לומר על טבע הדברים, טוען שלחיה הזאת יש ציצת-שיער בזנבה, המשמשת קמיע לאהבה. אם חושש הזאב שייתפס, קורע הוא את קווצת השיער בשיניו; לקמיע אין ערך אלא אם נלקח מזאב בעודו חי. לשטן יש טבע זאבי; תמיד יביט בעין-רעה על בני האדם ויקיף במעגלים את דיר-הכבשים של שלומי-אמוני הכנסייה, כדי להרוס ולהחריב את נשמותיהם. העובדה שהזאבה יולדת שעה שנשמע הרעם הראשוו בחודש מאי, מסמלת את השטן, שנפל מן השמיים כשהפגין לראשונה את גאוותו. העובדה שכוחו שוכן בחלקו הקדמי ולא האחורי גם היא מסמלת את השטן, שהיה בעבר מלאך-האור בשמיים והפך לבוגד בשאול תחתיות. עיני הזאב דולקות כפנסים בלילה משום שמעשי בשטן נדמים יפים וטובים, כדי לעוור ולשטות בבני האדם.
ומה יש לעשות כאשר לוקח הזאב מן האדם את הכוח לזעוק, כשאיבד אף את כושר הדיבור; את עזרתם של הרחוקים. מה ניתן לעשות? האדם צריך לפשוט את בגדיו ולרמוס אותם ברגליו, ולקחת שתי אבנים ולהכות בהן, זו כנגד זו. מה קורה אז? הזאב מאבד את אומץ לבו ונמלט. האדם ינצל בזכות פקחותו ויהיה חופשי כמקודם.
זאבים מזדווגים שנים עשר יום בשנה. הם מסוגלים לרעוב זמן רב, ולאחר הצום לאכול כמות גדולה. באתיופיה יש זאבים בעלי רעמה, כה צבעוניים, כך אומרים, ששום גוון אינו חסר. זאבים אלה, כך אומרים, מסוגלים לזנק כה גבוה עד שנדמה כי יש להם כנפיים. הם אינם תוקפים בני אדם לעולם. בחורף מצמח שיערם; בקיץ הם קרחים. האתיופים קוראים להם theas.

 

——————————————————————–

 

זה התחיל כאן: http://notes.co.il/avner/1944.asp